אפליקציית אייפון לפורום סקופים  |  אפליקציית אנדרואיד לפורום סקופים  |  אפליקציית WindowsPhone לפורום סקופים

גירסת הדפסה          
קבוצות דיון גילוי מסמכים נושא #5019 מנהל    סגן המנהל    מפקח   עיתונאי מקוון    צל"ש  
אשכול מספר 5019   
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   20:25   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  115. ולחיזוקן היה שולף ציטטות של יעקב חזן ומאיר יערי....  
  תגובה עבור הודעה מספר 101
 

פרק ב': השומר הצעיר

1
למוד ניסיון ממה שקרה לי בחטיבה, ובידיעה שהשומר הצעיר עשוי להיתקל בהתנגדות חריפה על ידי העסקונה של הציונים הכלליים ומפא"י, אשר שלטו בכיפה בכל המוסדות הציוניים בעיר, העדפנו שלא להיקרא בשם המפורש השומר הצעיר... לבטח היו מצרים את צעדינו ולוחצים על בתי-הספר היהודיים - מבצרינו - לסגור לפנינו את הדלתות. החלטנו לפעול בעילום שם, עד שנתבסס. רבים היו הסיכויים, שברגע שנגדיר את עצמנו נפסיד את חצר "התקווה", המרכז לפעולתנו החינוכית בשכונת בון-רטירו היהודית.

למוד ניסיון ממה שקרה לי בחטיבה, ובידיעה שהשומר הצעיר עשוי להיתקל בהתנגדות חריפה על ידי העסקונה של הציונים הכלליים ומפא"י, אשר שלטו בכיפה בכל המוסדות הציוניים בעיר, העדפנו שלא להיקרא בשם המפורש השומר הצעיר... לבטח היו מצרים את צעדינו ולוחצים על בתי-הספר היהודיים - מבצרינו - לסגור לפנינו את הדלתות. החלטנו לפעול בעילום שם, עד שנתבסס. רבים היו הסיכויים, שברגע שנגדיר את עצמנו נפסיד את חצר "התקווה", המרכז לפעולתנו החינוכית בשכונת בון-רטירו היהודית.

אמנון ימפולסקי ומשה שטרויך היו היחידים שהצטרפו אליי בתחילת הדרך. האחים רייזמן (מרקוס הבכור ולוי הצעיר), שתליתי בהם תקוות רבות, הנחיתו מהלומה קשה לתוכניותיי: הם נסעו באופן פתאומי לארצות-הברית, כדי להמשיך שם את לימודיהם. מאז לא נפגשנו, ושמעתי עליהם רק פעם אחת ויחידה, כאשר בראשית שנות ה-60, בעת טיול בצפת, פגשתי באקראי את אביהם, מר יצחק רייזמן, במוזיאון הדפוס של אגודת המדפיסים הישראלים שהוא הקים באיזור הגלריות לאמנות וניהל אותו.

יצחק וייזמן ראוי למספר שורות: בראשית שנות העשרים שלו היה מורה בבית-ספר יהודי בדרום בראזיל. סכסוכים אידיאולוגיים גרמו לו לפרוש עם קבוצת מורים וליסד את בית-הספר "בר בורוכוב", שהיה בעל נטייה יידישאית, בניהולו הפדגוגי. הוא עבר לריו ושם עסק לפרנסתו בעיסוקים שונים, החל בעיתונאות והוראה (ביידיש), דרך רוכלות ("קליענטעלע" - מכירה בהקפה, המקצוע השכיח ביותר בשנות ה-20 וה-30 בין המהגרים היהודים שבאו לבראזיל ממזרח אירופה), וכלה בנהיגה בחשמלית. בשנת 1929 עבר לסאן-פאולו ופתח בית דפוס קטן, שבו שימש גם כסדר וגם כמדפיס. הוא היה מראשוני היהודים שחקרו את תולדות היהודים בבראזיל, פרסם מאמרים בעיתונות היידיש על הנושא, ואף הוציא לאור ספר ב-1935: די געשיכטע פון די יידן אין בראזיל, שתורגם לפורטוגזית História_dos_Israelitas_no_Brasil ("תולדות היהודים בבראזיל"). האיסור שאסרה הדיקטטורה הבראזילאית על פרסום ספרים ועיתונות בשפה זרה גזל את מטה לחמו, וב-1946 הוא הצטרף לבניו בארצות-הברית, לא לפני שהספיק להוציא לאור ספרון בפוטוגזית ללימוד היידיש. בשנת 1967 עלה ארצה והתיישב בצפת, ושם פגשתיו, כאמור.

ואם כבר הזכרנו את חקר תולדות היהודים בבראזיל - זהו פרק מסעיר שעדיין לא פוענח כראוי, אף על פי שבנושא זה טיפלו היסטוריונים בראזילאים לא-יהודים, ומהמפורסמים שבהם. בראזיל נתגלתה על ידי הפורטוגזים בשנת 1500, אחרי גירוש היהודים מספרד, בתקופת השיא של האינקוויזיציה ורדיפת האנוסים. ערב-רב של עבדים, נדונים למאסר, פושעים, גנבים ואנשי שוליים הועמסו על האוניות הפורטוגזיות שהפליגו לחפש נתיבים ימיים להודו. לאנשים רבים שזכויותיהם האזרחיות נשללו הייתה זאת דרך להתחמק מרדיפות ומעונשים ועינויים. ביניהם היו לא מעט אנוסים.

עשרות מנוסעים אלה הורדו בחופי בראזיל, כדי לבחון כיצד יתקבלו על ידי האינדיאנים, וכיצד יסתגלו לסביבה הפראית. קשה לדעת כמה מהם שרדו מחציהם המורעלים של האינדיאנים. המפורסם בהם הוא Diogo_Álvarez_Corrêa, שכונה על ידי האינדיאנים Caramurú - בן הרעם. הוא ירה ברובה והאינדיאנים חשבוהו לאל השולט בברקים, וכך הציל את חייו. הוא נשא לאשה אינדיאנית והתערה בתוך השבט.

אשית ההתיישבות בבראזיל שזורה דמויות מעניינות של אנוסים לרוב. יש סברה די מבוססת, ש-João_Ramalho האגדתי היה מהאנוסים. ראשוני המגלים הפורטוגזים מצאוהו בקרב האינדיאנים. הוא הושיט עזרה חשובה למתיישבים הראשונים, מייסדי העיר סאן-פאולו. אנוסים רבים חזרו ליהדות בגלוי פחות או יותר. היו אף מקרים שידה הארוכה של האינקוויזיציה השיגה אותם והחזירה אותם לפורטוגל לחקירה (auto-de-fé), וסופם שהועלו על המוקד. המפורסם שביניהם הוא Antônio_José_da_Silva, דרמטורג מחונן, שמחזותיו מועלים על הבמה גם בימינו כקלאסיקה משובחת. (לא מזמן הגיעה לידיי עבודת מחקר רצינית מאת Alberto Dines - Vínculos_de_Fogo (חוליות האש), ספר מפואר המחזיק 1054 עמודים שהוצא לאור על ידי בנק ספרא בבראזיל, המוקדשת ל-Antônio_José ולקרוביו, עם רשימה מפורטת של 140 ויותר מבני משפחתו שנאסרו ועונו, ומרביתם הועלו של המוקד).

בין המתנחלים הראשונים בבראזיל היו אנוסים רבים, שהגיעו למעמד גבוה ומכובד ביותר: מושלים, מפקדי צבא ואנשי ציבור חשובים, מייסדי מושבות וערים (ביניהם כנראה Estácio de Sá, מייסד ריו דה ז'נרו).

ישנה סברה שהאנוסים אימצו שמות של עצים כשם משפחה: Oliveira (עץ הזית), Pereira (עץ האגס), Pimentel (פלפל) - ושמות בעלי-חיים: Coelho (ארנב), Leão (אריה), Lobo (זאב), Pinto (אפרוח). שמות אלו נפוצים ביותר אצל משפחות בראזילאיות רבות בעלות ייחוס עתיק, שמכונות Familias_de_Quatrocentos_Anos (משפחות בנות 400 שנה). בקרב משפחות אלה גילו החוקרים מסורות המצביעות על קשר לעם היהודי, כמו למשל התנזרות מאכילת בשר חזיר, או ארוחת ערב משפחתית בערבי שבת, עם הדלקת נרות במרתפים ווילונות מוגפים(!).

*

במאה ה-17 כבשו ההולנדים איזור רחב ידיים בצפון בראזיל (Pernambuco), לאחר נסיון קודם שנכשל. יהודים אמידים מהולנד השתתפו במימון המבצע. במושבה ההולנדית החדשה התרכזה קהילה יהודית-הולנדית ענפה ומפוארת ממוצא ספרדי: סוחרים מכובדים, אנשי רוח, רבנים מפורסמים ועוד. הם פיתחו את גידול הסוכר ואת התעשייה הקשורה בו (עד היום זהו הגידול העיקרי באיזור) וייבאו לבראזיל את גידול הכותנה. הפורטוגזים חברו לספרדים, גירשו את הכובש ההולנדי מבראזיל, ורצחו בדם קר כמעט את כל הקהילה היהודית. הם הרסו ושרפו את מוסדותיהם, על מנת למחוק כל זכר ליהודים. בין הנתינים ההולנדים היהודים ששרדו חזרו בחלקם להולנד, וחלק העדיפו לנדוד צפונה, למושבה ההולנדית (Goiana_Holandesa) ולאיים בים הקאריבי. שם יסדו בתי-כנסת וישיבות - הראשונות בעולם האמריקני. 16 משפחות המשיכו לנדוד לאמריקה הצפונית ויסדו את New_Amsterdam, היום New_York.

משה קאהן (Kahan), חותנו של בן-דודי אמריקו בלז, עסקן ציבור רב-פעלים ביישוב היהודי בעיר, מייסד מועדון "מכבי" בסאן-פאולו ונשיאו עד לפטירתו, עסק בחקר תרומת היהודים לתולדות בראזיל, ופרסם ספרים ביידיש ובפורטוגזית על הנושא. הוא התעניין בשפת הטופי-גואראני - שפת האינדיאנים שחיו לאורך חופי בראזיל מריו-דה-ז'ניירם עד ארגנטינה. בשפה זאת מדברות היום השכבות העממיות בפאראגוואי. קאהן מצא בשפה זאת רמזים לשורשים עבריים, שלדעתו חדרו אליה הודות לקשר של האינדיאנים עם היהודים שחיו בקרבם או סחרו עמם במאה ה-16. לפי הסברו, בספרו Judeidade (משנת 1967), נהגו היהודים הספרדים באותה תקופה לשרבב מילים עבריות בשיחות ביניהם (שפת הלאדינו, השגורה בפי העדה הספרדית, מקורה בתקופה זאת) - והאינדיאנים קלטו צלילים אלה בשפתם.

2
אחרי הסקירה הקצרה של ראשית ההתיישבות היהודית בבראזיל, נחזור לסיפורנו, ראשית השומר הצעיר בסאן-פאולו. כאמור, רק שני חברים מהחטיבה הצטרפו אלי למן ההתחלה: אמנון ימפולסקי ומשה שטרויך. משה ריכז סביבו תלמידים מהכיתות הנמוכות מבית-הספר "התחייה" ומילדי השכונה, בגדוד "כובשים" (כך קראנו לשכבה הצעירה ביותר, בסביבות גיל 11. שם השכבה הזאת הוסב ל"בני היער" כאשר נודע לנו על הפרטיזנים היהודים במלחמת העולם השנייה). הם נפגשו מדי שבת אחר הצהריים בחצר הסגורה של "התחייה", שרו שירים בעברית וביידיש, סיפרו סיפורים ושיחקו במשחקים צופיים. הפעולה העיקרית, שהלהיבה אותם ביותר, הייתה צעידה בסך בשירה אדירה סביב-סביב בתוך החצר. מגשימי השכבה הזאת השלימו את קיבוץ גבעת-עוז, ורובם נמצאים בו עד היום. (משה, חובב שירה מאז ומתמיד, נהג לשיר את "מעל פסגת הר הצופים" בקול טנור חזק ומסתלסל, שהיה "הסמל המסחרי" שלו מאז. הוא נהג להופיע עמו בכל הזדמנות בבראזיל, והמשיך גם בכל המסיבות בגעש, בעשר השנים הראשונות.)

אמנון קיבץ בבית-הספר "לואיס פרייטליך" קבוצת נערים ונערות בשכבת "צופים", רובם דוברי עברית ובעלי רקע יהודי וציוני. שכבה זאת סיפקה צוות מדריכים מעולה לקבוצות מהשכבות הצעירות מהם, שהם אספו בכוחות עצמם. ברבות הימים הם ייסדו את גרעיני ההכשרה שהשלימו את הקיבוצים גת ויסעור.

אורצי התלהב מההתארגנות סביב הרעיון של השומר הצעיר, וכינס ביוזמתו את הקבוצה הראשונה של צופים בבון-רטירו: הוא אסף נערים שגרו בשכנות לביתו וניהל עמם שיחות ביידיש. קבוצה זאת נקראה קבוצת "ברנופיה", או משהו דומה (מעולם לא הצלחתי לברר מה משמעותו של השם).

מעשה שקרה לקבוצה זאת: עם גמר מלחמת העולם השנייה התארגן בבראזיל מדור לחיפוש קרובים בשארית הפליטה באירופה. אורצי מסר שמות של חבריו בקן לוצק, ובאחד הימים קיבל מידע על אחד מהם, צבי אטלס: נודע לו שהוא היה פרטיזן ונפל בהתנגשות עם הנאצים. אורצי התרגש מאוד: צבי אטלס היה ה"מנהל" שלו. הוא הציע לקבוצתו להיקרא על שמו. הנערים הסכימו וכך קמה לנו בקן הקבוצה "צבי אטלס". לימים עלה אורצי ארצה, ופגש בחיפה, במפלגה, את צבי אטלס חי וקיים...

אחרי תקופה מסוימת, כאשר הקבוצה גדלה והתבססה, נעשה לו קשה לטפל בה. לקחתי על עצמי את הדרכתה והתמדתי בה חודשים אחדים, עד ששמואל קליימן הצטרף לקן, והעברנו לידיו את ההדרכה הקבוצה. נערים אלו יצאו בבוא העת להכשרה, עלו ארצה והשלימו את קיבוץ גת.

חידה היא בעיני, מדוע מעטים כל כך מיוצאי התנועה בבראזיל שהשלימו את נגבה וגת נשארו בקיבוצם. מעטים מהעוזבים עברו לקיבוצים אחרים, חלקם הסתדרו בעיר. אבל רובם ירדו חזרה לבראזיל. זאת הייתה שכבה בעלת פוטנציאל רעיוני ואנושי, לפי הערכתי, הטובה ביותר שיצאה מהתנועה הבראזילאית. כדאי היה לחקור מדוע נכשלה קליטתם של מגשימים מבראזיל שהיו ספוגים ערכים תנועתיים.

*

גם אני עסקתי בהדרכה, אבל פעולתי התרכזה בהכנת תוכניות עבודה למדריכים הטריים, במשיכת צעירים (וצעירים פחות) לתנועה, ובהעמקת הקשרים עם התנועות האחיות בארצות אחרות, שמהן שאבנו עידוד וקיבלנו תמיכה רעיונית וחינוכית, כגון חוברות ועלונים. יצרנו קשר עם ההנהגה העליונה בקיבוץ מרחביה, ואמנון תרגם למעני את ההתכתבות, מעברית ולעברית

למן ההתחלה השתדלנו לגייס לשורותינו שומרים לשעבר, או להשיג לפחות את תמיכתם. אורצי היה לנו לעזר במשימה הזאת. כך הגענו לשמואל קליימן וחברתו בלימה פלונקה. שמואל, המבוגר ממני בשנתיים, כבר היה עצמאי מבחינה כלכלית (הוא עסק במסחר). שניהם לקחו על עצמם את הדרכת הצופים בשכונה, ובעבודתם החינוכית תרמו לגיבוש הקבוצות, שיחד עם הקבוצות של אמנון היוו את הגרעין הקשה שסביבו התפתח הקן.

בהמלצת אורצי הגעתי ליצחק טאקסר, שלא הכרתיו, משום שלא ביקר אף פעם בבית סבא (שם אורצי גר). כנראה היה מסוכסך עם השומרים לשעבר האחרים. אורצי שיבח באוזניי את טאקסר כאיש אשר מסוגל לתרום רבות לקן, אבל בעצמו לא היה מוכן לפנות אליו.

ניגשתי לחנותו של יצחק, הצגתי את עצמי וביקשתי את עזרתו בחידוש קן השומר הצעיר בסאן-פאולו. הוא לא אבה לשמוע על הנושא, וביטא בחריפות את התמרמרותו על כל מי שהיו קשורים לתנועה. לא הרפיתי ממנו. התרשמתי שהוא עשוי להועיל לנו. חזרתי אליו עם חוברות ומכתבים מהתנועות שעמן יצרתי קשר. לאט לאט התעורר בו עניין.

יצחק היה נשוי לשרה ולהם שני ילדים. היו לו שתי חנויות רהיטים באיזור תחנות הרכבת Estação_Sorocabana ו-Estação_da_Luz. דירת מגוריו הייתה באותה סביבה של מסחר קמעוני, מרוחקת במקצת מהמרכזים היהודיים. התיידדתי עמו והתחלתי לבקר בביתו. דווקא שרה אשתו גילתה התלהבות רבה לעניין הקן ודחפה אותו אלינו. הוא לא היה מוכן לבוא לישיבות שלנו, שהתקיימו בביתי. לאחר שהצלחתי להפגישו עם אורצי ולפייס ביניהם, החלטנו לקיים את פגישות החברים הבוגרים בביתו.

פניתי לעוד כמה שומרים-לשעבר שהכרתי מבין ידידי אורצי: יצחק אוסטרובסקי, אמיליו בלאי, נח פויגלמן (בוגר תנועת גורדוניה) ואחרים, כולם בעלי משפחה. הם התעניינו במפעלנו והיו מוכנים להושיט לנו תמיכה מוסרית - עזרה כספית. הם היוו את הגרעין שממנו צמחה מפלגת מפ"ם בסאן-פאולו. יותר מכל הצטערתי על נח פויגלמן, שהיה בעיניי המדריך הצופי המושלם, אך הוא לא הסכים לעזור לנו בהדרכה ממש. אבל התייעצנו עמו בעניינים חינוכיים בעבודתנו המעשית.

עוד בחור שהשתייך פעם לתנועה ודודי אורצי המליץ עליו היה סֶנְדֶר. לא הכרתי אותו, למרות שהוא גר לא רחוק מביתי. ביקרתי אצלו והסברתי את מטרתנו. הוא היה אדיב כלפי ודיבר בנוסטלגיה כנה על התנועה, אבל סיכם, שמאז עשה דרך ארוכה שמאלה. אין הוא מאמין עוד בפתרון הציוני לבעיית היהודים. כעת הוא קומוניסט בלב ובנפש, פעיל בחוגי ה"פרוגרסיבים" - היא היבסקציה היהודית בבראזיל, שהייתה תומכת פעילה במפלגה הקומוניסטית הבראזילאית מבלי להשתייך אליה, ודגלה ביידיש כשפה המייחדת את העם היהודי.

חבר נוסף של אורצי שהצלחנו לקרב היה פאולו (פיפא) פלדמן, שהיה עדיין רווק. בדומה לטאקסר הייתה לו הזדהות רעיונית ופוליטית שורשית עם השומר הצעיר, אבל בכך נגמר המשותף להם, להוציא את העובדה ששניהם הרכיבו משקפיים עבים. פיפא היה בר-פלוגתא כרוני של טאקסר ומלאכת הגישור ביניהם לא הייתה מן קלות. אף-על-פי-כן הצלחנו להקים "מועצה" של 11 חברים לניהול הקן בסאן-פאולו. השתתפו בה טאקסר, אורצי, פיפא, שמואל, אמנון, משה, אני ועוד ארבעה חברים, שאינני זוכר את שמותיהם. איני בטוח אם נח פויגלמן היה ביניהם, אבל אני זוכר שלחצנו עליו שיצטרף.

מועצה זאת, שהיתה מורכבת למעשה מרוב שכבת הבוגרים בקן, בגיבוי שלושת השומרים לשעבר המבוגרים, נפגשה אחת בשבוע בביתו של טאקסר, שכן זאת הייתה הדרך היחידה להבטיח את השתתפותו. לא נקבעה חלוקת תפקידים באופן מסודר, אבל בפועל נוצר מצב, שאורצי היה לגזבר הקן, אני המזכיר (הטכני) וטאקסר המנחה הרעיוני.

הערכתי את כושרו האנליטי של טאקסר לנתח בעיות, לנסח אותן בבהירות ולנקוט בעמדה מידית, חד וחלק. הוא היה מציג את השגותיו בסמכותיות רבה, ולחיזוקן היה שולף ציטטות של יעקב חזן ומאיר יערי מתוך ספר השומרים (יצא לאור בווארשה בשנת 1934), שאליו נדרש כאל תורה מסיני. טאקסר היה אימפולסיבי וללא פשרות, המוכן לקטול ללא רחמים וללא התחשבות כל מי שעמד נגדו. הוא התנהג כפרימדונה מפונקת, שעל כל צעד ושעל נפגעת ו"זורקת את המפתחות". לא היה לנו מי שירים אותם. לא היה ספק בדבר חיוניותו לביסוס הרעיוני של הקן, לכן לא הרפיתי ממנו. באתי לחנותו כמעט יום ביומו, בשעות אחר הצהריים, לשוחח עמו על נושאים שהעסיקו אותי. לשבחו אעיד, שגם בתקופות הלא-נדירות שהיה ברוגז הוא נהג איתי בסבלנות ובידידות, והשאיר בידי העובד השכיר את הטיפול בלקוחות שהזדמנו לחנות. הוא לא הפסיק את הדיונים בינינו, שהתמשכו מאוד, כדי לגשת ללקוחות. מי יודע כמה הפסדים כלכליים גרמתי לו בשל כך.

פגשתי את אמנון כמעט מדי יום. שוחחנו על התנועה ועל עצמנו. במבט לאחור אני מעריך ששרר בינינו יחס חברי אמתי של הבנה ואמון הדדי.

המועצה פעלה כסדרה למעלה משנתיים, עד להקמת ההנהגה הראשית בבראזיל, וטיפלה בקן ובבעיות הבוגרים, שצצו בכל חריפותן. רוב החברים נשרו ממנה אט אט, ולבסוף נשארנו חמישה בלבד: טאקסר (שהתנהג כמנהיג הרעיוני של התנועה), אורצי (הגזבר הנצחי, שגייס את הכספים למימון מפעלי התנועה ול"קרן השומר", והיה נציג התנועה במוסדות הציוניים בעיר), אמנון (הממונה על קן המשנה ברובע בראז, שלא כל קבוצותיו קיימו את פעולותיהן בלשכה המרכזית) ואני (המזכיר הטכני, שדאג קודם כול להתכנסות הסדירה של המועצה). החמישי היה פיפא, וכאשר חדל לפעול, הצטרף למועצה משה שטרויך, שמשום-מה לא השתתף בה מקודם.


3
בחיפושיי אחרי צעירים בני גילי, ואף מבוגרים ממני, כדי לקלוט אותם בתנועה, התוודעתי לבחור שהופיע בסאן-פאולו מעיר הנמל Santos, ברנרדו צימרינג (דב צמיר). הוא הגיע לציונות בהשפעת מבוגרים מחוגי פועלי ציון שמאל. הוא נהג לצטט את ז'יטלובסקי, כמורה הדרך העליון של הציונות הסוציאליסטית. לא ידוע לי אם קרא משהו מכתביו ביידיש, או שכל מה שידע עליו למד מתוך שמיעה.

באחת השיחות שניהלתי עמו עלה הרעיון לקיים סמינר רעיוני על השומר הצעיר. היינו בתקופת פגרה מלימודים. ארגנו חוג רעיוני להבהרת השקפותינו עבור צעירים שהיינו מעונינים לקרב לתנועה. אורצי היה חבר הנהלת "מכבי", והשיג לנו את אולם המועדון, שבו נפגשנו במשך שבוע לדיון מרתוני, משמונה בבוקר עד שש בערב, עם הפסקה קצרה בצהריים. לסמינר הרעיוני באו בנימין רייכר ושמואל אוקסמן (ממייסדי החטיבה, כמוני), ברנרדו צימרינג, ריבה שפשלביץ (חברת אחותי), ברוך גולדצווייג (חברי מתקופת "תלמוד תורה", שהשתייך גם הוא לחבורת ידידי אחותי), חיים בולקה, שכן של רוזה לווינסון (חברתו של אמנון) וכל בוגרי הקן.vחמישה ימים תמימים עסקנו בקשת רחבה של נושאים. לרוב פתחתי אני בהרצאה מקיפה, ובעקבותיה התפתח דיון ער, לפעמים אף סוער. הנושאים חבקו עולם ומלואו: מארקסיזם-לניניזם, בעיות ההתבוללות (האוטואמנציפציה של פינסקר), מלחמת המעמדות, יחסנו למאבק לשחרור העמים (המפלגה הקומוניסטית), שחרור האשה, השאלה הערבית (מדינה דו-לאומית), שיטות לחינוך הנוער, חלוציות והגשמה העצמית, ועוד ועוד. אחר הצהריים היו מופיעים לפגישות אורצי, פיפא, טאקסר ושומרים לשעבר שהיו קשורים אלינו. טאקסר הירצה בסמכותיות רבה, ובדרך כלל היה מסכם את הדיונים, בתור המייצג המוסמך של עמדות התנועה. לא היו לו התלבטויות או פקפוקים, הכול היה ברור ומעוגן היטב בציטטות מכתבי יעקב חזן ומאיר יערי.


התוצאות המעשיות של הסמינר לא היו מזהירות, ולא נוספו לנו חברים רבים. אבל מבחינה אידיאולוגית הוא הצעיד אותנו קדימה וגיבש את השקפתנו.

קודם כול שכנענו את עצמנו. בשבילי אישית הוא היה חשוב ביותר: הבהרתי לעצמי בצורה מסודרת ובאופן ממצה את השקפת עולמי הציונית, היהודית והסוציאליסטית. היתה זו הזדמנות פז לעריכת חשבון נפש רעיוני מקיף, כדי לסכם ביני לבין עצמי את דרכי לעתיד.

בנימין רייכר לא היה מוכן לקבל את עמדותינו בשאלה הערבית, ובגמר הסמינר הודה בפניי שהוא בא מתוך סקרנות ללמוד עלינו, ולמעשה כבר הכריע מזמן בעד "דרור-מפא"י", שאליו השתייך באופן פעיל.

ברנרדו צימרינג סיכם את התרשמותו בשיחה ידידותית וגלוית לב בביתי: דרכה של תנועת השומר הצעיר מלהיבה אותו מבחינה אינטלקטואלית ומוסרית, רוב עמדותיה נראות לו, אבל אין הוא מתכוון להצטרף אלינו בשל שאיפותיו האישיות. רצונו להתמסר לקריירה המדינית האישית שלו, ולהגיע לעמדת מפתח בתנועה הציונית. לפי הערכתו, תנועתנו ומפלגת מפ"ם אינן מספיקות כדי לשמש לו קרש קפיצה להשגת מטרתו, דהיינו לרשת את בן-גוריון כמנהיג העם היהודי. לכן, מתוך חשבון קר, עליו לפנות ל"דרור-מפא"י", הקשורה למפלגה השלטת ברחוב הציוני. הוא דיבר ברצינות רבה ובשפה נחרצת, כמי שיודע בדיוק את השביל שיובילו בביטחה ליעדו.

למרות שדרכינו נפרדו, נשארנו ידידים. כשנפגשנו, החלפנו מידע ושוחחנו על הנושאים המשותפים שהעסיקו אותנו. בארץ ברנרדו צימרינג הוא חבר קיבוץ ברור-חייל. הוא חתר בעקביות ובהתמדה להגשמת חלומו. הוא פעל בקרב הדור הצעיר של איחוד הקיבוצים ובתנועת "דרור" העולמית, ריכז את ההנהגה העליונה של התנועה, היה מהאנשים המקורבים ליצחק רבין, וב-1982 הוצב במקום ריאלי ברשימת המערך בבחירות לכנסת; אבל היה אחד מאלה ששילמו אישית על מפלת המערך בבחירות שהעלו את בגין לשלטון - נשאר בחוץ.

שמואל אוקסמן, בוגר הסמינר להכשרת מורים עבריים ב"התקווה", היה חברי משכבר (הורינו היו מיודדים) ולמדנו יחד בתיכון. אחרי הסמינר הרעיוני שלנו התלבט אם להצטרף לתנועה או לאו. בינתיים מצא לו מישרה של מורה לעברית בבית-ספר ב-Recife (בצפון בראזיל), ונעלם מהאופק.

ריבה שפשלביץ וחיים בולקה הצטרפו לתנועה, לשכבת הצופים הבוגרים, ונכנסו להדרכת קבוצות של הצופים הצעירים.

ברוך גולדצווייג לא הצטרף בפועל לתנועה, על אף שהביע את הזדהותו עמה. כתלמיד שנה ראשונה לרפואת שיניים לא היה יכול להתפנות לפעילות תנועתית. היינו חברים קרובים עוד מתקופת "תלמוד תורה", והערצתי אותו כספורטאי מעולה. הוא עסק באתלטיקה קלה (ריצה וקפיצה לגובה), וניסה בזמנו לאמן אותי בקפיצה לגובה. בהדרכתו הגעתי להישג מרשים בשבילי (1.50 מ'!), עד שבאחד הזינוקים מעדתי ונפגעתי במרפק. כך נקטעה באבּהּ הקריירה הספורטיבית שלי.

בגלל הפגיעה הזאת נאלצתי לוותר על עוד מסלול מבטיח לכישוריי הרבגוניים: נגינה בפסנתר. אחותי למדה פסנתר מילדות, וכאשר הוריי קנו לה פסנתר, התחלתי לנגן עליו. תחילה למדתי בעצמי, וכיון ש"הלך לי" - למדתי בהדרכת מורה. בפחות משנה התקרבתי לרמת אחותי, אך עתה, כאשר ידי השמאלית יצאה מכלל שימוש, נאלצתי להפסיק לנגן, בשיא התלהבותי המוסיקלית. הבטחתי לעצמי שאתקן את העוול כאשר ידי השמאלית תחלים. בינתיים הספקתי לצנוח מגג על ידי הימנית ולשבור את פרק היד. במשך הזמן התאחו העצמות ושתי הידיים היו בסדר, אבל יעדים אחרים דחו את קיום הנדר לימים טובים יותר.vברוך חיזר אחרי סוניה דרייזנסטוק, חברה קרובה של אחותי, וכדי לפגוש אותה היה בא לביתנו לעתים קרובות. הוא נהג לחקור אותי על המתרחש בקן, ובדרך זאת ליווה את התפתחותו. כאשר סוניה הצטרפה לקן, בא גם הוא בעקבותיה. הם השתתפו במושבת הקיץ של 1948. כאשר עלינו ארצה, הקבוצה הראשונה מהקן, לקח ברוך על עצמו את ריכוז קן סאן-פאולו, וכדי לצאת להכשרה עזב את הפקולטה בשנה האחרונה של לימודיו. סוניה וברוך נישאו ועלו ארצה עם הגרעין הראשון שסיים את ההכשרה בבראזיל והשלים את קיבוץ געש. לא עברו שנתיים לשהותם בארץ, והקיבוץ שלח את ברוך לבראזיל לסיים את לימודיו, והוא חזר כרופא שיניים מוסמך. בינתיים השתבשו הדברים במשפחתו והיו גירושין. ברוך הקים משפחה חדשה, עזב את הקיבוץ והתיישב בבאר-שבע, שם פתח קליניקה לטיפול בשיניים.

עוד חברה, הינדה נייברג, הצטרפה לשכבת הבוגרים וקיבלה על עצמה את ההדרכה של קבוצת הצופות הצעירות.

לסיכום פרק זה על הסמינר הרעיוני אומר, כי להערכתי התנסו כל בוגרי הקן שהשתתפו בו במה שאירע לי: תהליך מואץ של התגבשות רעיונית.

4
שליחי המוסדות היהודיים העולמיים שהגיעו לבראזיל עד 1945 עסקו באיסוף כספים, ובדרך כלל לא באו במגע עם הציבור הרחב. שליחי התנועה הציונית ערכו מגביות לקרנות הציוניות (קרן הקיימת וקרן היסוד), והשליחים הקשורים לפרוגרסיבים פעלו למען ה-Joint וה-HIAS. ההתחרות ביניהם על פרוטת התורם הייתה חריפה. בהיוודע ממדי השואה ומצב הפליטים באירופה עלה הצורך בעזרה מידית וישירה לשיקום הפליטים, ופרט על נימי הרחמים ורגשי האשם של היהודים. הציונים שדגלו בפתרון הפוליטי (פתיחת שערי ארץ-ישראל לשארית הפליטה), לא תמיד ידם הייתה על העליונה במגביות. עם הקמת מדינת ישראל הגיעו שני הזרמים, הציוני והלא-ציוני, להסדר על מגבית משותפת.

השליחים הציונים נהגו להרצות בפגישות שקיימנו בערבי שבתות בחטיבה. כך הכרתי את אברהם מיבשן, איש פועלי ציון, עיתונאי ארגנטינאי ממוצא פולני, שהיה בא לבראזיל לערוך מגביות ציוניות בראשית שנות ה-40. בשנת 1947 באו לערוך מגביות בן-ציון מרגוליס (מרגלית?) עבור United_Jewish_Relief_Apeal וד"ר ש' מרגושס, עיתונאי שכתב ביידיש ובאנגלית, עבור ה-Joint_Distribuition_Comitee.

אירחנו במועדון שני מנהיגים ציוניים חשובים שביקרו בבראזיל: יעקב הלמן, איש פועלי ציון ותיק, וד"ר אריה טרטקובר, מהקונגרס היהודי העולמי. התקיימה אצלנו גם הרצאה של נציג הברית העולמית למען השפה העברית, ד"ר טורצ'ינר (טור-סיני), מהאוניברסיטה העברית. אירחנו גם את העיתונאי המפורסם ב"צ גולדברג, חתנו של שלום עליכם, בערב שהוקדש לספרות היידיש. איני זוכר בשם איזה מוסד הוא הופיע בבראזיל, אך הוא התקבל בכבוד רב.

השליחים הציוניים הקלאסיים באותה תקופה היו, ללא ספק, הרב נורוק (ממפלגת המזרחי) וא"ש יוריס (פועלי ציון), שהיה דמות ציורית ומעניינת. לא היה לי מגע אישי עמם, אבל שמעתי את הרצאותיהם בחטיבה ובמועדונים של "מכבי" ו-Cículo_Israelita.

על הרב נורוק, איש בעל הדרת פנים שהזכיר את הרצל, אספר אפיזודה שהתרחשה מאוחר יותר, בעת ההכנות לקונגרס הציוני ה-22, הראשון אחרי מלחמת העולם השנייה. ברחוב הציוני התנהלה תחרות על מכירת השקלים ומאבק על קולו של כל בוחר. השומר הצעיר בבראזיל יצא עם רשימה נפרדת (לא הגענו לעמק השווה עם אנשי פועלי ציון במשא ומתן על הופעה ברשימה הסתדרותית משותפת). בביקוריו בסאן-פאולו נהג הרב נורוק להתפלל בבית-הכנסת שסבי היה מתפלל בו - בית-כנסת קטן וצנוע (קומה שנייה של בית מגורים), אבל חם, עם שני מניינים של מתפללים מתמידים. באחד מערבי השבת דרש הרב נורוק אחר התפילה על החובה המוסרית של כל איש דתי להצביע למען מפלגת המזרחי. המתפללים הלשינו על סבא, שהוא תומך, שומו שמיים, בשומר הצעיר, ר"ל. "שא-שא-שא, יידן", הגיב הרב נורוק, "אל תלעגו! דעו לכם שכאשר בית-המקדש עמד על תִלו, הכהן הגדול נכנס היה לדביר קודש הקדשים רק פעם אחת ויחידה בשנה - ביום הכיפורים - אבל לבעלי המלאכה פשוטי העם היה מותר להיכנס בכל ימות שנה, לתקן ולשפץ. כך אנשי השומר הצעיר; אפיקורסים הם, ואין אנחנו משלימים עם השקפתם, אבל מיישבים הם את אדמתנו, מייבשים את הביצות, מפריחים את שממת הארץ, בונים יישובים לתפארת (הקיבוצים) ומגינים על גבולות המולדת: הם בעלי המלאכה של התנועה הציונית."

5
לא הכרתי אישית את יוריס, אבל שמעתי עליו, ואף נכחתי בערב ספרותי ב-Cículo_Israelita, שבו ריתק את הקהל במשך ארבע שעות תמימות בהרצאה "שבתאי צבי - משיח שקר". סיפרו עליו אנקדוטה: בקרקס גדול עמד איש ענק באמצע הזירה, סחט לימון בכף ידו השרירית והניחו על צלחת נקייה. הכרוז הודיע, שמי שיצליח לסחוט ממנו טיפת מיץ נוספת יקבל פרס מכובד. אנשים חזקים בקהל ניסו את כוחם, והדבר לא עלה בידם. ואז הופיע איש נמוך קומה, בעל קרחת מבריקה בין שני פסי שיער מעל לאוזניים, שתנועותיו מהירות ועצבניות, וביקש לנסות את כוחו. הוא אחז את הלימון המעוך בין האגודל ובין האמה, עשה "קוועטש" - וטיפה טפטפה על הצלחת! כאשר ביקשו ממנו לגלות מה סודו ומה כוחו, אמר בפשטות: "אני שליח הקרן הקיימת." היה זה יוריס.

בארכיון העבודה על שם לבון מצאתי תיעוד מעניין על יוריס ועל פועלו. מסתבר שהיה יליד גליציה (שהשתייכה אז לאוסטריה), עיתונאי וסופר, פוליגלוט ששלט בגרמנית, פולנית, אוקראינית, אנגלית, לטינית ויוונית, וכמובן - יידיש. מגיל צעיר יצא בשליחות התנועה הציונית לפולין, לגרמניה, לבלגיה, לארצות-הברית, לקנדה. בשנת 1923 הגיע לארגנטינה, ובמשך שנים רבות חרש את ארצות היבשת הדרום-אמריקנית בשליחות הקונגרס הציוני ובשליחות הקרנות: מקסיקו, קובה, ארגנטינה, אורוגוואי, קולומביה, צ'ילי. לבראזיל הגיע ב-1927.

יוריס תרם מפרי עטו ליידישע פרעסע בריו ולעיתוני יידיש רבים ברחבי העולם. ב-1931 התייצב כמועמד של ה"בלוק פון ארבעטנדן ארץ-ישראל" (רשימת ארץ-ישראל העובדת) כדי ליצג את בראזיל בקונגרס הציוני ה-17. איני יודע אם נבחר. סופר לי שהיה ראשון העובדים בהסתדרות הציונית שיצא לגימלאות בארץ בתור שליח ציוני מקצועי.

בעיתון מאותה תקופה מצאתי קוריוז: ב-13 בדצמבר 1927 התקיימה ב-Porto_Alegre, בקצה הדרומי של בראזיל, עצרת עם ציונית למען הקרן הקיימת, בנוכחות נציגי הממשל הבראזילאי והקונסולים של אנגליה, ארגנטינה ואורוגוואי. לאחר נגינת "התקווה" וההימנונים הבראזילאי, האנגלי, הארגנטיני והאורוגוואי, נשא יוריס את דברו, בפרק הזמן שנותר אחרי החלק המוסיקלי.

6
עד שחלה הדמוקרטיזציה בבראזיל, בשנת 1945, היה נחוץ אישור של המשטרה הפוליטית על כל פעולה ציבורית, והעין הפקוחה לא פסחה על אף הצגת קולנוע תמימה או על משחקי הכדורגל. לכן, כפי שכבר הסברתי, מקובל היה שתפקיד השליחים הוא להפעיל את העסקנים המקומיים באיסוף תרומות לקרנות, מבלי שייווצר קשר ישיר בין השליחים לבין העם הפשוט. בעקבות ביטול האיסור על התכנסויות בציבור, צצו שליחים יהודים שהתאימו לאסיפות הסברה פומביות ולעצרות עם המוניות. אמני דיבור ובעלי הופעה מרשימה, המסוגלים לרתק מאות ואף אלפי אנשים. חלוץ הגל החדש הזה היה הקפיטן צבי קוליץ, שליח הרוויזיוניסטים ו"קרן תל-חי". "קפיטן" היה תואר של רב-חובל מטעם בית-הספר הימי של Civita_Vecchia על-יד רומא.

על יד התנועה הרוויזיוניסטית קמה גם תנועת הנוער שלה, בית"ר. אשר קובס חברי הצטרף לתנועה זאת וניסה למשוך אליה גם אותי. הוא הביא לי לקריאה ספר מאת ז'בוטינסקי (בספרדית), והמעט שהספקתי לעיין בו, דיו היה לקומם אותי: התבטאויותיו הלאומניות והתקפותיו נגד הסתדרות העובדים לא היו לרוחי. אשר היה בן בית אצלנו, והוריי רחשו לו חיבה עמוקה. עם הצטרפותו לבית"ר הצטננה ידידותנו, ובמשך כמעט שלוש שנים לא דיברנו זה עם זה, אף על פי שלמדנו באותה כיתה בתיכון והשתייכנו לאותה חבורה.

רק פעם אחת ויחידה נוצרה בינינו שביתת נשק: אשר בא והזמין אותי להצטרף לקבוצה של חברי בית"ר שהתארגנו להעפיל לארץ בהתגנבות. זה קרה בסוף 1947. הם יצרו קשר עם רב-חובל של אוניית משא, שהיתה אמורה להפליג לאיטליה, והלה היה מוכן להעסיק אותם בעבודות סיפון. הכוונה הייתה לערוק מהאונייה באיטליה ולהמשיך לארץ-ישראל בדרך עלייה ב'. לפני שהספקתי לתת את תשובתי עלתה התוכנית על שרטון: אחד ההורים גילה את המזימה והזעיק את המשטרה, שתפסה את מנהלי המשא ומתן "על חם" באונייה.

7
פעולות השומר הצעיר בסאן-פאולו התנהלו בשני בתי-ספר יהודיים, "התחייה" ברובע בון-רטירו ו"לואיס פרייטליך" ברובע בראז. בימי שבת נפגשו החברים אחר הצהרים. בימי ראשון ובחגים נפגשו גם בבוקר וגם אחר הצהריים. פעולות מסוימות התקיימו בערבי שבת או במוצאי שבת. הקן היה מאורגן בשתי שכבות גיל:

א. "בני המדבר" (מאוחר יותר נקראו "בני היער"), גילאי 11/12-9, היוו עדה אחת, ומשה שטרויך עמד בראשה. הם עסקו במשחקים צופיים, בשירה ובריקודים. בתקופת השיא התכנסו בשבתות ב"התחייה" יותר ממאה חניכים.

ב. שכבת "הצופים" היתה מאורגנת בשני גדודים: הצופים הצעירים והצופים הבוגרים. הגדוד הצעיר נחלק לקבוצות חד-מיניות של עד 12 חניכים, והם נפגשו לפחות פעמיים בשבוע בבית-הספר, לפי מקום מגוריהם, בהדרכת "מנהל" או "מנהלת" מהשכבה הבוגרת יותר.

ב"פרייטליך" היו לנו קבוצת בנים בגדוד הצופים הבוגרים בהדרכת אמנון ימפולסקי, וקבוצת בנות. איני זוכר מי הייתה המנהלת שלהן; ייתכן ששושנה לוינסון. ברובע בון-רטירו - השכונה בעלת הריכוז היהודי הגדול בעיר - התארגנו קבוצות מקבילות בבית-הספר "התחייה". מאוחר יותר, כאשר שכרנו את ה"לשכה" - אולם גדול בקומה הרביעית בבניין חדש - עברו אליה רוב הפעולות שהתקיימו ב"התחייה".

היה הבדל משמעותי למדי בין שני האזורים: תלמידי ה"פרייטליך" ידעו עברית בדרך כלל, והיו יותר אינטלקטואליים. לעומתם, קבוצות בון-רטירו הצטיינו בצופיות והיו פעלתניות יותר.

ג. שכבת הבוגרים (בסביבות גיל העשרים) הייתה מצומצמת למדי. נדמה לי שלא הגענו מעולם ל-15 איש. רובנו עסקנו בהדרכת הקבוצות. אחרי ההדרכה והפעילויות האחרות בקן, לא נשאר לנו זמן רב לעצמנו. נפגשנו במסגרת "שיחת בוגרים" רק כאשר התעוררו בעיות מיוחדות של השכבה, אך לרוב נסבו הדיונים לא על עניני השכבה הבוגרת גופא, אלא על עניני הקן בכללותו, ובירור בעיות בהדרכה. לבוגרים לא היה מנהל או מדריך בפועל. אני הייתי המרכז הארגוני של שכבת הבוגרים ויצחק טאקסר, אם השתתף בפגישה, היה כעין מנהיג רעיוני.

עקב העומס הרב שרבץ עלי, עם התרחבותו של הקן לא יכולתי להתפנות עוד להדרכה פעילה (ריכזתי רק את קבוצת הבוגרים, מבחינה טכנית בלבד, כאמור). טיפלתי במזכירות הטכנית של מועצת הקן וניהלתי את ההתכתבות עם מוסדות שונים בבראזיל, עם התנועות בארצות-הברית (באנגלית), בארגנטינה, בצ'ילה ובאורוגוואי (הם כתבו בספרדית, אני בפורטוגזית). עם ארץ-ישראל ניהלנו את ההתכתבות בעברית, כאשר אמנון משמש לי מתורגמן. התכתבתי באופן סדיר עם מזכירויות הקנים בערים אחרות ועם אוהדים בודדים שעמם יצרנו קשר, והפצתי אצלם את תרגומי החוזרים והחוברות שקיבלנו מחוץ לארץ. ליוויתי את פעילויות כל הקבוצות, קיבלתי דיווחים שוטפים מהמנהלים, והדרכתי אותם על ידי הספקת חומר ותוכניות הדרכה. אפשר להגיד שעד עלייתי ארצה יזמתי, ערכתי והבאתי לדפוס את כל פרסומי התנועה שהופיעו בסאן-פאולו, בחלקם בתרגומי.

איך התנהלו הפעולות בקן? בכל המסגרות, בקבוצה, בגדוד, בעדת "בני המדבר" או בהתכנסויות של הקן כולו, התנהלה הפעולה לפי נוהל אחיד: תחילה המיפקד (במיפקדי הקן, לפי קבוצות וגדודים) בעמידת דום, על מנת לפקוד את הנוכחים ולשיר את "אנו עולים ושרים". אחר כך התיישבנו במעגל, לשירה ולמשחקים צופיים. לבסוף התנהלה השיחה, כשהמנהל מרצה או פותח את נושא שעליו דנים. השתתפות החניכים בשיחה הייתה בדרך כלל ערה ביותר, כל אחד אמר את דעתו לפי תור, והדיון היה לפעמים אף סוער. עסקנו בציונות, ביהדות, בבעיית הערבים, ב-Palestinografia (הגיאוגרפיה של ארץ-ישראל), בפרובלמטיקה הרעיונית-שומרית (דשנו הרבה מאוד בעשרת הדיברות של השומר, בהגשמה עצמית, בשיתוף ושוויון, בשחרור האשה, בטוהר המידות ועוד), הכול לפי הגיל והשכבה. בסיום הפעולה היה המנהל מסכם את הדיון, היו שרים את ההימנונים ("התקווה" ו"תחזקנה") ומסיימים בקריאה נמרצת של המנהל: "חזק!" ותשובת צעקה של החניכים - "חזק ואמץ!"; שלוש פעמים, כמובן.

בחגים ובהזדמנויות שונות התנהלה הפעולה התנועתית במסגרת הקן כולו. אז גם רקדנו ריקודים ארצישראליים רבים, כשהחניכים מכל השכבות מצטרפים למעגלים. אחרי הריקודים, השירים והמשחקים הצופיים ההמוניים התקיימה פעולה מרכזית משותפת (הרצאה, מערכונים, טקס החג ועוד), או שכל קבוצה התכנסה עם המנהל שלה לשיחה. היה די מקובל שכל מנהל ניהל "פנקס מנהל", ורשם את סדר היום של השיחה ומה התרחש בה. פנקסי שמור עמי עד היום.

כפי שכבר סיפרתי, בשיחות הבוגרים, שהתקיימו פעם בחודש בערך, לא התפנינו הרבה לעניינינו האישיים. דנו בענייני דיומא פוליטיים, כמו המאבק נגד המדיניות הבריטית, הטרור של ארגוני המחתרת היהודית, הערבים, ברית-המועצות ועוד; אבל לרוב עסקנו בבעיות ההדרכה בקבוצות. שיחת הבוגרים הייתה למעשה מעין מועצה חינוכית, שבה כל בוגר סוקר את קבוצתו ומעלה בעיות שהטרידו אותו. היינו דנים ומחליטים איך לנהוג.

8
על עשרת הדיברות של השומר ראוי להוסיף כאן כמה מילים: הם היוו את אבן התשתית שעליה ביססנו את פעילותנו החינוכית. נהגנו לחזור ולדוש בהם שוב ושוב, לפרש אותם בכל קבוצה וקבוצה, בכל השכבות, כולל אצל הבוגרים, בצורות שונות, עם הדגשים אחרים, הכול לפי הגיל ורמת ההתערות של החניכים. העיסוק בשאלות מוסר והתנהגות הפרט בחברה אשר מגולמות בדיברות אלה, היה כל כך עקבי ומעמיק, שללא ספק הטביע את חותמו על השקפתם ואישיותם של החניכים לכל חייהם. "שומר פעם, שומר לנצח!"

במבט רטרוספקטיבי על כל הדרך שעברתי עד הלום, הייתי אומר על עצמי, כי מרוב דיבורים, הסברים ופירושים לדיברות השומר השתכנעתי כנראה שבעצמי. אם אפשפש בתוכי ואבחן את השקפת עולמי ועמדותיי הרעיוניות, המדיניות והפילוסופיות, אגלה בהן עקבות של הדיברות האלה.

"השומר הוא איש אמת"' - הדיבר הראשון - בעיקר דשנו בו. ההתייחסות שפיתחנו אצל חניכי התנועה אל ערך האמת גבלה בסגידה: אין דבר בזוי יותר מאשר השקר. עלינו לדבר אמת ואך ורק אמת, בכל תנאי, בכל עת ובכל מחיר. בחיי התנועה היומיומיים היתה השבועה הכי קדושה, אם אפשר לדבר על דבר קדוש בתנועתנו, השבועה "Palavra_de_Shomer", כלומר "מילה של שומר" - נדר איום ונורא, המחייב את השומר כמו שבועתו של מאמין בספר התורה.

עם הזמן קיבל הדיבר הזה בעיניי משמעות עמוקה יותר מאשר הפשט שלו. המחויבות לדבר אך ורק דברי אמת התרחבה: להיות איש אמת (הדגש הוא על "איש"), לא לשקר לעצמך; איש אמתי, אותנטי, שתוכו כברו. להיות איש אמת זו השאיפה לשלמות נפשית, אי השלמה עם היש, השאיפה לטוב יותר. פירוש זה התאים מאוד להווייתי. הייתי תמיד מין "פרפקציוניסט" שלעולם אינו מסתפק במה שהשיג. תמיד הטריד אותי איך להתקדם, איך לעשות טוב יותר. כאן טמון אולי השורש לנטייתי לחידושים, להמצאות, סקרנותי לבלתי נודע והתעניינותי בעתידנות. בכל דבר שאני נוגע צצים במוחי, איני יודע מנין, מבול של רעיונות איך לשפר ואיך לשנות. זהו דחף שאיני יכול לעמוד בפניו, ועל כך שילמתי תמיד ביוקר: אין הבריות אוהבים עצות והצעות! "מה שהיה הוא שיהיה" - על זה עומד העולם הרחב; ו"הטוב יותר הוא אויבו של הטוב" - זו סיסמתו. תמיד כפרתי ב"אמיתות" האלה. יציאה למערכה לבד למען דעה לא מקובלת על הבריות דורשת שכנוע פנימי עמוק, כוחות נפשיים כבירים ורוח חולמנית של דון קישוט המסתער על טחנות הרוח. בתהפוכות חיי, "השומר הוא איש אמת" היווה מעיין לא אכזב להתחזקות ברגעי חולשה ואובדן נשימה.

עד כמה יכולה סיסמה להשפיע על בני-אדם! הנפנוף בספרון האדום של מאו-צ'ה-דונג גבה את חייהם של 20 מיליון איש במהפכה התרבותית בסין, וגרם לנסיגה של שנים רבות בהתפתחות המדינה. סיסמאות, סמלים, דגלים הם מדרבנים יעילים, הם כלים חינוכיים כבירים בידי מחנכים נבונים - וכלי הרס מסוכנים ביותר בידי דיקטטורים ודמגוגים. האש - דבר טוב היא או רע? חלוי בידי מי היא נתונה ומה עושים בה.

דיבר נוסף נספג בי, משום שתאם את אישיותי - "השומר הוא אחיעזר ואחיסמך". בפירושי את הדיבר הזה בדיונים בקבוצות טענתי, שהוא מעמיק ואנושי יותר מהדיבר המקביל של באדן-פאוול - "הצופה עושה מעשה טוב מדי יום". מ"מעשה טוב" נודפת רוח התנשאות, משהו כמו צבירת נקודות לעולם הבא, וגישה זו תואמת את הדת הנוצרית. לעומתו הדיבר שלנו הוא פועל יוצא מתורתו של הילל, "ואהבת לרעך כמוך", אהבת הזולת באשר הוא. מדריכה אותנו לא החובה של "מעשה טוב יומי" להבטחת הרגשתנו הטובה, אלא הנכונות להושיט יד לזולת משום שאחיך הוא. "הווה תמיד מוכן."

*

ארבע השנים שתפקדתי כחצרן בקיבוצי, במיוחד בשנים שטיפלתי בבתי הילדים, היו השנים שבהן קיבלתי בקיבוץ את מירב הסיפוק מעבודתי: פנו אלי בכל מיני בקשות, מכל עבר ובכל זמן. חשתי טוב אם יכולתי להיענות, לשרת, לתקן, להמציא כל מיני פטנטים (בחלקם הם קיימים בבתי הילדים עד היום). קשה לי לסרב, אם אני מסוגל להיענות; אם נזקקים לי ונעזרים בי, אני חש שיש בי ערך. לולא שאיפתי העזה לעסוק באדריכלות, בתכנון ובבנייה, הייתי נשאר חצרן לכל ימי חיי.

איני זוכר שאי-פעם אמרתי, "כרגע אינני בתפקיד", או "כרגע זו לא שעת הקבלה שלי", או "כרגע אני אוכל". אני מכיר בצורך של חבר הקיבוץ בפרטיותו ומכבד אותו. מקובל עלי שיש לעשות פדות בין התפקיד והחיים הפרטיים. גם רצוי להימנע מלפנות לבעל תפקיד בכל מקום ובכל הזדמנות, במיוחד לא בעת שהוא מבלה עם משפחתו, כי גם לו יש זכות לשעות הפנאי שלו. ובכל זאת, ביובל שנות חיי בקיבוץ לא תליתי על דלתי מודעה: "נא לא להפריע - אני שומר לילה". הייתי רוצה להאמין שאיש בקיבוצי לא יתלבט אם לומר לי "שלום", מחשש שאענה לו "מה אתה רוצה?"

היום, לדאבוני, בביתי הקיבוצי, אם אני זקוק לשירותו של חבר שלי, עלי לברר תחילה היטב-היטב מתי "שעות הקבלה" שלו, ולפי איזה שיטה הוא "מקבל": האם בטלפון או בפתק בתא הדואר. קרה לי שנזקקתי לעזרה ראשונה דחופה באמצע הלילה, ורצתי בפיג'מה עד למרפאה על מנת לברר בלוח המודעות התלוי שם על הדלת, מי האחות התורנית, מחשש שאפנה בטעות לאחות הלא-נכונה.

*

"השומר הוא חובב טבע". אם שתי הדיברות שלעיל חיזקו בי, להערכתי, תכונות מולדות, דיבר זה שינה מן היסוד את אורח חיי ומחשבתי. גדלתי בבית ובסביבה שהייתי מגדירם כ"גיטו עירוני זעיר-בורגני". בביתי לא הייתה דריסת רגל לבעל-חיים כלשהו, וצמחים, מקומם לא יכירם בביתנו. אמא עסקה אומנם בצמחים, אבל רק למרפא: איני זוכר בביתי אגרטל עם פרחים. סבא טיפח בחצרו בוסתן עצי פרי, שבו אהבתי לשחק ולטפס על עצים, אבל את דעתי לא נתתי על עלה או פרח, חרק, פרפר או ציפור. הטבע לא דיבר אלי.

המודעות ליופי שבטבע וההנאה מהתבוננות בנוף, באופק, במרחב הסובב, בדומם, בעצים ובחיות, את אלה רכשתי בתנועה (נכון יותר, אלה התעוררו בי בהיותי בתנועה, אם היו חבויות בי ולא ידעתי על קיומן). הורי נהגו לצאת מדי שבוע לפיקניק במגרש הכפרי של מועדון ה"מכבי", או לסופשבוע על חוף הים ב-Santos (עיר קרובה לסאן-פאולו, שבהּ הנמל החשוב בבראזיל), כדי להינפש ולצאת מהשגרה. את היחס הרגשי אל הטבע והצורך לצאת אליו, להתבונן בו, לחוש אותו, לאהוב אותו, רכשתי רק בשומר הצעיר - "לנדוד לנדוד - תשוקת שומר".

ה"הפלגות" - כך קראנו ליציאות שלנו לבילוי בחיק הטבע, עם אוהלים, בישול על גחלים, עיסוק בצופיות, שירה בלילה מסביב למדורה - הפכו אצלנו למין פולחן, פולחן ששרד בי עדיין. מפולחן אחר, הסטאליניזם, שהתמכרתי לו בסוף שנות ה-40, נגמלתי לחלוטין בעת משפטו של מרדכי אורן.

חבל שאיני יודע הרבה על הטבע, למרות אהבתי וההנאה הרבה שאני מפיק מההתבוננות בו, גם כאשר אני נח במרפסת ומביט סתם בנוף הסובב. נכדיי, בעודם בגני ילדים, כבר היו בקיאים ממני בהכרת צמחים, פרחים, חרקים וציפורים, והיו מעוררים בי התפעלות וקנאה.

*
במחצית השנייה של 1945 הידקנו את קשרי ההתכתבות עם התנועות האחיות בדרום אמריקה. קיבלנו מכתב נלהב מבואנוס-איירס, עם הצעה ליצור קשר אישי בין שתי התנועות, בצירוף רשימת כתובות של חברים המעוניינים להתכתב.

מכתב מיום 3 באוקטובר 1945 הודיע לנו, שמספר אישורי עלייה (סרטיפיקטים) חולקו שם בין התנועות החלוציות, ושלושה חברים מתנועתנו עולים ארצה באונייה "Capo_de_Hornos", שתעגון למשך יום אחד בנמל של ריו דה ז'נרו. המועצה החליטה לשגר משלחת להיפגש עם העולים אריה סלוצקי, חיים קופלוב ומרדכי ויינרמן. שלושתם הגיעו לקיבוץ נגבה ולחמו שם במלחמת הקוממיות. ויינרמן נפל בקרב. חיים ואריה הם ממייסדי קיבוץ געש.

נסענו אורצי, אמנון ואני. פגשנו אותם בנמל. הפגישה ריגשה אותי: הם היו בעינינו ההוכחה, שהגשמת הרעיון הציוני והעלייה לארץ, גם מדרום אמריקה, אינן חלום. בילינו בטיול ברחבי העיר, שוחחנו על ענייני התנועה והתייעצנו עמם בבעיות שהעסיקו אותנו. הם מצדם סיפרו על התנועה הארגנטינית. בערב נערכה קבלת פנים לכבוד כל העולים בספריית "ביאליק" - מועדון ציוני דומה ל-Centro בסאן-פאולו. (נוסף לשלושת השומרים הפליגו באונייה קבוצות מתנועות אחרות.)

יצרנו קשר עם צעירים שגילו התעניינות בשומר הצעיר. נמנה עמם בוגר התנועה בפולין, פנחס דרצינסקי, אבל רובם היו צעירים בעלי השקפות שמאלניות שהתחילו להתעניין בשומר הצעיר בעקבות מידע על השואה שפקדה את היהדות באירופה, שעורר בהם רגשות שייכות לעם היהודי. בעיית שארית הפליטה וכמיהתהּ לארץ-ישראל קירבו אותם לציונות. הם ראו בתנועה שלנו אפשרות למזג את היהדות והציונות עם שאיפותיהם הסוציאליסטיות. סיכמנו עמם, שהם יתחילו להתארגן במסגרת של קן שומרי, והתחייבנו לספק להם חומר עיוני (תוכניות עבודה במיוחד), הדרכה וכל עזרה שנוכל להושיט. ואכן, קיימנו עמם קשר מכתבים, שלחנו להם העתקים מכל חוברת וחוזר שהגיעו לידינו, החלפנו מידע על הפעילות והעשייה בשני הקנים, ונוצר קשר מכתבים הדוק למדי, ושיחות טלפון רבות.

10
איני זוכר באילו נסיבות הצלחנו ליצור קשר עם הנהגת התנועה השומרית שהתחדשה בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה, בעיר לודז'. הם שלחו לנו את פרסומיהם: את העיתון Mosty בפולנית וחוברות ביידיש. נודע לנו על מצוקת הביגוד אצלם, ויזמנו מבצע איסוף בגדים חדשים או כמעט חדשים. שלחנו לתנועה בפולין שני ארגזים גדולים עם בגדי ילדים ונוער. המשלוח הגיע ליעדו.

ההתכתבות עם ההנהגה העליונה בארץ התנהלה בעצלתיים, אבל בהתמדה. אמנון וטאקסר היו מתרגמים (ומפרשים) את המכתבים שהגיעו בעברית, אמנון תרגם לעברית את התשובות שניסחתי בפורטוגזית. פנינו להנהגה העליונה בבקשה שישלחו לנו שליח. הצבענו על הסיכויים המצוינים לתנועה בבראזיל, אם נקבל הדרכה נאותה, ועל הקשיים שלנו בעמידה לבד במשימה. ההנהגה היפנתה אותנו לשלמה ואילנה פרלה, חברי קיבוץ כפר-מנחם, השליחים המרכזים של התנועה לדרום אמריקה, שנמצאו בצ'ילי. קיבלנו מהם מכתב תשובה ביום 3 בספטמבר 1945.

הדיווחים שהגיעו אלינו בדבר פועלם של אילנה ושלמה הפכו אותם לאגדתיים בעינינו. הם תרמו להתבססות התנועה הצ'יליאנית, ויסדו שם את ההכשרה הראשונה בדרום אמריקה. הם עברו לארגנטינה, ושוב הגיעו אלינו סיפורי נפלאות על עבודתם. גם שם הקימו חוות הכשרה. עם סיום שליחותם בארגנטינה, גברו ציפיותינו שבדרכם הביתה ישתהו תקופת-

מה אצלנו, ונקבל מהם את התמיכה שכל כך נזקקנו לה.

*

בינתיים השקענו מאמצים כבירים בהרחבת הקן, ובניסיון לצרף כמה שיותר צעירים לשורותיו, מתוך תחושה שאנחנו עלולים להחמיץ הזדמנות היסטורית חד-פעמית לצמיחה. השתדלנו לקרב אלינו חבורות נערים יהודים מכל השכונות, גם מעבר ליכולתנו לקלוט ולהדריך. כך הגענו לקהילה של יהודים יוצאי גרמניה, שהתרכזה סביב בית-הכנסת הגדול והמפואר "עמנואל" (Templo, כפי שהיה מכונה), שבו קיימו פעילות דתית, חברתית ותרבותית. היה להם שבט צופים בשם "Avanhandava" - שם בשפת tupí-guaraní (האינדיאנים שהתיישבו על החוף המשתרע מריו דה ז'נרו עד אורוגוואי); השבטים מהתנועה הצופית הבראזילאית נהגו להתגנדר בכינויים מהשפה הזאת, כפי שאנחנו אהבנו את השמות התנ"כיים. השבט היהודי הזה היה מסונף רשמית ל-Federação_Brasileira_de_Escoteiros (הסתדרות הצופים בבראזיל). גיששנו כדי לקרב אותם אלינו, או לפחות ליצור עמם שיתוף פעולה בצופיות. מפיהם נודע לנו, כי מי שמסיים בהצלחה קורס של chefe-de-escoteiro (ראש שבט צופי), זוכה לתעודה המסמיכה אותו להקים שבט צופי.

החלטנו לשלוח לקורס כזה בוגרים שלנו, כדי להכשיר אותם כמדריכים לצופיות, ולשפר את רמת הפעילות הצופית בקן. כמו כן חשבנו שבדרך הזאת נוכל לתת לגיטימציה לעבודתנו החינוכית, ולרכוש את הזכות להשתמש במדים צופיים. כך היינו יכולים להיעזר במתקנים הצופיים המצוינים של ההסתדרות הצופית הרשמית.

משה שטרויך ושמואל קליימן נרשמו לקורס, שנוהל על ידי שני מפקדים בכירים בהסתדרות הצופים, קולונלים מהצבא בדימוס. הם סיימו את הקורס בהצלחה רבה וקיבלו את התעודות הממשלתיות המיוחלות, המסמיכות אותם כראשי שבט. שלמה טאקסר, חיים בולקה ומספר צופים בוגרים מבון-רטירו השתתפו בקורס כמשקיפים לא סדירים, על מנת להתאמן במתקנים הצופיים.

עם התעודות בידינו ניגשנו לרשום את הקן שלנו בבית-הספר "התחייה" כשבט צופי בראזילאי בפיקודם של משה ושמואל. קבענו ראיון עם מפקד הסתדרות הצופים במדינת סאן-פאולו. בפגישה, שגם אני השתתפתי בה, נכונה לנו הפתעה. המפקד, קולונל צבא בדימוס, זקן חביב ומנומס, בעל קלסתר פנים אינדיאני מובהק, קיבל אותנו בלבביות רבה ושיבח את הישגיהם של משה ושמואל. הוא סיפר על אהדתו לעם היהודי והתעניין בתוכניותינו. סיפרנו לו על קבוצות של נערים בגילים שונים המצפים להצטרפות ל"שבט" שברצוננו ליסד בבית-הספר "Renascen(a" (התחייה). ביקשנו להסתנף להסתדרות הרשמית ולקבל את חסותו (שכן לרשות ההסתדרות עמדו תקציבים ואמצעים רבים). ברגע זה שלף המפקד ממגרתו חוברות מהשומר הצעיר בצ'ילי ובארגנטינה והציג אותן לפנינו.

הקולונל אמר לנו שידוע לו שאנחנו קשורים לתנועה נוכרית. עם כל אהדתו האישית ל"עניין היהודי" (a causa judaica), ולמרות החיבה שהוא רוחש ל"מולדת הרוחנית של היהודים בפלשתינה" (יש לזכור שהשנה היתה 1946), נבצר ממנו לרשום בהסתדרות הצופים הבראזילאית גוף עם זיקה כלשהי לארץ נוכרית. הוא סיפר גם ששמע, שתנועתנו דוגלת בקומוניזם ומקימה "קולוניות קומוניסטיות" - מעשה חמור מאוד!

בעל כורחנו נאלצנו לשוחח עמו על הנושא שממנו רצינו להימנע: הציונות. הסברנו לו שאם הוא מתכוון לקיבוצים, היישובים השיתופיים בארץ-ישראל, אין להם כל קשר למפלגה הקומוניסטית, שהיא אנטי-ציונית.

נפרדנו בידידות. הקולונל הצהיר שאין בכוונתו להלשין עלינו למשטרה כקבוצה עוינת למשטר, משום אהדתו האישית לעניין היהודי, אבל אסור לו לקיים עמנו קשר כלשהו.

בדרכנו הביתה ניתחנו את מה שהתרחש, והגענו למסקנה שטוב שלא רשמנו את הקן שלנו כשבט צופי בראזילאי. מי צריך את הסיבוך הזה? - ברוח המשל על השועל והענבים: ענבים שלא ניתן להשיגם - הם במילא חמוצים... נזכרנו גם, שבאחת הפגישות עם ראשי השבט הצופי היקי "Avanhandava". השארנו להם לעיון כמה חוברות של השומר הצעיר בספרדית ומסתבר שהם הגיעו לידי הקולונל.

11
בתחילת 1945 הגיע לבראזיל שליח הקרן הקיימת נתן ביסטריצקי, סופר ומשורר ששמו הלך לפניו. ביסטריצקי נתקבל כיאה לאישיות דגולה. הופעותיו התיאטרליות משכו המונים, כפי שלא ידענו כמותם לפני כן. הוא הצליח למלא עד אפס מקום את התיאטרון המוניציפלי העצום בסאן-פאולו, שלראשונה התקיים בו אירוע יהודי. בשירתו האדירה הלהיב את הקהל. הוא נתקבל בכל מקום בשירת "לעבן זאל ביסטריצקי מיט זיין הורה" (יחי ביסטריצקי עם ההורה), בלוויית מחיאות כפיים קצובות. הוא היה שחקן גדול ונואם בחסד עליון.

הוא נהג לעלות לבמה בצעדים דרמטיים, נעמד דום במרכזהּ, ממתין עד שהקהל נרגע, ועד שהושלך הס באולם. אז היה מלטף את רעמתו הלבנה ופוקד בקול רם: "לכל השומרים! שומרים - חזק!" אנחנו השומרים השבנו בצעקה "חזק ואמץ!" הוא חזר על קריאתו שלוש פעמים, כמובן. אט אט הצטרף הקהל לתשובתנו. אחרי כן פתח בשירת ההימנונים, "התקווה", "תחזקנה" ו..."אנו עולים ושרים" (הימנון השומר הצעיר!), והקהל שר עמו, בעמידת דום דרוכה. אחר כך היתה שירה בציבור, בעיקר "לעבן זאל ביסטריצקי", עד שבאופן פתאומי הוא היה מבקש כוס חלב, ואחרי שלגם אותו באיטיות היה פותח בהרצאה. טקס זה חזר על עצמו בכל הופעותיו, והקהל המהופנט שיתף פעולה בהצגת היחיד המרשימה.

אחרי ההרצאה נפגשנו עם ביסטריצקי בבית מלון. הוא הציג את עצמו בפנינו כנציג אישי של מאיר יערי לדרום אמריקה. כפקיד הקרן הקיימת היה יומו קודש לתפקידו זה, אבל אחרי חצות היו עתותיו בידו, והן קודש לשומר הצעיר. הוא הזמין את עצמו לארוחה "קלה" עמנו, ואחרי שסעד את לבו הציע ש"נצא לשדה", לאוויר הצח מחוץ לעיר. נדחסנו לכלי הרכב המעטים שהיו ברשותנו, 7-6 אנשים בכל אחד, ונסענו למגרש הכפרי של "מכבי". אספנו זרדים, הדלקנו מדורה בחורשה על שפת הנהר והצטופפנו סביבה, בציפייה לדברי האורח. ביסטריצקי ישב דומם, לא נע ולא זע, עיניו עצומות (אולי נמנם?). פתאום החל לזמר בספרדית את השיר האופנתי "Amor..._amor", והמשיך בשירים נוסטלגיים רווי געגועים ביידיש, בעברית, ברוסית ובספרדית, כאשר אנחנו, השומרים, מצטרפים. ב-2 אחר חצות הוא נעמד פתאום ופתח ב"התקווה", המשיך ב"תחזקנה" וסיים ב"אנו עולים". חזרנו העירה, מבלי להציל מפיו משפט אחד על העניינים שלנו. כשנפרדנו, הציע להעביר סמינר עיוני לבוגרים, לאוהדים ולשומרים לשעבר.

נפגשנו מדי לילה אחרי חצות ב"התחייה", במשך שבוע ימים. ביסטריצקי פתח בשירה, שבלעדיה אי אפשר (הוא אהב לשיר סולו את "Amor..._amor"), לגם כוס (לא תמיד חלב...), גולל את תולדות השומר הצעיר מראשיתו בפולין ובגליציה עד ל"קהילייתנו" (קובץ שהופיע ב-1922 בהוצאת קיבוץ השומר הצעיר), וסיפר על העבודה בכביש ג'דה-חיפה ועל הקיבוצים הראשונים בעמק - סיפור אישי, דרמטי, רווי נוסטלגיה. הוא דיבר על מרד הבן, ועל המעבר של השומר הצעיר מתנועה צופית רומנטית לתנועה חלוצית מגשימה. הוא פירש אחת לאחת את עשרת הדיברות של השומר הצעיר, הירצה על המוסר, על ערך האדם, על שחרור האשה, על חופש, שוויון וסוציאליזם, על בעיית הערבים, ועל מה לא. ביסטריצקי לא היה סתם מרצה, אלא מורה שאיכפת לו שנבין אותו היטב ונשתכנע.

רשמתי את הרצאותיו מילה במילה. חבל שאיני מוצא את הרשימות; הן היו יכולות לשמש תעודה מעניינת הנוגעת להתהוות הנוער השומר הצעיר.

נתן ביסטריצקי ליטש את התנועה בבראזיל מבחינה רעיונית, עודד את השימוש בסמלים, יצק את הדפוסים התנועתיים המסורתיים והפיח בקן את הרוח הרומנטית שאפיינה אחר כך את הפעילות החינוכית שלנו. קיבלנו ממנו גם גיבוי להתבססותנו ברחוב היהודי העוין לנו. הוא הכריח את המוסדות הציוניים להכיר בנו כתופעה חיובית ולגיטימית, ואלו נאלצו להשלים עם קיומנו ולצרף נציגים שלנו להנהלותיהם.

ביקורו של ביסטריצקי בסאן-פאולו הכשיר את הקרקע לנטישת המחתרת ולהכרזה הפומבית על ייסוד השומר הצעיר בבראזיל. עשינו זאת ב-25 בדצמבר 1945, כפי שיסופר בהמשך.

12
באותם ימים עברה בבראזיל, ככוכב שביט החולף בשמים, שליחה מיוחדת במינה (תרתי משמע): גב' רחל ספרדי-ירדן, מזכירת World_Commitee_for_Palestine של הסוכנות היהודית בארצות-הברית לדרום אמריקה. החידוש לא היה רק בהיותהּ אשה, אלא בכך שעד בואהּ פעלו השליחים הציונים למיניהם בקרב ציבור מצומצם של העסקנים הציונים בקהילות היהודיות. רק עם סיום מלחמת העולם השנייה ובואם של קוליץ וביסטריצקי החלו התכנסויות של אסיפות עם המוניות של יהודים. באסיפות הללו השתתפו בדרך כלל אותם אנשים. היקף הפעילות גדל, אבל לא חרג מציבור יהודי מוגדר.

גברת ירדן היתה אשה נאה, רגועה ומטופחת. היא לא עסקה בנאומים ובאסיפות המוניות ולא הירבתה בדיבורים. תוהה אני איך הצליחה לפלס לה בערים החשובות בבראזיל נתיבים לאינטליגנציה הבראזילאית הלא-יהודית, ולכנס סביב ה-Campanha_Pró-Weitzman - המגבית למען מכון וייצמן ברחובות - חוגים של פרופסורים, מדינאים, אנשי רוח ומדענים, מהידועים והמפורסמים. היא פעלה גם למען ארץ-ישראל העובדת (ההסתדרות).

נדמה לי שהודות לפועלה חרג העניין הציוני, לראשונה בבראזיל, מהתחום הצר של הקהילה היהודית, והקיף חוגים חשובים לא-יהודיים. איני משער שגברת ירדן אספה בחוגים אלה סכומי כסף אסטרונומיים, אם בכלל, אבל מבחינה מדינית הייתה למפעלה חשיבות ממדרגה ראשונה. מי יודע אם לא עבודתהּ המבורכת היא שקירבה למטרות הציוניות אנשים כגון שר החוץ הבראזילאיOswaldo_Aranha , שמאוחר יותר היה יושב-ראש מועצת הביטחון באו"ם בעת הישיבה הגורלית על תוכנית החלוקה. חלקו היה רב בהחלטה שנתקבלה.

אבל לא בגלל מעשיה האלה, הראויים בהחלט להערכה, אני מזכיר אותה כאן. בראשית דרכנו נתקלנו ביישוב היהודי ביחס דו-ערכי כלפינו: מצד אחד אהדה לפעילותנו החינוכית והתרבותית, שכן בשירתנו, בריקודינו ובחגיגות המסורתיות שערכנו קירבנו את הנוער ליהדות ולציונות. הורים רבים היו מאושרים שבניהם בילו את זמנם החופשי באווירה יהודית, למדו על תולדות העם היהודי והתעניינו בארץ-ישראל. אבל מצד שני, כאשר ילדיהם התייחסו לדברים האלה ברצינות, הם הסתייגו. המלצתנו לוותר על לימודים אקדמאיים כדי לעלות ארצה לקיבוץ - החרידה וזעזעה אותם.

ברת ירדן הביעה בהזדמנויות רבות אהדה עמוקה לתנועת השומר הצעיר, והערכה נלהבת למפעלה החלוצי וההתיישבותי. אהדתה לתנועתנו הייתה מוזרה בעינינו, משום השתייכותה לפועלי ציון (מפא"י(. מכל מקום, תמיכתה בצעדינו הראשונים עודדה אותנו וזקפה את קומתנו.

היינו אלופי המתרימים לקרנות ולמגביות הציוניות, בהשוואה לכל תנועות הנוער, ועל עזרתנו למפעלים הציוניים לא ניתן לוותר בתור סדרנים ומוכרי כרטיסים, והשתתפות פעילה כזמרים, רקדנים ונושאי דגלים). למרות כל אלה, העוינות הגלויה נגד הרעיון השומרי לא שככה, והעוינות הרבה ביותר הייתה דווקא מצד שתי המפלגות הציוניות ה"אחיות", פועלי ציון (מפא"י) והציונים הכלליים. בין הרוויזיוניסטים לבינינו שררה שביתת נשק בלתי כתובה, לא היו לנו לא מגע ולא בעיות, מאז ששכנו באותו בניין, ואולי משום כך.

13
קפיטן צבי קוליץ, שליח הרוויזיוניסטים, בחור נאה ומרשים, ונואם מבריק, כבש בסערה את הציבור היהודי (במיוחד הנשים). הוא הראשון שמשך המונים לאסיפות. באחת מהרצאותיו נשאל על השומר הצעיר. הוא ענה שזאת תנועה חלוצית שקיבוציה פרוסים לאורך כל החזיתות, ולא פעם עמדו במצור כבד מנשוא, לדוגמה: בראשית שנות ה-40 המצב בקיבוץ שער-הגולן היה כל כך קשה, שהם נאלצו לתפור לילדיהם נעליים מספר תורה. סיפור דרמטי זה הפך למסמר של הופעותיו של קוליץ והיכה גלים בכל דרום אמריקה. הוא קומם את כל הקהילה נגדנו.

שלחנו מברק לרבנות בירושלים וביקשנו שיבהירו לנו מה באמת התרחש בשער-הגולן. בתשובה קיבלנו מברק חתום על ידי הרב הראשי הרצוג ונציג הרבנות בסוכנות, הרב מימון, המודיע שהם ביררו את העניין: בשער-הגולן לא היו כלל ספרי תורה. באף קיבוץ של השומר הצעיר ובאף קיבוץ מתנועה אחרת לא חיללו ספרי קודש.

בערב התקיימה הרצאה של קוליץ ב-Cículo_Israelita, מועדון יהודי חברתי ותרבותי (ריקודי סלון ומשחקי קלפים). באולם המלא מפה לפה הפליא קוליץ לדבר בפאתוס לאומני, והמחיש עד כמה הוא שולט ברזי הרטוריקה, אם לא לומר הדמגוגיה. הקהל ישב מרותק ומוקסם.

הגיע זמן לשאלות. אחד מחברינו שאל, מה נכון בסיפור על תפירת נעליים מספר תורה. קוליץ חזר על הסיפור פעם נוספת, והוסיף בטון דרמטי, שעלינו להבין: שער-הגולן סבל מצור ממושך בעת חורף קשה, מצבם היה כלאחר ייאוש, והמחסור היה חריף עד כדי כך, שהם נאלצו לתפור לילדים נעליים מספר תורה; פשוט לא היה להם עור ולא שום חומר אחר. אורצי עלה לבמה, ניגש למיקרופון וקרא את המברק מהרבנות בירושלים. "שרלטן, שקרן עלוב," הטיח אורצי בקוליץ, בנופפו לו את המברק. ואנחנו, בוגרי התנועה והשומרים לשעבר, החזקנו אחריו בצעקות "רמאי", "מספר כזבים"! החלה מהומה: כיסאות התעופפו מכל עבר והקהל התפזר בבהלה. קוליץ הסתלק מהבמה והתחמק מהאולם. הוא נעלם. בסאן-פאולו לא הופיע עוד בפני קהל.

הנהלת ה-Cículo הגישה לנו חשבון על הנזקים. השבנו שאין אנחנו אחראים על מה שהתרחש, ולא שילמנו. האוהדים בהנהלת המועדון אף הצדיקו אותנו.

שלחנו חוזר על הפרשה לכל הקהילות בבראזיל. בכל מקום שבו הופיע קוליץ הוא נשאל על אודות הנעליים. דומני כי בכך נסתיימה קריירה מזהירה.

העימות הפיסי הזה עם הרוויזיוניסטים הוא היחיד הידוע לי בעירנו. אחרי כן נשמר מרחק בינינו ונוצר הסכם בלתי כתוב של אי פגיעה הדדית. הדבר היה הכרחי, משום ששכרנו בעבור הקן שלנו את מחצית הקומה הרביעית בבניין שבו שכן בית"ר. הם תפסו את כל הקומה השנייה. לא הם ולא אנחנו היינו מעונינים בהתנגשויות בין חניכינו - והן אכן לא התרחשו. העימות נשאר בשדה האידיאולוגי בלבד. למרות שהכרתי את רוב הבית"רים, מעולם לא ביקרתי בלשכתם ומעולם לא ניהלנו שיחות או ויכוחים בבניין או בקירבתו. פעמים בודדות התמקחנו כאשר נפגשנו באקראי ב"מכבי" או אצל ידידים משותפים. הייתי מגדיר את הוויכוחים האלה כתרבותיים.

מה קרה עם הקפיטן קוליץ? ככל הידוע לי הוא הגיע ארצה, הפיק את סרט הקולנוע "גבעה 24 אינה עונה", ירד למקסיקו, ולבסוף מצא מרגוע למאווייו הלאומיים הלוהטים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - ארצות-הברית. בדיעבד, כאשר חיפשתי בארכיונים מידע ומסמכים לאימות הפרשיות שאני מספר כאן מהזיכרון, גיליתי פרטים ביוגרפיים מעניינים על האיש.

הוא היה יליד ליטא, סיים את לימודיו באוניברסיטת פירנצה באיטליה ולמד עוד שלוש שנים בבית-הספר הימי ב-Civita_Vecchio. עלה ארצה והצטרף לשורות התנועה הרוויזיוניסטית. היה חסיד נלהב של הפאשיזם האיטלקי, ובגיל 24 פרסם את הספר מוסוליני - אישיותו ותורתו שראה אור בתל-אביב ב-1936. אחר המלחמה התפרסמה בדי גולדענע קייט (ירחון יידיש מפורסם בעריכת אברהם סוצקבר) התעודה "יוסלה רקובר מתדיין עם אלוהיו", והייתה זו צוואה שנכתבה על ידי יהודי בגיטו וארשה העולה בלהבות, ונמצאה בתוך בקבוק בין חורבות הגיטו על ידי אלמוני, שמסר אותה לקוליץ, והוא הביאה לדפוס. המסמך עורר התרגשות בעולם היהודי, עד שנתגלה שלא מדובר בתעודה אלא במעשה תרמית, יצירה ספרותית של מיודענו צבי קוליץ...

למען האמת, צבי קוליץ לא היה יוצא דופן בין הרוויזיוניסטים בהערצת הדיקטטורה הלאומית מהדגם של מוסוליני, מוסטפה כמאל אתאתורק התורכי, פילסודסקי הפולני ועוד דיקטטורים של התקופה. כפי שטען סניגורם של אבא אחימאיר וחבריו, במשפט שהתנהל נגדם בשנות ה-30, "לולא האנטישמיות של היטלר, לא היינו מתנגדים לתורתו. היטלר הציל את גרמניה."

14
ביררתי ברבנות הראשית בירושלים אם יש ברשותם תיעוד על העלילה על קיבוצי השומר הצעיר בשנות ה-40, משום ששיערתי כי קוליץ לא המציא הכול מראשו. בחיפושי הגעתי אל הרב יעקב גולדמן, גימלאי המתגורר בבית אבות בעיר הבירה. הנה מכתבו אלי מספטמבר 1984 (י"ט באלול תשמ"ד):

"... באשר למברק - לא ידוע לי דבר על כך.

בשנת 1943, עם התגייסותי לצבא הבריטי, התפטרתי ממשרתי כמזכירו האישי של הרב הראשי הרצוג ז"ל.

זכורני כי האשימו, בתקופת הנ"ל, חברים באחד מקיבוצי "השומר הצעיר" כאילו שחטו שפן על גבי יריעות ספר-תורה והכתימו היריעות בדם.

הרב שזורי ז"ל - מי שהיה המזכיר הכללי ברבנות הראשית - נשלח לחקור בדבר והעלה כי הייתה זו עלילת שווא.

הרב שזורי גילה לי כי שני אישים ניסו להשפיע עליו לאשר את העלילה בבחינת "גדולה עבירה לשמה", אך הוא דחה את הצעתם.

הרב גולדמן סירב למסור לי את שמות שני האישים הללו, אבל היה מוכן לרמוז שהם לא היו רוויזיוניסטים, אלא דווקא מחוגים "הרבה שמאלה מהם".

15
התשובה של מפא"י להופעותיו של קוליץ היתה בדמותו של יוסף טחורניצקי, שליח קרן היסוד. הוא היה בחור נאה ומרשים המקפיד בלבושו, בעל שיער ארוך משוך אחורנית א-לה-טרזן (ג'וני וייסמילר). טחורניצקי המשיך במסורת של ביסטריצקי באסיפות: שירה בציבור מתמשכת ורק אחר כך הרצאה. הוא עמד בכל קומתו מול הקהל, שנסחף בהתלהבות הולכת וגוברת אחר קול הבריטון העמוק שלו. לזכותו ייזקפו שני להיטים חדשים שהביא עמו - "זמר, זמר לך" ו"הבה נגילה", שטיפסו אל צמרת השירים באסיפות הציוניות, ודחקו הצדה את "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" ו"הללויה" הקלאסיים. טחורניצקי עבר מיישוב ליישוב במסע ניצחון. בכל מקום מצא קרקע פורייה, צמאה לציונות. הוא היה האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון.

יחסו של טחורניצקי לתנועתנו היה דו-ערכי: מצד אחד לא יכול היה להסתיר את התפעלותו מעבודתנו החינוכית, ולא היה מוכן לוותר על השתתפותנו באסיפותיו. חברינו היו גורם פעיל ומתסיס, תרמו בשירה ובריקודים ליצירת האווירה החמה והאוהדת. כדאי גם להזכיר, שלפחות בתקופה שאני יודע עליה, חלקו של השומר הצעיר בהתרמה למגביות הציוניות בסאן-פאולו היה כשני שליש מכלל הכספים שנאספו על ידי תנועות הנוער. כך קרה גם בערים אחרות שפעלו בהן קנים שלנו.

קשריו של טחורניצקי עמנו היו לבביים, אבל בעת ובעונה אחת הוא עשה הכול כדי להצר את צעדינו. הוא דגל בתנועת נוער אחידה לנוער הציוני, ויצא בסיסמאות נגד המפלגתיות בקרב הנוער: צו השעה הוא שכולם יתלכדו למען הציונות ולא יעסקו בעניינים קטנוניים הגורמים לפירוד בעם. מי שיעלה ארצה יבחר שם בעצמו באיזו מפלגה לתמוך, ויחליט אם יצטרף אליה. בגולה חייבים כולם להתאחד סביב המאבק המשותף למען הרעיון הציוני. טחורניצקי העמיד לרשות התנועה הציונית המאוחדת (Unificada) משאבים מקופת המגבית, בטענה שהיא בלתי מפלגתית. במציאות היא הייתה בשליטת פועלי ציון (מפא"י).

הטפותיו מצאו אוזן קשבת אצל רבים וטובים, שהפעילו עלינו לחץ להפסיק את עבודתנו "הכיתתית" ולהתמזג בתוך הזרם הכללי המאוחד. טחורניצקי ניסה לא פעם לשכנע אותנו, שבדרך זאת נפיק יתרונות אישיים ונתרום יותר לציונות. אנחנו עמדנו בתוקף על צדקת דרכנו ועל זכותנו להמשיך בה. המשכנו לתמוך בו, למרות הקיפוח המשווע: הוא טען שהוא רשאי להקציב עזרה כספית רק לפעילות ציונית על-מפלגתית.

עימות חזיתי עם טחורניצקי לא התרחש מעולם. בכל הפגישות עמנו הוא היה נחמד מאוד כלפינו. ניסיונותיו העקביים למזג אותנו בדרכי נועם בתוך ה-Unificada לא הצליחו. התלוננו אצל הנהגה העליונה על הפעילות המבורכת של טחורניצקי ועל הלחצים העדינים שהוא מפעיל עלינו. כנראה שההנהגה טיפלה בעניין, משום שבאחד ממכתביו אלינו ציטט אדם רנד תשובה מאת לייב יפה, ראש קרן היסוד:

התפלאתי מאוד על תוכן מכתב זה, שכן ידוע לנו כי מר טחורניצקי, ככל שליחינו, איננו מתערב בענייני מפלגות. אנו מחכים לבואו של מר טחורניצקי לארץ-ישראל בשבוע הבא ונשוחח אתו על העניין. עוד נשוב לכתוב לכם.

לא ידוע לנו אם לייב יפה קיים את הבטחתו. כאשר טחורניצקי חזר פעמים נוספות בשליחות קרן היסוד, בלי אותה הצלחה גורפת כמו בפעם הראשונה, התנהגותו כלפינו הייתה קורקטית למדי.

16
אם הזכרתי את ה-Unificada עלי לציין, שכבר בתחילת 1945 פעל בבראזיל שליח הקרן הקיימת ליאו הלפרין, שבא מארגנטינה, מקום מגוריו. לא הכרתי אותו אישית, משום שרוב הזמן הוא שהה בריו. במכתביו למחלקת הנוער והחלוץ בירושלים הוא הסביר את ההתרחשויות ביישוב הברזילאי עם סיום המשטר הדיקטטורי של וארגאס, התריע נגד החוגים השמאלניים המתארגנים בנוער הציוני (רמז שקוף לשומר הצעיר), והעלה לראשונה את הרעיון להקים לנוער הסתדרות ציונית אחידה (Unificada), שהיא בלבד תוכר על ידי המוסדות הציוניים. הלפרין התלונן על ה"ספראטיזם החריף" של השומר הצעיר והפוליטיזציה שלו, וראה בהשתייכות האישית של חבריו ל-Unificada ערובה לקשרם לציונות. הוא התחייב ש"יעשה הכל אשר ביכולתו כדי להניא את השומר מטעויותיו" (הציטוטים מתוך מכתב מיום 9 בינואר 1946 למחלקת הנוער והחלוץ של התנועה הציונית בירושלים(.

תגובת ד"ר בן-שלום (22 במרס 1946) הייתה:

נדמה לי שצורת הארגון שניתנה לברית הנוער בבראזיל (הכוונה ל-Unificada) מרחיקה לכת בהגשמת העיקרון של "השתייכות אישית" ואולי מכאן נובעת הסכנה של התפוררות והתפלגות שאתה מצביע עליה במכתבך.

ייתכן שהלפרין התרשם מהפעילות הפרו-קומוניסטית של אוהדי השומר הצעיר בריו (עוד נשוב לנושא הזה), אך הוא והשליחים אחריו נהגו כלפינו איפה ואיפה. עובדה היא שבכל יישוב שבו לא היה קן של תנועתנו הפכו את סניף ה-Unificada לקן של תנועת דרור-מפא"י, כפי שקרה למשל ב-Niterúi, בירת מחוז ריו, מול הבירה ריו-דה-ז'נרו. (בראזיליה, הבירה הנוכחית, עדיין לא הייתה קיימת.) תנועת "דרור" עצמה נוסדה ביולי 1946 בחסותו הפעילה של שליח אחר של הקרן הקיימת, גרוס-צימרמן, כאשר ה-Unificada כבר פעלה שם.

המאבק של תנועתנו בבראזיל לזכות בהכרת המוסדות הציוניים היה ממושך ומייגע. חצי שנה אחרי ייסודה הרשמי בסאן-פאולו, בטקס שבו השתתפו נציגי כל המוסדות הציוניים בעיר, אחרי צירוף נציגינו להנהלותיהם, שלחנו ב-1 באפריל 1946 מכתב ארוך ומנומק (בעברית!) לד"ר בן-שלום, עם בקשה לשליח מהקיבוץ הארצי, על מנת למצות את הפוטנציאל הטמון בנו כתנועת הנוער הציונית הגדולה בבראזיל. קבלנו על הקיפוח המכוון נגדנו (בלוויית דוגמאות), והדגשנו את העובדה שבמדרש למורים עבריים (הסמינריון) בסאן-פאולו, שבו לומדים 17 תלמידים, 14 מהם משתייכים לשומר הצעיר, ושלושת הנותרים לבית"ר.

תשובת ד"ר בן-שלום (מיום 7 ביולי 1946) הייתה:

לעניין השליחים: עלינו להודיעכם שהם נקבעים כאן על ידינו לא לפי השתייכותם המפלגתית, אלא לפי הכשרתם הכללית והתאמתם האישית לתפקיד המוטל עליהם והוא ארגונו וחינוכו העברי והחלוצי של כל הנוער הציוני, על כל זרמיו והסתדרויותיו. ביחס לבראזיל כבר קבענו, לפני כשנה,?מועמד מתאים ופנינו לריו-דה-ז'אנירו בבקשה שיעזרו לנו להשיג ויזה בעבורו. מאחר שלא נתקבלה כל תשובה, יצא האיש שלנו לשליחות דחופה יותר לאירופה.

*

לסיום הפרק על הUnificada-, הנה פרט פיקנטי: היא נוסדה בריו דה ז'נרו בשם OUJSB - Organização_Unificada_da_Juventude_Sionista_do_Brasil (הסתדרות הנוער הציוני המאוחדת בבראזיל), וליושב-ראש ההנהלה של הארגון נבחר Giorgio_Segré, בחור יהודי שנמלט מאיטליה בתקופת הפאשיזם. הייתי מיודד עמו מאז נפגשנו במושבה הראשונה של הנוער הציוני בסאן-פאולו, שהייתי בין יוזמיה, כנשיא החטיבה הצעירה של ה-Centro-. בתום שנה חזר ג'ורג'ו סגרה לאיטליה. הוא נהיה שם אחד האישים המרכזיים ב-PCI (המפלגה הקומוניסטית האיטלקית), והממונה על יחסי החוץ של המפלגה.

17
כאשר מעמדנו בקהילה התייצב, החלטנו שהגיעה העת להכריז על ייסודה הרשמי של תנועת השומר הצעיר בבראזיל. אורצי, פעיל במועדון הספורט "מכבי", השיג מהנהלתה את האולם העירוני (כפי שכבר סיפרתי, היה ל"מכבי" אולם גדול במרכז העיר, ומגרש כפרי על שפת הנהר הגדול Tietê, החוצה את העיר(.

ב-25 בדצמבר 1945 בבוקר כינסנו באולם "מכבי" עצרת עם בהשתתפות כל חניכי התנועה, החל בשכבת הצופים, עם הורים, אוהדים, שומרים לשעבר ששמרו לנו אמונים, וחשוב במיוחד - נציגי רוב המוסדות והארגונים היהודיים בעיר (לא רק הציוניים). קישטתי בעצמי את הבמה בכל מיני פריטים שהצלחתי לאסוף: דגלי הלאום כחול-לבן ודגל המעמד האדום, דגל התנועה (שהבנות הבוגרות רקמו על בד משי אדום, במיוחד לאירוע), תמונות של ביאליק ונחום סוקולוב שהשגתי בקרן הקיימת, סיסמאות שציירתי בעצמי, כגון החבצלת עם "חזק ואמץ" - סמל התנועה, ופסוקים בעברית, כמו "שומר פעם - שומר לנצח", "השומר הוא איש אמת" ועוד. כיסוי הבמה הענקית באמצעים הדלים שעמדו לרשותנו לא היה מלאכה קלה כלל ועיקר.

מאחורי השולחן המקושט על הבמה ישבו אורצי, פיפא, אמנון, משה גלאט (שבא בראש משלחת קטנה מהקן שהלך והתארגן בריו) ואני. מאחורינו ישבו הנציגים החשובים ביותר של המוסדות היהודיים, במיוחד המנהיגים של המפלגות והמוסדות הציוניים. מעניין לציין שכנציג ה-Centro התייצב מר ציטמן, המלווה של החטיבה הצעירה והאיש שפעל להדחתי כיו"ר שלה, בגלל זיקתי לשומר הצעיר.

פתחנו את האירוע בשירת ההימנונים - "התקווה", "תחזקנה" ו"אנו עולים" - והמשכנו בשירה עד שסיימנו את הרפרטואר המקובל. אורצי, מנחה הטקס, מסר את רשות הדיבור לפיפא, שקרא מהכתב (ביידיש) את נאום הפתיחה: הוא הכריז על ההקמה הרשמית של הסתדרות הנוער הציוני השומר הצעיר בבראזיל, המצטרף למשפחת ההסתדרויות והמוסדות היהודיים והציוניים בבראזיל, על מנת לתרום את תרומתו הייחודית כתנועת נוער ציונית-סוציאליסטית מגשימה.

פיפא כבד-הפה לא האריך בדברים. אמנון הוסיף, כדרכו, משפטים בעברית בהטעמה ספרדית-מזרחית מודגשת. לא רבים הבינו אותו, אבל דבריו נתקבלו באהדה רבה. גלאט בירך בשם הקנים המתארגנים בערים אחרות, ואחריו, בזה אחר זה, קמו שורה ארוכה של נציגי המוסדות היהודיים לשאת את ברכתם. אני סבור שלתנועתנו בבראזיל לא הזדמן שוב לשמוע מפי העסקונה הייצוגית ביותר של היישוב היהודי בסאן-פאולו מנה גדושה כזאת של שבחים ואיחולים כה לבביים. ההפוגה באווירת הלחצים הבלתי פוסקים נגדנו עשתה לנו טוב בנשמה: מעמדנו במוסדות היהודיים השתפר ללא היכר. נעשינו לעובדה שאין עליה עוררין, וגורם שלא ניתן עוד להתעלם מקיומו.

בתום העצרת קם יצחק טאקסר, שלא היה מוכר לכולם בקהל, ונשא ביידיש את הנאום הפרוגרמטי של הכנס. זו היתה הופעת הבכורה שלו כמנהיג השומר הצעיר. הוא הירצה בדריכות על הערכים המוסריים של תנועת נוער ציונית-סוציאליסטית הדוגלת ב"מרד הבן" נגד ההשקפות הגלותיות של הוריו, על עשרת הדיברות של השומר, טוהר המידות, ההגשמה העצמית, החינוך המשותף, שיתוף ושוויון, שחרור האשה, ועל הפתרון הדו-לאומי לשאלה הערבית. הוא דיבר בהתרגשות יתרה, בקול בוטח, כאילו עמד בפני קהל גדול פי כמה וכמה, ונעזר רק בפתקה קטנה ועליה ראשי פרקים, שבהם הציץ בהפסקות הרטוריות. אינני בטוח שרוב המאזינים הסכימו עם ההנחות של טאקסר; ספק רב אם הבינו אותן לאשורן, אבל ללא ספק זה היה יומו הגדול. הוא גיבש את מעמדו כסמכות האידיאולוגית והפוליטית של השומר הצעיר בבראזיל.

18
טאקסר קיבל מכתב מידיד (ביום 2 בינואר 1945), מנדל טורנובסקי, מורה לעברית בריו, המודיע לו שמתארגנת בחסותו קבוצה של השומר הצעיר, והוא מבקש לשלוח לו חומר עיוני. במיוחד ביקש מיצחק להמציא לו את נוסח עשרת הדיברות של השומר. לא ידענו אם הקבוצה היא אותה קבוצה שעמה היינו בקשר. טאקסר שלח לו את מבוקשו, וביקש לדעת מי הם חברי בקבוצה. הסתבר שאכן הם היו אותם חברים, וביניהם מספר תלמידיו. כאשר נודע להם שטורנובסקי בוגר התנועה, ביקשו את עזרתו, והוא פנה לטאקסר מיוזמתו, בלי לדעת על הקשרים שנרקמו בינינו. טורנובסקי היה מקובל עליהם, מבלי להיות מעורה בעניינם.

*

בראש המשלחת של שלושת החברים שבאו מריו לטקס ייסוד התנועה עמד משה גלאט. הוא עשה עליי רושם של מנהיג. דיבר בצורה משכנעת, אינטלקטואלית, במבטא של שדרן רדיו בראזילאי מקצועי. בישיבת המועצה שכינסנו לכבודם, דיווח גלאט על התקדמות הקן בריו. התרשמנו במיוחד מתיאור שיכבת הבוגרים הגדולה: כ-30 איש, מרביתם אקדמאים ותלמידי אוניברסיטה. כבר בשיחה הזאת התגלה שוני בהשקפותינו, שהביא ברבות הימים לקרע: גלאט העלה על נס את הפעילות האינטנסיבית של בוגרי הקן למען המפלגה הקומוניסטית הבראזילאית. הוא ייחס חשיבות לתרומת הקן למען המהפכה החברתית בבראזיל לא פחות מאשר לפעילות למען הציונות.

באותה תקופה הותרה פעילותה של המפלגה הקומוניסטית בבראזיל, שעד אז פעלה במחתרת ונרדפה על ידי המשטרה הפוליטית. כפי שסיפרתי בפרק הקודם, בראזיל קשרה קשרים דיפלומטיים עם ברית-המועצות, שפתחה שגרירות גדולה בריו, וקונסוליה לא פחות גדולה בסאן-פאולו. המנהיג הקומוניסטי המפורסם והנערץ, Luiz_Carlos_Prestes, שוחרר מן הכלא. ספרות קומוניסטית ענפה הציפה את דוכני הרחוב למכירת עיתונים. המניפסט הקומוניסטי ועיתונות קומוניסטית מגוונת נמכרו בפרוטות. צעירים יהודים רבים נסחפו בגל ההתלהבות הגואה של הרעיון המהפכני החדש בבראזיל, והאמינו בכל נפשם ובכל לבבם שהם שומעים את פעמי המשיח האדום המגיע לשחרר את העובד הבראזילאי המדוכא מעול האימפריאליזם הקולוניאליסטי האמריקני.

הסברנו לגלאט שיעדו של השומר הצעיר הוא לחנך נוער יהודי להגשמת הציונות בארץ-ישראל ובקיבוץ. אל לנו להתערב במדיניות הפנים בבראזיל, שמא נסתבך בפעולות העשויות לסכן את קיום הקנים. תגובתו של גלאט היתה, שאנחנו עדיין כבולים למושגים הפרובינציאליים של התנועה בפולין מלפני מלחמת העולם השנייה, ואיננו ערים לתמורות בעולם, שאדם מתקדם לא יישאר אדיש להן. עמדנו על דעתנו, שהפעילות הפוליטית היחידה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו בבראזיל היא, שבעלי זכות הצבעה בבחירות לפרלמנט ולעיריות מבין חברינו יבטאו את דעותיהם בקלפי, ותו לא. גרסנו, שהמצב השורר כעת הוא אמנם של חופש ושל ריבוי מפלגות, אבל הצבא עלול לתפוס שוב את השלטון, להנהיג דיקטטורה חדשה ולהחניק ביד קשה כל שביב של שמאליות. אסור לנו לחשוף את עצמנו.

המחלוקת בינינו לא יושבה: כל צד נשאר דבק בעמדותיו.

מנהיגי התנועה הציונית של סאן-פאולו שהזדמנו לריו דיווחו לנו, שבוגרי התנועה משתתפים באופן פעיל במבצעי המפלגה הקומוניסטית: הם מחלקים ברחובות הזמנות לאסיפות ודפי תעמולה פוליטית. בלילות הם מדביקים כרזות על הקירות. המנהיגים התלוננו לפנינו, שלא ייתכן שנוער ציוני יתעסק בפוליטיקה לא לנו.

הדי הפעילות של בוגרי התנועה בריו למען המפלגה הקומוניסטית הגיעו עד למוסדות הציוניים בירושלים. בארכיון הציוני מצאתי מכתב מ-22 באוקטובר 1945, מאת פועלי ציון - צעירי ציון מבואנס-איירס, המדווח:

בד בבד עם הגברת הפעולה הציונית בין הנוער במסגרת ההסתדרות המאוחדת (הכוונה ל-Unificada), מתחיל תהליך של דיפרנציאציה אידיאולוגית. זוהי כמובן תופעה נורמלית וחיובית, אולם דא עקא שהאלמנטים החדשים נתונים להשפעה יתירה של זיקה לברית-המועצות ומערבבים את האידיאולוגיה הציונית עם הזיקה הזאת, שלא בהכרה יתירה של הבעיות הציוניות. במצב כזה היינו מבקשים שהמחלקה תדגיש?בקשריה עם המוסדות בבראזיל את הצורך המוחלט שחברי כל סניף או הסתדרות או מרכז של נוער הרוצה לעמוד בקשר עם ירושלים ועם המוסדות העליונים, יטילו על חבריהם את החובה להשתייך באופן אינדיווידואלי גם להסתדרות הנוער המאוחדת, שהיא המסגרת הכללית של התנועה. לדעתנו, ולדעת הח' הלפרין, המטפל שם בכל דברי התנועה, יש חשיבות מיוחדת לדבר, שכן ההסתדרות הכללית היא הערובה הכי טובה להתפתחות בריאה של הנוער הציוני בארץ הזאת.

השמועות על ההתדרדרות הרעיונית של קן ריו לא היו מרנינות. כאן נכנס לתמונה נתן ביסטריצקי.

*

אלברטו אדוני, המזכיר החדש של ההנהגה המקומית של קן ריו, שעמו התחלתי להתכתב, תיאר לנו במכתבו (מיום 18 במרס 1946) את הקשרים המצוינים שהם יצרו עם ביסטריצקי, ואת הפעולות שקיימו עמו. הרגשנו שבעיניהם ביסטריצקי מהווה סמכות, ולכן התקשרנו עמו כדי לשאול בעצתו ולברר מה ידוע לו על הפעולות הפוליטיות של חברי הקן מחוץ לכתליו. ביסטריצקי הציע לכנס בריו את שכבת הבוגרים של שני הקנים לדיון פוליטי, בתנאי שהוא, ביסטריצקי, "נציגו האישי של מאיר יערי לדרום אמריקה", ינחה את הדיונים ויסכם אותם. במקרה של חילוקי דעות, יהיה הוא הבורר והפוסק היחיד והאחרון.

שני הקנים קיבלו את ההצעה ואת התנאים. מקן סאן-פאולו נסענו שבעה חברים למפגש בריו. אורצי נסע איתנו, ונדמה לי שגם טאקסר, אבל אינני בטוח בכך; בכל אופן, פיפא פלדמן לא היה. פיפא לא הסתדר עם טאקסר. הוא היה חדור אידיאולוגיה, ולא היה מוכן לקחת על עצמו משימות מעשיות. בהתמודדויות התדירות עם טאקסר לשונו היה על התחתונה. הוא מצא אישה, התחתן והתרחק מהתנועה.

התכנסנו בספריית "ביאליק". מקן ריו השתתפו כ-30 בוגרים וצופים בוגרים רבים. ביסטריצקי פתח בהרצאה פרוגרמטית עם סקירה מקיפה על תולדות השומר הצעיר, וניתח את עקרונותיו. (הוא חזר כמעט מילה במילה על דבריו בסמינר בסאן-פאולו.) ההרצאה התארכה שעות, אבל הכול האזינו לה בדריכות. האמת תיאמר: ביסטריצקי ידע לרתק את מאזיניו. בהמשך קמו בוגרים רבים, משני הקנים, ונטלו את רשות הדיבור כדי להציג איש איש את גירסתו בנושא - האם להשתתף במאבק המהפכה הבראזילאית או להתנזר ממנו.

הוויכוח המרתוני נמשך יומיים רצופים, ללא הפוגה כמעט. המארחים הכינו כמות גדולה של כריכים ומשקה (קפה, כמובן), והדיונים נמשכו עד השעות הקטנות של הלילה, והתחדשו בבוקר, אחרי נמנום קל על הכיסאות... נדמה לי שרק ביסטריצקי יצא מן האולם כדי לנוח בבית מלונו, אבל חזר השכם בבוקר.

הקרע בין שני הקנים היה מוחשי ובלתי ניתן לאיחוי. אנחנו, בוגרי קן סאן-פאולו, על אף אהדתנו למפלגה הקומוניסטית הבראזילאית, התנגדנו נחרצות לכל פעולה גלויה החורגת מתחום הציונות והיהדות. החברים מריו (לא כולם, אבל הבולטים שביניהם) טענו שאסור להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית לקידום המהפכה החברתית המתרחשת ממש לנגד עינינו: עלינו לפעול למען המפלגה הקומוניסטית בתעמולה לבחירות המתקרבות, הגורליות לעתיד המדינה.

ביסטריצקי ישב בראש הישיבות וניווט את הדיונים לבל יתחממו הרוחות יתר על המידה. כקברניט מנוסה שמר לבל תסטה הספינה מנתיבה בים הסוער, פן תעלה על שרטון, והשיט אותה ביד אמונה לחוף מבטחים. איני יודע מהיכן שאב הזקן את המרץ הפיסי והכוח הנפשי לעמוד בקור רוח ובסבלנות באווירה מחושמלת כזאת במשך יומיים רצופים, ולשלוט במצב. הוא סיים את הדיון המייגע בהרצאה ממצה. הוא חזר והסביר שוב את העקרונות הרעיוניים של השומר הצעיר, ולבסוף סיכם: על כל אחד להחליט לאן פניו מועדות. ההגדרה חייבת להיות חד-משמעית. מי שרואה את עצמו קודם כל כבראזילאי, שגורל בראזיל בראש דאגותיו והוא מזדהה עם המפלגה הקומוניסטית (או אחרת), כל הכבוד לו, אבל אין מקומו בשורותינו. מי שמזדהה כיהודי בעל השקפה ציונית-סוציאליסטית ושואף להגשימה בעלייה לארץ-ישראל ובהליכה לקיבוץ, מקומו בתנועתנו. אין לפסוח על שתי הסעיפים!

ביסטריצקי שאל מי מבין בוגרי קן ריו מזדהה עם השומר הצעיר ומוכן לפעול ברוח הגדרותיו. רק פנחס דרצינסקי הצהיר על הזדהותו ללא סייג, אבל היה ברור שהוא לא מסוגל לשאת את ניהול הקן. יתר הבוגרים ביקשו פסק זמן כדי לחשוב. הוחלט לסגור את הקן בריו עד אשר גרעין של בוגרים המגדירים את עצמם כאנשי התנועה בלב שלם יהיו מוכנים לקחת לידיהם את הנהגת הקן. הוסכם שכאשר קבוצה כזאת תקום, היא תתקשר עמנו, הקן בסאן-פאולו, לתיאום בעבודתנו.

עוד באותו ערב טסנו חזרה הביתה.

19
לאחר שבוע נסעה פולה שווארצטוך למסיבה משפחתית בריו, והטלנו עליה לברר מה המצב בקן, ומי החברים שנשארו בו, משום שאיש לא התקשר אלינו. פולה חזרה ודיווחה לנו, שנפגשה עם חברים רבים, ומסתבר שעל מרביתם האולטימטום של ביסטריצקי איננו מקובל. החברים הנאמנים לתנועה, התומכים בעמדת ביסטריצקי, לא יכלו להחזיק את הקן. הקן חדל לפעול. פולה נפגשה עם אלברטו אדוני, מזכיר הקן. הוא הודה בפניה שהוא חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית, ואף נושא בתפקיד של מזכיר סניף המפלגה ב-Niterói.

Niterói -- עיר הבירה של המדינה-המחוז ריו דה ז'נרו, ניצבת מול ריו דה ז'נרו העיר, הבירה הפדרלית הקודמת של בראזיל. עם העברת הבירה לעיר החדשה בראזיליה הוכרזה כעיר-מדינה אוטונומית. שתי הערים נמצאות משני עברי מפרץ Guanabara וגשר מרשים מחבר ביניהם.
המאבק הציוני נגד הקולוניאליזם הבריטי היה די פופולרי בשורות השמאל, אף על פי שלא מאהבת מרדכי. כאשר השאלה היהודית התעוררה אצל אלברטו, קומוניסט מיליטנטי, הוא מצא ברעיון השומר הצעיר אלמנטים חיוביים. הוא ציין באוזני פולה את חשיבותו של מפגש הבוגרים לגיבוש עמדותיו: כעת ברור לו, שהוא אמנם רוחש הערכה לתנועה החלוצית ולרעיון הקיבוץ, אבל בתוך תוכו הוא קומוניסט בראזילאי. אלברטו מסר לפולה חבילה עם חפצי התנועה שהיו ברשותו: התכתבויות, פרוטוקולים של ישיבות הנהגת הקן, תוכניות עבודה, חוברות התנועה בשפות שונות וקופת הקן (מזומנים), עם רישום הפעולות הכספיות.

הכרתי את אדוני במפגש האחרון, ומהמעט שהספקתי לדובבו התרשמתי מרצינותו וכנותו. מאז התנתק מאיתנו לא שמעתי ממנו. בעת כתיבת שורות אלה ניסיתי לברר מה עלה בגורלו, אך ללא הצלחה.

חבר נוסף שבחר במפלגה הקומוניסטית בגלוי היה מאיר קמינייבסקי. הכרתיו בבואי לריו, כשהקבלנו את פני שלושת השומרים הראשונים מארגנטינה, שעלתה לארץ. נפגשנו בספריית "ביאליק" עם צעירים יהודים של המועדון, שאירחו אותנו ללינה בביתם, ונפל בחלקי להתארח אצל מאיר.

הוא היה בחור רזה, נמוך ומשכיל מאוד. שוחחנו עד מאוחר בלילה על השאלה היהודית, והוא התעניין בשומר הצעיר. הבחנתי בו נטייה חזקה לשמאל וידע רב של המחשבה הסוציליסטית והקומוניזם. בביתו חשתי גם באווירה ה"פרוגרסיבית" (כלומר, נטייה לייבסקציה). במשך השיחה שניהלנו לא קלטתי רמז קל שבקלים על השתייכותו למפלגה הקומוניסטית.

מאיר בחר במפלגה הקומוניסטית וניתק את קשריו עם תנועתנו. שמעתי שעשה חיל במפלגה, עד שהעניינים בבראזיל התהפכו: אנשי הצבא אכן השתלטו על המדינה, הוציאו את ה-PCB (המפלגה הקומוניסטית הבראזילאית) אל מחוץ לחוק ופתחו ברדיפה ללא פשרות אחר המנהיגים הקומוניסטים. רבים מהם נרצחו בדם קר על ידי פלוגות חיסול. שמעתי שמאיר ברח ליערות העד במרכז בראזיל והסתתר שם בכפרים נידחים. הוריו עלו ארצה, ואמו חייתה שנים רבות בבית אבות יוקרתי בתל-אביב, עד פטירתה.

רק לאחרונה נודעו לי פרטים נוספים על קורותיו: הוא הצליח להתחמק לברית-המועצות, ושם נשא לאשה את בתו של אחד המנהיגים המרכזיים של המפלגה הקומוניסטית הצ'כית. המפגש עם המציאות הסובייטית ערער את אמונתו בדרך שבה הלך: מאיר, שהיה ספוג יידישקאיט מבית הוריו, לא היה יכול להשלים עם תהליך חיסול התרבות היהודית בברית-מועצות, שהתרחש מול עיניו. הוא הוציא מסקנות מרחיקות לכת: התגרש מאשתו, חזר לבראזיל והתנער מעברו הפוליטי. הוא חזר לאוניברסיטה, סיים לימודי רפואה והחל בחיים חדשים, אך לא האריך ימים.

20
מה הייתה מהות הוויכוח שלי עם חבריי השמאלנים, הסלון-קומוניסטים חדורי התיאוריה המארקסיסטית-לניניסטית-סטאליניסטית? לניתוח המאורעות הם השתמשו בכלי מדעי - המטריאליזם-הדיאלקטי - מין שפה שזורת ביטויים ומטבעות לשון מהעגה המהפכנית. צורת דיבור זאת הייתה שגורה באותה בתקופה גם בפי, אבל למפלגה הקומוניסטית לא התקרבתי. צעירים יהודים רבים בריו ובבאהייה היו פעילים במפלגה, ואף הגיעו בה למעמד מנהיגותי רם (כדוגמת קמינייבסקי ואדוני). מבין ידידיי אוהדי הקומוניזם בחבורה המצומצמת בתיכון, במשך שבע שנות לימודינו, בלט במיוחד ויקטור נוסנבאום. כבר סיפרתי, שכאשר סיים את הפקולטה לרפואה, הוא התיישב דווקא במרכז האימפריאליזם הקוסמופוליטי והקפיטליזם הקולוניאליסטי - ארצות-הברית - וככל הידוע לי, הסתדר שם לא רע.

המחלוקת היסודית שלי עם חבריי הקומוניסטים היהודים ואוהדיהם הייתה טענתם, שבעיית היהודים תבוא על פתרונה רק במסגרת המהפכה הסוציאליסטית בעולם כולו. טענה זו מעוגנת היטב בספרו של סטאלין משנות ה-20 על השאלה הלאומית ועל שחרור העמים, דהיינו: ליהודים חסר אחד מסימני ההיכר הבסיסיים המקנים לקבוצת אנשים את הזכות להיקרא עָם - הבסיס הטריטוריאלי. לכן השאיפה המוצדקת של עמים מדוכאים להשתחרר מעול האימפריאליזם אינה תופסת במקרה של היהודים.

הציונות, לפי השקפה זו, היא תנועה קולוניאליסטית המנשלת את ערביי פלשתינה מאדמותיהם, כדי להושיב יהודים במקומם. הקשר היסטורי והרגשי של היהודים לארץ-ישראל לא דיבר אל לבם של אותם יהודים. מדוע להקים עוד מדינה, כאשר בעתיד הקרוב יתבטלו הגבולות בין המדינות, והעולם הסוציאליסטי יהיה עולם אחד ואחיד? (מעניין לערוך רשימה של המדינות החדשות שקמו בינתיים בעולם מאז, שנת 1945).

לא היה בינינו מכנה משותף שאפשר היה לנהל עליו דיון: שתי השקפות, שני עולמות.

נדמה לי שרק אחרי הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית בברית-המועצות, ועם פרוץ מלחמת ששת הימים, כאשר בקעו בתחנות הרדיו בבראזיל הודעות שחילות ערב כובשים את מדינת ישראל, וחיל האוויר שלהם מחריב את תל-אביב עד היסוד, חלה תזוזה רגשית בחוגים אלה. סופר לי שגם היהודים הפרוגרסיבים מיהרו לבתי הכנסת לצום ולהתפלל לשלום ישראל.

*

זכור לי ויכוח ממושך על סוגייה רעיונית-פילוסופית: מקומו של הפרט בהיסטוריה. אחת הטענות המכריעות ם נגדנו היתה, שאין טעם במעשי החלוצים, משום שמהלכי ההיסטוריה נקבעים על ידי מלחמת המעמדות, לפי תהליכי התפתחות כלכליים, ולא על ידי פועלם של בודדים (קרי: החלוצים). הקיבוצים (תאי חברה קומוניסטית) הם תופעה מעניינת, אבל הם בסך הכול אפיזודה חולפת, שאין בכוחהּ להשפיע על המתרחש בעולם הגדול. מוטב להפנות את המאמץ האנושי הכביר המושקע בחלוציות לקידום "המהפכה הבינלאומית". הקיבוצים, עם כל החיוני שבהם, הם בסופו של דבר משרתי הקולוניאליזם של התנועה הציונית הזעיר-בורגנית והקפיטליסטית - הם חוד החנית שלה להשתלטות על האדמות הערביות.

כנגדם הבאתי ציטוטים על האישיות בהיסטוריה (אם אינני טועה, מתוך ספרו של פלכאנוב), עם דוגמאות של צעדיהם של בודדים ואירועים מקריים שייתכן ששינו את מהלך ההיסטוריה האנושית. לא ניתן לבדוק את ההנחות האלה באופן מדעי, קשה להוכיח את אמיתותן. אבל בדיוק באותה מידה לא ניתן להפריכן.

תמיד אהבתי משלים. סיפרתי על המסמר שנשר מפרסת הסוס ובגללו הסוס מעד, הפרש נפל, ההודעה שהביא למפקד לא הגיעה לתעודתה, ומשום כך לא ביצע המפקד מה שהוטל עליו, המלך הפסיד בקרב וכן הלאה וכן הלאה... בגלל מסמר קטן השתנה גורלו של העולם. כיצד ניתן להסביר כאן את מהלך ההיסטוריה כתוצאה ממלחמת מעמדות? מה היה קורה לאנושות לולא יוליוס קיסר היה מחליט לחצות את הרוביקון? מה היה קורה אילו הגנרל ג'ונו היה מגיע בזמן לוואטרלו, ונאפוליון היה מנצח בקרב? (באותם ימים הופיע בפורטוגזית ספרו של סטפן צווייג על הפרשה הזאת, ורובנו קראנו אותו.) ואם אלכסנדר מוקדון לא היה מת בגיל צעיר כל כך, והיה מספיק לכבוש את הודו כולה? הן העולם לא היה נחלק בין יורשיו, ומי ידע לאן קורות האנושות היו מתגלגלות...

האם אישים בהיסטוריה הם רק מיילדים של העוּבּרים שהיו נולדים ממילא גם בלעדיהם, או שמא הם הם אבותיהם-מולידיהם? תיק"ו! מכל מקום, לא הגענו בינינו לידי הסכמה.

שאלת פועלם של בודדים כגורם היסטורי העסיקה אותנו מאוד, למרות שפסלתי את הטרוריזם כדרך להשגת מטרות מדיניות. לי הייתה תחושה עמוקה, שעם הקמת הקן ועם עלייתנו העתידה לארץ כדי להקים עוד קיבוץ, אנחנו עושים מעשה. האמנתי אמונה שלמה, שבהגשמה העצמית של חזוננו הציוני והחלוצי נשנה את גורל העם היהודי מגולה לגאולה. הצהרות אלה נראות קצת בומבסטיות, אבל בגללן עזבתי לימודים, משפחה וחיים מבטיחים בבראזיל כדי לעלות ארצה בעיצומה של מלחמה קשה, מלחמת השחרור. בגללן עדיין יושב אני בציון, חרף הקשיים, האכזבות והתסכולים שהתנסיתי בהם. בכל מקרה - לא בגלל יצר ההרפתקנות, הזר לרוחי.

בחוברת ביערות ובגטאות שהוצאתי לאור בתקופה ההיא, הכנסתי מובאה שביטאה את עמדתי. מצאתיה במאמר מאת משה פורמנסקי, ממייסדי משמר-העמק, שנפל על הגנתה בעת מלחמת הקוממיות:

יש המצטערים על מספרנו המצומצם. נכון שעלינו לגדול ולא נעשה ממגבלה יתרון. אבל, כתנועה חלוצית-מהפכנית, עלינו להתייחס בצורה אחרת למספרים. מחמש מאות ביל"ויים, הגיעו לארץ-ישראל שישה-עשר. הם הם שעשו היסטוריה! מיליוני יהודים?נטבחו באירופה; כמה זעום לעומתם מספרם של אלה שעמדו על נפשם, כמו בגטו וארשה. אבל הם עשו היסטוריה! ?תרגום חופשי מאנגלית)

21

חונכתי בתיכון על ברכי ההומאניזם הקלאסי: על יוון הקלאסית ועולמה הרוחני, אמנותה, התיאטרון והפילוסופיה שלה; ועל רומי ותרומתה למשפט, לארגון, לרטוריקה וספרות - ולאו דווקא רומי הכובשת והאימפריאליסטית. עסקנו ביוליוס קיסר, הוגה דעות ומנהיג נאור, ולא ביוליוס קיסר הפוליטיקאי התככן. דשנו שנים אחדות ברנסנס. ליאונרדו, רפאל, מיכלאנג'לו, דאנטה, מאקיאוולי ופטרארקה היו בשבילי דמויות חיות וקרובות, בני בית. אחריהם - המהפכה הצרפתית ורעיונותיה הליברליים, זכויות האזרח ושוויון האדם. הוסף לכך קמצוץ של ציוויליזציות עתיקות (מצרים, אשור, בבל), בודהה, קונפוציוס והאסלאם, כיבושי פורטוגל וספרד בדרום אמריקה ומלחמת הדרום והצפון בארצות-הברית, והא לך כל תולדות האנושות כפי שלמדנו באותם ימים.

בשבע שנות לימודי התיכון ספגנו ממיטב היצירה אנושית בתחומי האמנות וההגות. אין תימה שמשהו מהקלאסיקה הזאת נדבק בנו. בין חבריי היו כאלה שמסוגלים, אם ביקשת, לשרוק יצירות של באך, למרות שלא ניגנו על שום כלי נגינה. נהגנו לדון בינינו בסוגיות פילוסופיות נשגבות. המתימטיקה הייתה מקצוע אהוב על רובנו, ועסקנו בה גם מעבר לנדרש בשיעורים. התחרינו בינינו בפתרון תיאורמה (משפט) גיאומטרית או בעיה אלגבראית.

ניסיתי להתמודד עם קריאת יצירות קלאסיות עבות-כרס. זנחתי אותם: התרגום המסורבל לפורטוגזית היקשה על הבנתן (ללא ספק היה קשה לקריאה יותר מהמקור). בתוך תוכי ידעתי שנפשי חשקה באדריכלות, אבל הרוחות שנשבו מהספרים והשפעת המורים טלטלו את מחשבותיי לכיוונים שונים.

גם מקומה של השירה לא נפקד.

בכיתות הגבוהות הורה לנו את הלשון הפורטוגזית ד"ר Oscar_Stevenson, עורך-דין במקצועו (לימים נתמנה לשופט שלום, הגיע לתפקיד של שופט בבית-הדין העליון בבראזיל, ואף הצליח להיבחר לסנאט). הוא היה קפדן, מחמיר בהליכותיו ובלבושו, קנאי ללא פשרות ללשון הפורטוגזית (המדוברת והכתובה), שהייתה בעיניו החשוב במקצועות. הוא הרביץ את תורתו בלי להותיר ברירה לתלמידיו אלא ללמוד את השפה על בוריהּ. היינו חייבים לדעת בעל-פה, ללא גמגום וללא היסוס, את חוק כללי הכתיב של האקדמיה לשפה הפורטוגזית, בשלימות, על כל הכללים והיוצאים מן הכלל, לפי פרקים, סעיפים ותת-סעיפים. אבוי לתלמיד שקולמוסו פלט 'z' במקום 's', או להיפך. סיסמתו הייתה: "כל מחשבה - משפט; כל משפט - נקודה."

ד"ר סטיוונסון היה מורה עריץ, אך תלמידיו רחשו לו כבוד. לפני הבחינות נהג לארגן התכנסות של הכיתות המקבילות באולם ההרצאות, לסיכום החומר הנלמד. נוכחו בהן מעל 120 תלמידים ותלמידות - המפגש הדו-מיני היחיד שאני זוכר בין כותלי התיכון שלנו, שכן היתה בו הפרדה קפדנית בין בנים לבנות, באגפים נפרדים של הבניין, עם כניסות נפרדות ומשמרות בשעות שונות, כדי שתלמיד ותלמידה לא ייפגשו, חס וחלילה.

ד"ר -סטיוונסון הינחה את המפגשים האלה בדומה לחידוני הטלוויזיה היום, והשכיל לעורר תחרות רוויית מתח. הוא כתב על הלוח פסוק מסורבל, פנינה לשונית שדלה מתוך כתבים נדירים של הקלאסיקה, ושאל מי מוכן לנתח את תחביר. לא פעם העזתי להרים את הכפפה, והצלחתי במשימה. למותר להגיד שהתלמידים היהודים, בני מהגרים, היו בין הטובים בתרגילי הלשון המפולפלים הללו.

כאשר העמקנו בלימוד עקרונות השירה, הוטל פעם על התלמידים לחבר סונֶטה כעבודת בית. האתגר כבש את לבי והתמסרתי לו בכל מאודי. תכננתי את עבודתי כמי שמתכנן טירה: כניסה, יציאה, מעברים, עליות ומורדות, חדרים ואולמות. דליתי מתוך המילון לחריזה מילים בעלות חריזה נדירה בשפה הפורטוגזית והנחתי אותם כאבני גזית ביסודות השלד המוצק, שעליו הרכבתי את 14 הקומות - השורות. הקדשתי לכל אחת מהן תשומת לב מיוחדת, ומצאתי לה איזושהי המצאה מקורית. הצגתי את הנושא בשתי הרביעיות הראשונות, והוא התפתח בשתי השלישיות הסוגרות ישר אל הסיכום החד והחלק, בשורה האחרונה - והכול בקצב אלכסנדרוני קפדני, ללא פשרות. ניסחתי ומדדתי ושקלתי והטעמתי וליטשתי את יצירתי, עד שלא מצאתי בה דופי. מסרתי אותה למורה בהרגשה שתחת ידי יצאה הפעם מלאכת מחשבת מושלמת.

חיבורי זכה להיבחר להשמעה ולביקורת של המורה בעת השיעור בכיתה. הוא פירק את שירי לגורמים וביתר בשקדנות כל איבר בו. מההיבט הדקדוקי והלשוני יצאתי בשן ועין (אך אם לשפוט לפי הציון - לא מהגרועים בכיתה), אבל מהתוכן השיר, שאני... לאנינות טעמו ההומאניסטי של המורה, לא התקבל מוסר ההשכל של הסונטה - "הספר הינו ידיד נאמן ביותר - הוא לעולם לא יבגוד בנו". קביעה זאת הוציאה אותו מגדרו: משפט מיזאנטרופי, פסק, ידידות-אמת עלינו לחפש אצל בני-אנוש ולא אצל חפצים!

עלי להודות, שעוד בטרם סיים המורה את דקלום השיר בקול רם ובפאתוס המתבקש, ועוד לפני שהחדיר ללא רחמים את איזמל המנתחים, ידעתי בביטחה שמוטב שאעסוק בבניית בניינים. המשכתי לאהוב שירה ולקרוא שירה, אבל שיר זה, הראשון שחיברתי, היה גם האחרון.

למען הדיוק, חיברתי עוד שיר אחד, ובעצם רק השתתפתי בחיבורו - ובשפה שלא ידעתי. ומעשה שהיה כך היה: באחת הפגישות עם משה שטרויך, בעת הכנת מושבת הקיץ הראשונה בקן (שעליה אספר בהמשך), נזכרנו שאין לנו הימנון למושבה. איך תיתכן מושבה ללא הימנון? מיניה וביה החלטנו לנסות לחברו בעצמנו, ובעברית! אוצר המילים העבריות שלי לא הגיע לעשרים: תנועה, קבוצה, מושבה, הכשרה, עלייה, ועוד מספר מטבעות לשון מהתנועה. הן לא היו רבות, אבל לרוב התחרזו יפה ביניהן. חיבור התמליל רבץ בעיקר על משה, שהיה צבר דובר עברית. ההלחנה נפלה על כתפיי. היה לנו פסנתר בבית, ולא התנזרתי מלפרוט עליו. תקופה קצרה אף למדתי לנגן בו, בהדרכת מורה צעירה ונחמדה. תווים ידעתי משיעורי המוזיקה בתיכון.

מאז ותמיד זמזמתי ושרקתי חרישית. מרוב עיבודים וואריאציות (או שמא זיופים) גלשתי לחיבור לחנים משלי, שנדבקו בי ולא הירפו ממני, עד שנשכחו כלעומת שבאו. הפעם רשמתי אותם. ביליתי שעות וימים על יד הפסנתר בניסיון לחבר ניגון שיתאים למילים. מדי פעם בא משה לעזרתי, ניסה לשיר את המילים, ופה ושם התאים את המילים למנגינה שהלכה והתגבשה. לבסוף נוצר שיר לכת קצבי ועליז - "שיר המושבה".


שיר המושבה

מילים: משה שטרויך * לחן: נחום מנדל


נלך שומריה,
שם מקומנו.
נרון נריע
ונשכח את הכול!

החריזה היתה צולעת במקצת (שיר מודרני...), אבל השיר נקלט במהירות והושר בהתלהבות כשיר ישראלי חדש, ואף נדד לקנים האחרים בתנועה.

*

חלפו שלושים שנה. בכנס המגשימים מבראזיל בגבעת-עוז הופתעתי לשמוע את השיר בתוך המחרוזת הנוסטלגית של שירי התנועה בבראזיל, שהגישה להקת הקיבוץ מעל הבמה. פרט למשה ולי, ספק אם מישהו באולם ידע כיצד נולד השיר ומי היו מולידיו.

עדיין מוצא אני את עצמי מזמזם לפעמים, ללא משים, את הלחן.

22
הקן בריו חדל לפעול. השתדלנו לשמור על קשר עם אחדים מחבריו, ביניהם פינחס דרצינסקי, ומדיווחיהם נודע לנו כי בעת פיזור הקן התארגנה בעיר תנועת נוער ציונית רחבה. מתוך שמונה חברים שנבחרו להנהגתה, שישה השתייכו בעבר לקן, כולל ראש הוועד, שמואל שולץ. שמענו טובות על עבודתם.

חיפשנו דרך להחיות את הקן, אבל לא היה לאל ידינו ליטול יוזמה רצינית יותר מאשר לכתוב מכתבים ולשלוח חוברות. יצרתי קשר עם צבי (Jorge) גנדלסמן והתכתבנו במשך תקופה ארוכה. הוא הודה בפה מלא בטעות של מדיניותם בעבר, וסיפר שהפעם בכוונתם, שלו ושל חברים נוספים, לשקם את הקן כפי שצריך להיות. הם ארגנו שבע קבוצות ב-Ginásio_Hebreu-Brasileiro והצליחו לקרב כ-20 בוגרים, אבל רק 5-4 מהם הגדירו את עצמם כחברים בתנועה. האחרים עדיין מגששים. לכן החליטו לקבץ אותם, עד שיהיו בשלים להצטרף סופית לתנועה, סביב השם "קדמה", כעין מסגרת קדם-תנועתית לגיבוש רעיוני, בהשראת מסגרות כאלה הקיימות בצ'ילי ובאורוגואי.

ניצלנו את הקשר עמם כדי להזמינם להשתתף במושבת הקיץ שארגנו בעבור הקן שלנו. התנועה הציונית המאוחדתUnificada המשיכה במסורת של מושבת קיץ ב-Fazenda_do_Sol, חווה על יד סאן-פאולו, שבה התקיימה המושבה הקודמת. המושבה הייתה מיועדת לצעירים וצעירות בגילאי 22-18 מחוגים יהודיים מגוונים, ציוניים בדרך כלל, ומנתה למעלה מ-100 משתתפים, מרביתם מריו ומסאן-פאולו. לעומתהּ המושבה של השומר הצעיר הייתה מיועדת לחניכי הקן בלבד, על כל שכבותיו, כאשר כל קבוצה שומרת על המבנה שלה ומתרכזת סביב דגלהּ והמנהל שלה.

שלושה חברים באו מריו למושבה שלנו: צבי גנדלסמן משכבת בוגרים, אחייניתו זינה פישמן ויעקב שטיינברג, מהצופים הבוגרים. יעקב נתמנה לחובש של המושבה. לאחר שבוע הופיע אברהם לבנדובסקי, שהתפרסם בניסיונו להתגנב כנוסע סמוי לאוניה שהפליגה לאירופה, כדי להעפיל משם לארץ-ישראל. הוא נתפס בנמל באהייה והורד לחוף. שם קשר קשרים עם הנוער היהודי המקומי ועודד אותם לפעילות ציונית.

המושבה שלנו התקיימה בחווה קטנה קרובה לעיר, פחות משעה נסיעה ברכבת עירונית על פסים צרים (רכבת כזאת אפשר למצוא כיום רק ב(Disneyland-. היה שם מבנה בנוי אחד ויחיד, בניין בעל שני חדרונים. את אחד החדרים הפכנו למטבח ואת השני למחסן. מרפסונת בכניסה שימשה לנו כחדר-אוכל. בשטח מול הבית הכשרנו מגרש מיפקדים והקמנו סביבו מחנה אוהלים. במרכזו העמדנו שני תרנים, לדגל הלאום ולדגל התנועה - סמל החבצלת על רקע אדום עם הסיסמה "חזק ואמץ". במושבה השתתפו חניכים מכל השכבות, כ-50 במספר, כמעט כל חברי הקן.

הפעולות התנהלו בסדר ובמשמעת מופתיים, באווירה צופית אמתית, עם מתקנים עשויים בחבלים וקשרים צופיים בלבד - אסור היה להיעזר במסמרים - עם בישול בעצים על כיריים בנויות מלבנים, כי לא היה חשמל בחווה.

מים שאבנו מבאר במשאבת-יד קטנה וחורקת. כנראה שהבאר לא הייתה בשימוש זמן רב, משום שבהדרגה חלינו כולנו במחלת מעיים. גילינו בסביבה רופא, ד"ר זונטאג. הסתבר שמבני עמנו הוא, מהגר יהודי יוצא גרמניה, מתבולל ומנותק מהיהדות. שלטונות בראזיל לא הכירו בתעודת הרופא שלו, ולכן התגורר במקום נידח ועסק במקצועו באין מפריע. הוא התיידד עמנו וטיפל בנו במסירות רבה, בהתנדבות, שלא על מנת לקבל שכר. בהדרכתו שפכנו לתוך הבאר חומר מחטא, ולשתייה הבאנו מים זכים ממקור אחר. אמצעים אלו לא הועילו לגמרי - מדי יום נפלו למשכב קורבנות נוספים. הרופא קבע שהמחלה שתקפה אותנו איננה מסוכנת, אבל החום הגבוה וההקאות הלכו וגברו - מגפה ממש! כולם חלו. לא היה מי שיבשל. לא היה מי שיטפל בחולים. האחריות הייתה גדולה, לא יכולנו עוד להסתיר את המצב. בסוף השבוע באו הורים לבקר ולקחו את בניהם הביתה. נאלצנו לפזר את המושבה 17 יום לאחר התחלתה, שבוע ימים לפני מועד סיומה.

למרות שהמושבה נגמרה כפי שנגמרה, סיכמנו אותה כהצלחה כבירה, לאור השפעותיה על התפתחות הקן: היא גיבשה את הקבוצות והטביעה רושם בל יימחה על כל משתתפיה. חזרנו מלאי התלהבות ומרץ. הקן המה מפעילות. חניכים רבים פקדו אותו כמעט מדי יום. קבוצות חדשות התארגנו, וצופים וצופים-בוגרים נוספים נרתמו להדרכה. התחלנו לטפל גם בחבורות נערים בשכונות מרוחקות, Cambuc( , Casa Verde, Vila Mariana, בכוונה לגבש אותן לקנים נוספים.

למושבה היו גם תוצאות ממשיות, למשל סיפור האהבה שהתפתח בין שיחי הבננות בין משה שטרויך וזהבה (Olga) כסף. כמו באגדות, הם התחתנו, עלו ארצה, והיו בין מייסדי קיבוץ געש, שבו הם חיים עם בניהם ובני-בניהם.

23
צבי גנדלסמן, זינה, יעקב שטיינברג ולבנדובסקי חזרו לריו מלאי התלהבות והפיחו רוח חדשה בקן שקם לתחייה, הפעם על פי הדגם של קן סאן-פאולו, עם שכבות, קבוצות ומנהלים. הם העתיקו גם את כל הטקסים, הסמלים, סדרי המיפקדים והשיחות. ההצלחה האירה להם פנים. הגיעו אלינו ידיעות מעודדות על התרחבות הקן. התגבשה אצלם קבוצת בוגרים רצינית ומבטיחה, ביניהם גם אקדמאים, כמו דוד רזניק, אדריכל שעבד במחיצתו שלOscar Niemayer , המפורסם באדריכלי בראזיל.

רזניק יצא להכשרה הראשונה של התנועה בבראזיל. אשתו הרתה. היחסים עם החברים השתבשו. הם עזבו, עלו ארצה כבודדים ופנו לקיבוץ עין-השופט. דוד עבד זמן-מה במקצועו במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי. קליטתם לא עלתה יפה והם עזבו העירה. הוא פתח משרד אדריכלים משגשג בירושלים והתקדם באדריכלות, עטור הישגים ופרסים. בין יצירותיו: יד קנדי ובית המורמונים.

24
נודע לנו שגם משה גלאט חזר לקן בריו דה ז'נרו. בוגרים נוספים רבים חזרו, וחדשים הצטרפו: יעקב פלברג, עקיבא שכטמן ועוד, שלא את כולם הכרתי מקודם. עקיבא מונה למזכיר הקן, והתחלתי לנהל עמו חליפת מכתבים סדירה ושוטפת. נהגנו גם להתקשר בטלפון בעניינים שלא סבלו דיחוי. זאת הייתה תקופה יפה של שגשוג לשני הקנים, והקשר ביניהם הלך והתהדק.

בינתיים הגיעו אלינו ידיעות ששלמה ואילנה פרלה מסיימים את שליחותם הארוכה והמצליחה בדרום אמריקה. קיווינו כי בדרכם חזרה אל קיבוצם כפר-מנחם ישהו זמן-מה גם בבראזיל. המוניטין שרכשו היה עצום, שמם הלך לפניהם, ותלינו בהם תקוות רבות. הם אכן הגיעו לסאן-פאולו, אבל נשארו עמנו יומיים בלבד. בוגרי הקן קיימו עמם דיון "פֵּריפאטטי" - תוך כדי הליכה - בעת הסיור שערכנו להם בעיר. (כך נהג אריסטו ללמד פילוסופיה, תוך כדי הליכה בגן עם תלמידיו...) בפעם הראשונה העלינו בפניהם שאלות אישיות שהעיקו עלינו: מה הסיכויים שלנו להגשים את הרעיון השומרי, ובאיזו דרך? האם להקים הכשרה בבראזיל או עדיף לנסוע לאחת ההכשרות הפועלות בדרום אמריקה? הבהרנו בפירוש, שלא נוכל להאריך ולהישאר עוד זמן ממושך בקן, משום שעברנו את גיל העשרים ולפנינו הכרעות קשות על עתידנו: המשך הלימודים, פרנסה, הקמת משפחה - בעיות סבוכות, שלא נוכל להתמודד עמן ללא הדרכת שליח.

שלמה התגלה כפסיכולוג שיודע להאזין. אך הוא מילא פיו מים ולא חיווה דעתו: התחמק מנקיטת עמדה. שניהם נראו לנו סחוטים ומותשים; לא היה טעם לנסות לשכנעם לדחות את חזרתם הביתה. הדבר היחיד שהיו מוכנים לעשות למעננו היה הבטחה, שישתדלו כי בהנהגה העליונה בארץ-ישראל ישלחו בהקדם האפשרי שליח לתנועה שלנו. הם יבהירו שם את חשיבות הדבר ודחיפותו.

הם לא הספיקו להיפגש עם הקן. הפעולה היחידה שהצלחנו לארגן עמם הייתה הרצאתהּ של אילנה במועדון ה-Cículo_Israelita על החינוך המשותף בקיבוץ - נושא מסקרן שמשך קהל רב. אילנה לא דיברה "ציונות" בסגנון שהיינו רגילים לשמוע מפי השליחים של המגביות. היא סיפרה איך מגדלים את ילדי הקיבוץ בקול שקט וחם, כאילו היא משוחחת בחוג קטן ואינטימי. הציבור הגדול שמילא את האולם על גדותיו הקשיב בדריכות והוקסם מדבריה. נשאלו שאלות, היתה התעניינות. אילנה כבשה את הלבבות. הערב הזה הוסיף כבוד ויוקרה לשומר הצעיר בעיר.

לשלמה לא הייתה הזדמנות להופיע לפני הציבור, ולא שמענו אותו בנושאים רעיוניים. ככל הנראה גם היה עייף.

אילנה ושלמה נעלמו באותה פתאומיות שבה הגיעו. הבנו את הסיבות ל התנהגותם, אך נשארנו מאוכזבים.

25
בתחילת 1946 הגיע לידי חומר מגוון על המרד בגיטאות פולין, והגיתי את הרעיון להוציא חוברת על הנושא, שלא היה ידוע בכלל ליישוב היהודי בבראזיל. חברי המועצה הסכימו וניגשתי למלאכה. תרגמתי בעצמי מספרדית ומאנגלית לפורטוגזית, ערכתי והגהתי את הרשימות לחוברת. אורצי לקח על עצמו את הצד הפיננסי: הוא השיג את הנייר הנחוץ להדפסה, חינם אין כסף, מ"רוטשילד" הבראזילאי, קלאבין, איל תעשיית הנייר בבראזיל. כדי לשלם לבית הדפוס הוא ערך גיוס כספים בין חבריו ואוהדים.

קראתי לחוברת Nos_Bosques_e_nos_Guetos (ביערות ובגיטאות), והיא יצאה לאור ב-2,000 עותקים. חלק מהם שלחנו למכירה בקנים של ריו, רסיפה, בלו-הוריזונטה ובאהייה, אבל את רובם מכרנו בעצמנו. התמזל מזלנו והתקיימה עצרת עם נגד מדיניותו של בווין, שר החוץ הבריטי, וגזירות "הספר הלבן" שלו, באולם המקורה של האצטדיוןPacaemb( , גדול מגרשי הספורט הסגורים בעיר. ציבור של 10,000 איש נכחו בעצרת. איני בטוח אם המספר מדויק, אך ים כזה של אנשים (רובם יהודים) לא היה תופעה שכיחה, אף לא באסיפות ההמוניות של המפלגה הקומוניסטית. העמדנו דוכנים בשערי הכניסה ומכרנו בהם את החוברות במחיר 10.00 קרוזיירוס (המטבע של אותה התקופה) - מחיר של ספר רגיל. החוברות שברשותנו נחטפו, ואילו היו לנו עוד 1,000 עותקים, היינו מוכרים גם אותם.

מחוברת זאת נודע ליהודים בבראזיל לראשונה על מרד היהודים נגד הנאצים בגיטאות וארשה, וילנה, ביאליסטוק ועוד, ועל פעולות הפרטיזנים היהודים במחתרת וביערות. כך התוודעו רבים לשמותיהם של מרדכי אנילביץ', אריה קפלן, אבא קובנר, חייקה גרוסמן ואחרים שלחמו בגרמנים. עד אז שמענו רק על "קידוש השם", על מיליוני היהודים שהובלו למשרפות כצאן לטבח, וידיעתנו בנושא הייתה מעורפלת.

עוד סקופ עיתונאי נרשם לזכות החוברת: התפרסם בה, לראשונה בבראזיל, "שיר הפרטיזנים", ביידיש, בליווי תרגום חופשי שלי לפורטוגזית. השיר נקלט והתפרסם במהירות. הוא הושר בהתרגשות רבה בכל אירוע ציבורי יהודי, בעמידת דום מתוחה, כהימנון לאומי לכל דבר.

בכסף שהכניסה מכירת החוברת לקופתנו רכשנו מימיוגרףEdison , שבו הדפסנו את החוברות, החוזרים ותוכניות העבודה הרבות שהתחלנו להוציא. גם שילמנו שנה מראש את שכר הדירה עבור דירה ששכרנו ברחובda Gra(a , במרכז שכונת בון-רטירו. תפסנו את חצי הקומה העליונה בבניין אולמות חדש בעל ארבע קומות, כפי שכבר סיפרתי. אורצי, טאקסר, פויגלמן ושמואל קליימן - הבוגר היחיד שהיה בעל עסק עצמאי - חתמו על חוזה השכירות ועל הערבויות.

"הלשכה" - כך קראנו לדירה - הצעידה את הקן קדימה והסבה לנו הרגשת ביטחון ועוצמה. לא זנחנו את פעילות הקן בבתי הספר, שבהם ראינו את מעוזנו, אבל רוב פעולות הקבוצות עברו ללשכה (פרט לקבוצות הצעירות של בית הספר "לואיס פרייטליך", שהמשיכו להיפגש שם).

בלשכה היה אולם גדול (ארוך וצר) ושני חדרים קטנים בכניסה. אחד מהם שימש לשיחות של הקבוצות השונות והשני היה משרד הקן והמועצה. בחדר זה, "המזכירות", שכנו כבוד המימיוגרף, מכונת הכתיבה, שני ארונות ומכתבה. עד אז הסתכם משרד התנועה במגירה השמאלית של המכתבה המשותפת לאחותי ולי (המגירה האמצעית הייתה שלי פרטית, והימנית - של אחותי). בחדרנו המשותף היו, מלבד שתי המיטות והמכתבה, רק ארון בגדים קטן ושני כיסאות. לרהיטים נוספים לא היה מקום, ואת ספרינו החזקנו בכוננית קטנה בחדר האורחים, ששימש גם כחדר האוכל.

כתובת הקן למכתבים המשיכה להיות תיבת הדואר על שמו של יצחק טאקסר, אבל המפתח היה בידי, והייתי ניגש מדי יום לסניף הדואר.

28
ההצלחה המסחררת של החוברת עודדה אותי להעלות לדיון במועצה את הרעיון ליסד חברה להוצאה לאור של ספרים בנושאים יהודיים, חלום שרקמתי בלבי מזה זמן. הכול התלהבו, ואורצי התנדב לגייס את הכסף הדרוש להוצאת הספר הראשון. אורצי היה גזבר מיוחד במינו: לא היו לו מקורות הכנסה קבועה לקופה (חוץ מהפרוטות שנאספו מהחניכים כמס חודשי - מַזְחוֹצֶ'ה בניב המקובל בקן), אך הוא דאג לכל מחסורה של התנועה.

מצאנו שם לחברה - Editora_Shomria - גם סמל מסחרי: חבצלת עם "חזק ואמץ". המשימה הראשונה הייתה מציאת ספר מתאים להדפסה, והשגת זכויות התרגום והפרסום. החלטנו להתחיל בצעדים צנועים.

באותם הימים גברה בארץ פעילות המחתרות (אצ"ל ולח"י) ומעשי הגבורה שלהם ליבוּ את רגשי הלאומנות אצל רבים וטובים ביישוב היהודי בבראזיל, והלהיבו את דמיונם של יהודים, שבדרך כלל רעדו מפני צלו של כל גוי. למשמע מעשי הטרור והחבלה נגד האנגלים והערבים זקפו אלה את קומתם. מתוסכלים מאובדן בני משפחותיהם בידי הצורר הנאצי, הם התגאו בבני עמם שהעזו לפגוע בגויים. התקשינו לעמוד מול הזרם הגואה של לאומנות, שלא פסח אף על החוגים השמאלניים הלא-ציוניים. מעשי המחתרות מצאו בקרבם הדים חיוביים, והם ראו בהם מאבק צודק ואנטי-אימפריאליסטי (כאשר הטרור מופנה נגד הבריטים, ולא נגד הערבים). פחות עניינה אותם, אם בכלל, מצוקת העם היהודי. בקושי הצלחנו להסביר לחניכינו ש"רק כך" אינה דרכנו, ולא אשבע בנקיטת חפץ שבסתר לבנו לא חשנו את הטעם המתוק של נקמה באנגלים. לא קל היה להתמודד עם הגל השוביניסטי הגואה ביישוב היהודי בבראזיל. שכן קשה היה לשאת את המדיניות העוינת של בווין ואטלי (שר החוץ וראש הממשלה הבריטים), שהוציאו לפועל את גזירות "הספר הלבן" של מקדונלד (ראש ממשלת בריטניה בראשית שנות ה-30 ( ונעלו את שערי הארץ בפני שארית הפליטה באירופה.

הגיע לידינו ספרון בספרדית - "נגד הטרור בארץ-ישראל", מאת ד' בן-זכאי, שהתחקה אחר המקורות הרעיוניים של הטרור, סקר את התהוות תנועות המחתרות השונות, ניתח את פועלן וחשף את חוסר המוסריות וחוסר התכלית של פעולתן. התווכחנו רבות אם זה צריך להיות הספר שעמו נחנוך את ההוצאה לאור שלנו. ההתלבטות הייתה קשה, אבל החלטנו לפעול ולהסביר מדוע אנחנו מתנגדים לדרך הטרור של קבוצות הפורשים, שאינן סרות למרות המנהיגות הרשמית של התנועה הציונית. "השותק מסכים", אומר הפתגם הבראזילאי ("שתיקה כהודאה"). החלטנו לא לשתוק וניגשנו למלאכה.

אורצי השיג את הנייר מ"הספק האישי" שלו, קלאבין. מסרתי את כתב היד המקורי לד"ר אידל בקר, המורה שלי לשפה הספרדית בתיכון, כדי שיתרגמו. הוא ניאות לעשות זאת תמורת שכר סמלי. היינו מעונינים בתרגום מקצועי, משום שהתכוונו למכור את הספרים בדרך מסחרית, באמצעות חנויות הספרים. הבאתי את הספר לדפוס, לאחר שהגהתי וערכתי אותו בעצמי. כתבתי גם את דבר העורך ואת עמוד השער, שאותו איירתי, ועל מנת להקנות לו אופי מקצועי יותר מסרתי אותו לשיפוץ לחבר גרפיקאי, תלמיד כתתי ממוצא סורי-לבנוני.vכאשר הוצאנו מהדפוס את שלושת אלפי העותקים של הספר (Contra_o_Terror_na_Palestina) שמענו בחדשות על פיצוץ מלון "דוד המלך" בירושלים, ועל הקורבנות הרבים שנפלו שם. העיתוי היה לכאורה מצוין, אבל היישוב נתפש לרוח תסיסה שקשה לתארה. איש לא ידע פרטים, ואיש לא ידע מי הם הקורבנות (הסתבר אחר כך שרובם היו יהודים) - אבל "אנחנו" עשינו זאת, "דפקנו" את האנגלים! הייתה זו העזה לא קטנה מצדנו לצאת לרחוב עם ספר המגנה את מעשה הגבורה הזה. הורים רבים של חניכינו אסרו עליהם להפיץ את הספר, ואנשים רבים שהצענו להם לרכוש את הספר קיבלו את פנינו בצורה מאוד לא נעימה.

כפי שסיפרתי, התכוונו להפיץ את הספר דרך חנויות ספרים. בשוק זה מקובלת שיטת התיווך: החנויות מקבלות ספרים למכירה בקונסיגנציה (הפקדה); אם הם נמכרו החנויות משלמות עבורם, ואם לא נמכרו - הם מוחזרים. כאן נתקלנו בתופעה שלא צפינו מראש: חנויות ספרים רבות לא היו מוכנות לקבל את הספרים למכירה! הן חששו שיחשידו אותן כאנטישמיות. לא הועילו הסברינו, שהספר הוא ציוני, ובגנותו את מעשי הטרור הבלתי אחראיים הוא תורם לשיפור תדמיתו של המאבק האמיתי של העם היהודי. היו חנויות שהסכימו לנסות למכור את הספר, אבל לא להציג אותו בחלון הראווה.

פרסמנו מודעות על הספר ב-O_Estado_de_São_Paulo, העיתון החשוב והמכובד ביותר במדינה, ובדרך זאת מכרנו, תמורת המחאות דואר, פחות מ-50 עותקים. רק בודדים נענו למאות החוזרים ששלחנו לחנויות הספרים, שהציעו להם את הספר בתנאי קונסיגנציה (הפקדה). בקיצור - מכרנו בקושי כ-300 עותקים (הרבה פחות ממספר חברי התנועה שלנו!) - בדיוק עשירית ההוצאה.

מבחינה כספית לא הפסדנו, כי את מה שהשקענו הוצאנו אפילו עם רווח קטן: הנייר לא עלה לנו דבר, ועבור הספרים שהצלחנו למכור קיבלנו את המחיר המלא (לא שילמנו לסוחרים דמי עמלה). בכל זאת, הפעם לא הצלחנו. מרבית הספרים נשארו תקועים בלשכה כאבן שאין לה הופכין. אינני יודע איך נפטרו מהם. בבראזיל אין אוספים נייר.

27
לא אמרתי נואש בשאיפות המו"ליות שלי. עדיין הייתי טרוד בניסיון לשווק את הספרון "נגד הטרור" וכבר החלו להתרוצץ במוחי מחשבות חדשות.

המוסדות הציוניים בבראזיל החליטו לערוך את מגבית השנה תחת הסיסמה "למען נחלת יהודי בראזיל בארץ-ישראל". לניהול המערכה נשלח לבראזיל שליח מיוחד, יוסף קרלמבוים, שלימים עיברת את שם משפחתו לאלמוגי, והתפרסם כמזכיר מועצת הפועלים בחיפה וכמזכיר ההסתדרות, ואף נתמנה לשר בממשלה. קרלמבוים היה אדם יעיל, תקיף ואדמיניסטרטור מעולה. הוא הביא עמו סגנון עבודה חדש והכניס במוסדות הציוניים סדר ומשמעת. עד אז באו הפקידים לעבודה בכל עת שהתחשק להם; קרלמבוים קבע את שעת ההתחלה לשעה שבע בבוקר בדיוק, והוא עצמו היה הראשון שהתייצב בבוקר במשרדו.

מהארץ הגיעו חוברות ובהן כתבות עם תמונות על מבצע 11 הקיבוצים שעלו ביום אחד על הקרקע בנגב. הגיתי את הרעיון להוציא לאור לרגל המגבית, בשותפות עם הקרן הקיימת לישראל, חוברת מאוירת המוקדשת למאורע זה ולמפעל ההתיישבותי בכלל. המחשבה מאחורי ההצעה הייתה להראות דרך חלופית לטרור, קונסטרוקטיבית יותר, מבלי להזכיר זאת במפורש. הצגתי בישיבת המועצה את הצעתי והראיתי לחברים את החומר שליקטתי. שוב התלהבו מהרעיון והטילו על אורצי, נציגנו בקרן הקיימת לישראל, "לבדוק את הדופק".

אורצי השיג את הסכמת ההנהלה, שקבעה שניים מחבריה שיסכמו עמי את הפרטים. אחרי דיון מייגע החלטנו על תוכן החוברת וצורתה, ועל חלוקת התפקידים: עלי הוטלה המלאכה המעשית (תרגום, עריכה, גרפיקה, הבאה לדפוס, הגהה) ועליהם - התפקיד לאשר את הכתבות. המגבית תשלם את הדפסת החוברת ותדאג להפצתה; אם אחרי ניכוי ההוצאות מהכנסות המכירה יישארו רווחים, הם יחולקו בינינו שווה בשווה. הוסכם גם, ששני עמודים בחוברת המשותפת למגבית ולשומר הצעיר יוקדשו לדיווח על פעילות התנועה השומרית בבראזיל ובעולם.

ניגשתי למלאכה במרץ רב, ותרגמתי לפורטוגזית מאמרים מחוברות ומעיתונים שהשגתי בספרדית, באנגלית ובצרפתית. פולה עזרה לי לתרגם מעברית, כשהיא מסבירה משפט אחר משפט, ואני מנסח אותו בפורטוגזית. כשכל החומר היה ערוך וכתוב במכונת כתיבה, בצירוף תמונות ומפות (שציירתי בעצמי), נפגשתי עם שני נציגי המגבית. הם קראו, "בדקו בציציות", ונתנו את ההכשר.

יוסף קרלמבוים הגיע לסאן-פאולו כשהחומר היה בדפוס. נפגשתי עמו בבית המלון, סיפרתי לו על החוברת וביקשתי לראיין אותו. הוא ענה בחפץ לב לשאלות, סיפר על עצמו, ונתן לי תצלום פורטרט שלו בשביל הכתבה. ניסחתי את המאמר במקום, קראתי אותו לפניו (בתרגום חופשי ביידיש, השפה שבה שוחחנו) על מנת לקבל את אישורו, ומיהרתי להביאו לדפוס, כדי שיספיקו להדפיסו.

שם החוברת היה Rumo_ao_Neguev ("אל הנגב"). היו בה מאמרים וסיפורים על גאולת האדמה וההתיישבות, הראיון עם קרלמבוים וכתבה על העלייה על הקרקע של 11 הקיבוצים. הסקופ העיתונאי היה כתבה ראשונה שהתפרסמה בבראזיל על "תוכנית לאודרמילק" לניצול מי הירדן על ידי מוביל ארצי מהחולה עד הנגב.

הכל התנהל חד וחלק עד שהחלו בעיות.

באמצעות חבר בכיתה הגעתי לבית הדפוס הממשלתי של מדינת סאן-פאולו (אביו היה אחד המנהלים). בית הדפוס היה מהמעולים בעיר, הדפיסו בו את ההוצאות הרשמיות של הממשלה המקומית ושל העירייה: רשומות, צווים, פרסומים רשמיים. סיפרתי להם שאנחנו בשלבי התארגנות לייסוד בית הוצאה לספרים על נושאים יהודיים (ה-Editorial_Shomria), וזאת החוברת הראשונה. לא שיקרתי להם?("השומר הוא איש אמת"); התכוונתי לכך מאמת ובתמים. נראה שמצאתי חן בעיניהם, משום שהם הסכימו להדפיס את החוברת במחיר מוזל - סכום מגוחך, כחמישית מהצעות המחיר שקיבלנו מבתי דפוס מסחריים.

החוברת הייתה מוכנה לדפוס. אחרי ההגהה הסופית שאלו אותי בבית הדפוס מה שם העורך האחראי. אלא שכאן התברר לי, כי לפי החוק, בכל דבר דפוס חייב להופיע שם העורך האחראי, ורק אזרח יליד בראזיל רשאי להיות כזה; למשל, השבועון היהודי "Aonde_Vamos?" ("לאן פעמינו?") העסיק כל השנים קפיטן בדימוס, גוי, בתור העורך הראשי.

כאן התעוררה בעיה שנייה: נוסף על היותי "קטין" (צעיר מגיל 21!), לא הייתי יליד בראזיל, ואפילו לא נתין בראזילאי, כי לא התאזרחתי, ואף לא הייתה לי עדיין תעודת זהות של תושב זר.

פניתי להנהלת המגבית וביקשתי להשיג מישהו שישאיל את שמו כעורך, אך הם לא הצליחו לקבל הסכמה של אף יליד בראזיל מביניהם, והחזירו לי את הכדור. עלי להסתדר בעצמי. הבוגר היחיד נתין בראזיל הקשור לתנועתנו היה אמיליו בלאי, חברו הקרוב של אורצי, אך הפעם לא הצליח אורצי לשכנעו להשאיל את שמו; הוא לא היה מוכן להסתכן.

בלית ברירה החלטתי למסור את שמי כעורך, יהיה אשר יהיה! בצעד זה היה גם משום תגובה לקנטוריו של אבא, על שאני משקיע ימים ולילות על הוצאת חוברות, ושמי אף פעם לא מופיע עליהן. להפתעתי לא ביקשו ממני תעודות. יצרתי כנראה יחסי ידידות אמיצים עם אחד ממנהלי הדפוס (אביו של חברי בתיכון) והוא התייחס אלי כאל עיתונאי מקצועי. למחרת היום היו 3,000 החוברות ארוזות בחבילות מוכנות להפצה. לקחתי מספר עותקים כדי להציגם בהנהלת המגבית ולקבל מהם את ההמחאה לתשלום.

בישיבת הנהלת המגבית דפדפו הכול בחוברת - ואז נכונה לי בעיה שלישית. הכול הלך במישרין, עד שהגיעו לדפים האחרונים, שבהם הייתה הסקירה על פעילות השומר הצעיר בבראזיל ובעולם. שני חברי ההנהלה שהיו ממונים על ביקורת תוכן החוברת העידו, שהדבר הוסכם בינינו מראש במפורש. אולי היינו מתגברים על מכשול זה, לולא האות ש שהשתרבבה בפינת השער האחורי, בציור למען ההתיישבות וההגנה. להרכבת השער הזה השתמשתי בקטע כרזה של רשימת השומר הצעיר בארץ לקראת הבחירות לקונגרס הציוני - תמונה פסטורלית של חלוץ, עם סיסמאות למען התיישבות, שממנה הסרתי את הכותרת "השומר הצעיר ובלתי מפלגתיים", ואת המילה "הצבע" שלפני הש'. ש, התו המסמל את מפלגת השומר הצעיר, בלטה בבדידותה המזהירה בפינה.

המפא"יניקים בהנהלה דרשו להחליף את השער, אחרת יבטלו את הסכם השותפות. שום הסבר לא הזיז אותם מעמדתם.

אינני מתגאה במעשה זה. בימי חלדי עשיתי פה ושם מעשים שהייתי מגדירם כלא כל כך ישרים, אשר שירתו את מטרותיי מבלי להזיק לזולת. למשל: הכנת רשימות זעירות של תאריכים למבחן בהיסטוריה (אני מתקשה בזכירת מספרים, ותמיד הייתה לי בעיה עם שינון דברים בעל-פה). למעשים אלה יש לי נימוקים לקולא. לא כן פרשת ה"ש". אינני יכול לטעון שזו הייתה טעות מצערת. זה היה מעשה של הפרת אמון והטיה שאין לו סליחה וכפרה. אני מודה בטעותי.

אורצי הציל את המצב: הוא הודיע שאנחנו מוותרים על חלקן של הנהלת המגבית והקק"ל ונוציא את החוברת על חשבוננו, כתרומה שלנו למען המגבית. שוב נרתם אורצי לגיוס הסכום שהיינו זקוקים לו. הוא אסף אותו בין ידידי התנועה,?וכך שילמנו לבית הדפוס.

בדיעבד הסתבר שהפעם עשינו מקח טוב: מכרנו את כל החוברות בעצרת העם ההמונית להכרזת המגבית "נחלת יהודי בראזיל בארץ-ישראל". מהדורת החוברת אזלה כהרף עין.

אינני יודע היכן הנחלה שנרכשה באותה מגבית. יש להניח שבאחד היערות של הקרן הקיימת לישראל עומד השלט ההולם.

28
אורצי הפקיד בבנק את הכסף שנותר אחרי תשלום החובות. שוב היה מצבנו הפיננסי איתן. התחלתי לתכנן את הפרסומים הבאים שיצאו לאור.

כאן המקום לספר על אירוע מספיחי הראיון עם קרלמבוים, הוא אלמוגי, שפרסמתי בחוברת.

הורי ואחותי עלו ארצה בשנת 1949. אבא התקשה להשיג מקום עבודה. הוא למד בקורס לניהול חשבונות וקיבל דירוג מקצועי, אבל כאשר התקרב המועד לקבלת קביעות, פיטרו אותו ממקום עבודתו. כעבור חודשיים היו מקבלים אותו בחזרה לעבודה, והסיפור חזר חלילה. העניין הרגיז את אבא והוא החליט לחזור לבראזיל. אמא סירבה להתלוות אליו, שכן לא הייתה מוכנה להיפרד מבניה (בינתיים אחותי התחתנה וגרה עמם בנס-ציונה).

אבא הסתדר יפה בסאן-פאולו וחסך כסף. חתנו בארץ, זאב הופמן נפטר באופן פתאומי ממחלה ממארת, ואבא שב באופן בהול.

התחדשה פרשת העבודה-פיטורין-עבודה-פיטורין. מיואש ומתוסכל אמר לי אבא, שהוא החליט לפנות למזכיר ההסתדרות, ואם זה לא יעזור, הוא יירד לבראזיל, הפעם לתמיד. מזכיר ההסתדרות היה יוסף אלמוגי מיודענו. סיפרתי לאבא, שבהיותי בחיפה במסעדת "תנובה" מול הכניסה לנמל, קרא לי מישהו בהתלהבות "מנדל, מנדל!" ניגש אלי וחיבק אותי בחמימות. היה זה אלמוגי, אז בשיא השפעתו בנמל (בעת מרד הימאים). הוא התעניין בי, במעשי בארץ, ושאל על האנשים שעבדו עמו במגבית בסאן-פאולו. השתוממתי שנזכר בשמי, כי הרי נפגשתי עמו פנים אל פנים בקושי פעמיים: לראשונה כאשר ראיינתי אותו, ושבוע אחרי כן כאשר הבאתי לו עותק של החוברת.

נתתי לאבא חוברת שהייתה ברשותי, והצעתי לו להציג את עצמו כאביו של הבחור שערך אותה. הדבר עשוי לעזור לו, ואם לא יעזור, בוודאי לא יזיק. וכך עשה אבא. אלמוגי קיבל את אבא בלשכתו, הקשיב לבעיותיו, התעניין בפרטים, ובו במקום התקשר בטלפון, בנוכחות אבא, עם ראש המנגנון ב"עמידר". אלמוגי הודיע לו שהוא שולח אליו עולה מבראזיל, מר מנדל, וביקש ממנו להשתדל לסדר לו מקום עבודה כמנהל חשבונות.

בקיצור: אבא נתקבל ב"עמידר". הוא התמיד לעבוד שם עד שיצא לגימלאות, ואז הועסק מספר שנים נוספות במישרה חלקית. בכל עת שהתעוררה בעיה, פנה אבא לאלמוגי, והכול הסתדר כבמגע קסם. נסגר מעגל: הודות לכך שנאלצתי להדפיס את שמי בחוברת, כעורך האחראי, ריציתי את אבי. בזכות אותו מעשה של "כיבוד אב", לאחר שנים, השיג אבא מקום עבודה שאיפשר לו להיקלט בארץ. נסתרות ונצורות דרכי העולם!

29
בילדותו לא היה לאבי קשר לציונות. הוא סיים בית ספר תיכון אוקראיני, ובתקופת המהפכה ברוסיה נסחף בנחשול המהפכני. הוא פעל באיגוד המקצועי ונתמנה בגיל תשע-עשרה לפוליטרוק. השלטונות הסובייטיים בעיר בחרו צעירים להשתלמות בברית-המועצות, ואבא נשלח לפנימייה צבאית על שם פרונזה במוסקווה. קור עז שרר ברכבת המשא שהסיעה את הקאדרים שנאספו בכל האיזור, וכדי להתחמם לגמו הגויים וודקה עד שכרה. כטוב לבם ביין פתחו בגידופים וקללות על היהודים ולחשו באוזני אבא, שכאשר יגיעו לשלטון, הדבר הראשון שיעשו יהיה לחסל את הג'ידים (היהודונים). אבא החליט לא להמתין ולהיווכח אם יקיימו את נדרם: בתחנת קייב התחמק מהקרון ועשה "ויברח". הוא חזר הביתה בהליכה ברגל לאורך מסילת הרכבת. כך הסתיים הרומאן שלו עם הקומוניזם.

בבראזיל הוא היה תמיד טרוד בפרנסה. הוא ואחיו שייקה חסכו פרוטה לפרוטה על מנת להביא אליהם את המשפחה, קודם את אמא ושני הילדים, וכעבור שש שנים - את ההורים והאחים. ממש לפני פרוץ המלחמה שלח אבא chamada (דרישה) עם ויזה לשני האחים הצעירים של אמא, אבל הם סירבו לעזוב את ביתם. סופם שנספו בשואה.

בילדותי לא שמעתי מפי אבא התבטאויות פוליטיות כלשהן. בשנת 1945, בעת המאבק למען פתיחת שערי ארץ-ישראל לשארית הפליטה, נדלק בו הזיק והוא החל לעקוב בהתרגשות אחר ההתרחשויות בזירה הבין-לאומית. כאשר הייתי כבר פעיל בשומר הצעיר, משכתי אותו אל חוג ידידי התנועה, ועם הקמת מפ"ם הוא הצטרף למפלגה.

שנה אחרי עלייתי ארצה חיסל אבא (תרתי משמע!) את עסקיו ועלה בעקבותיי, עם אמא ואחותי, חרף בקשותיי שימתין עד שהמצב בארץ יתייצב. אחרי חודשיים במעברת באר-יעקב, הם התיישבו בנס-ציונה והוא הצטרף לסניף מפ"ם במושבה, שבו היה פעיל למדי. כאשר יצא לגימלאות ואמא רותקה לכיסא גלגלים, נתקבלו הורי לקיבוצי געש במעמד של הורים. דווקא בקיבוץ החל אצלו תהליך מזורז של הקצנה לאומנית בעמדותיו. לעת זיקנה נתגלגלו השקפותיו הפוליטיות לקצה השני של המגרש.

30
נאמר על אדם שהוא ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו. אם לבחון זאת אצל אבא, חוששני שהייתי טועה ומטעה. ראשית, בכל הנוגע לכוס, מעולם לא ראיתיו שיכור, ואינני חושב שאי-פעם שתה עד שיצא משיווי משקלו. כסף לא דיבר אל לבו. תמיד עמל קשה למחייתנו, אבל כאשר היו המצלצלים מצויים בכיסו הוא לא הקפיד לשמור עליהם. הוא לא ידע חיסכון מהו, ולולא אמא היה מבזבז בקצב מהיר יותר מאשר אגר. ידו הייתה תמיד פתוחה לגמילות חסדים לבני המשפחה ולמכריו. הוא אהב לצאת עם משפחתו לחופשות, והרבינו לבלות את סופי השבוע על חוף הים ב-Santos או ב-Interlagos - אתר נופש בשפת אגם מלאכותי ענק בעיר (בגודל של הכינרת). אם נשארנו בעיר בימי ראשון, יצאנו לרוב לחיק הטבע במחנה של "מכבי", צמוד לנהר Tietê. כך נהגנו אף בסוף חודש - מועד הסיוט של סוחרים יהודים מסוגו של אבא. איך אוכל לתאר את הסיוט של סוף החודש, והדאגה האם יצליחו לגבות מלקוחותיהם מספיק כסף כדי לפרוע את החובות? זה היה שבוע של ריצה מטורפת אחרי הלוואות והחלפת המחאות, שחזר על עצמו מדי חודש בחודשו.

על "כעסו" של אבא יכולתי לספר כהנה וכהנה. בילדותי הוא כילה בי חמתו לא פעם: הייתי ילד שקט, ביישן וביתי, "ילד טוב ירושלים". הייתי הנכד הבכור במשפחתי הענפה (ועד גיל עשר - היחיד!) וזה היקנה לי מעמד מועדף על בני הדודים הרבים, שממנו אני נהנה עד היום. הייתי אהוב על משפחתי ועל קרוביי. במיוחד אבא אהב אותי, מה שלא הפריע לי להוציאו מכליו מדי פעם. לולא אמא וסבא, שברגעים המכריעים חירפו את נפשם כדי לעמוד בינו לביני, מי יודע לאן היו דברים מגיעים. אך התפרצויות אלה היו די נדירות.

אך אבא לא היה אלים, למרות היותו קיצוני ומהיר לכעוס. הוא היה מתרתח בקלות, ומוכן להתנצח בקולי קולות, אבל לא יותר מזה. מעולם לא השתמש בכוח פיזי נגד מישהו, ומעולם לא הרים יד על מישהו (בכל הנוגע לקבלת סטירות ומכות חגורה בישבן - כל הזכויות היו שמורות לי!).

הוא היה רודף צדק ללא תקנה וללא פשרות, אדם שאיכפת לו, שלא יבליג ולא ישתוק, נאמן לעקרונות ומסור לידידיו. כל אלה לא הקלו על חייו. על יושר ועקרונות משלמים מחיר יקר.

לא תמיד הסכמתי עם דרכו. לעת זיקנה הוא גלש מאוד ימינה בדעותיו. בקיצוניותו ראה את גירוש הערבים מארץ-ישראל השלמה בתור מוצא יחיד. רבנו לעתים קרובות על רקע חילוקי הדעות הפוליטיים, אבל דומה שירשתי ממנו לא מעט תכונות, שאינני מצטער עליהן.

בימי התהפוכות בבברית-המועצות ומזרח אירופה וההתנערות מהקומוניזם אמר לי חבר, בר-פלוגתא קבוע של אבא בנושאים פוליטיים, "חבל שסבא מנדל לא זכה לראות איך המפלגות הקומוניסטיות מתפוררות..." אבא היה אנטי-קומוניסט ואנטי-סובייטי מובהק. במות סטאלין, כאשר תלו בחדר האוכל של הקיבוץ תמונה גדולה של "שמש העמים" על רקע קטיפה שחורה ודגלים אדומים בצדדים, הקים אבא שערורייה: "מה עושה הממזר-הרוצח הזה אצלכם?" בתקופה ההיא הייתי סטאליניסט אדוק.

כאשר יצא לגימלאות החל לשרבט רישומים בעפרון. נתתי לו את כן הציירים שלי, צבעי השמן והמכחולים. הוא התחיל לצייר תמונות נוף מהסביבה הקרובה. לאחר שאמא הלכה לעולמה הקדיש את כל עתותיו הפנויות לציור. מעולם לא למד ציור באופן פורמלי. ציוריו פרימיטיביים, ללא קנה-מידה וללא פרספקטיבה, אבל מרהיבים בצבע וקומפוזיציה. בגיל שמונים צייר בהתלהבות והתמדה סידרה של תמונות (יותר מ=40!) המתארות חוויות שהתנסה בהן בתקופת מהפכת אוקטובר. הוא הציג את תמונותיו בקיבוץ ומחוצה לו. בעל גלריה בירושלים התלהב מציוריו והציג אותם בגלריה שלו במשך שבועיים. הן זכו בכתבות אוהדות בכמה עיתונים.vצלילות הדעת נשתמרה אצל אבא עד גיל מופלג, אבל בריאותו, האיתנה בדרך כלל, החלה להתדרדר בהגיעו לגיל 89. הוא התקשה ללכת, ומאור עיניו החל לבגוד בו, ומנע ממנו שני עיסוקים שהיו חשובים לו ביותר: קריאת העיתון היומי וציור. הדבר גרם לו סבל לא ישוער. תלותו בי גברה. לעתים קרובות לקחתיו לרופאים ולבתי חולים. בפעם האחרונה שהסעתי אותו לאשפוז אמר לי: "נחום, אני מזהיר אותך: תהיה מוכן. הפעם זה רציני!" ניסיתי להסיח את דעתו בטענה שאין להקדים את המאוחר: כל זמן שחיים - יש תקווה.

"אינני מפחד מהמוות," ענה, "חייתי חיים מלאים ואני שבע. אין כלום אחרי המוות.".

השתתקנו, איש איש שקוע בהרהוריו.

"אני מפחד רק מהחיים", סיכם.

31
אפיזודה אופיינית לאבא: בשנת 1940 היה לנו בית מלאכה לאפודות צמר. בעקבות המצור שהטילו צוללות גרמניות על האוניות באוקיאנוס האטלנטי נוצר מחסור בחוטי צמר, חומר גלם מיובא. יום בהיר אחד נכנס לחנותנו בחור צעיר, תיק ניירות בידו, ושאל את אבא אם הזמין בזמנו חוטי צמר מצ'כיה. הוא הציג מסמכים והודיע, שהגיעה אונייה עם המשלוח, ואבא יוכל לקבל את הסחורה אם ישלם את הסכום המגיע בעבורה במטבע קשה - דולרים או לירות שטרלינג - ב"דויטש בנק בראזיל", לזכותהּ של ממשלת גרמניה. תגובתו של אבא הייתה היסטרית - הוא הבריח את הסוכן מחנותו בצעקות; הוא לעולם לא יסחור עם נאצים!

מחיר הצמר הרקיע שחקים. ללא חומר גלם נאלץ אבא למכור את מכונות הסריגה ועבר לקונפקציה של חולצות ולבנים. מסתבר שלא כל היצרנים היהודים בענף נהגו כמוהו: בעלי בתי מלאכה דומים לשלנו, שעוד תמול שלשום נהגו לחזר לפתחו של אבא להתחנן לגמילות חסד כדי "לגמור את החודש", מילאו את מחסניהם בצמר צ'כי, ועם העלייה המסחררת של המחירים נעשו בן-לילה עשירים מופלגים, רכשו תוך פרק זמן קצר מגרשים ובנו לעצמם דירות פאר. ידידים וקרובים מתחו ביקורת על אבא ועל פזיזותו, והצביעו על הצלחתם של מי שגילו יותר "תבונה".

לא חשתי שאבא הצטער אי-פעם על מעשהו. בלבי תמיד התגאיתי בו שכך נהג. יש פתגם השגור בפי בראזילאים שהחיים לא היטיבו עמם - Sou_pobre,_com_muita_honra! (עני אנוכי, עם כל הכבוד).

32
העניינים בקן השתפרו. לתנועה היה כסף בבנק ומצבנו הכלכלי היה שפיר. אין כמו הצלחה להרמת המוראל. שוב התחלתי לתור אחר חומר להוצאת חוברת או ספר. מהמחלקה הלטינו-אמריקאית של ההנהגה העליונה בארץ הגיעו לידי שני תרגומים בספרדית: הפלאטפורמה שלנו, מאת בר בורוכוב, והעתק המסמך של מרדכי בנטוב לאו"ם על הצעתו למדינה דו-לאומית. השגתי גם ספרון בצרפתית מאת אליהו גולומב, מקורות ההגנה בארץ-ישראל. החלטנו להוציא קודם את "מקורות ההגנה". כישלון החוברת "נגד הטרור" לא ריפה את ידינו. האמנו כי תעמולה למען ה"הגנה" תתקבל בציבור טוב יותר מאשר גינוי הטרור. מסרתי את התרגום לידי מכר שלי, משה רובנר, מורה לשפות קלאסיות (יוונית ולטינית) בפקולטה לפילוסופיה. משה, פוליגלוט מחונן בראשית שנות השלושים שלו, היה נכה כתוצאה משיתוק ילדים והתנועע בקושי. הוא שלט במספר שפות, ביניהן צרפתית.

הבאתי לבית הדפוס את כתב היד של התרגום. כבר לא הייתי בבראזיל כאשר הספר יצא לאור.

33
ההנהגה העליונה הודיעה לנו שיחיאל הררי מקיבוץ עין-שמר נקבע להיות השליח הראשי לדרום אמריקה, ועלינו ליצור עמו קשר. הוא ישב בארצות-הברית בהמתנה לאשרת כניסה לארגנטינה. טאקסר שמע עליו מקודם וקבע, שכדאי לנו לשכנעו לבוא בינתיים לבראזיל. פתחנו בחליפת מכתבים עם הררי, ואף השגנו עבורו היתר כניסה ושהות, אבל ככל הנראה היה לו חשוב יותר להגיע לארגנטינה, והוא לא נעתר לפנייתנו. חודשים עברו, ובדיוק כאשר קיבלנו ידיעה שישראל זימנס (זימן) מקיבוץ מענית יצא אלינו כשליח התנועה לבראזיל, כתב לנו יחיאל הררי שהוא, אשתו ובתם נוסעים לאורוגוואי כתיירים, בנסותם להגיע לארגנטינה, ובדרך ישהו זמן-מה בבראזיל. בסופו של דבר הגיעו יחיאל וישראל יחד לסאן-פאולו.

הררי וזימן היו טיפוסים שונים לחלוטין. הררי - שליח מנוסה (הייתי אומר "מקצועי"), שמילא שליחויות רבות מטעם התנועה, נמרץ ובוטח בעצמו, ובעל מרץ בלתי נדלה - מצבור של אנרגיה. הוא דיבר בקול רם, במשפטים פסקניים, בסמכותיות רבה. זה הרושם שנחרת בי מפועלו והתנהגותו בשבועיים שביליתי במחיצתו. ואילו זימן היה נחבא אל הכלים, שתקן. הוא עשה עלי רושם של אדם חושב, אינטלקטואל. אינני בטוח בהתרשמותי, משום שלא הספקנו לפתח היכרות מעמיקה יותר.

הררי קבע, למן הרגע שרגליו דרכו על אדמת סאן-פאולו, שחייבים להכניס סדר בתנועה הבראזילאית. כלומר, ראשית חוכמה - הנהגה ראשית! איך אפשר לנהל תנועת השומר הצעיר עם מאות חניכים, עשרות קבוצות, שכבות וקנים, בלי הנהגה ראשית? דעתנו הייתה שונה: הערכנו כי המצב המיוחד ששרר בין שני הקנים המרכזיים בבראזיל - סאן-פאולו וריו - מחייב את צורת ההנהגה המיוחדת שלנו, כלומר, קנים אוטונומיים, כאשר בסאן-פאולו מתקיימת מועצה, שנוסף לניהול הקן דואגת לתיאום עם הקנים האחרים ולקשר עם גורמי חוץ.

הסברנו היה פשוט: מבחינה שומרית הקן בסאן-פאולו מבוסס יותר, גדול יותר, מאורגן היטב לפי מסורת השכבות והקבוצות. הקן מתפקד כהלכה, אבל בוגריו מעטים ומשתלטים בקושי על המשימות בקן; ספק אם היינו מסתדרים בלי התמיכה של טאקסר ושל אורצי. לעומתנו, בקן ריו יש שכבת בוגרים גדולה פי כמה. היא עולה עלינו גם ברמה האינטלקטואלית (היו ביניהם אקדמאים, מורים ותלמידי אוניברסיטה), וגילם הממוצע גבוה משלנו. אבל הקן בריו, המתחדש ומתפתח, עדיין בחיתוליו. על יתר הקנים היה עדיין מוקדם להתבסס: בצפון המדינה היו הקנים בבאהייה, ברסיפה ובבלו-הוריזונטה בשלבי התארגנות ראשונים. בדרום פרח קן של איש אחד ב-Curitiba: ז'אק (יעקב) שיסל.

אינני זוכר איך נוצר הקשר עם שיסל, בן גילם של אורצי וטאקסר. כמוהם היה בוגר התנועה בפולין, התגלגל לעיר הרחוקה קוריטיבה, עם קהילתה היהודית הקטנה, התוססת והסימפטית. שמרתי עמו על קשר מכתבים הדוק. שיסל פעל למעננו רבות, והשתתף בכל המבצעים שלנו. הוא הפיץ חוברות שלנו, השיג מינויים עבור על המשמר ביידיש, תרם למגבית של "קרן השומר", ואף השתתף בכנסי התנועה. אבל בקן בקוריטיבה נותר בגפו.

34
בעודי נשיא החטיבה של הCentro- הכרתי את יוסף מכמן מהעיר רסיפה בצפון-מזרח בראזיל. ניהלנו חליפת מכתבים שהתמידה במשך תקופה ממושכת, גם כאשר עברתי לפעול בשומר הצעיר. השקפותינו לא היו קרובות מעולם; דעותיו היו לאומניות לעילא. לא פעם כתב לי דברי קנטור בנוסח: מדוע "אתם" (כלומר הציונים) אינכם עושים כלום נגד צעד זה או אחר של הממשל המנדטורי בארץ-ישראל - כאילו הדבר תלוי בי אישית. נהגתי לשלוח למכמן פרסומים של התנועה, ושמרתי עמו על קשר במשך תקופה ארוכה - לא רק משום נימוס, אלא אולי בגלל סגנון כתיבתו הנמרץ, ששעשע אותי. בכל זאת צמחה לנו תועלת ממנו: דרכו יצרתי קשר עם חוג צעירים ברסיפה, שממנו התפתח קן שומרי בעיר.

כמן עלה ארצה וחי באחד היישובים ביו"ש.

את ראשוני הצעירים מרסיפה הכרתי אישית בביתם של האחים רייזמן, שבשכונתם גרתי אז: רחל בורשטיין, בחורה נאה, שגילתה התעניינות בתנועה, ומאוחר יותר, ארי רושאנסקי, שבא להשתתף במושבת הקיץ הארצית שאורגנה על ידי ה-Centro. כזכור, הייתי מיוזמי מפעל המושבות האלה, אבל במושבה ההיא כבר לא השתתפתי, כי בינתיים עזבתי את המועדון.

ארי נדלק לרעיון השומר הצעיר, ובגמר המושבה בא לביתי להמשיך את השיחה בינינו. אחר כך התיישב על יד הפסנתר של אחותי והגיש לנו קונצרט זוטא של יצירות הקלאסיות קלות. בשובו הביתה עבר דרך באהייה, ויצר קשרים עם חוג של צעירים יהודים בעיר, ביניהם שושנה שפילברג, שעליה עוד אספר רבות. ארי כניין אותה בשומר הצעיר והשפיע עליה לבוא למושבת הקיץ שארגנו בסאן-פאולו.

שושנה, מנהיגת הנוער הציוני בעיר, יזמה התארגנות קבוצה של חמישה צעירים שבאו למושבה, ואחר כך הקימו את הקן השומרי בבאהייה. מעניין, שהקהילה היהודית בבאהייה לקחה תחת חסותה את המשלחת למושבה: היא ערכה מבחן למועמדים ומימנה את ההוצאות לזוכה במקום הראשון, שושנה, ואת מחצית ההוצאות למדורג במקום השני. שלושת המשתתפים האחרים שילמו מכיסם.

במשך תקופה מסוימת התכתבתי עם ארי. הוא דיווח לי על הקבוצה בבאהייה ועל שושנה, ומסר לי את כתובתה. התחלתי להתכתב עמה. בתקופה ההיא כתיבת מכתבים נעשתה אצלי משלח-יד וטבע שני.

כאשר הוקם הקן ברסיפה התמנה מרדכי רייכל לראש הקן, והתכתבותי עם הקן הועברה אליו. כאשר התארגנה קבוצת העלייה שלנו, מרדכי היה מועמד רציני להצטרף אליה, ואף החלפנו דברים על כך, אבל אביו נפטר באופן פתאומי, ומרדכי, שנמצא ברסיפה בגין לימודיו, נאלץ לחזור לעירו Belém במדינת Pará בצפון בראזיל, כדי לנהל את עסקי המשפחה. הוא נכנס למסחר ועשה בו חיל, התחתן עם לאורה, בת משפחת אביטבול המסועפת והאמידה שמוצאה ממרוקו, ונולדה להם בת. מרדכי שמר על קשר הדוק עם התנועה, וכעבור שנים אחדות עלה ארצה עם לאורה ובתם, והצטרף לקיבוץ געש. רק בקיבוץ גילינו, כי למעשה הכרנו זה את זה בהיותנו ילדים: הוא למד בבית הספר "התחייה" ואני, כזכור, הייתי בא לשם לפעילויות בשבתות (השתתפתי בלהקת כלי ההקשה כאחד המתופפים).

רחל בורשטיין הצטרפה לקן רסיפה והגיעה להכשרה הראשונה של התנועה. היא נישאה לדוד רזניק, האדריכל מקן ריו, כפי שכבר סיפרתי.

ארי רושאנסקי השתתף גם הוא בגרעין ההכשרה הראשון, שהשלים את קיבוץ געש. הוא עלה ארצה עם הגרעין, אבל חזר לבראזיל אחרי חודשים אחדים, בהיותנו עדיין בהכשרה בקיבוץ מעברות. חלפו עשרים שנה והוא עלה שוב ארצה, כרופא שיניים, והתיישב עם משפחתו בכפר-סבא. קשריו הדוקים עם חברי הגרעין שלו החיים בגעש.

קשר אישי יצרתי עם עוד שני בחורים מרסיפה: יצחק פרכטמן נשלח כנציגו של קן רסיפה לכנס לענייני הדרכה שקיימנו בסאן-פאולו בסוף 1947, והתארח בביתי. בחור שקט ורציני, שלקח חלק פעיל בדיונים. שמרנו על קשר מכתבים. הוא נשאר "אחרון המוהיקנים" מהגרעין שהשלים את קיבוץ נגבה, שריד מגרעין הכשרה ב' המפואר (ללא מרכאות!). הוא נהיה מומחה לגידול כותנה. עוד אכתוב על השגותיי בעניין קליטת העלייה החלוצית מדרום-האמריקה.

35
קשרי עם נוער מבלו-הוריזונטה - עיר הבירה של מדינת המחוז המאוכלסת ביותר בבראזיל, Minas-Gerais, צפונית מסאן-פאולו וריו - נוצרו עוד מהיותי ב-Centro. הכרתי אז את בתיה פטלאזאן, שהייתה פעילה בנוער הציוני בעיר. בביקורי החטוף שם התרשמתי, שרוב הנוער היהודי נוטה לשמאל הקומוניסטי, אבל ייתכן שזה היה רושם שטחי בלבד.

בסוף שנת 1947 מסרה בתיה את כתובתי לשמואל שרניזון, שיצא לטיול לדרום היבשת. שמואל (שייע) התארח בביתי יומיים-שלושה. הוא התעניין ברעיונות של השומר הצעיר, ונתתי לו את הכתובות של התנועות שלנו באורוגוואי ובארגנטינה, ושל ז'אק שיסל (הקן שלנו בקוריטיבה). שמואל אכן התארח אצלו, ואם לשפוט מהדו"ח המפורט שכתב לי על נסיעתו, שיסל הרשים אותו מאוד. אם היו לשמואל ספקות על בחירת דרכו הציונית, הביקור בתנועות השומריות בדרום היבשת הביא אותו להכריע למען השומר הצעיר. במיוחד התלהב מההכשרות. כאשר חזר לבלו-הוריזונטה הוא נתן את הדחיפה להקמת הקן השומרי בעיר.

36
הררי נשאר בסאן-פאולו כשבועיים, אחרי ששהה בריו שבוע ימים. הוא הגיע אלינו עם החלטות מגובשות, ושום הסבר שלנו לא הניעו מעמדותיו הנחרצות. התרשמתי שהוא בא לא כדי לברר את המצב או ללמוד אותו, אלא כדי להכתיב את תשובותיו המוכנות מראש.

ביקשנו ממנו לא לשנות את המצב הארגוני של התנועה, עד שבעזרת השליח המיועד לנו, זימן, יבשילו התנאים להקמת הנהגה ראשית לפי המתכונת הקלאסית. סברנו שהנהגה כזאת צריכה להיות מורכבת מבוגרי התנועה, שיחד עם השליח יהוו גרעין מלוכד לניהול התנועה. הזדמנות לכך תיווצר רק כאשר נקים בבראזיל הכשרה חלוצית, ונוכל להוציא ממנה פעילים להנהגה במישרה מלאה. הכול הצביע על כך, שאם תקום ההנהגה הראשית, מושבה יהיה בסאן-פאולו, אבל היה גם ברור שאין לאל ידינו להרכיבהּ בכוחותינו בלבד. והסיכוי שבוגרים מריו יעברו לגור אצלנו על מנת לעבוד בהנהגה, נראה קלוש.

השקפותינו לא השפיעו על הררי. הוא היה נחוש בדעתו, שבטרם ימשיך את דרכו לאורוגוואי תקום ההנהגה ויהי-מה. לשם כך קרא לבוגרי שני הקנים להתכנס בסאן-פאולו ביום ראשון. מקן ריו באה לכנס משלחת מצומצמת ביותר של בוגרים, ביניהם זכורים לי צבי גנדלסמן ושמואל שולץ.

ררי פתח את הכנס וניגש ישר לעניין: יש צורך דחוף להקים הנהגה ראשית לתנועה בבראזיל. הוא ביקש הצעות למועמדים. החברים מריו דרשו, כצפוי, שההנהגה תהיה בסאן-פאולו. נמצאנו במצב ביש, כי לא היו לנו מספיק אנשים מתאימים. סקרתי במבט את חבריי. אורצי וטאקסר מבוגרים מדי. הם היו מוכנים לתרום לתנועה, אבל אי אפשר היה לדרוש מהם לעזוב את ענייניהם הפרטיים כדי להתמסר לעבודה השוטפת בהנהגה. מצד שני, לא יכולנו לוותר עליהם. אורצי היה גזבר הקן, נציגנו במוסדות הציוניים (הקרן הקיימת, קרן היסוד, הסוכנות, וזאת נוסף לפעילותו האישית במועדון "מכבי"). בימיה הראשונים של התנועה הוא אפילו עסק בפעולה חינוכית ישירה. הוא ארגן קבוצת צופים, והיה במשך מספר חודשים המנהל שלה (קבוצת "בַרְנוּפיה" שהזכרתיה קודם).

טאקסר, האיש החזק שלנו, שקבע לרוב את מדיניות הקן, ניהל את העניינים מחנויות הרהיטים שלו (היו לו שתיים). הוא אמנם הקדיש לתנועה הרבה מזמנו, אבל בעיקר משום שאנחנו באנו לחנותו במשך היום, ובערבים לביתו. בקן הוא הופיע רק לעתים רחוקות (לאירועי חג), והשתתף בפגישות של שכבת הבוגרים רק כאשר קיימנו אותן בביתו. למעשה נדבקנו אליו והוא לא יכול היה להתחמק, למרות שניסה מדי פעם להיחלץ מאחיזתנו. לא הרפינו, כי היינו זקוקים לו.

נח פויגלמן, הצופה הנצחי, המושלם, הנערץ עלי, לא היה מוכן לשום פעילות ממשית. הוא נהג להשתתף באסיפות שארגנו לקהל הרחב, וגם תרם מכספו לקן ול"קרן השומר", על אף מצבו הכלכלי הדחוק.

יתר החברים המבוגרים היו שומרים לשעבר, ex-shomrim כפי שקראנו להם, שאהדו אותנו ותמכו בנו, כמו יציק אוסטרובסקי, אמיליו בלאי, שלום בורנשטיין (חבר בית-אלפא לשעבר, שלא חדל לספר על עמק יזרעאל ושדותיו). לא יכולנו לצפות מהם לעסוק בפעילות תנועתית. הם הצטרפו למפ"ם כאשר זו התארגנה בבראזיל.

מי נשאר איפוא? הבוגרים שמואל קליימן, משה שטרויך, אמנון ימפולסקי ואני; והבוגרות בלימה פלונקה, שושנה לוינסון והינדה נוימן. זאת הייתה כל שכבת הבוגרים בקן.

שמואל קליימן היה מנהל צופים מצוין, אהוב על חניכיו. קורס הצופים של הסתדרות הצופים הבראזילאית חיזק את כישוריו. קבוצתו הייתה מהמצטיינות בקן. ממנה ומקבוצת הצופים של אמנון יצאו טובי המדריכים לקבוצות הצעירות. גם לבלימה הייתה קבוצת צופות מצליחה. בלימה ושמואל, זוג מימים ימימה, שגם משפחותיהם היו מקורבות ביניהן, החליטו להינשא. הצענו להם לצאת להכשרה בארגנטינה או בצ'ילי, אבל לא הגענו עמם לעמק השווה. טאקסר היה בלתי מתפשר: הדרך היחידה לבוגר התנועה היא ההגשמה ולא הקמת משפחה בגולה! המתחתן אינו יכול להמשיך בקן. הוא דרש להוציא את הדרכת הקבוצות מידי בלימה ושמואל, והם התרחקו מהקן ברוגז.

מחוסר ברירה, נאלצתי לקחת על עצמי את הדרכת הקבוצה של שמואל (אינני זוכר מי החליפה את בלימה). זאת הייתה הקבוצה שאורצי אסף בזמנו (קבוצת 'ברנופיה' שנקראה "צבי אטלס"), וכאשר שמואל הצטרף לקן, הוא קיבל אותה לידיו. הנערים לא קיבלו אותי ברצון ובהתחלה לא הסתדרתי עמם על נקלה, אבל בהדרגה רכשתי את אמונם ונהניתי לעבוד עמם. ידעתי שהם ממשיכים להיפגש עם שמואל ולקיים עמו שיחות קבוצה "במחתרת". המועצה דנה בכך, והחלטנו ש"לא ראינו לא שמענו". הערכנו שהשפעת המפגשים האלה חיובית, ודרכם יישמר קשר של שמואל עם התנועה. פעם נפגשתי עמו באקראי ברחוב ושוחחנו על הנעשה בתנועה. הוא גילה לי שחניכיו מתכנסים בביתו. עניתי לו שידעתי על כך ואינני רואה בזה כל פסול. אני אפילו מעריך את תרומתו. מאז נהגנו לעתים קרובות להחליף מידע על חניכינו המשותפים.

כאשר הררי וזימן הגיעו, בלימה ושמואל התקרבו שוב לקן. זימן במיוחד עבד עליהם כדי להחזירם לתנועה. הם הופיעו לפגישות עם השליחים בישיבות המועצה, אבל להדרכה ולחיי היומיום של הקן לא חזרו. במצב הנתון הם לא יכלו להיות מועמדים להנהגה הראשית.

משה שטרויך, אחד משלושת הראשונים בקן, היה מסור כולו להדרכת השכבות הצעירות. הוא אהב אותם והם אהבו אותו, את שירתו ואת המשחקים הצופיים שארגן. בשיחות התכופות שניהלנו בינינו הוא גילה שפע רעיונות. הערכתי את נאמנותו, אך הוא היה מסויג בהבעת דעות, לא היה מעורב במערכת ה"מדינית" של התנועה, וייתכן שמשום כך לא הועלתה מועמדותו להנהגה הראשית.

הצלע השלישית במשולש מייסדי הקן - אמנון ימפולסקי (שעיברת את שם משפחתו ל"ים") - היה דמות מיוחדת. בחור חביב בעל הופעה נאה, אמן הדיבור (בעברית במיוחד), והמברך הרשמי של הקן באירועים ובמסיבות של התנועה הציונית שבהם השתתפנו. הוא נהג לפתוח את דבריו בפורטוגזית או ביידיש ולהמשיך בעברית. רוב המאזינים לא הבינו מה אמר, אבל התמוגגו מהמבטא הגרוני-מזרחי-צברי המטופח, ומהאינטונציה הרטורית המרשימה. אמנון היה יליד הארץ ובביתו דיברו עברית. אביו היה ממוצא אשכנזי ואמו תמר, אשה עדינה ומנומסת, מוצאהּ היה מעדות המזרח (תימנייה או ספרדייה). אמנון ואחיו דניאל דמו לה.

אמנון היה פעיל מאוד בקן. הוא משך לתנועה את תלמידי בית הספר "לואיס פרייטליך", וקבוצת הצופים הבוגרים שלו, רובם דוברי עברית רהוטה, הייתה ללא ספק המצטיינת בקן, ויצאו ממנה מנהלים מוצלחים ביותר. הוא נהג לתרגם לי את החומר בעברית שקיבלנו מהארץ, ואף קרא לי, בתרגום לפורטוגזית, את "ספר השומר", שההנהגה העליונה הוציאה לאור בווארשה בשנת 1934 (עותק שלו מצאנו אצל טאקסר). ספר זה היה האורים-ותומים שלנו: ויכוחים רעיוניים רבים הוכרעו במועצה על פי ציטוטים ממנו.

אמנון היה בהחלט בחור מוכשר, חביב ומסור לתנועה בלב ובנפש. אבל אליה וקוץ בה: תפסנו לעתים סיפר בדיות. היינו מוחלים לו. השתכנענו שפעל בתום לב. הגענו למסקנה שבדיותיו לא נבעו מתוך רצון מודע לרמות או לשקר: הוא בעצמו האמין בהן! התופעה הייתה נעלמת לזמן-מה, אבל חוזרת על עצמה. למדנו לחיות עמהּ. האמת היא שחיבבנו את אמנון, וגם היינו זקוקים לו, כאיש הקשר עם פלג הקן מבית הספר "לואיס פריטליך". אני הייתי מקורב אליו, ונפגשנו כמעט מדי יום. חיבבתי אותו כמות שהוא וככל הנראה נהניתי מידידותו ואמונו. הוא היה דמות מרכזית במועצה (הנהגת הקן), אבל לא עלה על דעתנו למנותו להנהגה הראשית.

בין הבנות, נוסף לבלימה, היתה רק שושנה לוינסון מועמדת להנהגה; בחורה בעלת אישיות ויכולת, אבל אדישה ונעדרת יוזמה, כרוכה כולה אחרי אמנון, שחיזר אחריה (הם נישאו בסופו של דבר).

כך נוצר מצב, שמכל בוגרי הקן הייתי אני המועמד הטבעי היחיד להנהגה החדשה. הייתי ממייסדי הקן (למעשה המייסד), ומעורה בכל תחומיו, הן בהדרכה והן בניהול. מראשית הקן ניהלתי את המזכירות הטכנית שלו ואת כל ההתכתבויות. הדרכתי קבוצות באזורים שונים בעיר (לא בעת ועונה אחת), וגם הייתי המנחה של קבוצת הבוגרים (לא היה לנו מנהל ממש).

אחד הדברים הראשונים שעשינו כאשר יסדנו את הקן היה רכישת יומן פרוטוקולים גדול ממדים ועב-כרס, עם כריכה כחולה קשה. את "הספר הכחול" הזה ניהלתי עד יומי האחרון בקן, ולפני עלייתי ארצה מסרתיו לידי ברוך גולצוויג, שנבחר להחליף אותי כמזכיר הקן. מראשיתו של הקן (מהפגישה הראשונה עם אמנון ומשה בביתי), מתוך תחושה של שליחות וערך היסטורי לכל מה שאנחנו עושים, נהגתי לרשום ביומן, בקיצור ובקפדנות, כל מה שהתרחש בקן: דיווחי המנהלים על פעילות הקבוצות, פגישות עם אישים חשובים ועם נציגי המוסדות הציוניים, ניהול קופת התנועה ועוד. הייתי נוהג לכתוב בו את הפרוטוקול של ישיבות המועצה: רשמתי בו בקפדנות את סדר היום, את עיקר דברי המשתתפים בדיונים, ולבסוף את הסיכומים וההחלטות.

p>כל התעודות (מכתבים, עלונים, רשומות ועוד) מלפני מספר שנים, פרט למה שהיה בקן סאן-פאולו עד שנות ה-60, נמצאים כיום בארכיון של גבעת-חביבה. Sergio_Nedal, שהיה ראש הקן בשנת 1974, כתב לי ביולי 2000, שהוא זוכר היטב את "הספר הכחול", וידוע שהוא נשרף יחד עם יתר המסמכים שהיו במזכירות הקן, כאשר ה-DOPS (המשטרה הפוליטית הממונה על ביטחון הפנים בבראזיל) החלה לסרוק את המוסדות היהודיים.

כאשר התחלתי לכתוב את זיכרונותיי עשיתי הכול כדי להשיג את היומן: כתבתי לאורצי, פניתי לשליחים שיצאו לבראזיל, כתבתי לחברים שהיו בזמנו בהנהגת הקן, נברתי בארכיון התנועה בגבעת-חביבה, שם מצאתי חומר רב מהתנועה בבראזיל, אבל תעודות מהשנים הראשונות של קן סאן-פאולו - מעט מאוד.

רק לאחרונה הצלחתי להתחקות על גורל התעודות מאותה תקופה, שכל כך דאגתי להן: בשנות ה-60 השתלטה כת צבאית על שלטון בבראזיל, ועל היישוב היהודי עברה תקופה קשה של אי ודאות וחרדה, שלא פסחו על התנועה שלנו. בקן ריו אספו את תעודות, המכתבים והחוברות, ארזו אותם בארגז פח גדול והטמינו אותו באדמת החצר. כל החומר הזה נמצא היום בארכיון התנועה בגבעת-חביבה. ואילו בסאן-פאולו הבהלה הייתה גדולה, ככל הנראה: שם מיהרו לשרוף את הכול...

היינו נוהגים להתחיל את הישיבות באשרור הדיווח על הישיבה הקודמת (לזכותו של טאקסר ייאמר, שהוא הקפיד הקפדה יתרה על הנוהג הזה, ולא עלה על דעתנו להתחיל ישיבה בלי לקרוא את הרשום ביומן על הישיבה הקודמת). בתור מזכיר טכני (למישרת המזכיר לא הייתה המשמעות של "מנהיג", כמו במפלגה הקומוניסטית) הייתי מציע בתחילת הישיבה את הסעיפים לדיון. החברים היו מוסיפים הצעות משלהם. לאחר ההסכמה על סדר היום ניהלתי את הישיבה על פיו. בדרך כלל טאקסר היה הדמות הדומיננטית בדיונים, ועמדותיו נתקבלו ברוב המקרים. אם חלקנו על דעותיו, הוא היה מאיים לעזוב את הישיבה, שהתקיימה אצלו בבית. חתרנו תמיד למצות את המשותף, ואינני זוכר שאי-פעם הכרענו מחלוקת על ידי הצבעת רוב. למרות הוויכוחים בינינו, פעלנו כצוות מלוכד, וההחלטות נתקבלו בהסכמה כללית, אחרי מיצוי הנושא (קונצנסוס, כפי שאהבנו לכנות זאת).

משיחות עם הררי ידעתי שהוא יעמוד על כך שאכנס להנהגה הראשית. הדבר החמיא לי, ולא אכחיש שהתגאיתי בכבוד הזה, למרות שהתנגש בתוכניותיי האישיות. בקיצור, הגעתי כבר לגיל 20, סיימתי את התיכון עם תעודת בגרות - ומה הלאה? פרט לאשר קובס, שהיה פעיל בבית"ר, כל חבריי בכיתה נרשמו לאוניברסיטאות, מי להנדסה, מי לרפואה, וכולם עברו בהצלחה את מבחני הכניסה (exames_vestibulares) ונתקבלו לפקולטות השונות. נרשמתי ל-Faculdade_de_Urbanismo (פקולטה לבניין ערים), ענף חדש ב-Politécnica, הטכניון היוקרתי בסאן-פאולו. הפקולטה הזאת, הראשונה מסוגה בדרום אמריקה, הוקמה הודות לעיזבונו של אדריכל מפורסם, שתרם למדינה את ספרייתו המקצועית הענקית, את ביתו (ארמון קומתיים במרכז העיר) וסכום כסף מכובד, בתנאי שיוקדשו להקמת הפקולטה. הכול היה מוכן לפתיחתה - צוות מורים בעלי מוניטין, ומרצים-אורחים מאוניברסיטות איטלקיות. שישה תלמידים בלבד (ואני ביניהם) נרשמו לפקולטה הזאת והמתינו למבחני הכניסה, שהתמהמהו משום-מה. אחרי עלייתי ארצה הגיעה לידי הזמנה להרשמה ללימודים: מבחן הקבלה בוטל, כפיצוי לזמן שהפסדנו בהמתנה.

שאיפתי לאדריכלות הייתה עזה, ואינני בטוח שהייתי מפסיק את לימודיי אם הייתי מתחיל בהם, אפילו אם הדבר היה כרוך בעזיבת התנועה. בשנה האחרונה בתיכון עבדתי כשרטט בחצי מישרה במשרד לתכנון בניינים, והשתכרתי די טוב לפרנסתי. אבל בגמר התיכון נדרשתי במפגיע לעבוד יום עבודה שלם, כי הם לא היו מעוניינים להעסיק שרטט לשעות אחר הצהריים בלבד. לא יכולתי להיענות להם, בשל התחייבויותיי לתנועה וכוונתי להמשיך בלימודים. נאלצתי להפסיק את העבודה, ותרתי אחר מישרה חלקית אחרת, כשרטט או כגרפיקאי (סיימתי בהצטיינות קורס ערב תלת-שנתי לגרפיקה שימושית בבית הספר המקצועי לאומנויות).

עם בואם של השליחים הייתי טרוד מכדי להתפנות לחיפוש עבודה.

הייתי במבוכה: מצד אחד המשך לימודיי לא היה ברור, מצד שני, אני כבר בן 20 ומובטל. המצב הכלכלי של הוריי לא היה שפיר ולא יכולתי להרשות לעצמי לחיות על חשבונם. התנועה הייתה ערוכה בקושי לפרנס את השליח. גם היה מנוי וגמור עמי לעלות ארצה, אם באמצעות אחת ההכשרות בדרום אמריקה, אם באמצעות עלייה ב', כפי שעשו אברהם לבנדובסקי (הפעם בהצלחה) וצעירים אחרים מריו. אם לבטים אלה לא הספיקו, המשפחה לחצה שאעזוב את התנועה: "הציונות רק תרוויח אם תדחה את עלייתך לאחר הלימודים, ותגיע לארץ כאדריכל", אמרו. כדי לתת לנימוק הזה תוקף משכנע, העמיד אותי אבא בפני ברירה: או שאמשיך בלימודים או שאעזוב את הבית!

שוחחתי עם הררי על מצבי, והצעתי לו שאצא מיד להכשרה בארגנטינה. הוא לא הסכים בשום אופן שאפסיק את פעילותי בקן, ואף דרש ממני להצטרף להנהגה הראשית, לפחות עד שזימן השליח יתערה בתפקידו. הסברתי לו, שלא אוכל לשמור על יחסים תקינים עם משפחתי אם אעזוב את הלימודים, למרות שהפקולטה שבה נרשמתי עדיין לא התחילה לפעול, וייתכן שמצב זה יימשך חודשים רבים, אולי אפילו שנה. בכל מקרה, טענתי, כל עוד אשאר בבראזיל אמשיך בלימודים, למען שלום בית; המשך הלימודים היה גם משאת נפשי.

בכנס הבוגרים שהררי כינס בסאן-פאולו התנגדתי בכל כוחי לשינוי המצב הארגוני בתנועה. חזרתי שוב ושוב לטענה, שעדיין לא בשלו התנאים להקמת הנהגה ראשית כפי שהיא צריכה להיות, ורצוי לתת לזימן שהות לגבש את התנאים האלה. הקמת ההנהגה בטרם עת תוליד יצור בוסר פגום, שלא ימלא את הציפיות. גם טאקסר צידד בעמדה זו והגן עליה בחירוף נפש ובלהט האופייני לו, אבל ללא הועיל.

באחת הפסקות לצורך התייעצות בין החוגים השונים נכנסתי לוויכוח קולני עם הררי, והאשמתי אותו בראייה חד-צדדית ובחוסר הבנת המתרחש בתנועה בבראזיל. גיניתי במילים חריפות את לחצו העיקש לכפות עלינו את ההנהגה. בלהט הוויכוח איבדתי את השליטה והתחצפתי אליו. אבא, שעמד על ידי (הוא היה חבר בחוג ידידי התנועה, שהיה מורכב משומרים לשעבר והוריהם של חברי הקן, ובא לצפות בנעשה בכנס), ניסה להרגיע אותי, ללא הצלחה. כשתחנוניו לא הועילו, סטר לי פתאום סטירת לחי מצלצלת: "כך לא מדברים אל שליח מארץ-ישראל."

מה אומר ומה אדבר? הפעם הוא השתיק אותי. עמדתי נבוך ומבויש. היום אני מבין את מעשהו, אם כי אינני מצדיק אותו. אבא לא התכוון להגן על כבודו של הררי, אלא מצא פורקן לתרעומת בלבו, על שאני מכלה את כוחותיי "בעיסוקים הילדותיים האלה", במקום לדאוג לעתידי. ככל אב יהודי מהגר, הוא חלם שבנו יצליח במה שהוא נכשל.

לאחר שעות של ויכוחים הגיע הכנס להחלטות. הכול התרחש כצפוי: ההנהגה הראשית תקום, בסאן-פאולו. הצעת הפשרה הייתה: שני חברים מריו יצטרפו אליה ויבואו לישיבות לפי הצורך, מדי חודש-חודשיים; קשר הדוק יותר בין שני הפלגים יתנהל באמצעות הטלפון. כצפוי, לא יכלו בסאן-פאולו לוותר על טאקסר ואורצי. הם אכן נבחרו להנהגה, למרות גילם והסתייגויותיו הרעיוניות של טאקסר (הוא פסל את עצמו לתפקיד בגלל היותו נשוי ובעל עסקים). גם אני נבחרתי. לפי הצעתו של אורצי, לחצו על נח פויגלמן להצטרף, אף שברור היה שהשתתפותו תהיה פאסיבית ביותר. סיבת בחירתו היתה שקופה למדי: לאזן את השפעתו של טאקסר. שכן אורצי וטאקסר לא הסתדרו ביניהם ואני לא רציתי לשמש לבדי לשון המאזניים והמפשר ביניהם.

אנשי ריו התקשו להכריע בין שלושת המועמדים שגיבשו: צבי גנדלסמן, שמואל שולץ ויעקב פלברג. לבסוף נתמנו שלושתם. התפלאנו מדוע לא הציעו את גלאט - הרי הוא הופיע כדובר הקן וכמנהיגו. גם השתוממנו שעקיבא שכטמן לא הוצע כלל. ההסבר: כמזכיר הקן היה עקיבא עסוק מעל לראשו, ואין להכביד עליו. על גלאט מילאו פיהם מים ונמנעו מהסברים: עניין פנימי שלהם, נקודה!

עוד באותו ערב התכנסה ההנהגה החדשה בביתו של טאקסר לפגישתה הראשונה, בהשתתפותם של הררי וזימן. סיכמנו סידורים ראשוניים על פעולתנו בעתיד, והתמקדנו במושבת הקיץ שאמורה להתקיים בעוד חודש. סוכם שקן ריו יצטרף אליה כשותף מלא, ושניים מחבריו ייקבעו לצוות המארגן. מסאן-פאולו נתמנו שמואל קליימן על הצד הלוגיסטי (ציוד ומזון) ושלמה טאקסר (אחיו הצעיר של יצחק, שהצטרף לקן לא מזמן) לגזבר המושבה. מטעם קן ריו נקבעו כחברי הצוות צבי גנדלסמן ושמואל שולץ. ישראל זימן השליח קיבל על עצמו את הכנת תוכניות הפעולה התרבותית והחינוכית לשכבות השונות. כיון שיצחק טאקסר עמד להעדר מהעיר מחמת עניינים פרטיים, ואני עמדתי לצאת לחופשה (להלן אסביר מדוע), נשאר אורצי נציג ההנהגה הראשית החדשה.

*

בשיחה עם הררי בעניין הבעיות הלימודיות שלי הוסכם בינינו, שאקח חופשה של שבועיים על מנת להתכונן למבחנים הצפויים לי בשבוע הראשון של המושבה, ואחרי כן אצטרף. בעת בחינות הסיום בתיכון היינו אמורים להתייצב מדי יום למבחן אחד או שניים, פרט ליום ראשון. יום הכיפורים חל במקרה באותו השבוע, ומשלחת תלמידים יהודים פנתה למנהל התיכון בבקשה לדחות את הבחינות גם מיום זה, המקודש ליהודים. הוא לא הסכים, אבל גילה נדיבות כלפינו, והציע לתלמידים היהודים שלא יופיעו למבחנים ביום זה, את הזכות להיבחן במועד אחר, שייחשב להם כמבחן ראשון (כלומר, תישמר להם הזכות למועד נוסף, במקרה של כישלון). רוב התלמידים היהודים לא ניצלו את האפשרות הזאת, מחשש שיפסידו את ההרשמה לאוניברסיטה. הייתי בין המעטים שלא הופיעו לבחינות ביום הכיפורים. כאחד מדוברי המשלחת, וכבעל הטיעון הנלהב למען שוויון זכויות ליהודים, לא יכולתי לנהוג אחרת. לבחינות, שנאלצתי לגשת אליהן במועד המאוחר, היתה חשיבות רבה. כישלון בהן היה מעכב את קבלת תעודת הבגרות, שהייתי זכאי לה עקב המבחנים החיצוניים, הממשלתיים, שעברתי בהצלחה. בלי תעודת בגרות אין הרשמה למבחני הקבלה של האוניברסיטה.

37
נסעתי לבית דודיי ב-Garça, עיירה בצפון-מערב המחוז, במרחק כעשר שעות ברכבת. שם יכולתי להתנתק מענייני התנועה ולהתמסר לשינון החומר למבחנים. אהבתי לבלות שם את חופשותיי. דודה חייקה, אחות אמי, ובעלה זלמן פינקו אותי כהוגן. חיבבתי את שתי בנותיהם, הצעירות ממני, והתיידדתי עם בני משפחתם בני גילי בעיירה. במשך שבועיים הרגשתי כאילו אני חי בפלאנטה אחרת: שקוע בשינון החומר לבחינה ונהנה מבילויים. למשפחה היה מנוי על תא מיוחד בקולנוע, והלכתי לסרט כמעט מדי ערב.

הייתי זקוק למנוחה הזאת. היום אינני מבין איך עמדתי בפעילות האינטנסיבית בתנועה, בלימודים, בשיעורי הערב בגרפיקה, בעבודה אחר הצהריים, ועוד מצאתי זמן לשבת בספרייה העירונית ולחטט באנציקלופדיות. הישיבות בביתו של טאקסר נמשכו בדרך כלל עד מאוחר בלילה. אחרי חצות לא פעלה התחבורה הציבורית, והייתי חוזר הביתה ברגל. כמו כן, תמיד החזקתי על ידי ספר לקריאה, לכל הזדמנות. הגעתי לתשישות, ונראיתי כשלד עצמות (שקלתי פחות מ-50 ק"ג).

*

ימים חלפו ביעף. עם שובי לסאן-פאולו נקלעתי ישר לתוך מערבולת. התברר כי הררי לא השיג אשרת כניסה לארגנטינה, אך למרות הפצרותינו שימשיך לשהות בסאן-פאולו חודש או חודשיים נוספים, להרצת המנגנון החדש שהקים במו ידיו, הוא העדיף לצאת לאורוגוואי ולנסות משם להמשיך ליעדו - ארגנטינה.

תסבוכת ראשונה: עוד בישיבה הראשונה של ההנהגה הראשית, שבה השתתפתי, דרש מאיתנו הררי סכום כסף גדול עבור "קרן השומר". השבנו לו, שכל המשאבים שברשותנו שמורים למימון המושבה, והצענו שמיד אחרי המושבה נערוך מגבית. למרות זאת, לפני נסיעתו הוא הצליח לקבל מאורצי את חסכונות הקן המופקדים בבנק. התרגזתי על אורצי (וגם טאקסר לא חסך ממנו את שבט לשונו). אורצי התגונן בטענה שלא הייתה לו ברירה: הררי נתן לו "פקודה בשם ההנהגה העליונה".נשארנו בלי פרוטה שחוקה בקופה.

זה עדיין לא הכול. כידוע, הצרות באות בצרורות.

תסבוכת שנייה: ישראל זימן לקה בשטף דם במוח. הרופאים קבעו שסיכוייו להירפא בבראזיל קלושים למדי. ידענו שזימן הוא אחיינו של הרב אבא הלל סילבר, ממנהיגיה הדגולים של הציונות האמריקנית. אורצי התקשר אליו בטלפון, והדוד שלח כרטיס טיסה. העלו את ישראל באלונקה על מטוס לארצות-הברית, ושם הוא אושפז בבית-חולים לזמן ממושך. כאשר החלים, חזר לקיבוצו מענית. לימים עזב את הקיבוץ, איננו יודע מדוע, ועבר לירושלים. הוא התחתן, עבד במדור לחיפוש קרובים של הסוכנות היהודית, או במקום דומה. נפטר לפני שנים אחדות. לא עלה בידי לפגוש אותו בארץ.

תסבוכת שלישית, הקשה מכולן: ההתרחשויות במושבה.

הסתלקותו הפתאומית של זימן השאירה את המושבה ללא תוכנית לפעילויות השונות. אמנון פנה לעזרתי, לתכנון הפעילויות לימים הראשונים לפחות. התקשרנו לחברים בריו וביקשנו שיקדימו את בואם כדי לסכם את הפרטים. הסתבר שאורצי לא היה כלל בסוד ענייני המושבה. באו גלאט ושולץ. הם ביקרו את טאקסר בחנותו וסיכמו עמו להיפגש בערב בביתו.

עוד לפני השעה שנקבעה (8 בערב) כבר היינו בביתו של טאקסר, כל חברי ההנהגה הראשית: אורצי, נח, טאקסר ואני. הבוגרים שטיפלו בענייני המושבה הוזמנו, אבל רק משה ואמנון הגיעו. גלאט ושולץ התמהמהו לבוא, ומישהו אמר שהם נמצאים אצל שמואל קליימן. התחלנו לשוחח והאווירה התחממה. אמנון ואורצי התלוננו שאין להם מידע על המתרחש: אין משתפים אותם בענייני המושבה, והחברים שבאים מריו מתחמקים מהם. טאקסר חיווה את דעתו, שיש לסמוך על ועדת המושבה שנבחרה ולהניח לה לפתח יוזמה. אם הם מסתדרים בעצמם ואינם מבקשים את עזרתנו - מה טוב; מוטב לא להתערב. אורצי קיבל את דבריו כעקיצה אישית נגדו, ונפגע. הוא הזהיר, שבתור גזבר ההנהגה לא יישא באחריות להתחייבויות כספיות שלא תואמו עמו מראש.

חילופי הבליסטראות בין אורצי וטאקסר (נח ניסה לשווא לפשר בין הנצים) השכיחה מאיתנו את הזמן החולף. פתאום שמנו לב שכמעט חצות והאורחים מריו עדיין אינם. כבר עמדנו להתפזר, והנה הם מופיעים, בליווי שמואל קליימן ושלמה טאקסר, הממונים על הארגון הלוגיסטי של המושבה.

הם היו עסוקים בעניינים המעשיים: גלאט קרא הצהרה מהכתב: כיון שחברי ההנהגה הראשית לא היו פעילים בהכנת המושבה, הם אינם רשאים להתערב בענייניה. כל הסמכויות וההחלטות הן בידי הוועדה המארגנת בלבד!

דבריו הקפיצו את טאקסר, שכנראה שכח מה טען קודם כלפי אורצי. איך תיתכן חוצפה כזאת? ההנהגה הראשית נבחרה באופן דמוקרטי והיא נושאת באחריות לכל דבר הנעשה ומתרחש בתנועה. אי השתתפותה הישירה בעניין כלשהו אינה גורעת כהוא זה מסמכותהּ ואחריותה! כמו כן, גנדלסמן ושולץ, שהיו כן פעילים, האם אינם חברי ההנהגה?

הוויכוח התלהט, והפעם אורצי הוא שהרגיע את הרוחות בהצעת פשרה, ושילם לטאקסר במטבע שלו: הוועדה המארגנת תנהל את המושבה, וכל זמן שהעניינים יתנהלו כשורה, ההנהגה הראשית לא תתערב. הצעתו נתקבלה.

תסבוכת רביעית: החברים מריו היו אמורים להביא עמם את דמי ההשתתפות של החניכים והחברים מקן ריו. הכסף היה נחוץ לרכישת המזון והציוד (על מצב הקופה שלנו כבר סיפרתי). אך הם לא הספיקו לאסוף את הכסף; היו להם בעיות גבייה. הם גם הצטרכו לרכוש כרטיסים לרכבת. הם הסתבכו במבצע מכירת כרטיסי הגרלה ל"שוק למען המושבה" (לסיבסוד השתתפותם של החניכים). לפיכך הבטיחו להביא את חלקם כאשר יגיעו עם המשתתפים בעוד שבוע. בריו היו רשומים למושבה 30 צופים, ובשבוע האחרון עמדה להצטרף קבוצת "בני היער" (בני 12-10). הודענו לחברים מריו שלא כדאי להביא ילדים צעירים כל כך: נצטרך לגור באוהלים בלבד, האמצעים לרשות הוועדה המארגנת דלים (אין כסף!), והזמן שנותר להתארגנות דחוק ביותר. אך אלה לא הסכימו לוותר.

סוכם להשאיר את הנושא פתוח: נראה איך הדברים יסתדרו, ואז נחליט. גם סיכמנו בקווים כלליים מה נעשה בימים הראשונים, עד שהבוגרים שיבואו יספיקו להתארגן וייקחו לידיהם את הניהול המלא של המושבה. הפגישה הסתיימה מאוחר בלילה, באווירה אופטימית.

38
בוקר ליוויתי את גלאט לשדה התעופה. שולץ נשאר יום נוסף, להשלמת רכישת המצרכים. שוחחנו על ענייני התנועה, שיחה ידידותית חובקת עולם. יצאתי בהרגשה שהגענו להבנה ולשפה משותפת. טעיתי טעות מרה: התסבוכות שמאחורינו היו אך מקדמה דלה למה שנכון לנו.

עבור המושבה שכרנו חווה המרוחקת שעתיים נסיעה ברכבת. למרות קירבתה הייתה החווה נידחת למדי - במרחק כמה קילומטרים של שביל עפר מתחנה עלובה, שרק רכבות מאסף עצרו בה. בחווה היה מבנה בנוי אחד בלבד, בית לבנים קטן. נאלצנו לשכור אוהלים כדי לשכן בהם את המשתתפים. חיל החלוץ של צופים אחדים הקדימו לבוא לחווה להקמת המחנה ולהכנת הארוחה ליום הראשון. משה שטרויך ושלמה טאקסר יצאו לדרך במשאית עמוסה ציוד ואספקה, שעל פי התכנון הייתה אמורה להמתין לנו בתחנת הרכבת, להובלת המזוודות והחבילות.

המתנו לרכבת שתביא את המשתתפים מריו. להבדיל מהרכבת בקו Campinas-São_Paulo-Santos, שהייתה בבעלות בריטית, ולפי הגעת הרכבת יכולת לכוון את שעונך, הרכבות הממשלתיות לא שמרו על זמני היציאה. מתי שהגיעו, הגיעו.

שעת בין ערביים. הרכבת המיוחלת הגיעה - באיחור של שש שעות. כל אוהדי הקן בעלי רכב גויסו להסעת הבאים ומזוודותיהם ללשכה. המבצע לא היה פשוט, כי באו חניכים רבים יותר מהמצופה, ומזג האוויר הסגרירי והקר לא הבטיח טובות.

חברי הקן המתינו לאורחים בלשכה. הם היו אמורים לארח אותם בביתם. עקב הצפיפות של האנשים והמזוודות, התיישבו רובם על המדרגות, עייפים ורצוצים, והמתינו לחלוקתם בין המארחים, שייקחו אותם לארוחת ערב וללינה. יחד עם אנשי ריו הגיעה קבוצה מבאהייה, שלוש בנות ושני בנים. הציגו בפניי את שושנה שפילברג, מזכירת הקן, שעמה התכתבתי בלי שהכרתיה אישית. החלפנו כמה מילים; היא נראתה לי תשושה. בתוך המהומה הגדולה הבחנתי ביהודית (היום יהודית קוצינסקי, חברת געש), וביקשתיה לקחת את שושנה לביתה; המקרה היחיד שדאגתי לו אישית באותו ערב. אצבע אלוהים כיוונה את הזיווג שלי, ואני אף לא חשדתי בכך.

39
למחרת השתפר מזג האוויר. בסאן-פאולו תהפוכות כאלה הן תופעה שבשגרה; העיר יושבת על רמה, בגובה 800 מטר מעל פני הים, בפסגת רכס הרי Mantiqueira המתפרסים לאורך האוקיאנוס האטלנטי, ולכן נתונה להשפעות האקלימיות המתחלפות בשני מישורי פרשת המים. פתאום יום יפה, פתאום גשם. איש איננו מתרגש מכך. הרוצה להבטיח את עצמו, ייטול עמו מטריה גם ביום בהיר שטוף שמש.

למחרת נסענו ברכבת לחווה, כמאה איש. תפסנו קרון שלם. במשך כל הנסיעה בקעו מן הקרון שירים עבריים עד לב השמיים. חוויה.

בתחנה לא חיכה לנו איש. התיישבנו על הרציף, ואחד הצעירים התנדב לרוץ לחווה לברר מה פשר הדבר. הוא חזר לאחר שעה ובפיו הבשורה, שהמשאית טרם הגיעה. החל להחשיך. החלטנו לא להמתין עוד. לקחנו את המזוודות והתחלנו ללכת ברגל. התארגנו כך שהחזקים יותר יסחבו את המשאות הכבדים יותר, ויצאנו לדרך בשיירה עורפית ארוכה. בוגרים אחדים, ביניהם אני, הלכנו במאסף, כדי לעזור לחלשים ולאיטיים.

תחילה היה המסע עליז ומבודח, במצב רוח מרומם - צעדה מלווה בשירה נלהבת. אט-אט קדרו השמים והחל לטפטף גשם דקיק, במשורה. רעמים וברקים בישרו את הבאות, ואני הגברנו את מהירות ההליכה. המטען הכביד. מישהו הניח את המזוודה שסחב מתחת לעץ בצד השביל, ומיד נערם שם הר של חבילות ומזוודות. ארובות השמים נפתחו ושיטפון ניתך עלינו. האדמה הפכה לעיסת בוץ דביק, ונדרש מאמץ להתקדם בהליכה המואצת, כאשר החזקים גוררים את הבנות ואת הצעירים יותר.

הגענו לחווה בעלטה מוחלטת. כולנו הצטופפנו בבית היחיד. דלקו שם כמה פנסי-רוח (פנסי "לוקס"). הייתי בין האחרונים שהגיעו, ובדקתי, לפי רשימה בידי, האם לא נשכח מישהו בדרך.

המבוגר היחיד עמנו היה אביו של הצופה בנימין קסוי, דוד קסוי, איש אמיד ושתקן. אורצי קירב אותו לחוג אוהדי התנועה והוא נעשה למין patrono (שושבין) של הקן, נכון תמיד לתמוך ולעזור לנו. הוא התנדב ללוותנו ביום הראשון של המושבה, וגילה תושייה רבה במצב שאליו נקלענו. בשקט וביעילות פעל להצלת המצב.

מצאתי את רוב הצעירים שכובים על הרצפה, אחד ליד השני, ואבא קסוי מתרוצץ ביניהם לכסותם ולהגיש להם קפה חם. הצופים שהקדימו לבוא לפני שבוע להכנת המחנה הביאו עמם את הדרוש להם: שמיכות, מיטות רוח מתקפלות, מזרנים ומזון. אך עיקר הציוד והאספקה הועמס במשאית שיצאה מסאן-פאולו לפני יומיים, וטרם הגיעה, למרות שמדובר בנסיעה של שעתיים בלבד.

התקשינו ליבש את הבגדים הרטובים. השתדלנו שכולם יתמקמו על הרצפה ויירדמו. כאשר ההמולה נרגעה התכנסנו במטבחון, חברי ההנהגה הראשית והנהלת המושבה, לטכס עצה מה הלאה. בחוץ היה גשם שוטף, גורל המשאית - תעלומה, בקיצור: עסק ביש! פלא הדבר שהיאוש היה מאיתנו והלאה. השכלנו לדון במצב באופן ענייני ובקור רוח. גיבשנו תוכנית גמישה למדי ליום המחרת - עם גשם ובלעדיו; עם המשאית ובלעדיה. דבר אחר לא העלה איש על דעתו: לפזר את המושבה ולחזור העירה.

אבא קסוי לא השתתף בהתייעצות. הוא המשיך להסתובב בין הנרדמים, מתעניין בשלומם. אחרי שסיכמנו מה שסיכמנו, השתדל כל אחד מאיתנו למצוא פינה פנויה להניח בה את עצמותיו. בתור מיטות השתמשו כולם בספסלים ובשולחן שבמטבחון. קראתי לקסוי והצעתי לו מקום לשכב. גיליתי בפינה מיטת שדה מתקפלת - לא השתמשו בהּ בגלל רגל שבורה. בהרבה עמל ומעט תושייה הצלחתי למתוח את היריעה בעזרת מטאטא, ולהשעין אותו על שתי מיטות אחרות.

מרוצה ממלאכתי, החלטתי לבדוק את מצב העניינים לפני שאשכב במיטה שסידרתי לי. סיירתי בכל הבית, בזהירות, שמא אדרוך על מישהו.

נר בודד במטבחון הבהב באפלה, בקצב הנשימות והנחירות הקצובות של הישנים העייפים. הבחנתי בקול נקישת שיניים מהירה שבקע מאחת הפינות. ניגשתי לבדוק מה קורה: בפינה ישבה בחורה מכורבלת, כולה רטובה ורועדת. הייתה זאת שושנה שפילברג מבאהייה. קראתי לה והובלתי אותה בידהּ למטבחון, השכבתי אותה במיטה שסידרתי לעצמי וכיסיתי אותה בשמיכה. כיון שנשאר מקום מספיק, שכבתי על ידהּ. היא המשיכה לרעוד ללא הפסק, ואז שמתי לב שנעליה מכוסות בוץ וספוגות מים. קמתי והסרתי ממנה את הנעליים ואת הגרביים. רגליה היו קפואות, קרות כקרח. שפשפתי אותן במגבת ועטפתי אותן בה. שכבתי שוב, והפעם חשתי שהיא נרגעת ונרדמת.

שקעתי בתרדמה עמוקה. בחלומי הפרוע ביותר לא תיארתי לעצמי מה עתיד לקרות לי עם שושנה בעתיד הקרוב, תוך חמישה חודשים בלבד.

40
שכם בבוקר. איזה בוקר נפלא, שופע אור וחום. מהגשם והשלוליות לא נשאר זכר. הקרקע התייבשה כליל ובשמים להטה השמש. התלאות מאמש נגוזו, כאילו לא היו ולא נבראו. עליזות שרתה בכול. התארגנו במהירות: מי לנקות את הסביבה, מי להכין את הארוחה, מי ללכת להביא את המזוודות (מוטב שלא אתאר באיזה מצב מצאנו אותן).

פתאום הגיחה משאית הציוד, חורקת, נושפת ומתנדנדת. מסתבר שכל מה שהיה יכול לקרות למנוע ולמשאית, אכן קרה. אינני מסוגל לפרט בשפה המקצועית את כל התקלות שהם התנסו בהן, אבל מהאודיסיאה שסופרה לנו הבנתי, שהאוטו נזקק ל-overall שלם. פירקנו את המטען והקמנו מיד את המאהל. ארוחת הצהריים התאחרה, אבל הייתה סעודה לתפארת. או שמא היינו מאוד רעבים.

לקראת הערב התכנסה הנהלת המושבה לסיכום המצב. הפעם שרר הלוך רוח של שביעות רצון ואופטימיות. לכן יכולנו מר קסוי, אורצי ואני לחזור בערב העירה, בהרגשת סיפוק, שהנה חלפה הרעה ואנחנו משאירים מאחורינו מושבה שעלתה על דרך המלך. אשרי המאמין...

עם שושנה לא נפגשתי במשך כל היום. שמתי לב שהיא מתחמקת ממני ונמנעת מלהביט בי. הבנתי שהיא נבוכה; כיבדתי את רגשותיה ולא פניתי אליה. כאשר עמדנו ללכת לתחנה היא ניגשה אליי עם מכתב להוריה, וביקשה לשלוח אותו בדואר. הבטחתי לה לדאוג להעביר מיד למושבה כל מכתב שיגיע לתיבת הדואר של הקן (בידי היה המפתח של התא). באותה הזדמנות התעניינתי בקן בבאהייה, וסיכמנו להמשיך בשיחה בסאן-פאולו, אחרי המושבה. עוד אספר על ההמשך, אבל כאן אגלה את המאוחר: שושנה ואני נישאנו. אבל לישון עמהּ במיטת שדה מתקפלת לא הזדמן לי שוב.

41
הסתגרתי בביתי כדי להשלים את שינון החומר למבחן שהצטרכתי לגשת אליו. בעודי שקוע בבליעת ספרים ורישומים, הופיע אמנון. הזדעזעתי ממראה פניו. הוא היה חיוור ומדוכדך. מעולם לא ראיתיו כך. מרוב התרגשות התקשה לדבר, הוא, שהמילים זרמו אצלו כמעיין המתגבר.

סיפורו היה מדהים, ועקב ניסיוני בעבר התייחסתי אליו בהסתייגות ובזהירות: לדבריו, גלאט מתנהג במושבה בצורה מחפירה ומופקרת. מעשן בפרהסיה באופן פרובוקטיבי, מחלק סיגריות לנערים ודוחף אותם לעישון, בהטיפו שכל הסיפור הזה של "עשרת הדיברות של השומר" הוא אנכרוניזם, נחלת העבר, יפה לתנועה בפולין של שנות ה=30, ומזמן אבד עליו הכלח. הוא המריד את הצופים במושבה נגד הנהגת "הדמגוגים והדיקטטורים" (אנשי ההנהגה הראשית מסאן-פאולו), ובמיוחד שם ללעג את אמנון ואותי. הוא הפיץ את החדשה, שבגלל המצב השורר בארץ, התנועה העולמית שינתה את מסלול ההגשמה העצמית של הבוגר והכריזה על עלייה ד', כלומר: על הבוגרים לעלות ארצה מיד, בכל דרך שהיא, על מנת להצטרף לפלמ"ח. שמעתי על מעשים נוספים של גלאט, אך אני מעדיף לא להעלותם על הנייר.

לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. הרי לא חלף שבוע מאז ניהלתי עם גלאט במשך שעתיים שיחה חברית בשדה התעופה, שהשאירה בי התרשמות לגמרי שונה. כדי להוכיח לי שהפעם הוא דובר אמת, הושיט לי אמנון את הרשימות שהכין בכתב להרצאתו לצופים על "יסודות המאטריאליזם הדיאלקטי", שהוא לא הצליח לסיים, משום שגלאט שיסע אותו באמצע ההרצאה והתפרץ בצעקות "רמאי", "קשקשן". הוא הקניט את אמנון ואמר שהוא אינו יודע מה הוא שח, שכל דבריו קש וגבבה ושטויות שדופות, ולא איפשר לו להמשיך את ההרצאה. קראתי את הרשימה ולא מצאתי בה דופי, הכול דברים ידועים ומקובלים, ערוכים בשפה פשוטה ומסודרת.

התקשרתי בטלפון לטאקסר. לא הספקתי למסור לו מה שבפי והוא, כולו תרעומת וריתחה, הקדים אותי. לדבריו שלמה אחיו היה אצלו וסיפר לו על המתרחש במושבה. הדברים התאימו למה ששמעתי מאמנון. קבענו להיפגש בערב.

41
כאשר הגעתי עם אמנון לביתו של טאקסר, כבר מצאנו שם את נח ואורצי. הדעות היו שונות וסותרות, על פי התסריט המקובל אצלנו: אורצי - בית הילל, טאקסר - בית שמאי, ונח משתדל לפשר ביניהם. טאקסר סיפר שהחברים מריו לא שילמו עדיין את חלקם עבור השתתפותם במושבה, ואחיו שלמה, גזבר המושבה, שילם מכספו הפרטי לרכישת הציוד והאספקה. שלמה גם חתם על המחאות, שקע בחובות עד צוואר, וכבר לא היו לו אמצעים להבטחת המשך המושבה. טאקסר דגל בפיזור המידי של המושבה. החברים האחרים התנגדו לצעד קיצוני כזה, אבל לא היו להם הצעות ברורות מה לעשות. לבסוף הוחלט על דעת כולם, שלמחרת בבוקר, יום שבת, ניסע כולנו למושבה לבדוק מה מתרחש, ונחליט במקום איך לנהוג.

בערים הגדולות בבראזיל, במסחר ובתעשייה נהוג מה שמכונה "השבוע אנגלי" - שבתון החל ביום שישי אחר הצהריים עד יום שני ב- 8 בבוקר.
42
הגענו למושבה השכם בבוקר במכוניתו של טאקסר, אוטו ישן ומצומק שהדבר היחיד הטוב בו היה שנסע איכשהו. כינסנו את ועד המושבה באוהל הישיבות וההרצאות. גלאט בא כשהוא מעשן בשחצנות סיגריות בשרשרת. להערת טאקסר שאין מעשנים בישיבות, הגיב שהוא מעשן מילדות, עוד לפני כניסתו לתנועה, ואינו רואה סיבה להסתיר את הרגליו. התפתח ויכוח קשה ומייגע. המדריכים הצעירים, במיוחד אלה שהשתייכו לקבוצה של אמנון, כולל אחיו דניאל, צידדו גלויות בגלאט, והיו להם אין-ספור השגות וטענות נגד ההנהגה הראשית (שלמעשה לא הספיקה עדיין לפעול). הדיון נראה עקר וללא סיכוי להגיע להסכמה. לא רצינו לערב את הצעירים בוויכוחים, שהתנהלו באוהל בקולניות, והחלטנו שמוטב להפסיק ולסכם את עמדתנו בישיבת ההנהגה הראשית בביתו של טאקסר. חזרנו העירה ונפגשנו בערב כל חברי ההנהגה הראשית מסאן-פאולו. שולץ, שבדיוק הגיע מריו, הצטרף.

עקב התנאים במושבה, במיוחד המצב הכספי הדחוק, טלפנו לגנדלסמן (שגם הוא היה חבר ההנהגה הראשית), שעדיין היה בריו במטרה לבוא עם "בני היער". סיפרנו לו על המתרחש וביקשנו שימנע את בואם של משתתפים נוספים, כי אין מקום לקלוט אותם. גם שולץ דיבר עמו ואישר, שבואה של קבוצת "בני היער" אינו רצוי, ו"בני היער" מסאן-פאולו יבואו למושבה רק לביקור אחד של יום ראשון.

הדיון הפעם היה שקט ונוקב. שקלנו את כל הצדדים והאפשרויות, וסיכמנו, שיש לסלק מהמושבה את גלאט ועוד שתי בנות (צופות בוגרות) מסאן-פאולו. הדפסתי בו במקום, במכונת כתיבה, מכתב אל ועד המושבה ובו הדרישה הזאת, והדגשתי, שאי-ביצועה המידי יגרור ניתוק מגע עמם והסרת האחריות מצדנו להמשך המושבה ולמימונהּ.

שולץ נסע למושבה למחרת בבוקר והמכתב עמו.

*

כעבור יומיים קיבלנו את תשובת הוועד: אין הם מקבלים אולטימטום מההנהגה הראשית! הניתוק שנוצר היה מוחלט, ולא ידענו מה מתרחש במושבה.

43
בינתיים סיימתי את המבחן בהצלחה וקיבלתי את תעודת הבגרות, למרות שבגלל מצבי הנפשי השגתי ציון "מספיק" בלבד. למושבה לא נסעתי עוד. צבי גנדלסמן, למרות אזהרתנו ובקשתנו, הגיע לשם עם קבוצה של עשרה "בני היער" והמשיך עמם ישר למושבה, בלי להתקשר עמנו כלל.

הכסף של שלמה אזל. הוא לא השיג אשראי נוסף, ונאלצו לסיים את המושבה שבוע לפני המועד המתוכנן. מבחינה חווייתית, המושבה הייתה סיפור הצלחה. עצם הדבר שצעירים בגילאים שונים בילו בצוותא שלושה שבועות בחווה מרוחקת והסתדרו בעצמם, הוא ללא ספק הישג. אני מניח שמשתתפי המושבה יזכרוהּ כל ימיהם, כפי שהמושבות בהם השתתפתי נחרתו בזיכרוני. הרי לכל הדעות גם המושבה הקודמת הצליחה, למרות שבגלל תנאי התברואה ותחלואת המשתתפים היא הסתיימה שבוע לפני המועד. עם זאת, עקב המשבר שנוצר, המושבה הפעם לא תרמה לקן סאן-פאולו את התנופה המצופה.

44
הקן בסאן-פאולו היה משותק. החברים לא פקדוהו. הקבוצות לא נפגשו. דווקא ערב הקמת מדינת ישראל, בתקופת גאות בציונות שלא הייתה כדוגמתהּ, נדם השומר הצעיר בסן-פאולו. אמנון, מדוכדך ומתוסכל, נעלם מן האופק. חניכי הקבוצה שלי ניתקו את הקשר עמי. לא ידוע לי אם נפגשו לפחות עם שמואל.

גם משה שטרויך נעלם. אחיו הצעיר ממנו, אליעזר, הקשור למפלגה הקומוניסטית, הסתבך עם השלטונות. אביו לקח אותו לקרוביהם בקנדה, והשאיר את ניהול החנות בידי משה. אליעזר הסתתר בתחילה במושבה, אבל הדבר נודע להורי חניכים, והם נבהלו מהסכנה שבניהם נמצאים במחיצת קומוניסט נמלט. אליעזר נאלץ לעבור ל-estãncia (חווה קטנה) בסביבה, עד שאביו מצא דרך להבריחו אל מחוץ לגבולות המדינה, להצילו מציפורני המשטרה הפוליטית המפורסמת.

אליעזר עלה ארצה והקים משפחה. התפרסם כעיתונאי אמיץ, מראשוני הכתבים שהצליחו לבקר במצרים, בקניה, באיראן של חומייני ואיפה לא?, עם פספורט בראזילאי, כמובן. הוא היה חבר מערכת ידיעות האחרונות, וכתב המזרח התיכון מטעם עיתוני צמרת בבראזיל.

*

קשריי עם שמואל, שלמה טאקסר וחברי ועד המושבה האחרים מההנהגה המקומית של הקן השתבשו לגמרי, במיוחד כשגיליתי, כי מאז הקמתהּ של ההנהגה הראשית על ידי הררי הם יצרו קשר ישיר עם החברים בריו, והסתירו מאיתנו, חברי ההנהגה, את מעשיהם. בקיצור, הם פעלו מאחורי גבנו. אורצי וטאקסר הצליחו לחלץ את שלמה מחובות המושבה, אבל לא היו מוכנים להירתם להחייאת הקן.

צבי גנדלסמן ושמואל שולץ התעכבו בסאן-פאולו ימים אחדים בניסיון להפעיל את הקן ואת הקבוצות, אבל הדבר לא עלה בידיהם, והם חזרו לריו. יורה ברגמן (כיום בינת), שנשאר שבוע נוסף, דיווח לחבריו, שקן סאן-פאולו ריק ושומם, חדל מלהתקיים.

הייתי אובד עצות ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. תקפה אותי תחושה איומה, שמפעל חיי ירד לטמיון. עולמי חרב עלי. החלטתי לתת לזמן לעשות את שלו ולראות מה יילד יום. בלאו הכי לא היתה לי ברירה אחרת.

*

מצב רוחי הירוד ידע הפוגה אחת: הקבוצה מבאהייה נשארה עוד ימים אחדים בעיר כדי לטייל בה. שושנה שפילברג התארחה שוב אצל יהודית. כיון שקיימתי בנאמנות את הבטחתי, להעביר אליה את המכתבים שהגיעו בשבילהּ ובשביל משתתפי המושבה האחרים, ובהסתמך על שיחתנו ביום הראשון של המושבה,

הזמנתי אותה לארוחת צהריים בביתי. יצאנו אחרי כן לטייל בעיר. הסתובבנו במרכז. חוץ מחלונות ראווה ובניינים ענקיים רבי-קומות אין הרבה מה לראות בעיר. חיפשתי משהו מיוחד, ונזכרתי כי ב-Praça_da_República ("כיכר המדינה") נפתחה גלידרייה יפנית שמכרה מעדן חדש ומקורי: קסטה בוואפלה. הזמנתי גלידה, וכך גיליתי את חולשתה של שושנה: גלידה!

ביקרנו גם בקולנוע. אבל שלא תהינה אי-הבנות: במשך כל הזמן שבילינו יחד שוחחנו על נושא אחד ויחיד: השומר הצעיר. היא סיפרה על הקן שהתכוונה להקים בבאהייה, ואני, על סיכויי ההכשרה בבראזיל. כל אחד דיבר על תוכניותיו. אף לא מילה נגעה בקשר האישי שעשוי להתרקם בינינו.

45
שושנה לוינסון, חברתו של אמנון, נסעה לאורוגוואי לביקור משפחתי. הטלנו עליה לדווח ליחיאל הררי על המתרחש בקן סאן-פאולו, וכי ההנהגה הראשית שהוא הקים אינה מתפקדת. למעשה, עקב המשבר שהתהווה, זו שבקה חיים בטרם עמדה על רגליה. דרשנו ממנו לבוא לביקור חטוף ולהסדיר את המצב. היינו מוכנים לשלוח לו כרטיס טיסה.

קיבלנו ממנו מכתב בהול המביע את דאגתו למצב ומודיע לנו, שהחברים בריו מבקשים ממנו להכיר בהם כגוף עצמאי ואוטונומי. הוא מצדו מוכן לחלק את התנועה הבראזילאית לשני "גלילים", כאשר ההנהגה בריו תהיה ממונה על הגיזרה הצפונית לה (כלומר, הקנים ברסיפה, באהייה ובלו-הוריזונטה), וסאן-פאולו - על הגיזרה הדרומית (כלומר "קן" קוריטיבה - שיסל). כל זאת בתנאי אחד ויחיד, המנוסח בבירור ובמפורש, שההנהגה בריו תתחייב להעביר אליו, באופן מסודר, את חלקם ל"קרן השומר".

חמתי בערה בי, ושיגרתי אליו מכתב גדוש מרירות ושצף-קצף. שאלתי: מה אתה מבשל? הרי אתה בכבודך ובעצמך כפית עלינו את ההנהגה הראשית, בלי התחשבות בדעתנו (טאקסר ואני היינו המתנגדים החריפים), ועתה, עוד בטרם הספיקה ההנהגה החדשה להתכנס בצורה מסודרת אפילו פעם אחת ויחידה, במקום להתייצב לימינה, אתה עושה הוקוס-פוקוס ונוטל ממנה את כל סמכויותיה? הצעתי לו, על מנת לשמור על אחדות התנועה, להעביר את ההנהגה הראשית כולה לריו ולשחרר אותנו ממנה. הוספתי, שאמנון ואני החלטנו לפנות להכשרות הדרום-אמריקאיות כדי להתקבל באחת מהן.

לפי המלצתה של שושנה לוינסון, שביקרה בהכשרה באורוגוואי והתרשמה ממנה לטובה, ביקשנו במכתב להצטרף אליה. התשובה: הם מוכנים לקלוט אצלם כל חבר מהתנועה הברזילאית, "פרט לנחום מנדל ואמנון ימפולסקי", שלפי הוראות מפורשות של הררי (שהועברו גם לידיעת יתר ההכשרות) עליהם להמשיך לעבוד בקן. המכתב גם נקב את סכום הכסף שעל כל חבר מבראזיל לשלם על מנת להצטרף להכשרה.

46
יחיאל הררי ישב בארגנטינה תקופה ממושכת כשליח המרכזי של התנועה לדרום אמריקה. רק כעבור שנים, כאשר ריכז את סמינר התנועה בגבעת-חביבה, חידשתי עמו את הקשרים (קיבלתי מטעם מחלקת הבנייה, שבה פעלתי, את התפקיד של רכז הבנייה של הגבעה). הוא היה איש בעל מרץ בלתי נדלה. בערוב ימיו הקדיש את עתותיו לתיעוד תנועת השומר הצעיר, ואסף חומר למונוגרפיות, ביניהן מונוגרפיה על התנועה בדרום אמריקה.

יחיאל הוא אשר שכנע אותי לכתוב זיכרונות אלה. הוא אמנם התכוון לעדות ישירה ומצומצמת, אבל לאחר שקרא את כתב היד של הפרקים הראשונים, עודד אותי להמשיך בכתיבה, ולא הירפה ממני עד שסיימתי. כבר אז סבל ממחלה אנושה, ודחק בי למהר ולסיים: "אין לי הרבה זמן."

הוא הספיק לקרוא את הטיוטה השלמה, וסיכם את התרשמותו במכתב מפורט (מיום 15 בדצמבר 1983). במכתבו העמיד אותי "על כמה עובדות" בנוגע לדברים שכתבתי על פועלו בבראזיל. בתשובתי כתבתי לו: "אחטא לאמת הפנימית שלי אם אשנה דברים מתוך שיקולים עכשוויים, אפילו אם בזאת אתקן אי-דיוקים", משום ש"הקו המנחה בחיבורי זה הוא מה שאני זוכר, כפי שאני זוכר".

בכל זאת, מתוך יחס הכבוד וההערכה שאני רוחש לאיש, אעתיק שתי פיסקאות ממכתבו. כותב הררי:

(א) לא קיבלתי אף פרוטה מקופת התנועה. היה מקובל בזמנים הללו שכל ביקור של שליח היה על חשבון התנועה בה ביקרנו. קח בחשבון, שבמשך כל שנות שליחותי בארצות שונות לא קיבלתי אף פרוטה מישראל או ממקור מקומי. שליח היה צריך להתקיים בכוח התנועה המקומית. לכן שיטת פולין, שיטת "קרן-השומר" - שקיימה את התנועה ואת השליחים - היתה המקור לקיום. לא קבלתי מארץ-ישראל פרוטה, פרט לכרטיס נסיעה, ובכל ארץ הייתי מארגן את פעולת "קרן-השומר". בגלל זה ש"קרן-השומר" הייתה מוגבלת בהכנסותיה, באף שליחות אחת (גאווה שלי) לא הספקתי לטייל, להנות מתיאטרון, לעשות קניות וכיוצא באלה... בהיותי בסאן-פאולו, למשל, לא ראיתי את העיר, לא הלכתי לסרט, למוזיאון. במשפט אחד: לא יצאתי את הגטו...

(ב) הצעתי לחלק את התנועה בבראזיל לגלילים נבע מהניסיון הפולני, הצ'כי והארגנטינאי. בכל אופן, בפולניה חלוקת הארץ לגלילים, ואחר-כך ארגון הקיבוצים לפי גליל, הייתה ביטוי ודחף של תנועה כבירה.

בפיסקה הראשונה הסבריו מקובלים עליי. השנייה - על הצעתו לחלק את התנועה בבראזיל לגלילים - עדיין פסולה בעיניי. גם לא שיניתי את הערכתי, שהקמת ההנהגה הראשית לתנועה בבראזיל בטרם הבשילו התנאים המתאימים, כאשר בין שני הקנים הראשיים שרר קשר כה עדין ומורכב, הייתה בגדר טעות.

47
חודש ימים חלף והלשכה עדיין עומדת בשיממונהּ; איש לא פקד אותה. פעם ביקרתי בה: האולם רחב-הידיים דמה לעולם רפאים.

לא ידענו מה לעשות. התקופה שעבורה שילמנו מראש את שכר הדירה הלכה ונסתיימה. הכנסות לא היו: החניכים לא שילמו את דמי ה"מַזְחוֹצֶ'ה" (מס חודשי), שבלאו הכי הספיקו בקושי לכיסוי ההוצאות השוטפות של הקן. מצב ביש!

הקן היה משותק דווקא בימי הפגרה הגדולה מהלימודים, אחרי המושבה, העונה שבה הקן, מדרך הטבע, בשיא הפעילות וה"התרחבות" (מבצע למשיכת חברים חדשים לתנועה). בתקופה זאת, בימים כתיקונם, היו החניכים נוהגים לבלות ימים שלמים בקן.

מצב רוחי היה קשה מנשוא, ולא יכולתי להתרכז בלימודים. כיון שפתיחת הפקולטה לבניין ערים התמהמהה, הצלחתי להתקבל כתלמיד שלא מן המניין לפיסיקה ומתימטיקה בפקולטה לפילוסופיה (המוסד להכשרת מדענים ומורים באוניברסיטה סאן-פאולו). רמת הלימודים הייתה גבוהה. השתתפתי בכיתה נבחרת של 20 תלמידים מצטיינים בחוגו של ,Mario_Scheinberg פיסיקאי צעיר מפורסם (מבני עמנו, כפי ששמו מסגיר). נדרשו מאמץ וחריצות על מנת לא לפגר בשיעורים, ואני התקשיתי לעמוד בכך. לעתים קרובות מצאתי את עצמי יושב בכיתה ומחשבותיי מפליגות הרחק.

48
יום בהיר אחד הופיע אצלי אמנון. זמן רב לא פגשתיו, למרות שעברתי לגור בקירבת ביתו, בבית קומתיים שאבי קנה ברחוב ,Rubino_de_Oliveira בשכונת.Braz אמנון סיפר לי, שחברי קבוצתו פנו אליו לשוב לנהל אותם. הם מצטערים ומתחרטים על התנהגותם כלפיו במושבה. הוא נטה לסלוח וניסה לשכנע אותי שעלינו להחיות את הקן. עמדתי הייתה נוקשה - אולי מתוך חשד שאמנון מגזים. אמרתי שלא אנקוף אצבע כל עוד לא אשתכנע שאכן חל אצלם שינוי.

אמנון חזר למחרת, הפעם בלוויית משלחת של חניכיו: דניאל אחיו, בנימין קסוי ווילי בֶּצאק. הם באו לבקש שאחזור לקן. טענו שהולכו שולל, וכדי להמחיש את כנותם מסרו לידי את אוסף המכתבים שקיבלו מגלאט בחודשים האחרונים. במבט חטוף מצאתי שם הסתה שלוחת רסן נגד אמנון ונגדי: "דיקטטורים", "שרלטנים", "בעלי נטיות פאשיסטיות", וביטויים נוספים. הוא לא חסך צליפות גם על טאקסר ואורצי: "זקנים-שלא-הגשימו", שאין להם מה לחפש בתנועה. היו שם הנחיות איך עליהם להתנהג ומה עליהם לעשות. לא הרביתי לחטט במכתבים ובתנועה אבירית החזרתי אותם ואמרתי, שאין לי עניין וחפץ בהם. היום אני מצטער על כך, משום שעיון מדוקדק במכתבים האלה היה אולי עוזר לי לפענח את החידה: מדוע גלאט נהג כך? האם מעשיו היו מבצע פרטי שלו, או שמא חברים נוספים מריו היו מעורבים בהם? תיק"ו.

*

אספנו מחדש את החניכים, אחד אחד, קבוצה אחר קבוצה, כמו ארכיאולוג המשחזר כדים משברי חרס. החניכים כאילו ציפו לאות להתכנס: "ושבו בנים לגבולם". בפחות משבועיים המתה הלשכה ושקקה חיים כמקודם, כאילו דבר לא אירע.

התלהבות מדבקת אחזה בכולם, ובסוף אף אורצי וטאקסר התרצו ונרתמו לפעולה.

49
על אף שהרהרתי רבות במה שהתרחש, איני מבין עד היום מה בעצם קרה, ובמה שגינו שהחלב החמיץ. הקרע עם ההנהגה בריו איננו מוסבר לי כלל. בכל פגישותיי עם בוגרי קן ריו ובמשך ההתכתבות הענפה עמם לא הבחנתי מעולם במשהו יוצא דופן, והיחסים בינינו היו ידידותיים. רחשתי להם אמון מלא, במיוחד לחברים כמו עקיבא שכטמן (מזכיר הקן, שעמו התכתבתי באופן סדיר) ופנחס דרצינסקי, בוגר התנועה הפולנית. התנהגותו של צבי גנדלסמן, שמאז המושבה הראשונה של התנועה התיידדנו והיינו מתכתבים ומרבים לשוחח בטלפון, הייתה עבורי הפתעה, ונשארה חידה ללא מענה.

על יתר חברי ההנהגה הראשית אין לי מה להוסיף, מהטעם הפשוט, שקשריי עמם היו מזעריים: עם שמואל שולץ נפגשתי בסך הכול פעמיים - כאשר נבחרה ההנהגה הראשית, ובישיבה שקיימנו בביתו של טאקסר בעת תחילת המושבה. מלבד אותן הזדמנויות איני זוכר אם אי-פעם החלפתי עמו מילה. את יעקב פלברג, החבר השלישי מריו, הכרתי בספריית "ביאליק" בביקורי הראשון בריו, אך לא הזדמן לנו לשוחח כלל. קשה לי להבין כיצד הם היו מסוגלים לקבוע עמדה כלפינו מהיכרות אישית כל כך קלושה וחפוזה. לנו לא הייתה כל סיבה לחשוד בהם.

ממה שהספקתי לקרוא במכתביו של גלאט, התברר לי שהוא חתר תחתנו במודע ובכוונה (במיוחד נגד אמנון ונגדי). איני מבין את מניעיו. ייתכן שרק הוא לבדו בישל את כל הדייסה, וחברי הקן האחרים לא היו שותפים לצעדיו, ואולי אף לא ידעו עליהם. אבל כל אלו הן השערות שאין להן על מה להסתמך.


*

התוצאות היו כפי שצפינו. עקיבא הביא את החוזר לדיון בהנהגה המקומית בריו. הוא שלח לי את העתקי הפרוטוקולים של שתי ישיבות שהם קיימו. מפרוטוקול הישיבה הראשונה למדנו, כי לאור הדיווחים של גנדלסמן, שולץ ויורה הם הסיקו, שבכדי לשקם את קן סאן-פאולו שהתחסל חייבים קודם כל להרחיק את אמנון ואותי, "על מנת לנטרל את השפעתם המזיקה". למשימה זאת, לפי הצעת גלאט, החליטו לשלוח לסאן-פאולו את המורה מנדל טורנובסקי להיפגש עם חברו יצחק טאקסר, כדי "לבדוק את הדופק".

טורנובסקי אכן כתב לטאקסר והודיע לו שהוא בא להתארח אצלו לבירור ענייני התנועה. כאן נכונה לו הפתעה. ערכנו לכבודו מיפקד חגיגי של הקן "המחוסל": 300 חניכים, בתלבושת מלאה (חולצה לבנה, חצאית ומכנסיים כחולים ועניבה בצבע השכבה) הסתדרו לפי קבוצות. לפני כל קבוצה אחז חניך את המוט צופי ובו דגלון הקבוצה. מסדר מרשים, גם בשבילנו. אחרי הטקס, המלווה שירה אדירה, התכנסו הקבוצות ומנהליהן לפעילות. טורנובסקי לא הסתיר את התרגשותו, והתוודה, בדברי ברכתו במיסדר, כי לרגע חלם שהוא נמצא בקן וארשה במיטבו.

בערב התכנסנו חברי ההנהגה הראשית וחברי ההנהגה המקומית של סאן-פאולו בביתו של טאקסר לשיחה מסכמת עם טורנובסקי. טורנובסקי היה במצב רוח מרומם, והרעיף עלינו מטר של שבחים על התרשמותו מהקן; לחוויה כזאת לא פילל כלל וכלל. במילתא דבדיחותא הוא אמר, שהוא מרגיש את עצמו כבלעם שבא לקלל ויצא מברך. כמה מאושר הוא, שעם חזרתו לריו יוכל לבשר שמצא בסאן-פאולו קן שוקק חיים. נפרדנו בלבביות.

במשך כל הפגישה לא נזכר ולוא במילה אחת המשבר בין שני הקנים, שכן טורנובסקי תירץ את הביקור כיוזמה אישית שלו. ידענו מהפרוטוקול מי שלח אותו ומה הייתה משימתו, אבל לא הזכרנו את הנושא. ייתכן שטאקסר שוחח עמו על כך ביחידות, אבל בפגישה הכללית נהגנו כאילו הכול מתנהל על מי מנוחות.

*

טורנובסקי חזר למחרת לריו. מהפרוטוקול השני שקיבלנו מעקיבא נודע לנו, שהם היו מאוכזבים משליחותו. בעקבות דיווחו של טורנובסקי וחוזר מס' 2 שלי התקיים בריו מעין "משפט גלאט" בשכבת הבוגרים. יעקב פלברג גינה בחריפות את התנהגותו של גלאט, קבע שהוא "איננו ראוי להשתייך להשומר הצעיר" ודרש בתוקף להרחיקו מהתנועה. דוד רזניק הסכים עקרונית עם יעקב, אבל לא תמך במסקנה, והציע "לתת לו הזדמנות". במחאה התפטר פלברג מכל תפקידיו.

למרות שפלברג ואני חיים באותו קיבוץ מאז שנות ה-50, מעולם לא שוחחנו על הפרשה. לאחר שנים רבות (בעת ביקור בבראזיל בשנת 1974), נפגשתי פעמים עם גלאט באקראי. הוא ניסע לפייס אותי. סירבתי לדבר עמו.
http://gaash.co.il/~nahummandel/sefer_b.htm



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד

  האשכול     מחבר     תאריך כתיבה     מספר  
 Yac שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...??? פילוביץ שחף 22.10.02 10:53 כותרת
   סאמט, במסע צלב, נועץ סכין בגב מגשימי הציונות פילוביץ שחף 04.04.03 14:30 1
      חזון השמאל לחיסול מרצון של מדינת ישראל !! פילוביץ שחף 21.06.03 16:54 22
          !! גוש שלום=אורי אבנרי מנחמים את ערפאת !! פילוביץ שחף 18.08.03 11:41 27
              פ''ש ידידי, שים לב כיצד מתייחסת לביקור סוכנות פילוביץ שחף 18.08.03 12:39 28
                  שלום עכשיו: חוזרים לרחובות, משנים תדמית !! פילוביץ שחף 15.09.03 03:56 31
                      עכשיו זה רשמי:שלום עכשיו/אורי אבנרי בסנאט/USA פילוביץ שחף 15.10.03 06:04 38
                          אורי אבנרי, מכתב הטייסים הסרבנים, חיסול עראפת פילוביץ שחף 15.10.03 07:03 39
      ''איפה הם היום'' סיפרו של העיתונאי שמעון סאמט.. פילוביץ שחף 08.12.03 14:33 59
      תורת הכזבים של אדריכלי מדיניות השמאל !! פילוביץ שחף 23.12.03 12:45 61
          פרנקנטל הוא ראש ארגון הורים שכולים חובבי אש''ף ......... פילוביץ שחף 23.01.04 19:30 78
   ''שמאלנות בישראל'' מאת: צבי שילוח ז''ל !! פילוביץ שחף 01.05.03 16:17 3
      ''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו''- {ישעיהו מ''ט, י''ז} פילוביץ שחף 17.05.03 18:10 8
          בשער הספר: לזכר הורי ואחותי שנספו בשואה..... פילוביץ שחף 17.05.03 18:24 9
              משה שמיר:''מנין באו - ולאן הם (השמאל) מוליכים?' פילוביץ שחף 17.05.03 18:27 10
                  ערכים ומושגים הנזכרים בספר זה................ פילוביץ שחף 17.05.03 18:31 11
                  משה שמיר ז''ל: ''דמנו בראשכם'' פילוביץ שחף 21.08.04 04:14 99
          במקום חיילים מול אזרחים, יעמדו יהודים מול ערבים (*) פילוביץ שחף 20.09.11 03:04 158
      צבי שילוח {לנגזם} ז''ל: רקע ביוגרפי בכלל ..... פילוביץ שחף 17.05.03 19:07 12
          זכותנו, חובתנו לכבד את זיכרו של ח''כ צבי שילוח פילוביץ שחף 07.09.03 05:27 30
              100 ש' להולדתו של צבי שילוח זצ''ל, ערב עיון לזיכרו (*) פילוביץ שחף 03.02.11 08:54 157
          שר החינוך גדעון סער: להחזיר הערכים למשרד החינוך פילוביץ שחף 01.04.09 22:05 150
              התנגדות למינוי מנכ''ל משרד החינוך - שמשון שושני בן ה-72 פילוביץ שחף 13.04.09 18:40 151
              שר החינוך: דיון במל''ג בהסתה של סלאח פילוביץ שחף 19.06.09 08:03 152
      צבי שילוח ז''ל:''האסטרטגיה הערבית לחיסול ישראל'' פילוביץ שחף 02.01.04 05:50 67
      ''וכאותו מסומם שאינו מסוגל להיגמל מסם המוות, ממשיך... פילוביץ שחף 12.12.08 12:13 148
      למה השסמאל הישראלי מפחד מאיווט ליברמן/ישראל ביתנו?! פילוביץ שחף 02.02.09 16:27 149
   ''בגידת השמאל'' פילוביץ שחף 04.05.03 08:22 4
      ''להחזיר את 'רוח דוד''' !!! פילוביץ שחף 06.05.03 13:17 5
      מכתב לשמאלני החושב מאת: יאיר בן-משה !! פילוביץ שחף 26.05.03 08:17 15
          תהום בין ''שמאל'' לשמאל'' !! פילוביץ שחף 06.09.03 01:35 29
              אורי נטע: תגובה למאמרו של בורג............... פילוביץ שחף 08.10.03 10:07 34
                  משהו על אברהם בורג ...................... פילוביץ שחף 15.10.03 00:18 37
                      בורג תקע סכין בלב הציונות פילוביץ שחף 11.11.03 01:20 51
                          האבא הרוחני של הסמאל הסהרורי ................ פילוביץ שחף 23.11.03 07:00 57
                      אברהם בורג: אני מתנצל על חיסול יאסין ורנטיסי פילוביץ שחף 23.04.04 18:50 88
                          אברום בורג : למה לי פוליטיקה עכשיו? פילוביץ שחף 19.12.04 14:40 118
                  חותנו של אברום בורג נזרק מבית הכנסת שלו !! פילוביץ שחף 16.11.03 13:31 54
                  מ''ברית שלום'' ועד ''יחד'' = תנועתו הנוצרית של ביילין !! פילוביץ שחף 01.02.04 15:09 81
                  השמאל הקיצוני סבור שח''כ לשעבר אברום בורג הוא משת''פ פילוביץ שחף 21.12.04 11:07 119
      השומר הצעיר: ''מעדת נעורים עד סף הבגידה'' !!! פילוביץ שחף 28.05.03 09:32 16
          המתפרעים בנאום נתניהו - מדריכים בשומר הצעיר פילוביץ שחף 09.12.03 01:46 60
          האם הקיבוץ משחית? פילוביץ שחף 04.01.04 22:43 68
          מעריב: ''אני הסגרתי את הבוגד אודי אדיב'' פילוביץ שחף 22.12.04 15:01 120
              אודי אדיב הבוגד מתראיין עכשיו בערוץ הכנסת !! פילוביץ שחף 31.07.05 22:46 133
                  דע את האוייב:פעם מרגל(אודי אדיב)והיום מרצה באקדמיה (*) פילוביץ שחף 21.04.12 13:50 159
              מקורות לפרשת הריגול ובגידתו של אודי אדיב = מוסא !! פילוביץ שחף 01.08.05 08:47 134
              סיפורו של גיבור - אבי לניר ז''ל הי''ד: פילוביץ שחף 24.05.07 08:34 139
              מסמך + כתבה בהארץ/אורי אילן: ''לא בגדתי'' פילוביץ שחף 11.10.08 12:21 146
              היום לפני 56 שנה-אורי אילן ז''ל הי''ד: ''לא בגדתי'' (*) פילוביץ שחף 13.01.11 12:38 156
          10 חותמים מקיבוץ גן שמואל חתמו על מכתב התנדבותי פילוביץ שחף 17.01.05 14:33 122
              אוי באמת! בני_כ 17.01.05 18:58 123
          בשם השקר המוסכם ב' פילוביץ שחף 04.03.05 05:28 131
          רן כהן = קיבוץ גן שמואל = אודי אדיב = בוגדים נתעבים !! פילוביץ שחף 27.04.07 07:58 137
          יורם שפטל על הקשר בין השומר הצעיר לבוגדים במדינה פילוביץ שחף 25.11.13 08:49 160
      קליניקה לשיקום שמאלנים קיצוניים מאת יואב כהן פילוביץ שחף 16.08.03 02:03 24
          אידיאולוגיית השמאל נובעת מקבעון ומשנאה עצמית! פילוביץ שחף 16.08.03 02:12 25
              מי הוא השמאל....?? פילוביץ שחף 18.08.03 10:21 26
          תגובה של שמאלני שהתפכח....................... פילוביץ שחף 27.10.03 08:13 41
              אסולין: השמאל מתקשה לקבל את דין הבוחר....... פילוביץ שחף 30.10.03 22:01 42
          יש שכר לפעילות מ.ר.צ + אש''ף בקמפיין המשותף... פילוביץ שחף 16.11.03 04:07 53
              !! השמאל חוצה גבולות !!! פילוביץ שחף 30.12.03 05:53 66
                  קריאה לא לשתף פעולה עם חיים יבין בסרט שיקרי ומגמתי.... פילוביץ שחף 07.03.04 06:09 82
              ערפאת נפגש בלשכתו עם פעיל השמאל הישראלי אורי דיוויס פילוביץ שחף 04.04.04 22:40 85
              פעילי מ.ר.צ/יח''ד ממשיכים לבגוד במדינת ישראל בארה''ב!! פילוביץ שחף 27.02.05 02:58 130
          להיות שמאלני זה... פילוביץ שחף 23.01.05 18:17 124
          להיות שמאלני זה... גזור ושמור פילוביץ שחף 28.01.05 08:21 126
              דיוקנו של שמאלן מצוי פילוביץ שחף 22.05.05 14:07 132
      לא מזמן עלתה פה השאלה איך ההולנדים הפכו..... פילוביץ שחף 12.11.03 01:05 52
      יצחק רבין, יעקב חזן, חייקה גרוסמן. פילוביץ שחף 31.10.04 19:31 101
          קיבוצי השמאל מתנחלים בשטחים הכבושים פילוביץ שחף 31.10.04 19:33 102
          יעקב חזן – נכשלנו. פילוביץ שחף 31.10.04 19:36 103
          בנימין נתניהו: ''למה לא מדינה פלשתינית??'' פילוביץ שחף 31.10.04 19:40 104
          ניסע בטרקטור לברית המועצות פילוביץ שחף 31.10.04 19:45 105
          משקל והשפעת יתר - חזן, טבנקין, יערי, אשכול, בן אהרון.. פילוביץ שחף 31.10.04 19:48 106
          המסד הרעיוני לסיפוח ויישוב שטחי הפלסטינים הונח על ידי פילוביץ שחף 31.10.04 19:51 107
          על המתנחלים בהר והמתביישים בגיא - יחסו של יעקב חזן פילוביץ שחף 31.10.04 19:58 108
          סוף עונת החילונים פילוביץ שחף 31.10.04 20:00 109
          יעקב חזן, מראשי מפ''ם, שעוד ב-1978 אמר כי הקמת מדינה פילוביץ שחף 31.10.04 20:08 110
          יעקב חזן: ''אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות, שמש... פילוביץ שחף 31.10.04 20:09 111
          חיים שור: ''לא אסלח לפלסטינים לעולם'' פילוביץ שחף 31.10.04 20:14 112
          חלום הבלהות של גולדה שסיפרה ליעקב חזן !! פילוביץ שחף 31.10.04 20:17 113
              גולדה: ''רציתי להתאבד'' פילוביץ שחף 03.08.07 02:17 141
          סכנה - מדינה פלשטינית ממערב לירדן = סוס טרויאני !! פילוביץ שחף 31.10.04 20:21 114
         ולחיזוקן היה שולף ציטטות של יעקב חזן ומאיר יערי.... פילוביץ שחף 31.10.04 20:25 115
      שמחה (צברי) האדומה פילוביץ שחף 20.11.04 18:48 116
      יהודים נגד ישראל פילוביץ שחף 24.12.04 17:00 121
   תמצית חכמת השמאל לדורותיו.................... פילוביץ שחף 09.05.03 09:21 6
      הדיסקט הדפוק בשמאל .................... פילוביץ שחף 16.05.03 21:58 7
      הסכנה: הסחת הדעת = שטיפת מוח = גניבת דעת !!! פילוביץ שחף 17.05.03 23:04 13
          ''רדיקלים חופשיים = השמאל הקיצוני האשפיסטי !! פילוביץ שחף 03.06.03 01:25 17
              ח''כ רן כהן ממ.ר.צ העליל על צוות סיירת מטכ''ל פילוביץ שחף 13.06.03 16:39 20
                  אבי דיכטר, למשל, אחד מחברי הצוות וכיום....... פילוביץ שחף 14.06.03 16:53 21
              ''לשמאל הרדיקלי אין בסיס ציבורי בארץ...'' פילוביץ שחף 15.01.04 18:53 73
              יהודים אנרכיסטים מנצלים את ''תגלית'' פילוביץ שחף 16.07.04 15:56 95
      קישור למאמרים שמאלניים שטניים............... פילוביץ שחף 30.01.04 00:22 80
      מולדת האנטישמיות - זה לא רחוק. זה כאן/ציטוטים כאובים... פילוביץ שחף 20.04.04 05:12 87
      תשובות ל''מדעני השמאל'' פילוביץ שחף 02.06.04 06:48 90
      עוד על אהבת האדם ( היהודי ) של השמאל פילוביץ שחף 31.01.05 00:49 127
   חבר הכנסת לשעבר מאיר וילנר נפטר הבוקר בגיל 84 פילוביץ שחף 05.06.03 18:33 18
      ynet - מת ח''כ לשעבר מאיר וילנר ............. פילוביץ שחף 05.06.03 21:09 19
   שרון הצטרף למר''ץ / אביעד ויסולי !! פילוביץ שחף 06.07.03 01:55 23
      הסופר עמוס עוז הטיל....''זו פולסא דנורא חילונית'' !! פילוביץ שחף 23.01.04 16:56 77
   שילטון אוליגרכיה.................. פילוביץ שחף 29.09.03 11:00 32
      יוני גולדבלט: אני מאשים את השמאל הישראלי..... פילוביץ שחף 10.10.03 02:52 35
          הציניות והצביעות של השמאל יפעלו נגדו כבומרנג פילוביץ שחף 07.11.03 11:08 47
              כת השטן של הקיבוץ: ''היצירה של ממלכת השנאה '' פילוביץ שחף 27.12.03 22:36 64
                  ההתקפות משמאל עולות מדרגה פילוביץ שחף 25.11.04 10:34 117
                  מבחן התוצאה....תזכורת: פילוביץ שחף 01.03.10 01:39 154
      שערורית הפרס לספרות = הסופר אהרון מגד !! פילוביץ שחף 23.01.04 16:17 76
      זאב שטרנהל מסריח שוב את האוויר: הפעם על שאול מופז פילוביץ שחף 04.05.04 07:36 89
   ליגיון השחורים:''הצבא היה אז מילציה של השמאל'' פילוביץ שחף 04.10.03 12:24 33
   ד''ר בני מוריס: טרנספר ציוני.................. פילוביץ שחף 11.10.03 13:57 36
      אורי נטע:''אפוקליפסה מחר''=מחכים לברברים/הארץ פילוביץ שחף 09.01.04 09:11 71
   ערוץ 7: טומי לפיד משתמש בכספים של ניאו נאצים! פילוביץ שחף 22.10.03 05:32 40
   היישוב נצרים הוקם ע''י... ...התק''ם !!!! פילוביץ שחף 31.10.03 02:05 43
      הכשרת כפר ערבי (עין חוד)לא חוקי בשטח גן לאומי פילוביץ שחף 02.11.03 15:09 44
      גוש אמונים !! פילוביץ שחף 07.11.03 12:51 48
   רינו צרור מכה על חטא: לקיתי בעיוורון שמאלי פילוביץ שחף 06.11.03 16:24 45
      רינו צרור מפחד מחורבן בית שלישי !! פילוביץ שחף 07.11.03 10:02 46
          זכרון סלקטיבי אלימות היא כרסום הדמוקרטיה פילוביץ שחף 07.11.03 23:57 49
              יום השנה לרצח רבין = מונופול של השמאל פילוביץ שחף 08.11.03 00:03 50
   אמא יהודיה, אבא נוצרי, הילדה התאסלמה וציונית פילוביץ שחף 18.11.03 01:36 55
      ידיעות/סימה קדמון: !! ''נשות המחסמוים'' !! פילוביץ שחף 22.11.03 11:39 56
          האמת על נשות ''מחסום-וואטש'',,,,,,,, פילוביץ שחף 28.03.04 02:28 83
          האמת מאחורי נשות המחסומים פילוביץ שחף 31.03.04 11:16 84
          דו''ח על פעילות ארגון השמאל הקיצוני ''מחסום ווטש'' פילוביץ שחף 12.07.04 18:07 91
          מפקד מחסום: נשות ווטש מנעו מעצר מחבל פילוביץ שחף 24.01.05 14:44 125
          ע/מנואלה דבירי הצלנו 3000 ילדים פלשטינים..... פילוביץ שחף 25.02.07 06:08 136
          סיירת מוסלמים תתעד אוהדים שיקללו את מוחמד פילוביץ שחף 13.03.08 23:33 145
   השמאל הישראלי הכי מסוכן ואחראי למעשי טבח..... פילוביץ שחף 04.12.03 13:37 58
      השמאל הישראלי זקוק לפרסים בכדי לטהר את נשמתו פילוביץ שחף 25.12.03 07:59 62
          ''שינוי'': לקרוא רחוב ע''ש אייבי נתן !! פילוביץ שחף 28.12.03 11:00 65
   אני אוהב לקרוא את רשומותיו של שחף,יאק ונזיב פרשנדתה 25.12.03 08:22 63
   האלוף במיל. גזית לשרון:הפסק להתגרות בסורים פילוביץ שחף 05.01.04 10:35 69
      חשיפה על פעולותיו של אמנון ליפקין שחק.............. פילוביץ שחף 14.01.04 18:50 72
   עיתונאי בעל עבר פלילי השתלט על ניסים משעל פילוביץ שחף 05.01.04 22:42 70
      לנתן זהבי יש סיבה טובה להתעצבן..... פילוביץ שחף 15.01.04 19:33 74
      נתן זהבי מסית: ''אנחנו צריכים איזה רצח טוב'' פילוביץ שחף 20.02.05 01:46 129
      בלעדי: חקירת-משטרה נגד העיתונאי נתן זהבי פילוביץ שחף 13.01.10 01:43 153
   לקרוא לשנן ולהאמין. ככה זה הולך להיות. פילוביץ שחף 18.01.04 15:19 75
   פרס ישראל לתומרקין: ''חזיר בתפילין ופרס ישראל - תומרקין'' פילוביץ שחף 28.01.04 05:21 79
   רחל המשוררת-המוזה של רעיונות העליה השניה והשמאל הישראלי פילוביץ שחף 09.04.04 18:05 86
   קיבוץ מסריק מארח: כנס תנועת ''אומץ לסרב'' !! פילוביץ שחף 13.07.04 15:27 92
   ספר מסתורי: 'תולעת יעקב ודוד ישמעאל'-חושף את השמאל!! פילוביץ שחף 16.07.04 14:02 93
   עו''ד העצני מגיש חומר למחשבה ...... פילוביץ שחף 16.07.04 15:15 94
   עם מאסרו של מרדכי אורן נתתי לשמאלנות את גט הגירושין פילוביץ שחף 24.07.04 07:40 96
   ''תואר הנשק - רחל לוחמת למעל בניה'' פילוביץ שחף 11.08.04 17:43 97
      ככה השמאלנים מכבדים את המשטרה הילד 20.08.04 03:30 98
   גדעון לוי : ''בוקר טוב, שמאל'' פילוביץ שחף 13.02.05 09:35 128
   'המסיבה בעיצומה, ''גראס'', ''פטריית הזייה - פויטה'' פילוביץ שחף 17.11.05 14:21 135
   מסטאלין דרך שלום עכשיו ועד הפוסט ציונות פילוביץ שחף 06.05.07 07:21 138
      דוד מרחב: ''שלום לך, פוסט-ציונות'' פילוביץ שחף 19.05.10 08:29 155
   שיחה טלווזיונית בין דן מרגלית לאור מילשטיין על..... פילוביץ שחף 27.06.07 17:52 140
   עיתון הארץ חתך, דילל ועיגל: ''זה סמול, חבר''. פילוביץ שחף 11.10.07 14:45 142
   התנועה הקיבוצית מגייסת בני נוער למסיק זיתים בפלשתין פילוביץ שחף 20.10.07 07:20 143
   האם השמאל יכול לעצום עיניו ולתמוך באבו מאזן כל הדרך.. פילוביץ שחף 28.10.07 08:54 144
   יוסי שריד וחיים חפאר לא מייצגים את השמאל האמיתי Rubens 14.10.08 13:38 147


  

תגובה מהירה  למכתב מספר: 
 
      

__________________________________________________________________________
למנהלים:  נעל | נעל אשכול עם סיבה | תייק בארכיון | מחק | העבר לפורום אחר | מזג לאשכול אחר | מחק תגובות | גיבוי אשכול | עגן אשכול
     


© כל הזכויות שמורות ל-רוטר.נט בע"מ rotter.net
חדשות