בן-דרור ימיני :המאבק החברתי הפך למאבק אנטי-ישראלי  

גופי השמאל כבר אינם מסתירים את כוונתם להפוך את המאבק החברתי למאבק אנטי-ישראלי * המאהל בקריית שמונה, בינתיים, הוא בעיקר הונאה * הסיפור שמאחורי ההצגה ההומניטרית של שרה נתניהו

כדאי להקשיב לצלילים. לא רק למילים: "זו ועדה צינית, מטעה, אכזרית". אלה דבריה של דפני ליף, המנהיגה המוכתרת של המחאה, על ועדת טרכטנברג. עוד נחזור לעניין הסגנון. המוזיקה חשובה לא פחות מהמילים. זו לא רק דחייה על הסף של כל הידברות עם הוועדה. זה גם ניסיון לסכל, מראש, כל תוצאה. השינוי הופך למשני, לבלתי חשוב. המאבק נגד הממשלה, מאבק לשם מאבק, הופך לעיקר. זו מנגינה מוכרת מסגנון המאבק של השמאל הרדיקלי בעולם.

נציגי התאחדות הסטודנטים, המרכיב הרציני ביותר במחאה, לא הגיעו למסיבת העיתונאים שבה בעטה ליף בוועדת טרכטנברג. הם פרסמו הודעה מתריסה: "אנו נאמנים לדרכנו שתמיד הייתה שילוב הידברות לצד מאבק חברתי". הנה לנו שני קולות במחאה. הקול שמחפש שינוי ותוצאה והידברות, והקול שהופך את הצד השני ל"ציני, מטעה, אכזרית". בהמשך, חכו קצת, תהפוך ממשלת ישראל ל"ממשלת בריונים צמאת דמים". ההנהגה מסמנת כיוון. אחרים קופצים צעד קדימה. נתניהו לא יחסל את המחאה. הוא ייתן לליף וחבריה לחסל אותה. הם יודעים את המלאכה.

מחאה - מחברתית לפלסטינית

התחנה הבאה במסע לשקיעת המחאה תופסת אותנו במאהל שדרות חן. ביום חמישי שעבר התכנסו שם פעילים ונציגי גופי שמאל כדי לתכנן את הצעדים הבאים. היו שם המחזאי יהושע סובול, איש מרצ מוסי רז, שמייצג את ההתחברות של מרצ למחנה הרדיקלי, ועוד סרבנים ואנרכיסטים. שבת אחים משמאל ביחד. והיו שם גם אלדד יניב מ"השמאל הלאומי" ויריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו". השניים האחרונים אמורים לייצג את מה שהיה פעם השמאל השפוי יותר. לא השמאל האנטי-ציוני.

נושא הכנס היה - היערכות לספטמבר. מחאה חברתית או פלסטינית? נבדוק. חן אגרי מ"שלום עכשיו" הודיעה על פרסום מסמך סיכום. ואכן, כעבר זמן פורסם מסמך המסכם את עשר הנקודות "שקיבלו את תמיכת רוב המשתתפים". אחת ההחלטות היא לחבר את המחאה המדינית, לקראת ספטמבר, עם המחאה החברתית. עד עכשיו הם התכחשו. עכשיו הם שמים את העניין בחלון הראווה. וזה עוד הסעיף הקל.

הבעיה איננה בעצם העובדה שיש מי שרוצה לחבר בין צדק חברתי לבין שלום. זה לגיטימי. הבעיה היא שסיכום האסיפה מגלה שיש ניסיון לחבר בין מחאת האוהלים לקמפיין אנטי-ישראלי, שכל כולו הזדהות טוטלית עם הפלסטינים. סעיף 6 קובע: "להצטרף למחאות הלא אלימות המתוכננות של הפלסטינים, לארגן צעדות מקבילות ישראליות אל הגבול, לקבל את פניהן בפרחים, לחגוג איתם. להביא גם את הצד השני, הפלסטיני, בצורה זו או אחרת למאבק יחד איתנו". לא עוד מאבק של משותף, ימין ושמאל, למען חברה צודקת, אלא מאבק הזדהות עם הפלסטינים. השיא מגיע בסעיף 7 שקובע כדלקמן: "במידה ומתחיל בלגן בעקבות ההכרזה (על מדינה פלסטינית - ב.י.) אסור לנו להשתתף בו. עלינו להשבית את המדינה ולהקים אוהלים כניסה לקריה בתל-אביב".

תג מחיר משמאל

במילים אחרות - השמאל הישראלי מתכונן להכריז גם הוא על "תג מחיר". לא פעולות מהסוג המתועב נגד הפלסטינים, אלא פעולות מאותו סוג, נגד מדינת ישראל. "להשבית את המדינה". להסב את רעיון האוהלים לצורך סולידריות עם המאבק הפלסטיני. זה מחזיר אותנו לסעיף 6, שקורא לצאת לגבול, כדי להקביל את פני התהלוכות הפלסטיניות "בפרחים". הצעדות הפלסטיניות לגבול, אלה שכבר היו, ואלה שמתוכננות, לא נועדו לשלום, ולא לקידום ההסדר של שתי מדינות לשני עמים. המטרה המוצהרת היא - זכות השיבה. זה הקוד הידוע לחיסול מדינת ישראל. את המאבק הזה הם רוצים לקבל בפרחים.

דבר אחד ברור. חלק מהשמאל מתכוון לחטוף את המחאה החברתית לכיוון הצפוי מראש של מאבק אנטי-ציוני ואנטי-ישראלי. זו לא פרשנות. זה המסמך המסכם. אבל לא כל השמאל. יריב אופנהיימר "משלום עכשיו" הבהיר לי שהדברים אינם על דעתו. ייתכן. אלא שזו נציגת "שלום עכשיו" שהוציאה את הסיכום (שנחשף לראשונה על ידי התחקירן לורקר מאתר Kr8). אלדד יניב מ"השמאל הלאומי" הודה שאכן נאמרו שם דברים קשים, אבל, הוא הוסיף, "צריך לעומד מולם. לא להתחמק, ולומר להם שהשיח שלהם בלתי רלבנטי. הייתי שם כדי לא לתת להם להשתלט". הם כבר השתלטו בעבר על מה שהיה מחנה השלום, והרסו אותו מבפנים. הם עלולים להצליח שוב.

שקר ממשלת הדמים

והמצעד נמשך. אחד, רני בלייר, גם הוא נציג המחאה, כתב השבוע מאמר ב"מעריב", שבו הוא מכנה את ממשלת ישראל כ"ממשלת בריונים צמאת דם". נכון שאלה ביטויים שמתאימים ל"אל-מנאר", ערוץ החיזבאללה, אבל עצם הפרסום היה ראוי. משום שצריך לדעת שהקולות ההרסניים הללו הם חלק מהמחאה. ליף אמרה "ועדה אכזרית". סתיו שפיר דיברה על החשש שנתניהו ייזום מלחמה לדיכוי המחאה (המבחן הגיע מהר מהצפוי, ונתניהו נהג באופן הפוך. היא חייבת לו התנצלות. אין סיכוי שזה יקרה). כך שאין שום הפתעה ב"ממשלה צמאת דם", או באחד אחר, שהוצג כ"מנהיג", שטען שעיתוי הפיגוע "לא היה מקרי". איך לא ידענו שאלה היו סוכני המוסד שארגנו לנו "פיגוע לחיסול המחאה". רצינו צדק חברתי. קיבלנו טירוף שמאלני.

מהזיות לעובדות. ממשלת נתניהו היא הממשלה שהפכה את חיי הפלסטינים להרבה יותר נסבלים. היא החלה לפעול באפריל 2009. מאז ועד לסוף חודש יוני נהרגו 137 פלסטינים. רובם מהרצועה. ממוצע של פחות משבעה הרוגים בחודש. ממוצע ההרוגים מהגדה הוא של פחות משניים בחודש. רובם המוחלט מעורבים בטרור. רק ממשלת נתניהו, משנות התשעים, בולטת גם היא במספר ההרוגים הנמוך. אבל מה לתעשיית השקרים ולעובדות. דווקא לממשלת נתניהו קורא בלייר "ממשלה צמאת דם". מלאכתו של החמאס נעשית על ידי "פעיל מחאה".

לטובת המחאה, יסולקו ממנה אלה שמחבלים בה מבפנים.

מאהל קריית שמונה?

רוח אחרת, צריך להודות, נושבת במאהל קריית שמונה. קריית שמונה? לא בדיוק. כמעט כולם שם היו סטודנטים ממכללת תל-חי. יש כאן מישהו מבני המקום, שאלתי. כן, היו שם שניים. לא בדיוק חלק מהמאהל.

ככל שמדובר בסוגיות דיור, הבעיה המרכזית של קריית שמונה היא חלוקת הקרקעות בינה לבין המועצה האזורית גליל עליון. זה הסיפור של הרבה מאוד עיירות פיתוח. גבולות מוניציפליים: שטחי רשות מקומית, כל רשות, חשובים לצורכי התפתחות, הוספת מתחמי דיור, פיתוח אזורי תעשייה וגביית ארנונה. בעיירות הפיתוח, היחס בין תושבים לקרקע פנויה הוא נמוך מאוד. במועצות שסביבן, היחס הפוך. זה אומר פחות שטחי תעשייה לעיירות הפיתוח, וזה אומר הרבה פחות תקבולים ממסים. הפער בין חלק מעיירות הפיתוח לבין המועצות האזוריות שלידן הוא בערך כמו היחס שבין פועל הניקיון לבין הטייקון שמעסיק אותו. כך, למשל, לפי נתונים שפרסם שלומי פרי מקריית שמונה, המועצה האזורית גליל עליון חולשת על שטח של כ- 295,000 דונם, כ-13,000 תושבים קבועים והשאר שוכרים. היחס בין קרקע לתושב - 23. קריית שמונה חולשת על שטח של כ-14,000 דונם וכ-23,000 תושבים. יחס קרקע לתושב - 0.6. היחס בין המועצה האזורית תמר לבין עיירות הפיתוח שבאזור הוא חמור יותר. תמר שולטת על 1.65 מיליון דונם, וזוכה להכנסות של 40,000 שקל לתושב. לעומת דימונה למשל, שבה ההכנסה לנפש מארנונה עומדת על 200 שקל. זה לא עניין של ניהול. גם אין צורך בחלוקה שווה, ככל שמדובר בקרקעות לחקלאות. זה עניין של חלוקה צודקת של הכנסות מאזורי תעשייה ומקרקעות שהופשרו לבנייה. בדימונה היה שינוי, והיא זוכה עכשיו לתשלומי ארנונה, בסך 6 מיליון שקל בשנה, מהכור הגרעיני. ירוחם תזכה לחלק מהארנונה מהבסיסים שיקומו לידה.

כל התיקונים הללו מצויים באחריות ועדה לקביעת גבולות במשרד הפנים. אלא ששם פועלת הבירוקרטיה הישראלית במלוא הדרה. שיתוק מוחלט. אם היה שר הפנים מחליט לדאוג לתושבי עיירות הפיתוח, הוא היה יכול לקבוע מדיניות. אלא שאלי ישי, בדיוק כמו שר השיכון אריאל אטיאס, אף פעם לא התעניין באמת בחלוקה צודקת. שניהם, איש בתחומו, מנציחים את החלוקה המעוותת.

וזה רק הולך ומחמיר. סעיף 47 להסכם הקואליציוני מונע שינוי גבולות מוניציפליים בין רשויות, ללא אישור הממשלה. זו דרישה של מפלגת העבודה, שנועדה להנציח את העושק ההיסטורי של עיירות הפיתוח. הרי זו מפלגת המבוססים. אהוד ברק כבר ביקש סליחה פעם אחת. דיבורים לחוד ומעשים לחוד. לא על עושק העבר צריך ברק לבקש סליחה. על הנצחת העושק היום הוא צריך לבקש מחילה. הבעיה איננה ברק. השאלה היא, היכן היו שלי יחימוביץ', עמיר פרץ, דניאל בן-סימון ואחרים. מדוע הם נתנו יד לחרפה הזאת.

כך שאת העיוות הזה הגיע הזמן לסיים. האם נאמרה על כך מילה במאהל בקריית שמונה? כלום, אף לא מילה. למה, שאלתי את שני בני המקום שהיו שם. אנחנו לא רוצים להרגיז את אנשי המאהל, משום שרובם גרים ביישובים באזור. כלומר, במועצה האזורית גליל עליון. וחמור מכך, מתברר שיש שיתוף בין המועצה האזורית, הטייקון הגיאוגרפי, לבין המאהל.

באותו ערב הגיע למקום השר מיכאל איתן. אתם בטח מתכוונים לומר לו משהו בעניין הבוער הזה, הגורם המרכזי למצוקת הדיור ולהכנסות העלובות של המועצה, אמרתי לנציגי העיירה. לא, ממש לא, הם הבהירו לי. הם רוצים שקט תעשייתי. לפי ההיגיון הזה, ייתכן שצריך להפסיק את המחאה החברתית. שמא תופרע מנוחת בעלי השלטון, הקרקעות וההון. הרי גם הם חלק מהמחאה.

יש במאהל הרבה צעירים חדורי רצון לשינוי ולצדק חברתי. זו ההזדמנות שלהם להתעלות מעל אינטרסים קטנים וצרים. אם שינוי, אז קודם כל בתחום הקרקעות. הם אלה שצריכים להצטרף אליו ולהוביל אותו. עד אז, זו לא מחאה, ולא מאהל ולא קריית שמונה. זו בעיקר הצגה והונאה. כך בהפיכת המאבק החברתי למאבק פלסטיני ואנטי-ישראלי. כך גם, מתברר, בהקשר החברתי והכלכלי.

שרה נתניהו: נאורות או יחצנות?

ביום שלישי האחרון פרסמתי מאמר על המאבק בעניין שוהה בלתי חוקית, שהיא וילדתה קיבלו צו גירוש. עו"ד עודד פלר מהאגודה לזכויות האזרח הבהיר לי שהעתירה לא הייתה נגד הגירוש, אלא נגד הליך המעצר החפוז שמשרד הפנים ניסה לבצע. הסעד שהתבקש היה מתן שהות של חודש, לאמא ולבת, להיפגש עם האב ולעזוב את הארץ מרצונן, ללא מעצר. בינתיים כבר נדחתה העתירה, והאם ובתה, ננסי ואופק, שולחו לפיליפינים.

אלא שהסיפור העיקרי הוא מעורבותה של שרה נתניהו. הבקשה שלה הייתה שונה. היא ביקשה להשאיר את הבלתי-חוקית ובתה בישראל. אם חשבנו שמדובר בפרץ של נאורות והומניות, כדאי לחשוב שוב. יועצת ראש הממשלה, ד"ר אורית גלילי, הבהירה בעצמה מה עומד מאחורי העניין: "שינוי המדיניות שהובלנו לגבי שרה נתניהו, הוכיח את עצמו במלואו בשבוע האחרון בפרשת הילדה אופק, שהיתה מועמדת לגירוש. לראשונה בכל תולדותיה כרעיית ראש הממשלה קיבלה שרה נתניהו תקשורת אוהדת ויחס של קונצנזוס מקיר לקיר - אפילו בכלי תקשורת שהיו ידועים בעוינותה כלפיה. לכן לא רק שלא נגרם נזק, נהפוך הוא".

לעזאזל עם הקריטריונים שקבעה הממשלה. לעזאזל עם הפרת חוק המונית מצד שוהים בלתי חוקיים. את מי זה מעניין. העיקר שהגברת קיבלה מילה טובה גם ב"הארץ". שנים זה היה חלום. עכשיו הוא מתגשם. לקרוא ולשפשף את העיניים. כך נקבעת המדיניות הישראלית בעניין השוהים הבלתי-חוקיים.

יש לי עצה ליועצת גלילי: אם הגברת נתניהו תצטלם עם שתי ילדות פלסטיניות חביבות ממחנה פליטים בלבנון, בביקור הבא שלה, נניח בלונדון, ותכריז שהיא תיאבק על זכותן לחיות דווקא בישראל, היא תיהפך לגיבורה בינלאומית. לא רק ב"הארץ". אפילו ב"גרדיאן" וב-BBC. נסי את זה, אורית, ההצלחה מובטחת מראש.

אחרית דבר:
בעקבות המאמר הזה, שהתפרסם גם בעיתון המודפס וגם כאן, הגיעו אליי תלונות של שותפים למחאה, יושבי אוהלים ואחרים, שמסבירים שאין להם חלק ונחלה בהטיה לכיוון האנטי-ישראלי והאנטי-ציוני וכי רוב השותפים למאבק מצויים במקום אחר ושפוי ובדרך כלל גם ציוני. הם מוחים מתוך רצון לשנות ולא כדי להרוס.
והיא הנותנת. המאבק לצדק חברתי חשוב וצודק. דווקא משום כך אני מרשה לעצמי להזהיר מהמחנה האנטי-ציוני. הם לא הרוב. אבל הם כבר הצליחו להרוס כל חלקה טובה במחנה השלום. הם עלולים לעשות את אותו דבר למחנה המחאה.
אני מנסה, בכוחותיי הדלים, להצביע על הסימנים. הם מצטברים. זה בא בעיקר מההנהגה ומדובריה. לא כל ההנהגה. יש בתוכה נפלאים. רוב המוחים שייכים למחנה השפוי. פגשתי אותם במאהלים. הסתרה והשתקה לא יועילו. להפך. הם רק יגדילו את הסכנה.
התפקיד שלי הוא להתריע. זה מה שאני עושה. לא כדי לפגוע במחאה להפך. כדי להציל אותה.