י' בטבת יום הקדיש הכללי האמנם? מה ענו גדולי ישראל על כך  

האם ניתן לחקרה ולהסבירה?
המשך הראיון מלמעלה.

הרב ויינמן ההיסטוריון והטוען הרבני שגם מאד מקושר לגדולי התורה, עונה לשאלות המראיינת.

איך לחזק את הזכירה? איך לענות למכחישי השואה? ואיך יש ללמוד את נושא השואה?

מה דעתם של גדולי התורה בכל מה שקשור לחקירה בנושאים אלה, וההסבר לסיבתה?

"היכן כתוב שלכל דבר צריך לעשות זיכרון? אין מושג ביהדות לשבת סתם וללמוד היסטוריה.
אשאל שאלה קשה, מה החילוניים מקבלים מכך שהם לומדים היסטוריה על השואה
פרט לציון טוב בהיסטוריה?"

בנוגע לכלים לענות למכחישי השואה ענה "שמי שמחפש כלים כדי להזים את מכחישי השואה,
יקבל שם את כל מה שהוא צריך. בספריות גדולות בצרפת באנגליה בארה"ב, עם תיאורים ותיעוד של כל מה שהיה.
הדבר היחיד שלא יקבל באותן הספריות הוא ההסבר מדוע זה קרה"

מלמדים על השואה בסימינרים כי הרבנים חושבים שזה חשוב,
הרב ויינמן עונה על כך "נשים שילמדו כמה שהן רוצות וכמה שצריך.
אבל לגברים מדובר בביטול תורה.
בחור ישיבה שילך וילמד תוספות ובסופו שיגיד משניות לעילוי נשמת. זה יועיל יותר מלימוד
היסטוריית השואה, אם זה היה חלק ממצוות לימוד תורה, חכמינו היו אומרים, שבו ולמדו. הדור שלנו צריך לעשות כפי שמורים לו גדולי התורה, ולא לנסות ולמצוא מצוות חדשות על חשבון לימוד התורה"

איך כן אפשר ללמד את נושא השואה למי שאינו לומד תורה?
"יש להביא את העובדות בלבד" הוא עונה "בלי פרשנות. פרשנות זה עסק מאד מסובך במיוחד בנושאים מעין אלה, כי מתעסקים עם אש.
האם אפשר לתת לכל מורה שגמרה סמינר ואפילו בציון 10 שתדריך את הדור הבא ביחס לאירועים היסטוריים כבדי משקל וטעוני השקפה?
זה מסוכן כי אפשר לדבר שטויות.
צריך מומחיות גדולה להעביר חומר כזה.
ולכן רק עובדות. להיכנס לדברים שנוגעים במחשבת ישראל לעומקה, זה משחק באש,
ורק יחידי סגולה מסוגלים ללמד את הנושא בהשקפה הנכונה."

במה שקשור בחקירה בנושאים כאלה, אומר הרמב"ם
בסוף פרוש משניות לרמב"ם על מסכת ברכות, כותב את השקפתו בנושא החקירה וההתעמקות במאורעות קשים.
"כבר הודיענו הכתוב כאשר אין ביכולת רעיוננו להשיג חוכמתו וצדק דיניו בכל מה שפעל ויפעל והא מה שאמר ישעיה נ"ה כי "גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם"
ועל כן יש לך לסמוך על היסוד הזה ואל תשגה נפשך להעמיק אחר העניין הזה כי כל מי שחקר אחריו מאנשי תורתנו וזולתה, לא השיג ממש, אבל הוא כמו שאמרו ע"ה צלל במים עמוקים והעלה חרס בידו".

אחד מניצולי השואה, יהודי חרדי נכנס לחזון איש ושאל על מידותיו של הקב"ה בשואה.

וענה לו מרן זצ"ל, והתשובה מובאת על ידי הרב אהרון ישעיה ראטער. "דע לך כי בחורבן הזה התנהג הקב"ה ברחמים הכי גדולים והסיבה שאין אנו מבינים זאת, כי חסר לנו בגיל.
משל למה הדבר דומה? לילד שלמד לקרוא בסידור ונשאלת השאלה, למה אין אנו מלמדים אותו מיד גמרא, רק קודם מלמדים אותו חומש ואחרי זה משנה ואחרי זה גמרא,
והתרוץ הוא בגלל שחסר לו בגיל, יחסר לו בהבנה.
כך אנחנו עדיין לא התבגרנו מספיק כדי להבין את זאת"
כך ענה לו החזון איש וזו התשובה.
אין אנו מסוגלים להתעמק ולהבין לעומק את מה שקרה.
"זכור ימות עולם בינו שנות דור, שאל אביך ויגידך זקניך ויאמרו לך".
לספר ולהעביר את מה שהיה, צריך.
להתעמק בעומק ההשקפה של "זכור ימות עולם", אסור.
הרמב"ם כותב על מי שיעשה זאת כי יעלה חרס בידו,
אני אומר שאני חושש שבדור שלנו שנאמר עליו כי טובה לו השתיקה,
הוא יעלה חרס בידו".

כשנשאל לפני שנים רבות הרב ש"ך זצ"ל מה היתה הסיבה לשואה,
וכתב מרן בספרו "בזאת אני בוטח" כי
"המצב הרוחני היה סיבה לכך".
הצעירים לא יודעים כי מתוך ששה מיליון יהודים שהיו לפני המלחמה,
הישיבות היו מתי מספר מעט מאד.
וילנא עיר יהודית היו בה סה"כ 2-3 ישיבות, בעיר קובנא היתה ישיבה אחת,
והבחרוים שלמדו בה באו מהישובים בסביבה ולא מהעיר עצמה.
בסה"כ בזמן ההוא כל אלפי הבחורים התחנכו בגימנסיה ברוסיה.
ההשכלה היכתה ללא רחם בבחורי ישראל עד שנמלאה הסאה".

בראיון ליום השואה אמר האדמור מקליב:
"כולם מתרעמים על מכחישי השואה. חלקנו בעצמנו מכחישים את השואה בכך שלא מדברים על מה שהיה. לא מספרים לא קוראים על הזוועות. יש במדינה אנשים ילדים ומבוגרים שלא יודעים כמעט כלום.
יש שאולי נוסעים פעם בעשר שנים לאושוויץ, מתבוננים ושבים לביתם. ולדעתי המצב הזה גורם לכך שאש גדולה בשמים בוערת וזועקת "למה שכחתם אותנו".

"הקמת זכר לשואה היא סוגיה לא קלה" אמר האדמור מקליב שליט"א שכתב את האנציקלופדיה
לשואה והנהיג כולל בו לומדים 24 שעות מסביב לשעון לע"נ הנרצחים.
"אך הנצחת השואה" אמר באחת משיחותיו "קיימת כל העת בחברה החרדית. הנאצים הרי ביקשו להרוס קהילות שלמות של לומדי תורה, ולימוד התורה שמתקיים היום הוא התשובה למפלצתיות הנאצית.
כך שהלימוד והתפילה הם בראש ובראשונה, הדרך של החרדים לזכור את השואה בכל יום בכל שעה".

אלה היו מקצת התשובות לסוגיה שהסעירה את העולם הרבני באותה התקופה,
שלאחר מלחמת העולם השנייה, ופסיקותיהם כששאלה זו הונחה לפתחם.
הם הרגישו ושמעו את רחשי הניצולים ותביעת הרחוב- למענה, לציון יום אבל,
להנצחת האסון, לזכור ולא לשכוח.
נהרות הדם תבעו שלא ישכח זכר השואה בעם ישראל ובאומות העולם.
ובנוסף היה נסיון מצד הרבנות הראשית שהתקבל כמו שהבנתי, בתשי"א, לשדך את צום עשרה בטבת,
ולקבעו בנוסף, גם כיום הקדיש הכללי.