רומן רוסי: רוצח הגנרלים והקש ששבר את גב המטוס  

רגעים ספורים לאחר האסון כבר הוכרזה כוננות עליונה: עוד רגע, חששה בריה"מ, יתחילו ליפול בה פצצות אטום. המוות של כל בכירי הצי הצפוני הוא כנראה חיסול מכוון כדי לזרוע כאוס בגזרה, ולהשאיר אותה פתוחה לפלישה של ארצות הברית ובנות בריתה.

אז בסיסי הטילים עברו לכוננות שיגור, והרבה מאוד כפתורים אדומים כבר ראו צל של אצבע. אבל קציני מודיעין לא דיווחו על צעדי אויב שמעידים על מתקפה מתקרבת ולמעשה, אחרי יממה מפחידה מאוד, נראה שהאמריקאים כלל לא מודעים להתרסקות. בנוסף, מעבר על יומני המכ"מ גילה שאף מטוס אויב לא הסתנן וירה בטופולב. הכוננות ירדה, ומלחמת העולם השלישית נדחתה. מיד נפתחה חקירה: מי חיסל את צמרת הקצונה הרוסית?

העולם חמק ממלחמה גרעינית (צילום: wallpapercave)

לפני שנמשיך, נתעכב רגע על מנטליות סובייטית. כל חקירת אירוע ברוסיה של אז התחילה בשאלה אחת: את מי בשום פנים ואופן אסור להאשים. למה? כי למרות הטענה הקומוניסטית לשוויון, ברוסיה התקיים מעמד אצולה עליון של גנרלים ופוליטיקאים בכירים.

ואחד מהאליטה הזאת היה יכול להרוס את חייו של כל אדם מתחתיו - בכיר ומוערך ככל שיהיה - ממש בשתי מילים. בקלות היה מאבד האומלל את תאריו ורכושו, חירותו ולפעמים אף את חייו. הכל, בגלל איזה אלוהים בעיני עצמו שהחליט להצביע עליו כבוגד או מורד.

"האחדות שלנו בלתי ניתנת להשמדה". כן? חכו שיתעצבן איזה גנרל (צילום: euromaidanpress )

ולכן, הסיכוי להגיע לאמת ברוסיה הסובייטית היה אפסי, אפילו כשהיה ברור לכל שהסתרתה גרמה, גורמת ותגרום למקרי מוות ואסונות. כפי שניחשתם, הערך הסובייטי לחיי אדם היה נמוך להבחיל, אבל לא כשמדובר בגנרל מפונפן או פוליטיקאי מפורסם. ולכן, אסון הטופולב קיבל יחס מאוד מיוחד, ממש מהרגע הראשון. את זה אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח, אי אפשר להסתיר.

עוברים על שברי הטופולב (צילום: TASS)

השלב הראשון בחקירה התמקד בלחפש איזה סוכן מבפנים, מחבל שתול. זה היה קצת קשה כי נו, כל הקצינים של ספרידונוב נהרגו יחד איתו ולאחרים לא היתה גישה למטוס. אחד שאמור היה לטוס איתם שוחרר ונסע לפגוש את בתו, אך נמצא גם הוא נקי מאשמה. אחרי חקירות מפחידות ומכאיבות מאוד של כל מי שנגע בטופולב או הסתכל עליו יותר מדקה רצוף, ויתרו השלטונות על אפיק זה.

השלב הבא היה להתעמק במטוס עצמו: מצבו המכני היה סביר, ומבחינת המטה הרוסי זה היה די והותר; הרי אסור, בשום פנים ואופן, להודות שמשהו לא בסדר במטוס כזה - פאר ההנדסה הסובייטית.

גאווה לאומית. הטופולב 104 נחשף לציבור (צילום: sputnik)

אני לא אומר את זה בציניות: הטופולב 104 באמת היה פלא כשטס לראשונה, אי שם ב-1955: מפתחיו לקחו את המפציץ הגרעיני טופולב 16 ועשו ממנו מטוס נוסעים קומפלט שנושא 50 עד 115 איש, תוך זמן שיא של פחות משלוש שנים.

התהליך כלל המון פשרות: המטוס היה מסובך מכנית וקשה לתחזוקה, קשה לשליטה והטסה, ועם המון התנהגויות קפריזיות שחייבו טייס מיומן שמכיר את כל קטלוג הבאגים של האווירון. אבל הרוח ניצחה את החומר, וטייסי בריה"מ הצליחו להטיס בטופולב 104 גם נוסעים מן השורה וגם אח"מים ומכובדים בכל רחבי המדינה העצומה ושלוחותיה באירופה ואסיה.

104 באוויר (צילום:topwar)

זאת, גם כשב-1956 קורקע הקומט הבריטי, הקומט הבריטי, מטוס הנוסעים הסילוני הראשון בעולם, בגלל ריבוי תאונות וחשד מוצדק לכשלי עיצוב. למעשה, במשך שנתיים תמימות היה ה-104 מטוס הנוסעים הסילוני היחיד בעולם - ומקור לגאווה עצומה.

חבר סיפר לי שבקהילת התעופה הסובייטית אמרו באותם הימים: "הבריטים היו הראשונים להשיק מטוס נוסעים סילוני. אנחנו הראשונים להשיק אחד שטס כמו שצריך".

מימין: הקומט ומתחרהו הרוסי (צילום: topwar, historyinorbit)

אבל בפועל, כל טיסה במטוס הרוסי היתה סכנה גדולה, שכן התכנון שלו היה לקוי מראשיתו; למשל, ההגאים היו כבדים והגיבו בצורה איטית ולא צפויה. ואכן, המטוס היה מעורב ב-37 תאונות קטלניות, בהן נהרגו יותר מאלף איש. זה שיעור תאונות גבוה להפליא; נבנו בסך הכל 201 מטוסים.

בדיקה זריזה קבעה שהטופולב 104 שהתרסק בבסיס פושקין היה תקין - וגם אם לא, אין סיכוי שההנדסה הרוסית תוגדר כבעייתית פה. להכתים סמל של גאווה לאומית? לא יקום ולא יהיה. מצד שני, אנשים מאוד קל להאשים ברוסיה - וכך הוחלט שהאשם כנראה בטייס.

נוסעים בטופולב 104 (צילום: Aeroflot archives)

רק מה? את מטוס הגנרלים הטיס סגן אלוף אנטולי איניושין, בעל 8,000 שעות טיסה על הטופולב 104 שכבר שלוש שנים טס רק על המטוס הספציפי שהתרסק. אם מישהו מכיר את ה-104 טוב ממנו, כנראה שלקח חלק בבניית האווירון.

אבל לסובייטים לא היה אכפת, והם סימנו את איניושין כגורם לאסון: טעות אנוש של טייס. למעשה, היו עדויות שהראו שהמטוס התרומם בזווית תלולה בהרבה ממה שהוא אמור, מה שיכול בקלות להוביל להזדקרות בגובה נמוך, שהיא מתכון לתאונה איומה.

אנטולי איניושין (צילום: geroi-vmf)
סןףף

אבל אז סיימו החוקרים במוסקבה לעבור על הקופסה השחורה של הטופולב וגילו: איניושין משך בסטיק בול בעוצמה הנדרשת, והמטוס בעצמו הרים את האף ברמה מסוכנת שהפכה קטלנית. מה הלך שם?

ובכן, נתחיל בסוף: לא רק שאיניושין אינו אשם, הוא אף עשה כל שביכולתו כדי להציל את חיי הנוסעים. זאת, עוד לפני שאפילו עלה הטופולב על המסלול. מסתבר שהטיסה התעכבה כי איניושין היה מאוד מודאג ואמר לגנרלים שהמטוס כבד מדי, שיש בו יותר מדי מטען, שקשור בצורה בעייתית וישפיע על בטיחות הטיסה.

טופולב ממריא (צילום:shimanovskadm )

ולא רק: בשנה שלפני התאונה, העביר איניושין תלונה רשמית למטה הסובייטי, בה הזהיר מפני העמסת יתר של מטוסו. לדבריו, זה פשוט קורה כל הזמן, ויום אחד עוד יקרה אסון. וחכו, הרי הבטחתי הפתעה: מה עשה את המטוס כל כך כבד? שופינג, זה מה.

חברות וחברים, בסיס פושקין שכן בסמוך ללנינגרד, סנט פטרסבורג של ימינו. עיר נמל מרכזית ברוסיה, אליה הגיעו סחורות רבות, ונמכרו במחיר נוח לפני שהגיעו לחנויות במוסקבה. כל פעם שקצינים מפונקים באו לפגישות ותרגילים באזור, שמרו לעצמם יומיים-שלושה כדי למלא תיקים שלמים בבגדי יוקרה מפנקים, תכשיטים לנשותיהם המפונקות (או שפשוט באו איתן לנסיעה וקנו בעצמן), מכשירי חשמל שלא נוח להשיג במרכז המדינה, משחקי וידאו לילדים וגולת הכותרת - פירות טריים למיניהם, במיוחד תפוזים וקלמנטינות שהיו מאוד פופולריים בזמנו.

איזה כיף, שופינג! (צילום: wikimedia)

קל לשכוח, אבל ברוסיה הסובייטית היה מחסור קבוע במוצרי יסוד, פשוט בגלל כלכלה שמעדיפה לקדם את האינטרס השלטוני ולא את של האזרח הקטן.

מחוץ לערים הגדולות המחסור היה ממש מסוכן, והתפתחה תרבות של לנסוע לעיר אחרת ולקנות בה דברים די בסיסיים שאין אצלכם, גם כשמדובר במשהו מאוד בסיסי כמו נקניקים וגבינות.

תור לבשר ברוסיה של שנות השמונים (צילום:kcmeesha)

אבל עבור גנרלים עשירים ומפונקים, כאלה שיכולים להרשות לעצמם הכל? המחסור היה תיאורטי בלבד. הסיבוב בלנינגרד היה עבורם כמו בלאק פריידיי: קונים הרבה, קונים בזול, קונים בכיף. איך אומרים? אמריקה. הם שבו לבסיס עם כל טוב, ועלו על המטוס חזרה למוסקבה בלי בעיות.

מה, לא תקנה לילד משחק וידאו נו פוגודי? (צילום: ebay)

אבל ב-7 בפברואר 1981 היתה בעיה. לא רק שהקצינים התעלמו מאזהרותיו של הטייס ואף איימו עליו שימעכו אותו כמו ג'וק, למטוס הועמסו גם שני גלילים גדולים של נייר להדפסת עיתונים, כל אחד במשקל חצי טון. במקום למקם אותם לאורך, כדי שלא יתגלגלו בתא המטען, קשרו אותם לרוחב, כך שלא יתפסו מקום בו אפשר לשים מתנות וחפצים.

וגלילים אלה היו הקש ששבר את גב המטוס: בהמראה הם ניתקו מכבליהם והתגלגלו אחורנית. המטוס בבת אחת שינה את מרכז הכובד שלו, והרים את האף. כאמור, גם כך נטה להזדקרויות מסוכנות, ולטייסים המסכנים לא היה מה לעשות.

גלילי נייר לתעשיית הדפוס הרוסית (צילום: volga)

הטופולב נפל מהשמיים כשעליו 30 טון דלק, נדלק מיד וכל הגנרלים המפונקים ונשותיהם נבלעו בלהבות. מספרים ששום דבר לא שרד את התאונה, פרט לכמה ארגזי תפוזים שעפו מעוצמת הפיצוץ, נשברו והפירות התגלגלו על הקרקע - ולא מעט אנשי תחזוקה מיהרו להסתיר אחד במעיליהם, שכן אף פעם לא טעמו את התענוג הכתום הזה.

כשבוע לאחר התאונה הבין המטה הרוסי שאין אפס וחובה להיפטר מהטופולבים השבורים שלו. אחרוני המטוסים קורקעו והוצאו משירות, לשמחת הטייסים והנוסעים כאחד. כמו כן, התאונה הוגדרה כטעות אנוש: גם של הטייס, גם של הגנרלים, טעות מערכתית.

בטוח יותר על הקרקע. טופולב 104 על אנדרטה בכניסה לנמל תעופה (צילום: wikimedia)

וזו לא היתה הפעם היחידה. ישנו סיפור מאוד משונה שהופיע בכמה מקורות שלא הצלחתי לאמת, ונשמע לא פחות הזוי מתקרית הטופולב האיומה: בשנות השמונים נדרש צוות של מטוס מטען בינוני מדגם אנטונוב 26 להעביר מטען של אבטיחים טריים עבור כמה קצינים בכירים. הטייסים התנגדו ואמרו שסידור המטען מסוכן, ונדרשו לאזן את ארגזי האבטיחים עם ערימה גדולה של קורות עץ כבדות.

ואולם, תוך כדי ריצת ההמראה התפזרו האבטיחים והתגלגלו במורד תא המטען; מרכז הכובד עבר אחורנית, המטוס הרים אף ולצאת משליטה. מה עשו הטייסים? פשוט פתחו את הרמפה האחורית; הקרשים נפלו, האבטיחים צבעו את המסלול באדום וירוק, וחייהם ניצלו. בעצם, לא ברור מה עלה בגורלם - כנראה שהבכיר שהזמין את האבטיחים לא שתק על העניין הזה. בנוסף, ישנם דיווחים על תאונות ותקריות בטיחות אחרות שנבעו מדרישות של קצינים שהתעלמו מהגדרות הבטיחות. יתכן שלעולם לא נדע כמה אסונות שכאלה היו יכולים להימנע.

הריסות טופולב 104 (צילום: baaa acro)

עם יד על הלב, הייתי שמח לספר לכם שהטרגדיה הזאת לימדה את הממשלה לקח. אבל ברוסיה נשארו נימים סובייטיים עוד הרבה אחרי קריסת ברית המועצות, והמשיכו לגבות מחיר דמים.

קחו לדוגמה את התרסקות מטוס מטען צבאי מדגם אנטונוב 12, שארעה ב-17 בדצמבר 1996 בבסיס אנדרפול. הסיפור יישמע לכם מוכר: ריצה על המסלול, המראה בכבדות, והתרסקות תוך שניות. על המטוס היו 17 איש, בהם הגנרל סרגיי סלזניוב - מפקד כוחות הצבא בגזרת סנט פטרבורג. חקירה גילתה שהמטוס המריא עם משקל עודף של 1,500 ק"ג ובמזג אוויר בעייתי, למרות אזהרות הטייסים. ויש עוד: המטוס נשא את המכונית הפרטית של הגנרל, וחומרי בניין רבים שנועדו לבניית אגף חדש בווילה שלו. מי אשם? מזג האוויר, קבעה החקירה.

אנטונוב 12 (צילום: Antonov)

המקרה המרתיח ביותר ארע באמצע אוגוסט 2000, כשהתפוצץ טורפדו על סיפון הצוללת הרוסית קורסק במהלך תרגיל בים ברנץ. 23 מבין 119 אנשי צוותה שרדו את הפיצוץ והתכנסו באחד ממדורי הצוללת כשהאוויר הולך ואוזל.

שלטונות רוסיה ידעו בדיוק מה קרה אך לא הודו שקרתה תאונה, ורק אחרי ארבעה ימים פנו לעזרת בריטניה וארה"ב; לרוסים לא היתה צוללת חילוץ מתאימה, ופנייה לזרים נתפסה כמביכה. בינתיים, ישבו 23 האומללים בצוללת, ומתו כשאזל החמצן כשבפועל ניתן היה לחלצם בזמן. מי נענש? אף אחד; 12 בכירים הועברו מתפקידיהם בצי לתפקידים בכירים אחרים. וזה, עשר שנים אחרי שנפלה בריה"מ.

אסון מרתיח. הצוללת קורסק (צילום: גטי אימג'ס)

בשורה התחתונה, טייסים וצוותי קרקע עושים כל שביכולתם כדי שכל טיסה תתחיל ותסתיים בשלום, אך אין ביכולתם לעשות דבר כנגד בכירים מנותקים שמציבים נוחות ופוליטיקה לפני חיי אדם. כולי תקווה שכל בר כוח שמצפצף על הבטיחות ומתעלם מאנשי מקצוע יזכור איזה מחיר שילמו הגנרלים ברוסיה; כידוע, תאריהם של בני האדם לא מרשימים את חוקי הפיזיקה. טיסה נעימה!