בן גביר וסמוטריץ׳ וחבריהם - מגשימים, למעשה, את החלום הציוני. האמנם?  

הרצל בשלב מסויים גם החליט להתפשר על אוגנדה, זה לא הופך את אוגנדה לחלום הציוני.

ההנהגה הציונית אכן החליטה להתפשר בדרך כדי להגשים את המטרה, תוכנית החלוקה היא פשרה, לא אידיאל.

הייתה הזדמנות נוספת ב-48, לפנות כל שטח שנכבש מאזרחי האויב, ההנהגה הייתה טיפשה ושחצנית ולא ביצעה זאת, טעות פטאלית שאנחנו סובלים ממנה עד היום וכנראה גם בעתיד הבינוני-קרוב לפחות.

אחד הדברים החשובים בציונות זו המעשיות והצניעות במשולב עם דמיון, חלומות, ואתחלתא דגאולה והתחלת הגשמת תקוות של דורות.

בתורת המלחמה יש מושג של ניצול ההצלחה, והיכולת לזהות הזדמנות.

ויש שנידמה להם שהם מזהים הזדמנות.
והם מנסים לבלוע נחש אנקונדה או סתם מנסים לבלוע מעבר ליכולתם.
כי הם מצוידים בעיניים גדולות ובתאבון עצום ובמוח קטנטן.

ואלה הם גם המשיחיים ההזויים הסהרהוריים, הרוצים לנגוס ולבלוע מעבר ליכולותיהם.
מלכי הסמוך הדברים יסתדרו מעצמם בהמשך.
סמוך !
ויש גם אלוהים בשמים.
ואם נסתבך הוא יבוא ויחלץ.
ידוע.
זה תמיד כך קורה.

והציונות הסתפקה בדונם פה דונם שם, ברגב אחר רגב.
כך ניבנה אדמת העם מצפון עד נגב.
מילים יהושוע פרידמן.

כי דווקא כשאתה חדור אמונה צריכים להיות מצוידים גם באמונה , אבל גם בסבלנות ובתקווה.
ומי שבולע מעל ליכלתו,
נתקל במשל השועל וכרם הענבים.
והתוצאות הצפויות לעיתים חמורות.
מאוד.

ולציונות היתה חוכמת האפשר והסבלנות.
שמחו גם עם ועל ההשגים הצנועים של הרצל. והשקיעו הרבה בהתארגנות ובהישגים צנועים, כיסודות להתפתחות בעתיד.
והיו מאושרים בהישגים של ויצמן והצהרת בלפור.
ואחר כך ההחלטה על החלוקה וקבלתה, למרות הגבולות הצנועים ולמעשה כמעט בלתי אפשריים.
ונאחזו בה בשתי ידים איתנות ורועדות, בעת ובעונה אחת.
ואחר כך מלחמת השיחרור, בתנאי פתיחה מטורפים. ואז הופיעה ההזדמנות למקצה שיפורים ולהישגים רבים.
ואחר כך מלחמת ששת הימים וההישגים העצומים.

ואז גם באו הפיספוסים העצומים בגלל העינים הגדולות התאבון העצום עם המוח הקטנטן והעדר תיכנון וחשיבה.

כי על הציונות הגדולה הבריאה השתלטו בהדרגה אנשים חולים הזויים, עם המוחות הקטנטנים העיניים הגדולות והתאבון העצום , חסר השליטה.

ושם יש לזהות את קו פרשת המים והתפנית מהציונות המעשית הבריאה השפויה והמעבר לידיים של ההזויים והמטורפים עם התיאבוןן העצום העינים הגדולות והמוחות הקטנים.