אפליקציית אייפון לפורום סקופים  |  אפליקציית אנדרואיד לפורום סקופים  |  אפליקציית WindowsPhone לפורום סקופים

גירסת הדפסה          
קבוצות דיון גילוי מסמכים נושא #5019 מנהל    סגן המנהל    מפקח   עיתונאי מקוון    צל"ש  
אשכול מספר 5019   
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   10:53   22.10.02   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  

Yac שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...???  

 
אשכול עוגן מתאריך 21.12.14 בשעה  16:38  על-ידי פילוביץ שחף, (מפקח)
 
צבי שילוח ז"ל,כאבי אבותיו של השמאל הישראלי כותב בסיפרו...
"שמאלנות בישראל", את הדברים הבאים....:-

לרשותכם אחדים מציטוטיו הניבחרים של העיתונאי/סופר מר צבי שילוח ז"ל, תהי מנוחתו עדן, בסיפרו "השמאלנות בישראל" שיצא לאור לראשונה בשנת תשנ"א {1991}....:-
..."אנני מתמקד בשאלה החוצה בימנו את הציבור בארץ - עתידם של חבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים, אלא במהותו של מחנה השמאל בארץ, גלשה עדי כפירה בעיקריה של הציונות הקונסטרוקטיבית והאקטיביסטית ובחזונה המקורי, כפירה זו,שהיתה תמיד נחלתם של חוגים שוליים בתנועת העבודה, זכתה בשנים האחרונות ללגיטימציה, עד כדי טשטוש מסוכן של עצם מהותו הציונית של המחנה כולו..."
....."נאבקתי בגלישה זו והזהרתי מפניה עוד בימי פולחן סטאלין בישראל, וביתר שאת בעשרים שנה האחרונות, כשאת הסטאליניזם החליפה במחנה השמאלנים ההזדהות עם מאבקם של הערבים למען מדינה ערבית בארץ ישראל המערבית, נוספת לעשרים מדינות ערב במזרח התיכון...."{סוף ציטוט מהספר}

כמו כן, הסופר משה שמיר אמר עליו בדבר ההקדמה לסיפרו...:-
***
"הספר שלפנינו הוא "אני מאשים" חריף ומעמיק גם יחד, נגד הסכנה המוחשית של עירעור יסודות קיומנו הלאומי בארץ ישראל מצד גורמים פנימיים, המתכסים באיצטלה של רעיונות הומניסטיים נעלים, כגון:
"שלום", "דימוקרטיה", "שוויון", וכדומה, בעוד שלמעשה הם משרתים ומעודדים את הגרועים באויבי הערכים הללו ובעולם של היום - ארגוני העריצות והטירור הערביים, ששיתוף הפעולה בין עראפת וסאדם חוסיין חשף את סכנתם הקטלנית לעמיהם הם ולסביבתם הקרובה והרחוקה...".. {סוף ציטוט}
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/archive/viewmsg.asp?id=303&msgid=4761123

ראשית- לא אני לא נגוע בימניות פאנטית קיצונית, נהפוך הוא אני בטוח {לא חושב} שהן מזיקות למדינת ישראל בכלל ולעם היהודי היושב בה בפרט, זה נכון לגבי השמאל הקיצוני, שעליו כתב הסופר צבי שילוח ז"ל, בסיפרו "שמאלנות בישראל..." והספר מדבר בעד עצמו

שנית- אני בדרך כלל ניצמד לעובדות וגם אז, אני סופר עד 10 הפוך {לספור עד 10 הפוך לוקח קצת יותר זמן...} לפני שאני אומר או כותב אותה...

כפי שכתבתי יגאל עמיר מבחינתי הורשע בבית המשפט ונימצא אשם, ועד שהאמת לא תצא החוצה הוא מבחינתי ירקב בבית הסוהר, באשר לספקות..."אני מקוה שבחומר המעט מיני רבים, שצירפתי בהודעותי הקודמות יכול להמחיש לך ולאחרים שיש דברים בגו, אבל כמו שאמרת נעקוב כולנו מחד ונעשה את המוטל עלינו מחד כל אחד על פי דרכו ועל פי אמונתו, והכל על פי חוק...

שלישית- באשר להחלטת ממשלה לגבי מה שציינת לעיל..."אסור לערבים להתיישב בישובים קהילתיים יהודיים...", ובכן...:-
אכן החלטה אומללה ולא חכמה, יחד עם זאת הישוב היהודי בכלל ובמדינת ישראל בפרט צריך ואף חייב לשמור על יחודו כיהודי ציוני, שמדינת ישראל היא מדינת היהודים, וזה לא נושא לויכוח בכלל...
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/archive/viewmsg.asp?id=303&msgid=4107757

אגב לכבוד גם לי להתמודד עם דיעות מנוגדות לכאורה, רק מה שחשוב הוא שחובתנו שכל דעה חייבת לפחות להיות מבוססת על האמת האמיתית, להזכירך "חיים ישראלי" סיים את תפקידו במשרד הביטחון אחרי ששירת נאמנה כעוזרם של כל שרי הביטחון במדינת ישראל , החל מבן גוריון וכלה בבן אליעזר, וכדאי שתקרא את המאמר/ראיון שנעשה עימו... "בקשר לאמת האמיתית על ההיסטוריה המשוכתבת במדינת ישראל..."!!
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/archive/viewmsg.asp?id=303&msgid=4916067

לסיכום :

אהובה לוי זכותה להתבטא, לקבל במה ולומר את כל מה שמכתיבים לה, זהו מחיר הדמורקטיה לטוב ולרע, אך אחרי 54 שנה בכלל ולאור התבטאויותיהם האחרונות של יוסי שריד, חיים חפאר ודומיהם בפרט, האם הציבור..."עמך", עדיין טיפש, מטומטם, אדיש, עיוור, אני לא חושב, אני בטוח לא......

לאור התגובות לעיל והדיון באותו נושא לפני שבועות מספר, יעשה נכון מנהל החדשות אמיר איבגי, אם יאזן את הבמה ויתן..."

המשך יבוא...."מהרסייך ומחריביך ממך יצאו" {ישעיהו מ"ט, י"ז}
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/archive/Viewmsg.asp?id=303&msgid=4142529&place=204

מבחן התוצאה.
פ"ש.

**
6.9.2002 סיכום לקראת השנה החדשה תשס"ג !!!
אלוף פיקוד דרום, האלוף דורון אלמוג, אמר אתמול כי ברצועת עזה התגלו בשנתיים האחרונות; 346 מטענים, לעומת 180 מטענים שנחשפו בכל שנות הלחימה בלבנון.
http://news.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=item&path=0&id=278528



              תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה 
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד


  האשכול     מחבר     תאריך כתיבה     מספר  
  סאמט, במסע צלב, נועץ סכין בגב מגשימי הציונות פילוביץ שחף 04.04.03 14:30 1
     חזון השמאל לחיסול מרצון של מדינת ישראל !! פילוביץ שחף 21.06.03 16:54 22
         !! גוש שלום=אורי אבנרי מנחמים את ערפאת !! פילוביץ שחף 18.08.03 11:41 27
             פ''ש ידידי, שים לב כיצד מתייחסת לביקור סוכנות פילוביץ שחף 18.08.03 12:39 28
                 שלום עכשיו: חוזרים לרחובות, משנים תדמית !! פילוביץ שחף 15.09.03 03:56 31
                     עכשיו זה רשמי:שלום עכשיו/אורי אבנרי בסנאט/USA פילוביץ שחף 15.10.03 06:04 38
                         אורי אבנרי, מכתב הטייסים הסרבנים, חיסול עראפת פילוביץ שחף 15.10.03 07:03 39
     ''איפה הם היום'' סיפרו של העיתונאי שמעון סאמט.. פילוביץ שחף 08.12.03 14:33 59
     תורת הכזבים של אדריכלי מדיניות השמאל !! פילוביץ שחף 23.12.03 12:45 61
         פרנקנטל הוא ראש ארגון הורים שכולים חובבי אש''ף ......... פילוביץ שחף 23.01.04 19:30 78
  ''שמאלנות בישראל'' מאת: צבי שילוח ז''ל !! פילוביץ שחף 01.05.03 16:17 3
     ''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו''- {ישעיהו מ''ט, י''ז} פילוביץ שחף 17.05.03 18:10 8
         בשער הספר: לזכר הורי ואחותי שנספו בשואה..... פילוביץ שחף 17.05.03 18:24 9
             משה שמיר:''מנין באו - ולאן הם (השמאל) מוליכים?' פילוביץ שחף 17.05.03 18:27 10
                 ערכים ומושגים הנזכרים בספר זה................ פילוביץ שחף 17.05.03 18:31 11
                 משה שמיר ז''ל: ''דמנו בראשכם'' פילוביץ שחף 21.08.04 04:14 99
         במקום חיילים מול אזרחים, יעמדו יהודים מול ערבים (*) פילוביץ שחף 20.09.11 03:04 158
     צבי שילוח {לנגזם} ז''ל: רקע ביוגרפי בכלל ..... פילוביץ שחף 17.05.03 19:07 12
         זכותנו, חובתנו לכבד את זיכרו של ח''כ צבי שילוח פילוביץ שחף 07.09.03 05:27 30
             100 ש' להולדתו של צבי שילוח זצ''ל, ערב עיון לזיכרו (*) פילוביץ שחף 03.02.11 08:54 157
         שר החינוך גדעון סער: להחזיר הערכים למשרד החינוך פילוביץ שחף 01.04.09 22:05 150
             התנגדות למינוי מנכ''ל משרד החינוך - שמשון שושני בן ה-72 פילוביץ שחף 13.04.09 18:40 151
             שר החינוך: דיון במל''ג בהסתה של סלאח פילוביץ שחף 19.06.09 08:03 152
     צבי שילוח ז''ל:''האסטרטגיה הערבית לחיסול ישראל'' פילוביץ שחף 02.01.04 05:50 67
     ''וכאותו מסומם שאינו מסוגל להיגמל מסם המוות, ממשיך... פילוביץ שחף 12.12.08 12:13 148
     למה השסמאל הישראלי מפחד מאיווט ליברמן/ישראל ביתנו?! פילוביץ שחף 02.02.09 16:27 149
  ''בגידת השמאל'' פילוביץ שחף 04.05.03 08:22 4
     ''להחזיר את 'רוח דוד''' !!! פילוביץ שחף 06.05.03 13:17 5
     מכתב לשמאלני החושב מאת: יאיר בן-משה !! פילוביץ שחף 26.05.03 08:17 15
         תהום בין ''שמאל'' לשמאל'' !! פילוביץ שחף 06.09.03 01:35 29
             אורי נטע: תגובה למאמרו של בורג............... פילוביץ שחף 08.10.03 10:07 34
                 משהו על אברהם בורג ...................... פילוביץ שחף 15.10.03 00:18 37
                     בורג תקע סכין בלב הציונות פילוביץ שחף 11.11.03 01:20 51
                         האבא הרוחני של הסמאל הסהרורי ................ פילוביץ שחף 23.11.03 07:00 57
                     אברהם בורג: אני מתנצל על חיסול יאסין ורנטיסי פילוביץ שחף 23.04.04 18:50 88
                         אברום בורג : למה לי פוליטיקה עכשיו? פילוביץ שחף 19.12.04 14:40 118
                 חותנו של אברום בורג נזרק מבית הכנסת שלו !! פילוביץ שחף 16.11.03 13:31 54
                 מ''ברית שלום'' ועד ''יחד'' = תנועתו הנוצרית של ביילין !! פילוביץ שחף 01.02.04 15:09 81
                 השמאל הקיצוני סבור שח''כ לשעבר אברום בורג הוא משת''פ פילוביץ שחף 21.12.04 11:07 119
     השומר הצעיר: ''מעדת נעורים עד סף הבגידה'' !!! פילוביץ שחף 28.05.03 09:32 16
         המתפרעים בנאום נתניהו - מדריכים בשומר הצעיר פילוביץ שחף 09.12.03 01:46 60
         האם הקיבוץ משחית? פילוביץ שחף 04.01.04 22:43 68
         מעריב: ''אני הסגרתי את הבוגד אודי אדיב'' פילוביץ שחף 22.12.04 15:01 120
             אודי אדיב הבוגד מתראיין עכשיו בערוץ הכנסת !! פילוביץ שחף 31.07.05 22:46 133
                 דע את האוייב:פעם מרגל(אודי אדיב)והיום מרצה באקדמיה (*) פילוביץ שחף 21.04.12 13:50 159
             מקורות לפרשת הריגול ובגידתו של אודי אדיב = מוסא !! פילוביץ שחף 01.08.05 08:47 134
             סיפורו של גיבור - אבי לניר ז''ל הי''ד: פילוביץ שחף 24.05.07 08:34 139
             מסמך + כתבה בהארץ/אורי אילן: ''לא בגדתי'' פילוביץ שחף 11.10.08 12:21 146
             היום לפני 56 שנה-אורי אילן ז''ל הי''ד: ''לא בגדתי'' (*) פילוביץ שחף 13.01.11 12:38 156
         10 חותמים מקיבוץ גן שמואל חתמו על מכתב התנדבותי פילוביץ שחף 17.01.05 14:33 122
             אוי באמת! בני_כ 17.01.05 18:58 123
         בשם השקר המוסכם ב' פילוביץ שחף 04.03.05 05:28 131
         רן כהן = קיבוץ גן שמואל = אודי אדיב = בוגדים נתעבים !! פילוביץ שחף 27.04.07 07:58 137
         יורם שפטל על הקשר בין השומר הצעיר לבוגדים במדינה פילוביץ שחף 25.11.13 08:49 160
     קליניקה לשיקום שמאלנים קיצוניים מאת יואב כהן פילוביץ שחף 16.08.03 02:03 24
         אידיאולוגיית השמאל נובעת מקבעון ומשנאה עצמית! פילוביץ שחף 16.08.03 02:12 25
             מי הוא השמאל....?? פילוביץ שחף 18.08.03 10:21 26
         תגובה של שמאלני שהתפכח....................... פילוביץ שחף 27.10.03 08:13 41
             אסולין: השמאל מתקשה לקבל את דין הבוחר....... פילוביץ שחף 30.10.03 22:01 42
         יש שכר לפעילות מ.ר.צ + אש''ף בקמפיין המשותף... פילוביץ שחף 16.11.03 04:07 53
             !! השמאל חוצה גבולות !!! פילוביץ שחף 30.12.03 05:53 66
                 קריאה לא לשתף פעולה עם חיים יבין בסרט שיקרי ומגמתי.... פילוביץ שחף 07.03.04 06:09 82
             ערפאת נפגש בלשכתו עם פעיל השמאל הישראלי אורי דיוויס פילוביץ שחף 04.04.04 22:40 85
             פעילי מ.ר.צ/יח''ד ממשיכים לבגוד במדינת ישראל בארה''ב!! פילוביץ שחף 27.02.05 02:58 130
         להיות שמאלני זה... פילוביץ שחף 23.01.05 18:17 124
         להיות שמאלני זה... גזור ושמור פילוביץ שחף 28.01.05 08:21 126
             דיוקנו של שמאלן מצוי פילוביץ שחף 22.05.05 14:07 132
     לא מזמן עלתה פה השאלה איך ההולנדים הפכו..... פילוביץ שחף 12.11.03 01:05 52
     יצחק רבין, יעקב חזן, חייקה גרוסמן. פילוביץ שחף 31.10.04 19:31 101
         קיבוצי השמאל מתנחלים בשטחים הכבושים פילוביץ שחף 31.10.04 19:33 102
         יעקב חזן – נכשלנו. פילוביץ שחף 31.10.04 19:36 103
         בנימין נתניהו: ''למה לא מדינה פלשתינית??'' פילוביץ שחף 31.10.04 19:40 104
         ניסע בטרקטור לברית המועצות פילוביץ שחף 31.10.04 19:45 105
         משקל והשפעת יתר - חזן, טבנקין, יערי, אשכול, בן אהרון.. פילוביץ שחף 31.10.04 19:48 106
         המסד הרעיוני לסיפוח ויישוב שטחי הפלסטינים הונח על ידי פילוביץ שחף 31.10.04 19:51 107
         על המתנחלים בהר והמתביישים בגיא - יחסו של יעקב חזן פילוביץ שחף 31.10.04 19:58 108
         סוף עונת החילונים פילוביץ שחף 31.10.04 20:00 109
         יעקב חזן, מראשי מפ''ם, שעוד ב-1978 אמר כי הקמת מדינה פילוביץ שחף 31.10.04 20:08 110
         יעקב חזן: ''אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות, שמש... פילוביץ שחף 31.10.04 20:09 111
         חיים שור: ''לא אסלח לפלסטינים לעולם'' פילוביץ שחף 31.10.04 20:14 112
         חלום הבלהות של גולדה שסיפרה ליעקב חזן !! פילוביץ שחף 31.10.04 20:17 113
             גולדה: ''רציתי להתאבד'' פילוביץ שחף 03.08.07 02:17 141
         סכנה - מדינה פלשטינית ממערב לירדן = סוס טרויאני !! פילוביץ שחף 31.10.04 20:21 114
         ולחיזוקן היה שולף ציטטות של יעקב חזן ומאיר יערי.... פילוביץ שחף 31.10.04 20:25 115
     שמחה (צברי) האדומה פילוביץ שחף 20.11.04 18:48 116
     יהודים נגד ישראל פילוביץ שחף 24.12.04 17:00 121
  תמצית חכמת השמאל לדורותיו.................... פילוביץ שחף 09.05.03 09:21 6
     הדיסקט הדפוק בשמאל .................... פילוביץ שחף 16.05.03 21:58 7
     הסכנה: הסחת הדעת = שטיפת מוח = גניבת דעת !!! פילוביץ שחף 17.05.03 23:04 13
         ''רדיקלים חופשיים = השמאל הקיצוני האשפיסטי !! פילוביץ שחף 03.06.03 01:25 17
             ח''כ רן כהן ממ.ר.צ העליל על צוות סיירת מטכ''ל פילוביץ שחף 13.06.03 16:39 20
                 אבי דיכטר, למשל, אחד מחברי הצוות וכיום....... פילוביץ שחף 14.06.03 16:53 21
             ''לשמאל הרדיקלי אין בסיס ציבורי בארץ...'' פילוביץ שחף 15.01.04 18:53 73
             יהודים אנרכיסטים מנצלים את ''תגלית'' פילוביץ שחף 16.07.04 15:56 95
     קישור למאמרים שמאלניים שטניים............... פילוביץ שחף 30.01.04 00:22 80
     מולדת האנטישמיות - זה לא רחוק. זה כאן/ציטוטים כאובים... פילוביץ שחף 20.04.04 05:12 87
     תשובות ל''מדעני השמאל'' פילוביץ שחף 02.06.04 06:48 90
     עוד על אהבת האדם ( היהודי ) של השמאל פילוביץ שחף 31.01.05 00:49 127
  חבר הכנסת לשעבר מאיר וילנר נפטר הבוקר בגיל 84 פילוביץ שחף 05.06.03 18:33 18
     ynet - מת ח''כ לשעבר מאיר וילנר ............. פילוביץ שחף 05.06.03 21:09 19
  שרון הצטרף למר''ץ / אביעד ויסולי !! פילוביץ שחף 06.07.03 01:55 23
     הסופר עמוס עוז הטיל....''זו פולסא דנורא חילונית'' !! פילוביץ שחף 23.01.04 16:56 77
  שילטון אוליגרכיה.................. פילוביץ שחף 29.09.03 11:00 32
     יוני גולדבלט: אני מאשים את השמאל הישראלי..... פילוביץ שחף 10.10.03 02:52 35
         הציניות והצביעות של השמאל יפעלו נגדו כבומרנג פילוביץ שחף 07.11.03 11:08 47
             כת השטן של הקיבוץ: ''היצירה של ממלכת השנאה '' פילוביץ שחף 27.12.03 22:36 64
                 ההתקפות משמאל עולות מדרגה פילוביץ שחף 25.11.04 10:34 117
                 מבחן התוצאה....תזכורת: פילוביץ שחף 01.03.10 01:39 154
     שערורית הפרס לספרות = הסופר אהרון מגד !! פילוביץ שחף 23.01.04 16:17 76
     זאב שטרנהל מסריח שוב את האוויר: הפעם על שאול מופז פילוביץ שחף 04.05.04 07:36 89
  ליגיון השחורים:''הצבא היה אז מילציה של השמאל'' פילוביץ שחף 04.10.03 12:24 33
  ד''ר בני מוריס: טרנספר ציוני.................. פילוביץ שחף 11.10.03 13:57 36
     אורי נטע:''אפוקליפסה מחר''=מחכים לברברים/הארץ פילוביץ שחף 09.01.04 09:11 71
  ערוץ 7: טומי לפיד משתמש בכספים של ניאו נאצים! פילוביץ שחף 22.10.03 05:32 40
  היישוב נצרים הוקם ע''י... ...התק''ם !!!! פילוביץ שחף 31.10.03 02:05 43
     הכשרת כפר ערבי (עין חוד)לא חוקי בשטח גן לאומי פילוביץ שחף 02.11.03 15:09 44
     גוש אמונים !! פילוביץ שחף 07.11.03 12:51 48
  רינו צרור מכה על חטא: לקיתי בעיוורון שמאלי פילוביץ שחף 06.11.03 16:24 45
     רינו צרור מפחד מחורבן בית שלישי !! פילוביץ שחף 07.11.03 10:02 46
         זכרון סלקטיבי אלימות היא כרסום הדמוקרטיה פילוביץ שחף 07.11.03 23:57 49
             יום השנה לרצח רבין = מונופול של השמאל פילוביץ שחף 08.11.03 00:03 50
  אמא יהודיה, אבא נוצרי, הילדה התאסלמה וציונית פילוביץ שחף 18.11.03 01:36 55
     ידיעות/סימה קדמון: !! ''נשות המחסמוים'' !! פילוביץ שחף 22.11.03 11:39 56
         האמת על נשות ''מחסום-וואטש'',,,,,,,, פילוביץ שחף 28.03.04 02:28 83
         האמת מאחורי נשות המחסומים פילוביץ שחף 31.03.04 11:16 84
         דו''ח על פעילות ארגון השמאל הקיצוני ''מחסום ווטש'' פילוביץ שחף 12.07.04 18:07 91
         מפקד מחסום: נשות ווטש מנעו מעצר מחבל פילוביץ שחף 24.01.05 14:44 125
         ע/מנואלה דבירי הצלנו 3000 ילדים פלשטינים..... פילוביץ שחף 25.02.07 06:08 136
         סיירת מוסלמים תתעד אוהדים שיקללו את מוחמד פילוביץ שחף 13.03.08 23:33 145
  השמאל הישראלי הכי מסוכן ואחראי למעשי טבח..... פילוביץ שחף 04.12.03 13:37 58
     השמאל הישראלי זקוק לפרסים בכדי לטהר את נשמתו פילוביץ שחף 25.12.03 07:59 62
         ''שינוי'': לקרוא רחוב ע''ש אייבי נתן !! פילוביץ שחף 28.12.03 11:00 65
  אני אוהב לקרוא את רשומותיו של שחף,יאק ונזיב פרשנדתה 25.12.03 08:22 63
  האלוף במיל. גזית לשרון:הפסק להתגרות בסורים פילוביץ שחף 05.01.04 10:35 69
     חשיפה על פעולותיו של אמנון ליפקין שחק.............. פילוביץ שחף 14.01.04 18:50 72
  עיתונאי בעל עבר פלילי השתלט על ניסים משעל פילוביץ שחף 05.01.04 22:42 70
     לנתן זהבי יש סיבה טובה להתעצבן..... פילוביץ שחף 15.01.04 19:33 74
     נתן זהבי מסית: ''אנחנו צריכים איזה רצח טוב'' פילוביץ שחף 20.02.05 01:46 129
     בלעדי: חקירת-משטרה נגד העיתונאי נתן זהבי פילוביץ שחף 13.01.10 01:43 153
  לקרוא לשנן ולהאמין. ככה זה הולך להיות. פילוביץ שחף 18.01.04 15:19 75
  פרס ישראל לתומרקין: ''חזיר בתפילין ופרס ישראל - תומרקין'' פילוביץ שחף 28.01.04 05:21 79
  רחל המשוררת-המוזה של רעיונות העליה השניה והשמאל הישראלי פילוביץ שחף 09.04.04 18:05 86
  קיבוץ מסריק מארח: כנס תנועת ''אומץ לסרב'' !! פילוביץ שחף 13.07.04 15:27 92
  ספר מסתורי: 'תולעת יעקב ודוד ישמעאל'-חושף את השמאל!! פילוביץ שחף 16.07.04 14:02 93
  עו''ד העצני מגיש חומר למחשבה ...... פילוביץ שחף 16.07.04 15:15 94
  עם מאסרו של מרדכי אורן נתתי לשמאלנות את גט הגירושין פילוביץ שחף 24.07.04 07:40 96
  ''תואר הנשק - רחל לוחמת למעל בניה'' פילוביץ שחף 11.08.04 17:43 97
     ככה השמאלנים מכבדים את המשטרה הילד 20.08.04 03:30 98
  גדעון לוי : ''בוקר טוב, שמאל'' פילוביץ שחף 13.02.05 09:35 128
  'המסיבה בעיצומה, ''גראס'', ''פטריית הזייה - פויטה'' פילוביץ שחף 17.11.05 14:21 135
  מסטאלין דרך שלום עכשיו ועד הפוסט ציונות פילוביץ שחף 06.05.07 07:21 138
     דוד מרחב: ''שלום לך, פוסט-ציונות'' פילוביץ שחף 19.05.10 08:29 155
  שיחה טלווזיונית בין דן מרגלית לאור מילשטיין על..... פילוביץ שחף 27.06.07 17:52 140
  עיתון הארץ חתך, דילל ועיגל: ''זה סמול, חבר''. פילוביץ שחף 11.10.07 14:45 142
  התנועה הקיבוצית מגייסת בני נוער למסיק זיתים בפלשתין פילוביץ שחף 20.10.07 07:20 143
  האם השמאל יכול לעצום עיניו ולתמוך באבו מאזן כל הדרך.. פילוביץ שחף 28.10.07 08:54 144
  יוסי שריד וחיים חפאר לא מייצגים את השמאל האמיתי Rubens 14.10.08 13:38 147

     
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   14:30   04.04.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  1. סאמט, במסע צלב, נועץ סכין בגב מגשימי הציונות  
בתגובה להודעה מספר 0
 
AVNER
חבר מתאריך 15.4.02
57 הודעות 13:12 03.04.03

סאמט, במסע צלב, נועץ סכין בגב מגשימי הציונות

גדעון סאמט (הארץ) במאמר שיטנה 'גבלסי'
נועץ סכין בגב מגשימי הציונות.
שוב אנו עדים למיעוט שמאלני קיצוני
ששתול בעמדות השפעה (תקשורת וכו')
המכתיב את סדר היום הציבורי
במסווה של חופש ביטוי (כן- מאפיה שמאלנית,
המאפיה פורחת רק במשטר דמוקרטי).

שוב אנו עדים לסכין בגב ע"י רצח אופי מתוקשר,
תוך ניצול ציני של חפש הביטוי.

משל לשחקן כדורגל המבקיע שער עצמי,
כדי שהקפטיין שנוא נפשו,
לא יזכה להניף את הגביע
ומתעלם מהתוצאה שבכך
כולנו נעלם מן המפה.

לטובת מי שלא מאמין שהשמאל מסוגל לזה,
להלן עדותו של יוסי שריד משנת 1987
( 5 שנים אחרי מלחמת של"ג) בה הוא חושף
בכעסו על פרס, את העובדות על מה שהיה
באמת בשטח ואיך הקנאה בהצלחת הליכוד
שהסתמנה בתחילת המבצע, העבירה את
השמאל על דעתו
והביאה אותו לעזור לנבואתו להגשים
את עצמה.


במאמר שהופיע בהארץ, 21 באוגוסט 1987.

כותב יוסי שריד כי

*בשעה 10 בערב, במוצאי שבת, 5 ביוני 1982,
כינס שמעון פרס פגישה חפוזה של מעגל מקורביו
וביניהם יוסי שריד ובה דיווח:
"מחר בשעה 2 אחר הצהרים תיפתח המלחמה בלבנון.
הכוונה המבצעית היא להגיע עד בירות.
בשערי ביירות תהיה חבירה עם הכוחות הנוצריים."

עוד מוסיף שריד כי

*לאחר שובו מביקור בחזית ב15 ביוני 1982
אמר פרס למקורבים ממפלגתו:
"חברים צריך להודות,
הולך להם (לממשלת הליכוד)קלף משוגע.
האמריקנים תומכים ומשתפים פעולה
והרוסים פשוט נעלמו.
הרבה מהתחזיות הקודרות שלנו נתבדו.
בניגוד לחששותינו המוקדמים,
המלחמה היא הצלחה גדולה,
היא קרובה להשיג את רוב יעדיה העיקריים.
בעוד כמה ימים - אי אפשר יהיה לברוח מהעובדות-
ייחתם הסכם שלום בין ישראל ללבנון.
זה יהיה הסכם השלום השני (הראשון עם מצרים)
שלהם (הליכוד).
הם גם יצליחו לגרש את ערפאת עם כל
המחבלים שלו לכל הרוחות,
ולשבור את אש"פ."

ההמשך כזכור היה שבשיר ג'ומייל נררצח ע"י
הסורים, השמאל לא פירגן והתחילה תסיסה
שמאלנית מלווה בהפגנות בעיצומם של הקרבות.

השמאל המייחס לשרון את כלל הנפגעים בחזית הלבנונית מתעלם כדרכו
מהעובדה שרובם הגדול נפגעו לאחר ששרון פרש מתפקידו,
אך מה שחמור יותר- נגזר מתכנם של מסמכים סודיים של אש"ף.

*במסמכים סודיים של הדרג הבכיר הפלסטיני שהשאירו המחבלים בבונקרים
בפתח-לנד תוך מנוסת בהלה בעיצומה של מלחמת שלום הגליל ב1982
מגלה ערפאת שתסיסת השמאל בישראל היא שנותנת לאנשיו את הכוח לשרוד
מול צה"ל ששחק אותם עד דק, ובכך מתאפשרת לחימת הגרילה על אף אבדן התשתית.

*רובם הגדול של חללי צה"ל במערכה ההיא נפלו מפעולות גרילה אלו ולא
בלחימה חזיתית וזוהי "תרומתו" העצומה של השמאל שלא בחל באמצעים
למען המטרה- הפלת שלטון בגין.

*יוסי שריד הוביל את תהליך הדלגיטימציה של הימין ותקע סכין בגב צה"ל
החל מן היום הראשון למערכה. זו היתה הפעם הראשונה שממשלת ימין
הפעילה תכנית צבאית והשרץ ממר"ץ (הנחש) לימד אותנו לקח מר לאמור - לשמאל הכל מותר.

שהרי אופוזיציה ימנית לעולם לא תחבל מבית בפעולה צבאית, אפילו לא
בענבי זעם שהיתה בלתי מוסרית בעליל ונועדה למנוע מביבי את הניצחון
על פרס.

בסברה ושתילה האשמה היתה אי צפיית העתיד לאמור- היה על הדרג המדיני
לחזות מראש את הטבח שיבצעו הנוצרים במוסלמים.

אך במבצע "דין וחשבון" של רבין וגם במבצע "ענבי זעם" של פרס-
בוצעו הפצצות מרבד על כפריים שלוים בדרום לבנון מתוך מטרה
אסטרטגית- להציף את הבירה בירות בפליטים, תוך קידוש האמצעים-
לאמור מאות נפגעים חפים מפשע.

אלא שאז היה יוסי שריד שותף בממשלה ולא היה מי שיוביל
הפגנות וועדות חקירה.

מסקנה: הרצחת וגם ירשת מבית מדרשו של השמאל לאמור-
רק השמאל יכול להוות גייס חמישי ועוד לזקוף את קורבנות
הבגידה לחובת הימין.
3. יאמר במפורש – ללא כחל ושרק – בשנות החמישים,
בתגובה להודעה מספר 2

יאמר במפורש – ללא כחל ושרק – בשנות החמישים,
כאשר אנשי קיבוץ יד חנה תמכו בסטליניזם נגד הציונות
יגאל אלון-מפקד הפלמ"ח, עם בני מהרשק הפוליטרוק
האגדי תקפו אותם בפירוש על היותם גייס חמישי.
כך היום, אסור להבליג כי הגיע סכין עד צוואר-
מי שיתיר את דמם של המתנחלים במפורש או במרומז,
בשפה בוטה (מתנחלים כלשונה של שולמית ממר"צ,
היטלר יוגנד כלשונו של פרופ, צימרמן)
או בשפה משפטנית מתחכמת (ויימריזציה – יעני –
ניצני נאציזם שלא נכרתו בעודם באיבם כלשונם
משה נגבי ופרופ, זאב שטרנהל) –
אחת דינו - כמו אנשי יד חנה – אל עמוד הקלון
של ההיסטוריה היהודית בעת החדשה –
ג י י ס - ח מ י ש י ,יהא שמו לדיראון עולם.

כי זכותם של מתיישבי יש"ע שבנו את ביתם
ברשות ובסמכות של ממשלות ישראל למפלגותיהם
השונות -שמאל וימין (שמעון פרס היה מראשוני
תומכי ההתנחלות באם ההתנחלויות – סבסטיה),
אינה נופלת במאומה מזכותם של תושבי רמת אביב
על אדמת שייך מוניס (קצרה היריעה מלמנות את
כל השאר- כולל קיבוצי השמאל).

לא עולה על דעת איש לפנות בכח פיזי
או להכפיש באופן מילולי את אנשי גילה
על שבעצם המצאותם על אדמת מריבה
והמצאות ילדיהם לידם באזור מסוכן
הם מביאים על עצמם את ההתקפות הרצחניות.

כי במשטר דמוקרטי אין מפנים אדם מביתו
בלי הוראה חוקית, ואין נותנים לגיטימציה מוסרית
למרצחים גם אם בעיני איש המון או פרופסור
המצאות התושבים שם לא נראית.
מערכות החוק המשפט והביצוע נועדו לכך.

הדרך היחידה לפנות מקום ישוב היא בהחלטת רוב
כפי שנעשה בזמנו בימית בעת מסירת סיני למצרים.

זו תמצית הדמוקרטיה : שלטון הרוב- ולא אנרכיה
ורצח אופי לקבוצת אוכלוסייה שאיננה לטעמך
כאשר האויב עומד בפתח ומקבל עידוד משיתוף פעולה זה.

כאשר במלחמת התקשורת העולמית רצח האופי
של קבוצה אוכלוסייה מהוה חיזוק לאויב ודרבון להמשיך
ברצח - כך שרצח האופי הסטרילי לכאורה של בני ברית,
מביא במישרין לאבדן חיים וקטיעת גפיים ע"י אויב
תת אנושי וחסר מעצורים, שום משטר דמוקרטי שואף חיים
לא יבליג על פגיעת פיגיון מבית, שכזו.

לפיכך יאמר במפורש – מי שישחק לידי האויב
ברצח אופי של אחיו, ידון כמשתף פעולה עם האויב,
ואות קין על מיצחו לאמור - ג י י ס - ח מ י ש י .

AVNER
חבר מתאריך 15.4.02
57 הודעות 18:40 03.04.03

5. תירגע, אומר היען בעודו טומן את ראשו בשמאל
בתגובה להודעה מספר 4

השמאל הקשה שוב מתעלם מעובדות - טומן את ראשו בחול/
בתקופת סטלין השתתף השמאל הישראלי בהאשמות רוצח ההמונים/
בסברה ושתילה נוצרים הרגו מוסלמים והשמאל האשים את שרון/
עכשיו הם שוב יוצאים מהחורים, סומכים על התקשורת בסימום ההמון/
כאילו לא הוסר המסווה עת ברק הביאנו לראות את לובן עין הנחש/
כאילו לא שמענו את פייסל חוסיני בטרם הפך לפגר מתראיין לשבועון המצרי/
את אוסלו לסוס טרויאני ואת האינתיפאדה לירידה מהבטן הוא דמה/
ובגילוי לב של 'שהיד' הוא חשף את מה שרק עיור פוליטי לא ידע/

"המטרה הסופית היא שחרור כל פלשתין ההיסטורית, מן הנהר ועד הים"/
הוא חזר ואמר מתוך גילו לב של פושע שכבר אינו חושש משום אדם/
"כאשר אנו מבקשים מכל הכוחות והפלגים הפלשתיניים/
להתייחס להסכם אוסלו ולהסכמים אחרים כאל הליכים זמניים, או מטרות בשלבים/
משמעות הדבר שאנו אורבים לישראלים או מרמים אותם"/
אמר ללא כחל ושרק - כיודע שתקשורתני ישראל לא יסגירוהו לעולם/

AVNER
חבר מתאריך 15.4.02
57 הודעות 19:18 03.04.03

7. זו לא שירה, זהו בכי עצור על אחים טועים ומתעים
בתגובה להודעה מספר 6

עבר עריכה לאחרונה בתאריך 03.04.03 בשעה 19:20

זו לא שירה, זהו בכי עצור על אחים טועים ומתעים.
השמאל בישראל נוטה להאמין שויתורים לדרישות הערבים יביאו
להשלמה בין הצדדים ולהכרה של הערבים בזכותנו להתקיים כאן כעם
ריבוני בארצו.
אוסלו מבחינת הפלסטינים הוא שלב א' בתוכנית השלבים מ 1947,
תוכנית פרוטה ומבריקה שנוצרה ע"י אבו איאד (צאלח חאלף), סגנו
דאז של עראפת. תוכנית זו מדברת במפורש על הכרה כביכול בישראל,
ועל הקמת "רשות לאומית פלסטינית" .
הרש"ף קיבלה שם זה כדי להדגיש את מחוייבותו של יאסר
להגשמת תוכנית השלבים. בינואר 69' התבטא בנושא נביל שעת',
שאמר שבבוא העת יגיע הקץ לויתורים של ישראל, אלא שאז יהיה אש"ף
מבוסס בארץ עם רבבות חיילים.
השימוש הבלתי-פוסק באלימות כדי להגשים מטרות מדיניות מצידו של
עראפת מלמד על אופיו של השועל הזה: הוא הצליח להגיע למצב בו
הוא הורג ישראלים, ובו בזמן משמשת ממשלת ישראל בתור מליצת יושר
שלו בפני הקונגרס האמריקני, המסרב להעביר כספים לרש"ף, כל זמן
שהיא ממשיכה בדרך הטרור.
הנסיון של אוסלו נקטע ע"י ברק בצעד החכם ביותר שעשה בכהונתו
כראש ממשלה, ויש לתת לו קרדיט על המעשה, אם כי לא על הדרך בה
עשה אותו( כשברק זינק אל הסדר הקבע, ואילץ את עראפצ לחשוף את
קלפיו, והתברר שעדיין, אחרי 7 שנות מו"מ, לא שינה האיש אף אחת
מדרישותיו!!! שבע שנות מו"מ, ועדיין הוא אומר שללא שיבה מלאה
של 5.4 מליוני פליטים פלסטינים לא ייכון שלום עם ישראל.
שבע שנות מו"מ ועדיין ברור לו שהדרך תימשך בכיוון אחד: ישראל
תיתן, הוא ייקח - ואח"כ ידרוש עוד, אחרת תהיה מלחמה. בישראל
יקומו אנשים שיגידו שיש לעצור מלחמה ולכן לוותר, במקביך יופעל
טרור שיחליש את כוח העמידה פה, והוא יקבל את הויתורים ויסכים
לחתום - אח"כ ידרוש עוד אחרת תהיה מלחמה.... וחוזר חלילה.
חובה להבין שזו לא תכונה ערבית (זו גזענות לייחסה לערבים, או
לכל עם כלשהו), אלא מדינאות ריאליסטית קיצונית שאומרת, שהסכם
יש לקיים, כל זמן שהוא מועיל לך, וברגע שאין הוא מועיל, ויש לך
אמצעים, עליך להפירו כדי להשיג הסכם טוב יותר.

זו האמת המרה, אין צ'אנס לשלום, ויש לעמוד על שלנו. זה לא אומר
שתהיה מלחמה, ולמעשה זה מקטין את סיכוייה, שכן האוייב הוא
אינטיליגנטי, ולא ייצא למלחמה כשיחשוב שלא יפיק ממנה דבר.
מדינה העומדת נחושה על שלה, לרוב תספוג פחות מכות ממדינה הקונה
את השקט שלה, ע"י פיוס התוקפן.

Abanibi
חבר חדש
5609 הודעות 14:08 04.04.03

9. ההתנחלות היא-היא הגשמת הציונות
בתגובה להודעה מספר 8

כל עצם מהותה בדיוק הציונות: התיישבות יהודית בשטחים ערביים צפופים. זה שאתם החלטתם בשלב מסויים מתוך עייפות החומר, לשנות את הגדרת הציונות, זה כבר עניין אחר.
כרגע יש בהחלט רוב בעם הרואה במתנחלים מגשימי הציונות.

פורום אקטואליה...:-
http://rotter.net/forum/politics/6207.shtml#10

מבחן התוצאה.
פ"ש



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   16:54   21.06.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  22. חזון השמאל לחיסול מרצון של מדינת ישראל !!  
בתגובה להודעה מספר 1
 
הנינוח
חבר מתאריך 31.3.02
600 הודעות 00:21 20.06.03

חזון השמאל לחיסול מרצון של מדינת ישראל

המסורת שהתפתחה בישראל מאז הקמתה, היא שהזיות השמאל הסהרורי מאתמול, הופכות למציאות של היום. כך הזיות השמאל על השלום הנפלא עם הערבים נזרעו עוד בימי מלחמת העצמאות, כאשר מדינת ישראל, במקום לנצל את נצחונותיה בשדה הקרב ולגרש את האויב שמאיים על קיומה הרחק מכאן, בחרה במקום זאת למנוע מהערבים לברוח ולחבק אותם לחיקה בחיבוק אימהי ואוהב, מתוך התקווה הגלותית שהערבים יכירו לה תודה על כך ויתחשבו ביהודים וירחמו עליהם ביום פקודה.

כך לא ניצלנו את נצחוננו במלחמת העצמאות והשארנו בתחומי המדינה שאמורה הייתה להיות יהודית חיל מצב של האויב בדמותם של ערביי ישראל. זכורים המאמצים התמהוניים של היהודים, בעצם ימי הלחימה הקשים ביותר, להשארת הערבים בתחומי המדינה, כמו הנסיון שכשל ברובו להשארת ערביי חיפה והנסיונות שהצליחו להשארת ערביי עכו, פרדיס וג'סאר א זרקה למשל. כך זכינו היום לכך שקרוב לרבע מאוכלוסיית המדינה בגבולות 49 הם ערבים שמזדהים עם אויבינו הגרועים ביותר.

המשך הטימטום היהודי היה במלחמת ששת הימים, כאשר במקום לגרש את האויב ביקשנו ממנו יפה להשאר במקומו והפעם הערבים נענו להפצרותינו. רק ברמת הגולן עשו לנו הערבים שרות טוב, כאשר העדיפו להאמין לתעמולת הכזבים של עצמם על אכזריותם של היהודים ולא למאמצי השכנוע של היהודים וברחו. כך זכינו בחבל ארץ שאין בו בעיות של רצח יהודים מאז שנכבש.

ההזיה שהתפתחה אז התבטאה בנוסחה האווילית "שטחים תמורת שלום". כבר אז ירדנו על הברכיים כדי שהערבים יסכימו רק להכיר בזכותנו להתקיים והיינו מוכנים למסור את הארץ בתמורה לחתיכת נייר, אבל הערבים סירבו. רק המצרים הסכימו למצב של אי לוחמה בתמורה למסירת חצי האי סיני, ששטחו יותר מפי שלוש משטחה של מדינת ישראל של 49.

כצפוי, הזיות היהודים על השלום והאידיליה המופלאה עם האויב, שהם המשך ישיר להזיות היהודים הגלותיים על האידיליה עם רוצחי היהודים, לא נפסקו. ההתקוממות הערבית הצפויה נתקלה מייד בחומת אהדה, הבנה ואהבה מצד השמאל הישראלי.

כך הזיות השלום של אורי אבנרי ויוסי ביילין מאתמול מהווים את מציאות החיסול מרצון של מדינת ישראל בהווה. החיזורים הקדחתניים אחרי מפוצצי המטוסים, רוצחי הילדים ורבי הטבחים והחלומות הרטובים על הבאתם לארץ והכנסת העם היהודי תחת חסותם של אותם רוצחים, הפכו במהרה למציאות של היום. כך, בחסות השמאל הסהרורי, הפכנו כולנו לבני ערובה של הדחלאנים, הרג'ובים והטיראווים למיניהם.

לכן, כדי לדעת מה צופן לנו העתיד ומהו השלב הבא בהשמדתה של מדינת ישראל, צריך לעקוב אחרי הזיותיהם של השמאלנים הסהרוריים בהווה. אירועי אוקטובר 2000 היוו הלם לגוש המרכזי של השמאל הסהרורי הישראלי. התגובה הפבלובית שלו הייתה כצפוי האשמת היהודים, כמיטב המסורת השמאלנית.

אבל זה לא הסתיים בכך. פעם הם היו מוכנים להקריב רק את השטחים שנכבשו ב- 67 לטובת השלום הנפלא. היום הם כבר מוכנים להקריב את שטחה של מדינת ישראל בגבולות 49 ובזכות השיבה של עקורי 48 לבתיהם כדי לתקן את העוול ההיסטורי הנורא שנגרם לאויב הערבי על ידי האימפריאליזם המערבי האכזר שמגולם על ידי היהודים צמאי הדם וגוזלי האדמות. כל זאת בלי להזכיר עדיין את העוול הנורא שגרמה הציונות האשכנזית ליהודים המזרחיים, שאותם היא הרחיקה מארצות האם האהובות שלהם והביאה אותם לישראל רק כדי להתעלל בהם ובערבים האומללים.

אז כדי שלא תהיו מופתעים מחר, קיראו היום את פניני המחשבה השמאלנית שתביא סוף סוף לפירוקה של המדינה המיוסרת והמיותרת שלנו. כל המאמרים נכתבו בידי צמרת האקדמיה הישראלית, מה שפעם נקרא "מלח הארץ".

למשל מאמר אחד מיני רבים של פרופ' אורן יפתח-אל, קצין קרבי:
http://www.adva.org/ivrit/land.htm
http://www.globes.co.il/serve/globes/DocView.asp?did=616780&fid=1439

או מאמר של שולי דיכטר, חבר קיבוץ מענית שמלמד בגבעת חביבה:
http://www.kibbutz.org.il/karka/igun/20011217_dichter.htm

או מאמר של פרופ' יהודה שנהב מאונ' תל אביב:
http://www.hakeshet.org/articles/frontiererouge.htm

או מאמר משותף של פרופ' יפתחאל הנ"ל עם ד"ר סנדי קדר מאונ' חיפה:
http://hevra.haifa.ac.il/soc/LawSociety/reports/rep4/report_4.htm

אז כדי שלא תופתעו בעתיד, כאשר שטחה של מדינת ישראל, ובמיוחד אדמות הקיבוצים והמושבים, ימסר בצורה צודקת לידי הערבים, אם זה במסגרת מימוש זכויותיהם במדינת כל אזרחיה ואם זה במסגרת מימוש זכות השיבה. הכל במסגרת החיסול מרצון של מדינת ישראל, חלומם הרטוב של יהודים מאז הקמתה והחזרה לימי הזוהר של היהודים בגולה, ששרדו אלפיים שנה ללא בעלות על קרקע וללא מדינה.

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   11:41   18.08.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  27. !! גוש שלום=אורי אבנרי מנחמים את ערפאת !!  
בתגובה להודעה מספר 22
 
09:29, 18 אוגוסט 2003 / כ' באב תשס"ג

משלחת שמאל קיצוני הגיעה אתמול לביקור ניחומים ועידוד בלישכתו במוקטעה של יאסר ערפאת על מות אחותו.

משלחת של פעילי שמאל קיצוני מגוש שלום כשבראשם אורי ורחל אבנרי וחבר הכנסת עיסאם מח'ול ערכו אמש ביקור בלישכתו של יאסר ערפאת במוקטעה ברמאללה. את הביקור הגדירו אנשי השמאל כביקור תנחומים על מות אחותו של ערפאת.

את ביקורם סיימו בהשתתפות בטקס אשכבה שנערך במוקטעה לאחותו של ערפאת, בנוכחות כמאתיים מנהיגי הרש"פ.

במהלך הביקור אמר ערפאת לאורי אבנרי כי אינו מתכוון לצאת לחאן יונס לערוך ניחום אבלים. מקורב לערפאת מסר כי ערפאת אינו מאמין שממשלת ישראל תתיר לו לחזור לרמאללה אם יעזוב אותה.

כשהוא מבקש לחזק את ידיו של ערפאת אמר בתום הפגישה אורי אבנרי כי "שוב נוכחתי לדעת שאפשר להחריב בניינים אך אי אפשר להחריב את רוחו של עם. ברור לגמרי שהציבור הפלשתיני דבק ביאסר ערפאת, והוא המנהיג שלו". (ש
http://www.goop.co.il/



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   12:39   18.08.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  28. פ''ש ידידי, שים לב כיצד מתייחסת לביקור סוכנות  
בתגובה להודעה מספר 27
 
derdinshow
חבר מתאריך 7.6.03
1096 הודעות 12:13 18.08.03

3. פ''ש ידידי, שים לב כיצד מתייחסת לביקור,
סוכנות הידיעות הפלש' הרשמית!

פעילי גוש שלום ערכו ביקור תנחומים אצל הנשיא עראפת במוקטעה

נצרת 18-8-2003 ופא- משלחת של פעילי שלום מישראל בראשותם של אורי ורחל אבנרי מתנועת גוש שלום וחבר הכנסת עיסם מח'ול ערכו היום, יום ראשון, ה- 17 באוגוסט, ביקור תנחומים אצל יו"ר הרשות הפלסטינית, הנשיא יאסר עראפת, במוקטעה, והשתתפו בצערו על מות אחותו. לאחר הביקור השתתפו האורחים בטקס אשכבה שנערך במוקטעה לאחותו של הנשיא עראפת, בנוכחות 200 ראשי הציבור הפלסטיני בגדה.

במהלך הביקור אמר הנשיא לאבנרי כי הוא אינו מתכוון לצאת לעזה לערוך ניחום אבלים. מקורב לעראפת מסר כי עראפת אינו מאמין שישראל תתיר לו לחזור לרמאללה אם יעזוב אותה, למרות ההבטחה שניתנה לו בעניין זה. לכן, עראפת ישאר במוקטעה בה הוא שוהה כבר 25 חודשים.

במהלך שיחתו עם הפעילים הישראלים קרא הנשיא עראפת לפתרון של הסכסוך האזורי לפי דומת בנלוקס, (שותפות העבר בין בלגיה הולנד ולוקסנבורג). לדבריו, מדובר בדוגמה לפתרון אפשרי לשותפות בין 4 מדינות: ישראל, פלסטין, ירדן ולבנון.

בתום הפגישה אמר אורי אבנרי מגוש שלום כי "שוב נוכחתי לדעת שאפשר להחריב בניינים אך לא ניתן להחריב את רוחו של עם. ברור לגמרי שהציבור הפלסטיני דבק בנשיאו יאסר עראפת, והוא המנהיג שלו".


אבנרי ציין כי גוש שלום מסר לנשיא עראפת חוברת שיצאה מטעם התנועה ומפרטת את פרטי תכנית ההפרדה ואת גבולות החומה. "עראפת עיין בחוברת ובמפות ואמר שחומת ההפרדה היא הסכנה הגדולה ביותר המאיימת כעת על העם הפלסטיני. הוא סיפר לנו על מה ששמע מאבו מאזן על הביקור בבית הלבן: כאשר הגיש אבו מאזן לבוש את מפת החומה, נדהם הנשיא בוש, זרק את המפה לסגן הנשיא דיק צ'ייני, ואמר "מה זה? איפה המדינה הפלסטינית?".



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   03:56   15.09.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  31. שלום עכשיו: חוזרים לרחובות, משנים תדמית !!  
בתגובה להודעה מספר 28
 
"היפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו"
פ"ש.

לאחר ההחלטה לגרש את ערפאת החליטו בתנועה "שיש כעת כמיהה בציבור לאופוזיציה ולמחאה". על הפרק: הפגנות וקמפיין על שלטי חוצות. בתנועה מבקשים גם להפסיק להצטייר כ"פרו פלסטינים"
אטילה שומפלבי

תנועת שלום עכשיו החליטה "לחזור לפעילות ברחובות" ובהזדמנות זו גם לנסות ולשנות מעט את תדמיתה. "הגענו למסקנה שבציבור חושבים שאנו יותר מדי פרו פלסטינים", אמר ל-ynet מנכ"ל התנועה, יריב אופנהיימר.

בישיבת חירום שקיימו ראשי שלום עכשיו ביום חמישי, לאחר החלטת הקבינט לגרש את יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, הוחלט שהחזרה לפעילות תכלול בין היתר הפגנות, חלוקת סטיקרים וחומרי תעמולה, וקמפיין על שלטי חוצות.

ראשי שלום עכשיו חיפשו במרץ במשך ימים אחר סיסמה מתאימה שתוביל את הקמפיין, שאמור להתחיל כבר בימים הקרובים. הסיסמה שנבחרה הערב היא: "לצאת מהשטחים, להתחיל לחיות".

לדברי אופנהיימר, הסיסמה נבחרה מתוך כוונה לשדר לציבור כי "הדאגה לישראלים היא בראש מעיינינו - זה המסר המרכזי שלנו".

בתנועה מודים כי הם מנסים "להשיב הביתה" את מצביעי אהוד ברק בבחירות 99'. אופנהיימר מוסיף כי "אנחנו מזוהים יותר מדי עם הצד הפלסטיני, ולא עם הצד הישראלי. זה לא נכון, ואנחנו צריכים לשכנע את הציבור שאנחנו ישראלים שתומכים בישראל ובשלום. אנחנו מנסים עכשיו לצבור מסות של תומכים, ולהחזיר את התומכים הוותיקים שלנו הביתה. אנחנו יודעים שרק ככה נוכל להשפיע על סדר היום הציבורי".

"יש כמיהה למחאה"

גורמים בתנועה אמרו כי "מאז שנקברה ההודנה בטרם עת, ומאז ניסיון החיסול הכושל של המנהיג הרוחני של החמאס, השייח אחמד יאסין, יש תחושה שהציבור מתחיל להבין סוף סוף שהממשלה בראשות אריאל שרון עושה הכל כדי להתחמק מתהליך מדיני".


מצד אחד, אומרים בתנועה, "הציבור מתחיל לאבד את הסבלנות ולאבד את האמון בממשלה בכל הקשור לשלום וביטחון". מצד שני, עדיין מוקדם עבורם לתקוף את ראש הממשלה חזיתית, שכן "למרות הסדקים בתדמיתו, הוא עדיין נהנה מתמיכה רחבה בציבור".

ההחלטה לחזור לפעילות ברחובות התקבלה לאחר תקופה של כמה חודשים בהם הורידה התנועה פרופיל. "כל עוד היה 'כאילו' תהליך מדיני, לא יכולנו לומר שום דבר", מסביר אופנהיימר. "לא היתה לנו שום אפשרות לפתוח את הפה. כששרון עצמו אומר כי הפלסטינים הם פרטנר, גם אם הוא עובד על כולם בעיניים כשהוא אומר זאת – לנו אין מה לומר. כל מה שיכולנו לעשות זה לחשוף נתונים שהוכיחו כי ישראל לא עשתה דבר למען השלום, והמשיכה בבנייה בשטחים".

בשלום עכשיו מאמינים כי כעת, "כשנדמה כי הממשלה אימצה את מדיניות הכוח נטו, נוצרו סדקים בדעת הקהל ובתדמיתו של ראש הממשלה, סדקים שמאפשרים לתנועה להתחיל להזרים דם חדש בעורקי הפעילות.

"אנחנו מרגישים שיש כעת כמיהה לאופוזיציה ולמחאה", אמרו בכירים בתנועה. "אנשים מרגישים יותר ויותר שעם הדרך הנוכחית אנחנו לא נגיע לשום מקום. בגלל זה אנחנו חייבים להתעורר ולהתחיל לתקוף וליצור מחאה ציבורית".

(14.09.03 , 23:33)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2756257,00.html

פרופסור צימרמן הצהיר באחד הקורסים שלו..:-
*********
"כי הוא מעדיף סטודנטים שנעדרים מההרצאות בשל סרבנות,
מאשר סטודנטים שנעדרים בגלל שירות מילואים בשטחים ועמידה
במחסומים. ואנו קוראים לקהילת האוניברסיטה לתמוך בסרבנים".
http://rotter.net/forum/gil/5084.shtml




כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   06:04   15.10.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  38. עכשיו זה רשמי:שלום עכשיו/אורי אבנרי בסנאט/USA  
בתגובה להודעה מספר 31
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 15.10.03 בשעה 07:54 בברכה, פילוביץ שחף
 
נציג שלום עכשיו ינאם בסנאט: ממנו הגירת מתנחלים מרצון


דרור אטקס, ראש צוות מעקב ההתנחלויות של "שלום עכשיו", יציג בפני תת ועדה של הסנאט את "הסכנה שבמדיניות ההתנחלויות של ממשלת שרון". הוא יציע לאמריקנים להקים קרן שתממן מתנחלים שירצו לחזור להתגורר בקו הירוק
אפרת וייס


שלום עכשיו"נזהיר מפני מדיניות ההתנחלויות"

נציג של תנועת "שלום עכשיו" יעיד היום (ד') בפני ועדה של הסנאט האמריקני, וימתח בדיון ביקורת על ההתנחלויות. בעדותו הוא יבקש גם מהממשל שלא לקצץ מכספי הערבויות, ולהעביר במקום זאת את הכסף לקרן מיוחדת, שתעסוק בקליטת מתנחלים המעוניינים לעזוב את בתיהם ולהתגורר בתוך הקו הירוק.


הנציג, דרור אטקס, המשמש ראש "צוות מעקב ההתנחלויות" של "שלום עכשיו", יעיד בפני תת-ועדת הסנאט לקשרי חוץ בענייני המזרח הקרוב ודרום אסיה. יחד עם אטקס יעידו בפני הוועדה דניס רוס, הרב מיכאל מלכיאור וד"ר בועז גנור, מומחה לענייני טרור. נושא הדיון הוא התהליך המדיני ומעמדה של מפת הדרכים לאור ההתפתחויות באזור.

עדותו של אטקס תעסוק ברובה בנושא ההתנחלויות והשפעתן על מצבה המדיני, הביטחוני, הכלכלי והדמוגרפי של ישראל. עוד תעסוק עדותו בנושא גדר ההפרדה, ובפעילויות "שלום עכשיו".

במהלך דבריו יציג אטקס מפות מאחזים מעודכנות ונתונים עכשוויים לגבי הבנייה ופיתוח ההתנחלויות, נתונים על תוכנית הממשלה בעניין הגדר בשטחים, ואינפורמציה לגבי האיום, לטענת "שלום עכשיו" שנשקף למדינה בעקבות אותם צעדים. אטקס מתכוון גם להציג נתונים כלכליים בדבר עלותן של ההתנחלויות למשלם המסים הישראלי, הנאמדת, לטענת "שלום עכשיו", בכ-2.5 מיליארד שקלים בשנה.

מנכ"ל "שלום עכשיו", יריב אופנהיימר, אמר כי "לשלום עכשיו חשוב להזהיר גם את הממשל האמריקני מפני הסכנות שבמדיניות ממשלת ההתנחלויות של שרון. את מה שמותר לבני אלון, בנימין נתניהו וישראל כץ (שהביעו את דעתם מול הסנאט והקונגרס), מותר גם לאנשי 'שלום עכשיו'".

מלכיאור. יסביר שהבעיה קשורה לדת


גם ח"כ הרב מלכיאור יעיד בפני הוועדה ויציג את תפיסת עולמו, לפיה הסכסוך אינו על בסיס גבולות, אלא על בסיס אתני-דתי-תרבותי.

הוא יסביר שמאמצי השלום נכשלו משום שהם מציעים פתרונות כוללניים נוסח המאה ה-20, במקום להכיר בכך שהבעיה היא אתנו-דתית.

הדת, יסביר מלכיאור, היא מרכיב מרכזי בזהות והפתרונות שהוצעו עד כה נתפסו כמנוכרים לזהות התרבותית בשני העמים. הוא יאמר כי החמאס לא פועל נגד הכיבוש אלא במטרה להגן על האיסלאם מפני השפעות המערב.

(15.10.03, 00:22)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2791895,00.html



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.





            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   07:03   15.10.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  39. אורי אבנרי, מכתב הטייסים הסרבנים, חיסול עראפת  
בתגובה להודעה מספר 38
 
הסופרים ואנשי הרוח..!!

הטייסים הסרבנים - הסבה לחי''ר הטייסים.
לא להדיח אותם. לא לקרקע אותם. רק לעשות להם הסבה לחיל רגלים.
תוקם סיירת חדשה. אפשר יהיה לקרוא לה "סיירת מוסר".
על הסיירת הזו יוטל התפקיד לתפוס מחבלים ומנהיגי טרור בפשיטות
קרקעיות. בלי מסוקים ובלי אף-16. ובבקשה גם בלי "נוהל שכן".
אז חבר´ה, קדימה לעבודה, ונא לא לפגוע בחפים מפשע.
http://www.makorrishon.co.il/article.php?id=1254

עיון מעולה של זאב גלילי

@ להלן: הכתבה במקור ראשון.

הבסיס המשפטי לחיסול ערפאת
אלן דרשוביץ, מבכירי המשפטנים בארצות הברית, קובע כי החיסולים
הממוקדים חוקיים * מעמדו של ערפאת כיעד לחיסול ממוקד *
לתשומת לב הטייסים הסרבנים ותומכיהם.

מאת:זאב גלילי
10 באוקטבר 2003, י"ד בתשרי תשס"ד



יאסר ערפאת. יעד לסיכול

את ערפאת צריך היה לחסל מזמן. כמו שמחסלים כלב משוגע. כמו שתולים רוצח סדרתי. כמו שהורגים את מי שבא לרצוח אותך ואת ילדיך. בשביל לחסל את ערפאת אין צורך בבית משפט ובנימוקים מלומדים. אך מי שזקוק בכל זאת להנמקה משפטית, יכול לקבל אותה מפי אחד המשפטנים הגדולים בארצות הברית, אלן דרשוביץ.

"להרוג גם כשהוא ישן"
במאמר שפרסם באחרונה ב´ג´ואיש וורלד רביו´ מנתח דרשוביץ את החיסולים הממוקדים של ראשי ארגוני הטרור. דרשוביץ קובע חד משמעית: החיסולים חוקיים על פי החוק הבינלאומי. ארגון החמאס הכריז מלחמה על ישראל, וכל מנהיגיו ופעיליו - בין אם הם לובשי מדים, חליפות או בגדי קאדים - הם בני מוות. אין הבדל בין "הדרג הפוליטי" לבין "הדרג הצבאי" של החמאס, כשם שאין הבדלים כאלה בין הדרגים השונים של אל-קאעדה.
לפי החוק הבינלאומי, כל לוחם הוא מטרה עד שהוא נכנע. אפשר להרוג אותו בעת לחימה, כאשר הוא מתכונן ללחימה, וגם כשהוא ישן. רק אם הוא נכנע, מרים ידיים או מניף דגל לבן - אין לפגוע בו.

"פגיעה סביבתית"
החוק הבינלאומי, אומר דרשוביץ, קובע שיש לפעול כך שמספר הקורבנות החפים מפשע יהיה מינימלי. כך נהגה ישראל בעת ניסיון החיסול של השייח´ יאסין, כאשר השתמשה בפצצה קטנה כדי למנוע הרג חפים מפשע. התוצאה היתה שהמטרה הלגיטימית נמלטה.
אין החוק הבינלאומי שולל אפשרות של פגיעה סביבתית הנגרמת כתוצאה מהתקפה על יעד לגיטימי. היקף הפגיעה המותר הוא עניין של הערכה, ואסור שיחרוג מן הפרופורציות של חשיבות המטרה. מניעת מנהיגי טרור מלתכנן או לבצע מעשי טרור נגד אזרחים חפים מפשע היא בהחלט מטרה חשובה וראויה. אילו היתה ארצות הברית מצליחה להרוג את סדאם חוסיין או את אוסאמה בן-לאדן לפני שפלשה לעיראק ולאפגניסטן, היו נחסכים חייהם של רבים שנספו בשתי המלחמות הללו.
הוא הדין בחיסולים הממוקדים שעושה ישראל. חיסולים אלה מוצדקים, הן מבחינה מוסרית והן מבחינת החוק הבינלאומי. שאלת הפגיעה בחפים מפשע היא שאלה של פרופורציה. והתנהגותה של ישראל עד כה לא חרגה מן הפרופורציה הנכונה, גם בהשוואה להתנהגותן של מדינות אחרות.



אורי אבנרי במוקטעה

אם ערפאת ייכנע
דרשוביץ איננו אומר בפירוש שצריך לחסל את ערפאת. שכן אם הלה ייצא מן המוקטעה עם דגל לבן או בידיים מורמות, אסור יהיה לפגוע בו. החוק הבינלאומי חל גם על רוצחים מתועבים. אך בהזדמנות אחרת, בעת הדיון על משפטו של ברגותי, כתב דרשוביץ את הדברים הבאים: "בעולם חייבים לראות את העדות הקשה שלפיה הטרור נהפך לטקטיקה הנבחרת של הרשות הפלשתינית, וערפאת אחראי אישית לרצח המוני של אזרחים חפים מפשע".
כלומר: אם ערפאת ייצא בידיים מורמות ובדגל לבן - צריך יהיה לעצור אותו ולהעמידו לדין, כמו את ברגותי. אבל אם כתוצאה מתאונה הוא ייהרג, איש לא יתאבל על כך. ואם יקיים את איומו להתאבד במו ידיו, אפשר יהיה לומר כי זה המעשה החיובי היחיד שעשה במהלך חייו רצופי הדמים.

האם ערפאת פלשתיני?

ערפאת לא נולד בירושלים, מעולם לא היה פלשתיני, וכל דמותו היא פרי מעשה הונאה של שירות הביון הסובייטי, הקג"ב.
טענה זו מעלה גנרל יון מיחאי פצ´פה, קצין מודיעין רומני שערק בשעתו למערב. פצ´פה היה ראש שירות הביון הרומני, ומתוקף תפקידו טיפל בסיוע שהגיש הגוש הסובייטי לארגוני הטרור הפלשתיניים. במאמר ב´וול סטריט ג´ורנאל´ כותב פצ´פה: "מסרו לידי את התיק האישי של ערפאת בקג"ב. מעיון בו למדתי לדעת כי ערפאת הוא בן למשפחה בורגנית ממצרים, שהפך להיות מרכסיסט שרוף במחנה הכשרה מיוחד של הקג"ב ליד מוסקבה בשנות השישים. הקג"ב החליט להפוך אותו למנהיג הארגון לשחרור פלשתין. כצעד ראשון דאגו להשמיד את המסמכים המעידים על כך שנולד במצרים. הם החליפו אותם במסמכים פיקטיביים, שלפיהם ערפאת נולד בירושלים, כדי שייחשב פלשתיני מלידה".
לפי תיאוריו של פצ´פה היה ערפאת במשך שנים בובה שהסובייטים משכו בחוטיה. הם סיפקו לו סיסמאות, פרסומים, סמלים, אידיאולוגיה, הדרכה, תדמית וכמובן כסף. בשנת 1978, לפני צאתו לארצות הברית, הדריכו את ערפאת איך לדבר באוזני דעת הקהל האמריקנית: "עליך לחזור ולומר כי החלטת להפסיק לעסוק בטרור וכי תכיר בישראל", הורו לו.
פצ´פה מספר כי בשנות השבעים היה הוא אחראי להעביר לערפאת מדי חודש מאתיים אלף דולר. זאת בנוסף לשני מטוסי מטען מלאי ציוד, שנשלחו לביירות מדי שבוע. לפי הערכתו של פצ´פה מגיע הונו האישי של ערפאת, המוחזק בבנקים שונים בעולם, ל-300 מיליון דולר.

הטייסים

לא להדיח אותם. לא לקרקע אותם. רק לעשות להם הסבה לחיל רגלים. תוקם סיירת חדשה. אפשר יהיה לקרוא לה "סיירת מוסר". על הסיירת הזו יוטל התפקיד לתפוס מחבלים ומנהיגי טרור בפשיטות קרקעיות. בלי מסוקים ובלי אף-16. ובבקשה גם בלי "נוהל שכן". אז חבר´ה, קדימה לעבודה, ונא לא לפגוע בחפים מפשע.

הסופרים

השאלה איננה האם יש להפסיק ללמד את יצירותיהם של דוד גרוסמן, סמי מיכאל, ס´ יזהר, יהושע סובול ונתן זך (שהגישו עתירה לבג"ץ נגד מפקד חיל האוויר על פגיעה ב"חפים מפשע").
השאלה היא למה מלכתחילה הוכנסו יצירותיהם לתוכנית הלימודים.

אורי אבנרי במוקטעה

סוף סוף מקיים אבנרי את מצוות "ועיניתם את נפשותיכם" ביום הכיפורים. את היום הקדוש עשה אבנרי במוקטעה, במחיצתו של יאסר ערפאת.
מדוע זה עינוי?
מיודעיו של אבנרי מספרים כי למרות הדיבורים הרמים שלו בעד הפלשתינים, הוא ממש לא אוהב אותם. לבלות יום שלם עם ערפאת זה באמת עינוי, ועל כך כל הכבוד לאבנרי.

מה היינו עושים בלי פרשנים

"יש כאן שתי אסטרטגיות שונות... ישראל מכוונת את עיקר חציה לעבר פעילי טרור... מצד הפלשתינים החיצים מופנים... להרבות את מספר הנפגעים באוכלוסייה האזרחית של ישראל" (זאב שיף, הפרשן הצבאי של הארץ).

מה היינו עושים בלי מומחים

"פגעתם במישהו? הוא ירגיש טוב בהרבה אם תגשו אליו ותתנצלו" - קובעים חוקרים בארצות הברית. "עכשיו ברור למה חשוב להתנצל בפני אדם שגרמנו לו עוול" - אומר, ערב יום הכיפורים, ד"ר שמואל גבעון, מומחה לרפואת משפחה ב´שירותי בריאות כללית´.

איך מגיע מכתב של הרב קוק למופע ב´בית ציוני אמריקה´

בשנת 1924 פרסם ´הפועל הצעיר´ את השיר ´התגלות´ של אברהם שלונסקי. ´הפועל הצעיר´ היה השבועון של התנועה שהולידה את כל תנועות השמאל הציוניות. שלונסקי היה אז פועל בניין בתל-אביב.
הנה קטעים מהשיר:
ידעתי הנה יבוא ה´
הנה יבוא וינשק פצעיכם בסער

ועלי זקן מאוד ובני עלי נבלים
ואני עודי נער

אך הנה שואג יקום, הנו כואב ורן
ובמזרח האדום אצבע ברק לי קוראה

דבר ה´ כי שומע עבדך
בין קוראי השיר היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, הרב הראשי לארץ ישראל. הוא כתב למשורר איגרת שבה הוא אומר בין היתר: "נהניתי מיפעת שירך ´התגלות´... יש בשיר זה משפע הלב, הבא לעורר לקול ה´ הקורא לנו מקרב מעמקי נשמתנו... אני מברך אותך, שתזכה להמריא בשירתך למרומי התחייה הלאומית, מול השחר הבוקע אורו ועולה על אדמת מטעינו".
השיר ´התגלות´, יחד עם מכתבו של הרב קוק, הוקראו באוזני קהל גדול שמילא בשבוע שעבר את אולם תיאטרון ´בית ציוני אמריקה´ בתל-אביב. הקהל בא לצפות בתוכנית ´קסם שלונסקי´, שהועלתה על ידי ´בימת מופעי הספרות´.
מכתבו של הרב קוק איננו כלול בכרכי אגרותיו, והוא פורסם לראשונה בספרו של שמחה רז, ´מלאכים כבני אדם´. השיר והמכתב פורסמו גם בעלון ´מעט מן האור´, אך דומני כי לא אטעה אם אומר שרבים מן הקהל שמילא את אולם התיאטרון שמעו לראשונה על המכתב באותו ערב. לגבי חלק מן הקהל, צעירות וצעירים גלויי ראש, היה כל הנושא הזה של רב ראשי הקורא יצירה של משורר חילוני-שמאלי ומגיב עליה - בחזקת חידוש מסעיר.
האיש שעמד מאחורי המופע הזה הוא מאיר עוזיאל, עורכו הראשון ומייסדו (יחד עם הרב שמואל טל) של העיתון שאתה, הקורא, מחזיק ברגע זה בידך.

אין חיה כזאת
מאיר עוזיאל מזכיר לי את הסיפור על האיש שראה לראשונה בחייו ג´ירף ואמר: לא ייתכן שיש חיה כזאת. עוזיאל אינו גבוה כג´ירף, אבל גבוה דיו כדי להיות שחקן כדורסל; בעל שיער מתולתל כמו ביטניק של שנות השישים; עונד על חזהו תכשיט מסתורי; לבוש בקפידה מרושלת, או ברשלנות מוקפדת; ומבין גדול בכל הוויות העולם: יינות, מאכלים, פאבים, ספרות, שירה, מוסיקה עכשווית, קולנוע ומה לא. בקיצור: סטריאוטיפ מושלם של השמאלן המצוי, המתרוצץ בין שינקין למועדון ´צוותא´, משתתף בהפגנות ´שלום עכשיו´, חותם על עצומות בעד טייסים סרבנים ונגד מתנחלים, ומדיר רגליו מתחומי יהודה ושומרון.
אבל מה לעשות שמאיר עוזיאל הוא ג´ירף. לא ייתכן שיש חיה כזו, אבל עובדה שיש. לא רק שאינו שמאלן, אלא שהוא מעלה מדי שבוע על שיפודיו, במדור ´שיפודים´ במעריב, כל רעיון שמאלני. והוא עושה זאת בשובה ונחת, בחיוך ובהומור הכובש גם את לב המתנגדים הקיצוניים ביותר.

לדחוק את השמאל
משך שנות דור היינו רגילים לכך שבצד השלטון הפוליטי והשליטה על קופת חולים, ההסתדרות הקיבוצים מקומות העבודה והמפעלים הכלכליים, שולט השמאל גם על התרבות. השמאל היה הבעלים של הוצאות ספרים, כתבי עת, עיתונים יומיים, תיאטראות, גלריות, מועדוני בידור. הכל. אמרת תרבות, אמרת שמאל. גם לאחר שאיבד את השלטון, ומפעליו הכלכליים קרסו, והקיבוצים התמוססו, ועיתוניו נסגרו, והוצאות הספרים שלו מקרטעות, ממשיך השמאל לשאת את דגל התרבות. וככזה הוא ממשיך לקבל תקציבים שמנים מן השלטון של הליכוד.
בא מאיר עוזיאל ובמפעל יחיד הוכיח כי המלך הוא עירום. כי לא כל הסופרים והיוצרים הם אנשי שמאל. וגם מי שנחשב לשמאל, אם רק תגרד מעט את קליפתו תמצא מאחוריה את השורשים היהודיים והלאומיים. ואם מדובר בסופרים מן העולם הגדול, מי אמר שרק השמאל יכול לייצג אותם בארץ.

שורשיו של שלונסקי
המופעים התיאטרליים-בימתיים שמקיים עוזיאל, מוקדשים לסופרים ולמשוררים או לנושאים ספרותיים וחברתיים. במסגרת זו יזם ערבים שהוקדשו למשה שמיר, לעליזה טור-מלכא, לנעמי פרנקל, לאפרים קישון, ליצחק שלו ולנעמי רגן – כולם מן הצד הלאומי של המפה. אך עוזיאל לא משך ידו גם מלאה גולדברג ומאבא קובנר ומאברהם שלונסקי, והוכיח כי גם הם משלנו, כלומר של כל עם ישראל. בערב שלונסקי, לדוגמא, הראה כי האיש שחטא בצעירותו בסגידה לשמש העמים (סטאלין), היה בסופו של דבר בן לאב חב"דניק. ביצירתו נתן שלונסקי ביטוי לשורשי נשמתו, כשהוא משווה את כבישי הארץ לרצועות של תפילין, ואת עמודי החשמל לפמוטי השבת של אמא. אין פלא שהרב קוק זיהה את השורשים הללו באותו שיר קטן.
בין היוצרים שהעלה עוזיאל על בימתו לא נפקד גם מקומם של יוצרים גדולים מספרות העולם, כמו אנטואן די-סנט אכזיפרי (מחבר ´הנסיך הקטן´), פרנץ קפקא ואז´ן אונסקו. בערב אונסקו - מגדולי המחזאים של המאה העשרים, שאומץ על ידי השמאל בזכות יצירתו המפורסמת ´הקרנפים´ - הראה עוזיאל כי המתקרנפים אינם אנשי הימין אלא אנשי השמאל דווקא. אונסקו עצמו הוא מעריץ גדול של ישראל, תמך בנו אפילו בעת מלחמת לבנון, ובין היתר כתב כי הוא בז ליהודים הצרפתים המפרסמים בעיתוני צרפת מכתבי גינוי נגד ישראל.

כוחו של קהל
בשורת המופעים הללו הוכיח עוזיאל ראשית כי יש קהל הצמא לתרבות שאיננה על טהרת השמאל. את הבסיס הראשוני של הקהל הזה היוו קוראי מקור ראשון, אך במשך הזמן נוסף גם קהל אחר.
עוזיאל הצליח למשוך למופעים שורה ארוכה של יוצרים, אנשי רוח, קריינים שחקנים ומוסיקאים מן השורה הראשונה, שנענו לפניותיו מתוך הערכה למפעל ולקהל הצופים שהצליח למשוך. עם אורחים אלה נמנים: ירון לונדון, אלכס אנסקי, טוביה צפיר, יעל אבקסיס, חיים טופול, פרופ´ דינה פורת, פרופ´ אורציון ברתנא, א"ב יהושע, פרופ´ חמוטל בר-יוסף ופרופ´ זיוה שמיר. ב´קסם שלונסקי´ הופיע דוד דאור, אמן בעל מוניטין בינלאומי.
"המטרה שלי איננה רק הקהל", אומר לי מאיר עוזיאל. "אני רוצה גם שזה יחדור למחזור הדם של השחקנים. שהם יכירו את החומרים האלה, את הגישה הזו ואת הקהל הזה".

ללא תמיכה ציבורית
האכסניה המרכזית של המופעים היא ´בית ציוני אמריקה´. אך בימת מופעי הספרות הגיעה גם לאלון-מורה ולפדואל, ומתוכננת להגיע לגוש קטיף ולאלקנה.
המפעל הזה כולו מתקיים כמעט ללא תמיכה ציבורית. עלותו של כל ערב היא כשלושים אלף שקל, שמקורם בתרומות. חלק גדול מן המשתתפים מופיעים על בסיס חצי-התנדבותי. עוזיאל היה רוצה לקיים 12 מופעים בשנה בתל-אביב, ועוד כמספר הזה מחוץ לתל-אביב. מדובר בסכומים פעוטים. אילו היו ראשי ערים מהליכוד מפרישים אחוז קטן מהסכומים שהם מוציאים על תרבות לטובת המפעל של מאיר עוזיאל, הוא היה מגיע אליהם.
מה בעצם מריץ אותך, שאלתי את מאיר עוזיאל.
עוזיאל: "זה אולי לא יפה ולא נעים, אבל הגיע הזמן לקחת מן השמאל את התרבות. אמנם זה לא אנושי, כי זה הדבר האחרון שנשאר להם. אבל כנראה אין לנו ברירה".
גילוי נאות מחייב אותי לומר שמאיר עוזיאל איננו רק עורכו הראשון ומייסדו של מקור ראשון, אלא גם האיש שכפה על החתום מעלה להפיק כל שבוע, מזה שש שנים, את ההיגיון בשיגעון.
http://www.makorrishon.co.il/article.php?id=1254



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   14:33   08.12.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  59. ''איפה הם היום'' סיפרו של העיתונאי שמעון סאמט..  
בתגובה להודעה מספר 1
 
מבכירי עיתון הארץ בכלל וחבר המערכת בפרט.
את סיפרו זה, הוציא לאור בשנת תש"ל 1970.
שמעון סאמט הוא "אביו" של גדעון סאמט נכון
להיום עיתונאי בכיר בעיתון הארץ, ועל זה נאמר...:-
אבות אכלו בוסר ושיני בנים תיקהינה,
במקרה של גדעון סאמט הבן......תתחדידנה !!

@ להלן: איפה הם היום??




כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   12:45   23.12.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  61. תורת הכזבים של אדריכלי מדיניות השמאל !!  
בתגובה להודעה מספר 1
 
מאת: עו"ד/ד"ר חיים משגב
h-misgav@inter.net.il
12/07/01

ד"ר חיים משגב מאשים את קיצוני השמאל - בהם אישי ציבור ועיתונאים - בסיוע לפלשתינים המנסים להרוס את ישראל.

משגב מציע להילחם בהם: "חומרי חיטוי רגילים, כנראה, לא יועילו,
ולכן צריך פשוט להצביע עליהם - ולגלות את קלונם ברבים".

הצבע חזר לפניהם של חסידיו השוטים של מחנה השמאל בזכותם של שרלטני הקהילייה האירופית. דליה איציק שוב יכולה לצקצק בלשונה ולהזהיר את ראש הממשלה, שבה היא מכהנת בחסדו, שהוא עוד עלול למצוא את עצמו בודד מול פניה של ועדת חקירה ממלכתית, אם חלילה הוא יעשה את מה שהוא בעצם הבטיח למיליוני בוחריו; לא שמעון פרס, מי שחזונו הוביל את העם היהודי עד עברי פי פחת וגרם, בעקיפין, למותם של מאות יהודים בפעולות טרור; לא יוסי ביילין, מי שאחראי ישירות לתרמית הגדולה; לא כוהני הבולשביזם הראדיקלי, פרופסורים וסופרים, אלה שממשיכים להרעיל את נפשותיהם של תלמידיהם בבתי האולפנא בתורותיהם הניהיליסטיות, הפוסט ציוניות, שהשקר והתעתוע מבעבעים בהן באין מפריע.

אז למה, בעצם, שהערבים יחדלו להניח מטעני חבלה ולשלוח מכוניות תופת לרחובות הערים, אם עיתונאים כמו יגאל סרנה ותום שגב, גדעון לוי ואמירה הס, אכולי האיבה לכל מה שנמצא מחוץ למחנה הסהרורי שלהם, שוב מהינים לפזר אשליות שווא ולהלך אימים על הציבור, ואף טורחים להודיע לראש הממשלה שהוא צפוי להיקרא יום אחד לעמוד בפני בית הדין בהאג, כ"פושע מלחמה", אם הוא לא יישמע, רחמנא ליצלן, ל"עצותיהם"?

צריך פשוט להאזין לאנשים האלה, גרפומנים בגרוש, מי שהשינאה לתהליך הציוני זורמת בעורקיהם כמו משקה שנרכש בבתי מרזח שקירותיהם מרוחים בצואה, כדי להבין שסיכוייו של העם היהודי לשרוד במקום הזה הולכים ופוחתים. לא בגלל הערבים. בגלל חסידי "מחנה השלום", הבלתי שפוי, זה שלא היסס להמר על גורלה של הישות הציונית העצמאית וגרם לה, מעצם טיבו הבלתי רציונאלי, המשיחי, נזקים כמעט בלתי הפיכים.

הצרה היא שגם עתה, לאחר שיאסר ערפאת חשף את כוונותיו, אולי מוקדם מכפי שהוא התכוון לעשות, הם ממשיכים להפיץ את תורת הכזבים שלהם כפי שהם עשו בעבר; מתוך תקווה, שאין הם יכולים להסתיר אותה מרוב להיטות, להפוך את מדינת ישראל לגוף רופס וכנוע שייאלץ, בסופו של דבר, לקבל תכתיב שיכפה עליו נסיגה לקווי "תוכנית החלוקה" משנת 1947 והתרת שובם של מיליוני פליטים למקומות יישוב יהודיים, דבר שיביא, כמובן, את הקץ על ביתו הלאומי של העם היהודי.

לטעמם, של האנשים המופרעים האלה, מי שכשל לפני הבחירות, בקמפ דייויד, היה אהוד ברק. הוא פשוט לא הציע די. היה עליו, לשיטתם, למתוח את צווארו הרבה יותר כדי שהמאכלת תוכל לגזור ביתר יעילות - והרבה יותר מהר. חוצפתם אינה יודעת גבולות. מי שסבר שמבוכה והתלבטות ישתקו אותם לזמן מה לא מכיר את אופיים. אין להם שום עכבות.

הראדיקליזם שלהם אף פעם לא מפסיק לשלוח גרורות. הם תמיד מוכנים לבגוד ולהסגיר, להלשין ולרגל, ולעשות כל מעשה תועבה כדי להצדיק את קיומם הניהיליסטי. חרטה איננה מילה שהלקסיקון שלהם מכיר. הם תמיד מוכנים להטיף ל"מלחמת אזרחים". צודק רק מי שחושב כמותם. כל האחרים - מוקצים.

אסור לתת להם להרעיל את בארותיו של הרוב הציוני-היהודי. לא עוד. הגיעה השעה לחשוף את פרצופם האמיתי. הפוסט-ציונות שלהם היא רק מסווה. הם אף פעם לא היו באמת ציונים. הם תמיד ראו בלאומיות היהודית משהו מגונה. הזחילה בביבים היתה תמיד עדיפה בעיניהם.

הם לא רצו במדינה יהודית לפני שהבריטים עזבו את ארץ ישראל ב-14 במאי 1948 - והם לא רוצים בה עתה. מה שהם, בעצם, רוצים כעת הוא לכרסם בחוסנו של הרוב הציוני - ולהחזיר את הגלגל לאחור. לימים של טרם-מדינה. לימי הכלניות העליזים. לתקופה שבה הם יכולים היו לסייע באין מפריע לערבים - ולהסגיר לידי הבריטים את מי שלא חשב כמותם.

צריך פשוט להאזין להם; לא לערבים; לחסידים השוטים של "תורת השלבים היהודית". יש להם משנה סדורה. עוד נסיגה ועוד נסיגה. עוד התרפסות ועוד ליקוק. עד שהגולל ייסתם על העצמאות היהודית בארץ ישראל. את התורה הזאת הם מפיצים בכל העולם ומזינים בה את אש האנטישמיות והשינאה למדינה היהודית וליהודים. מאמריהם מתורגמים בידי גדולי האנטישמים, ואלה אינם צריכים להוסיף להם אפילו מילה אחת כדי לחזור ולגלגלם ברחבי תבל כתורתם-הם.

צריך להיזהר מהם כמו מן המים העכורים הזורמים מברזינו - ואולי אפילו יותר. חומרי חיטוי רגילים, כנראה, לא יועילו, ולכן צריך פשוט להצביע עליהם - ולגלות את קלונם ברבים.



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:30   23.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  78. פרנקנטל הוא ראש ארגון הורים שכולים חובבי אש''ף .........  
בתגובה להודעה מספר 61
 
***
הצופה 18.12.00

יצחק פרנקנטל כותב מכתב גלוי לתושבי נצרים ובין השאר:
"איבדתי את בני אהובי ומחמל נפשי אריק בגלל שאין שלום".

בסוף מכתבו הוא מאשים את יהודי נצרים בהפקרת ילדיהם.

אדיק זיק בערוץ 7 על יצחק פרנקנטל שהיה מזכיר "נתיבות שלום" , ועורך הסמרטוטון "שבת שלום": בנו אריק אהובו ומחמל נפשו נלקח בצעירותו מאביו יצחק פרנקנטל למשפחה אומנת, אשתו התגרשה ממנו, לבן הוקצה מקום במחסן-חדר בחצר ללינה כשהגיע לבית אביו. אך בחופשות מהצבא היה מתארח אצל חבריו בכפר גימזו שבו גר אביו עם אשתו השניה שגם היא התגרשה ממנו זמן לא רב אחרי שכתב "מכתב גלוי לתושבי נצרים".

הבן אריק נחטף ונרצח על ידי מחבלים, פרנקנטל הוא ראש ארגון הורים שכולים חובבי אש"ף (הוקם ע"י השמאל כנגד ארגון ההורים השכולים. החבר הנוסף בארגון ( אולי הם כל הארגון) הוא אבא של חייל אחר שנחטף ונרצח כשניסו לשחרר אותו.
http://www.cs.biu.ac.il/~ehrlich/HISTORY/citations.doc



פארוק קדומי מודה: ''הודות להסכם אוסלו התאפשרה כניסתם של עשרות אלפי חמושים"



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   16:17   01.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  3. ''שמאלנות בישראל'' מאת: צבי שילוח ז''ל !!  
בתגובה להודעה מספר 0
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 07.11.03 בשעה 11:00 בברכה, פילוביץ שחף
 



מבחן התוצאה.
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   18:10   17.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  8. ''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו''- {ישעיהו מ''ט, י''ז}  
בתגובה להודעה מספר 3
 



מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   18:24   17.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  9. בשער הספר: לזכר הורי ואחותי שנספו בשואה.....  
בתגובה להודעה מספר 8
 

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   18:27   17.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  10. משה שמיר:''מנין באו - ולאן הם (השמאל) מוליכים?'  
בתגובה להודעה מספר 9
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 22.12.04 בשעה 16:16 בברכה, פילוביץ שחף
 



ש_ש
חבר מתאריך 7.4.02
37060 הודעות 00:08 21.08.04

מת הסופר משה שמיר בן 83 היה במותו
ז"ל

הסופר והמחזאי משה שמיר מת בגיל 83
יום שבת, 21 באוגוסט 2004, 0:04 מאת: מערכת וואלה!

משה שמיר בצעירותו. פרש מהליכוד בעקבות הסכמי קמפ דיוויד (צילום: אתר הכנסת)שמיר, חתן פרס ישראל לספרות וח"כ לשעבר, היה ממייסדי תנועת ארץ ישראל השלמה. מספריו: "הוא הלך בשדות", פרקי אליק" ו"מלך בשר ודם"

הסופר והמחזאי משה שמיר מת בביתו בראשון לציון בגיל 83. כך דווח בקול ישראל. שמיר נולד בצפת ב-1921 ולמד בבתי הספר תל-נורדאו ובגימנסיה הרצליה בתל-אביב. בצעירותו היה חבר שמיר בתנועת "השומר הצעיר" ובקיבוץ משמר העמק. לפני הקמת המדינה לחם בפלמ"ח.

אחרי מלחמת ששת הימים היה ממייסדי תנועת ארץ ישראל השלמה. הוא היה מראשי סיעת לע"ם בליכוד וכיהן כח"כ בכנסת התשיעית. הוא התנגד להסכמי קמפ דיוויד והיה ממקימי "ברית נאמני ארץ ישראל" שנאבקה בהם. בעקבות חתימת הסכם השלום עם מצרים הוא פרש מהליכוד והיה ממקימי תנועת "התחיה".

משה שמיר היה חתן פרס ישראל לספרות ופרסם ספרים ומחזות רבים. מספריו: "הוא הלך בשדות", "פרקי אליק", "מלך בשר ודם", "במו ידיו" ו"כבשת הרש".


הלך לעולמו משה שמיר


הסופר משה שמיר ("במו ידיו", "הוא הלך בשדות") נפטר בגיל 83. "הוא היה ענק רוח, מגדולי סופרים ישראל", ספד חברו מאיר עוזיאל
מרב יודילוביץ'

הסופר משה שמיר, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 1988, הלך אמש (ו') לעולמו בגיל 83. שמיר נפטר ב"אחוזת ראשונים" בראשון לציון, לשם הועבר מבית החולים "איכילוב" בתל אביב, בו טופל באחרונה. שמיר השאיר אחריו אשה, שתי בנות ובן.

"הוא היה חולה בחודשים האחרונים, אבל לפני זה הוא היה בולדוזר והתרוצץ בכל הארץ מגוש קטיף ועד אלון מורה", סיפר חברו מאיר עוזיאל, "הוא הופיע עם יצירות שלו ביחד עם קבוצת שחקנים והעלה קטעים מ'הוא הלך בשדות', 'כבשת הרש', 'מלך בשר ודם' ועוד. הוא היה ענק רוח, מגדולי סופרי ישראל. הוא היה אדם עם עמדות אנושיות מוסריות ועצמאיות שלא פחד לומר אותן, הוא היה אמיץ ושילם את המחיר".

שמיר נולד בצפת וגדל בתל-אביב. הוא היה חבר בתנועת "השומר הצעיר" וחבר קיבוץ משמר העמק (1944-1946). ערך עיתונים שונים ("על החומה", "ילקוט הרעים") ובין 1947 ל-1950 היה עורכו של העיתון הצבאי "במחנה" אותו ייסד; כמו כן היה עורכם של מדורים ספרותיים ב"על המשמר" וב"מעריב".

שמיר היה פעיל במפ"ם, אך לאחר מלחמת ששת הימים שינה את השקפתו הפוליטית, נמנה על מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ונבחר לכנסת (1977-1981) מטעם הליכוד. בעקבות חתימת הסכם השלום עם מצרים פרש מהליכוד והיה ממקימי תנועת "התחיה".

שמיר לחם בשורות הפלמ"ח, ורבים מסיפוריו מוקדשים לבעיות ישראל במהלך הקמת המדינה, ובייחוד הסיפורים בקובץ "עד אילת" (1950). שמיר נחשב לאחד




ממייסדי המיתוס של הצבר ברומנים שכתב. ב"הוא הלך בשדות" (1947) שמיר הציג גיבור יליד הארץ, מחוספס ועם זאת רגיש, בעל מחויבות עמוקה לארצו, למשפחתו, לחבריו ולמשימותיו הצבאיות. הספר זכה ב-1948 בפרס אוסישקין, הומחז והוצג שלוש פעמים (הצגת הבכורה במאי 1948 היתה ההצגה הראשונה במדינת ישראל הצעירה), ואף עובד לסרט בכיכובו של אסי דיין ובבימויו של יוסף מילוא.

דמות דומה הופיעה שוב בשם אליק, בספרו לנוער "אחד אפס לטובתנו" (1951) וב"במו ידיו" (1951), שהיה לאחד הספרים הפופולריים ביותר על ימי מלחמת העצמאות ודור הפלמ"ח.

המבקרים תיארו את כתיבתו המוקדמת של שמיר כמאופיינת בלשון נמלצת, לעתים אף נוטה לפאתוס, אם כי הוא נהג לשלב בדיאלוגים שלו קטעים מהעברית המדוברת. נקודת מיפנה ביצירתו של שמיר חלה עם פרסום הרומנים ההיסטוריים שלו. אף שהגיבור ברומנים אלו דומה לגיבוריו הקודמים, יחסו של המספר כלפיו שונה והוא נוטה לבקר את מניעיו ולהדגיש את הטראגיות שנובעת מדבקותו היתרה במטרה; כך אצל אלכסנדר ינאי ב"מלך בשר ודם" (1954) ודוד המלך ב"כבשת הרש" (1957).

לאחר הרומנים ההיסטוריים פרסם שמיר רומן בעל נימה אוטוביוגרפית - "כי עירום אתה" (1959), ורומן אקטואלי - "הגבול" (1966). כן פרסם טרילוגיה, "רחוק מפנינים" (חלקיה: "יונה מחצר זרה", 1975; "הינומת הכלה", 1984; "עד הסוף", 1991), ביוגרפיות ("ראובן הכט, אגדת חיים", 1994) וספרי שירה ("כמעט", 1991).

ספרו האחרון, שראה אור ב"זמורה ביתן" ב-2001, "יאיר", הוא רומן ביוגרפי על חייו של אברהם שטרן, מייסד הלח"י ומפקדו הראשון.

(20.08.04, 23:40)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2966445,00.html

הסופר משה שמיר הלך לעולמו

מבכירי סופרי "דור הפלמ"ח", מחבר היצירה המיתולוגית "הוא הלך בשדות", נפטר לאחר מחלה קשה, והוא בן 83
NRG מעריב
20/8/2004 23:29

הסופר משה שמיר נפטר אמש, יום ו', באחוזת ראשונים בראשון לציון בעקבות מחלה קשה, והוא בן 83. מועד הלוויה אינו ידוע עדיין. השאיר אחריו אשה, צביה, שתי בנות ובן.

לצד חיים גורי, ותחת חסותם של אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן, שמיר נחשב כחלק בחבורה הספרותית המפוארת שהתגבשה בארץ ישראל של שנות הארבעים, המכונה "ספרות דור הפלמ"ח".

הרוח הספרותית-אידיאולוגית שלוותה את בני החבורה, ואת שמיר בפרט, עיצבה את כתיבתו במסגרת של ריאליזם רציונליסטי שמבקש להפעיל ולהשפיע על הלך הרוח האידיאולוגי-פוליטי המקומי. דמותו של הצבר, כפי שהופיע בטקסט המיתולוגי של שמיר משנת 49' "הוא הלך בשדות", התגבשה באותה העת, וייצגה את המודל הגברי הארצישראלי – בריא, צעיר, חילוני, שזוף, אנטי-גלותי ובעיקר מסור עד כלות לארצו.

בשנות החמישים עסק שמיר בכתיבה היסטורית, בין השאר התדיין על אודות דמותם של דוד המלך ב"כבשת הרש", ואלכסנדר ינאי ב"מלך בשר ודם". "הגבול", שיצא בשנת 66' עוסק בהתדרדרותה וקריסתה הערכית של החברה הארצישראלית על רקע שנות השישים. בין השנים 73' ל-92' פרסם את הטרילוגיה המונומנטלית "רחוק מפנינים", שהתעסקה בחיי היהודים במזרח אירופה והציעה גם חשבון נפש נוקב של דור הפלמ"ח ובניו. על יצירותיו נמנות עוד "במו ידיו (פרקי אליק)", "הינומת הכלה", "מלך בשר ודם", "עד אילת" וקובץ הסיפורים "לראות כוכבים".

שמיר, יליד צפת שעקר לתל אביב, עסק גם בכתיבת ספרי ילדים, שירה, מחזאות, ביקורת ספרות ופובליציסטיקה ובשנת 88' קיבל את פרס ישראל לספרות. כמו כן ערך עיתונים שונים, ביניהם "על החומה", ו"במחנה", וכן את המדורים הספרותיים בעל המשמר ובמעריב.

לצד עבודתו הספרותית היה שמיר פעיל פוליטי שביצע הסבה מתנועת השומר הצעיר, ומפ"ם לתומך נלהב בתנועת "ארץ ישראל השלמה", לאחר מלחמת ששת הימים. בשנת 77' אף נבחר לכנסת מטעם תנועת הליכוד, וכיהן כח"כ עד לשנת 81'. כמו כן היה ממקימי תנועת התחיה
http://www.nrg.co.il/online/5/ART/771/606.html

עדכון אחרון - 00:19 21/08/04




מת הסופר והמחזאי משה שמיר כשהוא בן 83
מאת שירות "הארץ"

שמיר, חתן פרס ישראל לספרות, היה ממייסדי תנועת התחייה; כתב את הספרים "הוא הלך בשדות" ו"מלך בשר ודם"

הסופר והמחזאי משה שמיר מת אתמול (שישי) בראשון לציון כשהוא בן 83. שמיר היה בצעירותו חבר בתנועת השומר הצעיר וחבר קיבוץ משמר העמק. לפני הקמת המדינה לחם בפלמ"ח. שמיר היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה ומראשי סיעת לע"מ בליכוד.

הסופר, שהתנגד להסכמי קמפ דיוויד, פרש מהליכוד אחרי חתימתם והיה ממקימי תנועת התחייה. שמיר היה חתן פרס ישראל לספרות ופרסם ספרים ומחזות רבים. בין ספריו - "הוא הלך בשדות", "מלך בשר ודם", "פרקי אליק", "במו ידיו" ו"כבשת הרש".
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/467413.html

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   18:31   17.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  11. ערכים ומושגים הנזכרים בספר זה................  
בתגובה להודעה מספר 10
 





מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   04:14   21.08.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  99. משה שמיר ז''ל: ''דמנו בראשכם''  
בתגובה להודעה מספר 10
 


http://rotter.net/forum/gil/5614.shtml הלקסיקון השלם - פרשת רצח רבין



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום שלישי כ''א באלול תשע''א    03:04   20.09.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  158. במקום חיילים מול אזרחים, יעמדו יהודים מול ערבים (*)  
בתגובה להודעה מספר 8
 
במקום חיילים מול אזרחים, יעמדו יהודים מול ערבים

גם היהודים יודעים לצעוד בספטמבר, כך טוענת תנועת ישראל שלי. "נצעד ונגן יחד על ישראל ועל חיילינו", קוראת איילת שקד, יו"ר התנועה, כמה ימים אחרי קריאה דומה
של ח"כ בן ארי. ומה באמת יקרה במפגש הצעדות? אזרחים מול אזרחים, נדמה שהמדינה הולכת ומאבדת את כוחה.
מקור:
http://www.hakolhayehudi.co.il/?p=14397

ראיון עומק מרתק עם איילת שקד, יו"ר תנועת ישראל שלי – בתכנית "חיידק פוליטי" עם נחמה דואק
http://www.myisrael.org.il/action/1154

מי שרוצה להכיר את מטרות ישראל שלי ואת עקרונותיה, מומלץ שיצפה בראיון עומק זה, עם יושבת ראש התנועה. לראשונה, היא פורסת בצורה סדורה את פעילות התנועה
ואת הישגי ישראל שלי בשנתיים האחרונות.


.
.
תזכורת:
.
.
8. ''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו'' - {ישעיהו מ''ט, י''ז}
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&archive#8

(*) להיות מודע = לשרוד (*)

חוד החנית


אהרון רול: מחקרי 'אנרכיסטים עליך ישראל' מיום 6 מרץ 2010
http://rotter.net/forum/gil/18606.shtml
מהדורה ב': אנרכיסטים עליך ישראל, מיום 5 אפריל 2011(*)
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=21681&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%F0%F8%EB%E9%F1%E8%E9%ED%20%F2%EC%E9%EA
תחקיר: ''הכירו את מנהיג האנרכיסטים רוני ערמון''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=21730&forum=gil&viewmode=threaded


ריכוז אשכולות בנושא הקרן לישראל חדשה (NIF)
http://rotter.net/forum/gil/18350.shtml
אשכול מרכז מחאת האוהלים: המסע המתוכנן להפלת הממשלה
http://rotter.net/forum/gil/22050.shtml



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:07   17.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  12. צבי שילוח {לנגזם} ז''ל: רקע ביוגרפי בכלל .....  
בתגובה להודעה מספר 3
 
וכחבר כנסת בפרט !!

מצ"ב קישור לאתר כנסת ישראל.
http://www.knesset.gov.il/mk/heb/exmk.asp?id=648

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   05:27   07.09.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  30. זכותנו, חובתנו לכבד את זיכרו של ח''כ צבי שילוח  
בתגובה להודעה מספר 12
 
ז"ל ביום השנה למותו- יום אחד אחרי יום כיפורים זה,
יום שני י בתשרי 7.10.2003 !!!

ביתו היחידה "רחל שילוח יבור" כותבת לזיכרו.

@ מי זה ח"כ צבי שילוח...??
מצ"ב קישור לאתר כנסת ישראל.
http://www.knesset.gov.il/mk/heb/exmk.asp?id=648

@ להלן: ציטוט אחד מספריו המפורסמים: "שמאלנות בישראל"...:-

צבי שילוח ז"ל,כאבי אבותיו של השמאל הישראלי כותב בסיפרו...
"שמאלנות בישראל", את הדברים הבאים....:-
לרשותכם אחדים מציטוטיו הניבחרים של העיתונאי/סופר מר צבי שילוח ז"ל, תהי מנוחתו עדן, בסיפרו "השמאלנות בישראל" שיצא לאור לראשונה בשנת תשנ"א {1991}....:-
..."אנני מתמקד בשאלה החוצה בימנו את הציבור בארץ - עתידם של חבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים, אלא במהותו של מחנה השמאל בארץ, גלשה עדי כפירה בעיקריה של הציונות הקונסטרוקטיבית והאקטיביסטית ובחזונה המקורי, כפירה זו,שהיתה תמיד נחלתם של חוגים שוליים בתנועת העבודה, זכתה בשנים האחרונות ללגיטימציה, עד כדי טשטוש מסוכן של עצם מהותו הציונית של המחנה כולו..."
....."נאבקתי בגלישה זו והזהרתי מפניה עוד בימי פולחן סטאלין בישראל, וביתר שאת בעשרים שנה האחרונות, כשאת הסטאליניזם החליפה במחנה השמאלנים ההזדהות עם מאבקם של הערבים למען מדינה ערבית בארץ ישראל המערבית, נוספת לעשרים מדינות ערב במזרח התיכון...."{סוף ציטוט מהספר}

כמו כן, הסופר משה שמיר אמר עליו בדבר ההקדמה לסיפרו...:-
***
"הספר שלפנינו הוא "אני מאשים" חריף ומעמיק גם יחד, נגד הסכנה המוחשית של עירעור יסודות קיומנו הלאומי בארץ ישראל מצד גורמים פנימיים, המתכסים באיצטלה של רעיונות הומניסטיים נעלים, כגון:
"שלום", "דימוקרטיה", "שוויון", וכדומה, בעוד שלמעשה הם משרתים ומעודדים את הגרועים באויבי הערכים הללו ובעולם של היום - ארגוני העריצות והטירור הערביים, ששיתוף הפעולה בין עראפת וסאדם חוסיין חשף את סכנתם הקטלנית לעמיהם הם ולסביבתם הקרובה והרחוקה...".. {סוף ציטוט}
''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו''- {ישעיהו מ''ט, י''ז}
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=8&viewmode=

אני מקווה מאוד שתרימו את הכפפה ותכבדו, תאזכרו את
יום השנה למותו !!!
תודה רבה בשם עם ישראל.

מבחן התוצאה.
פ"ש.




כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום חמישי כ''ט בשבט תשע''א    08:54   03.02.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  157. 100 ש' להולדתו של צבי שילוח זצ''ל, ערב עיון לזיכרו (*)  
בתגובה להודעה מספר 30
 

.
.
תזכורת
.
.
30. זכותנו, חובתנו לכבד את זיכרו של ח''כ צבי שילוח ז"ל ביום השנה למותו- יום אחד אחרי יום כיפורים זה, יום שני י בתשרי 7.10.2003 !!!
http://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#30

ביתו היחידה "רחל שילוח יבור" כותבת לזיכרו.

אשכול ראשי:
Yac שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...??? xu;;
http://rotter.net/forum/gil/5019.shtml


פרס: ''ההסטוריה לא חשובה, מה שחשוב זה העתיד''...למה?!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=69&viewmode=
מי מפחד מ''תולעת יעקב ודוֹד ישמעאל''?
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6179&forum=gil&omm=0



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
אור ליום חמישי ח' בניסן תשס''ט    22:05   01.04.09   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  150. שר החינוך גדעון סער: להחזיר הערכים למשרד החינוך  
בתגובה להודעה מספר 12
 
סער: להחזיר הערכים למשרד החינוך
פרסום ראשון: 01/04/09, 17:07

שר החינוך החדש, גדעון סער, אמר בצהרים בטקס חילופי שרים כי המשבר בחינוך הוא מתמשך וכי בכוונתו להחזיר את הערכים למשרד החינוך.
אורנית עצר

שר החינוך החדש, גדעון סער, אמר בצהרים (ד') בטקס חילופי שרים שהתקיים במשרד החינוך כי יש להיאבק למען החזרת והנחלת הערכים לחברה הישראלית וציין כי המשבר בחינוך הוא משבר מתמשך שמתפרש על ימי חייהן של ממשלות רבות.

בפתח דבריו אמר סער כי הוא רואה בתפקיד אתגר, "לא יכול היה להיות לי אתגר גדול יותר. אין בעיני תפקיד ערכי יותר". השר הנכנס הודה לשרת החינוך היוצאת, פרופ' יולי תמיר, על תקופת שירותה במשרד בשלוש השנים האחרונות ואמר, "לעיתים היו בינינו חילוקי דעות, אבל תמיד ידעתי שיולי באה לחינוך מאהבה ופעלה, על פי השקפת עולמה ודרכה, לשפר את מערכת החינוך כדי להבטיח עתיד טוב יותר לדור הבא".

עוד אמר, "תמיד ידעתי שמה שמנחה אותה הוא טובת העניין, כפי שהיא רואה אותו, ושבזה היא ממוקדת".

סער אף פנה למורים ואמר, "אתם – אנשי החינוך – שליחנו. ואתם – מורים, מורות, גננות, סייעות, מורות האולפנים – אתם המפתח לחברה שמושתתת על ערכים. אני מודע למאמץ העצום שלכם, לתנאי העבודה הקשים ולאילוצים שבמסגרתם אתם עובדים ופועלים מתוך שליחות. אני יודע שאתם עושים מלאכת קודש בתנאים כמעט בלתי אפשריים. אני מכיר את הפערים בין הדימויים והמציאות".

"הכרתי מורים רבים במהלך חיי", סיפר סער, "לא פעם כששמעתי דיבורים על "שעות העבודה של המורים" – נזכרתי בלילות הארוכים שבהם ראיתי את אמי, מורה לתנ"ך ולספרות, בודקת מבחנים בסבלנות שקשה לתאר, אל תוך השעות הקטנות של הלילה. ואחרי שנישאתי ראיתי גם את חמותי. אני מסיר בפניכם את הכובע על משימת החיים שלקחתם על עצמכם – המערכה היומיומית להקניית ערכים, השכלה וידע לילדינו. מהיום, אנחנו ביחד במערכת הזאת".

"לדעתי, המשבר הכי משמעותי והכי מסוכן לעתידנו כחברה וכמדינה הוא משבר הערכים", הצהיר שר החינוך הנכנס, "אם לא נזכור מי אנחנו, מאיפה באנו, מה החזון שאיתו הגענו להישגים האדירים שאליהם הגענו כאן – נתקשה להתמודד עם האתגרים שלפנינו ולא נדע להוביל את ישראל לפגוש את ייעודה".

סער הבהיר את כוונותיו לעתיד, "איך הצלחנו להתמודד בעבר עם בעיות לאומיות אדירות בלי משאבים כמו אלה שעומדים לרשותנו היום? זה קרה בגלל ובזכות עמוד השדרה הערכי שהיה לנו כחברה. היום אנו חייבים להיאבק למען החזרת והנחלת הערכים לחברה הישראלית". הוא הדגיש כי ערכים אמנם אינם מרכיב מדיד – אבל חייבים לחזק את המימד הזה בחינוך.

עוד אמר כי "לצד חיזוק הערכים – לא נוכל ואסור שנתחמק מבחינה נוקבת וגם מהצבת יעדים להישגים. המשבר בחינוך הוא משבר מתמשך שמתפרש על ימי חייהן של ממשלות רבות. היהודי החשוב הזה. אם לא נדע לטפל בכך באומץ ובנחישות – נסכן את המרכיב החשוב ביותר להתמודדות בעולם תחרותי ובסביבה עויינת: היתרון האיכותי, שהיה סימן ההיכר של ישראל בה גדלנו. לכן גם מתחייב שינוי. אנחנו חייבים ביחד להתמודד עם המציאות הזאת ולשנותה".

על התלמידים אמר, "כל ילד הוא עולם ומלואו. לכל ילד מגיע סיכוי להצליח. והסיכוי להצליח תלוי בכלים – בידע, בהשכלה, גם בערכים. אנחנו צריכים להילחם על כל ילד ואסור שנוותר על אף ילד. אני מאמין בחתירה לשוויון הזדמנויות דרך מערכת החינוך".

הוא הוסיף כי יש לפעול לצמצום הפערים המעמיקים בין הפריפריה למרכז, ומערכת החינוך חייבת להיות כלי מרכזי בכך. "אנחנו חייבים לסייע עם אהבה לאלה שמלכתחילה הסיכויים נגדם. לחלשים. לילדים עם מוגבלויות", אמר סער.
מקור:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/187570


תזכורת:

תת-אשכול: ''שמאלנות בישראל'' מאת: צבי שילוח ז''ל !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=3&viewmode=
תת-אשכול: ''בגידת השמאל''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=4&viewmode=
אשכול ראשי: Yac שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...???
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=0&viewmode=


_____


פרס: ''ההסטוריה לא חשובה, מה שחשוב זה העתיד''...למה?!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=69&viewmode=
מי מפחד מ''תולעת יעקב ודוֹד ישמעאל''?
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6179&forum=gil&omm=0



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום שני י''ט בניסן תשס''ט    18:40   13.04.09   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  151. התנגדות למינוי מנכ''ל משרד החינוך - שמשון שושני בן ה-72  
בתגובה להודעה מספר 150
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 23.12.10 בשעה 09:15 בברכה, פילוביץ שחף
 
התנגדות למינוי מנכ"ל משרד החינוך
פרסום ראשון: 13/04/09, 14:29


מינוי פוליטי?!

המטה למען ארץ ישראל שלח מכתב לשר החינוך בדרישה לבטל את מינויו של שמשון שושני למנכ"ל משרד החינוך. "מדובר במינוי מפלה ובלתי שיוויוני".
אורנית עצר

המטה למען ארץ ישראל שלח מכתב לשר החינוך, גדעון סער, בדרישה לבטל את מינויו של שמשון שושני למנכ"ל משרד החינוך. במטה טוענים כי מדובר במינוי בלתי חוקי, מפלה ובלתי שיוויוני. בנוסף הם טוענים כי המינוי הוא מינוי פוליטי.

במכתב לשר החינוך מציין ב"כ עו"ד אביע ויסולי כי מר שושני הינו אדם בן 72, אשר מילא את תפקיד מנכ"ל משרד החינוך בסוף שנות ה – 80 ותחילת שנות ה – 90 של המאה שעברה, ב -10 השנים האחרונות הוא היה מנהל "פרויקט תגלית" אשר מומן ברובו על ידי המיליארדר מר שלדון אדלסון.

לטענתו, "מינויו של שושני למשרת מנכ"ל משרד החינוך הינו בלתי סביר, בלתי חוקי, מפלה, בלתי שיוויוני ופסול מטעמי מינויים פוליטיים". הוא מסביר כי מדובר במורה ומנהל ותיק שלימד בפעם האחרונה כיתה של תלמידים לפני כ- 40 שנה וניהל בית ספר בפעם האחרונה בשנת 1971. "למעלה מ - 15 שנה עברו מאז הוא עזב את משרד החינוך לגמרי", מדגיש עו"ד ויסולי.

הוא מבהיר כי "עמדתה של נציבות שירות המדינה בנושא מינוי אנשים שעברו את גיל הפרישה לתפקידים בכירים בחוזים מיוחדים היא שניתן לעשות זאת אך ורק אם לא נמצאו מועמדים מתאימים לתפקיד מתחת לגיל הפרישה. לדבריו, במקרה זה אין חולק כי קיימים מועמדים מתאימים ואולי אף מעודכנים ומעורים הרבה יותר במערכת החינוך של היום מאשר שושני.

עוד הוא טוען כי כאשר המדינה מחייבת עובדים לפרוש בגיל 67 אך ורק בשל גילם, מינוי עובד בן 72 למשרה בכירה ביותר בשרות הציבורי מהווה הפליה פסולה והפרה בוטה של עקרון השוויון.

עו"ד ויסולי מעלה טענה נוספת נגד מינוי של שושני וכותב לסער כי "ניתן להסביר את המינוי התמוה והפסול של מר שושני לא בכישוריו הבעייתיים אלא בקשריו הפוליטיים-כלכליים עם בעלי הון".

הוא מציין כי "שושני מונה למשרת מנהל "פרויקט תגלית" אשר מומן ברובו על ידי המיליארדר שלדון אדלסון ובמשך השנים הוא היה מאד מקורב אליו ואל תורמים נוספים שכמותו".

במכתבו לסער טוען ויסולי, "כידוע, מר אדלסון הוא הבעלים של העיתון "ישראל היום" שסייע רבות לבחירתך ולמינויך כשר החינוך. ניתן לראות במינויו של מר שושני למנכ"ל משרד החינוך את השיקולים הפוליטיים שמטרתם הבעת תודה מצידך לתמיכתו של מר אדלסון בך, ורצונך לקרב אליך אדם בעל קשרים הדוקים עם תורמים "כבדים" בבחינת 'שלח לחמך על פני המים'".

"שיקולים אלה הינם שיקולים פסולים בתכלית למינוי כל אדם למשרה ציבורית, קל וחומר מנכ"ל משרד ממשלתי, קל וחומר בן בנו של קל וחומר מנכ"ל משרד החינוך אשר אמור להיות דמות חינוכית למופת עימה יזדהו ילדי ישראל", כותב עו"ד ויסולי.

לסיום הוא כותב כי "מינויו של מר שושני למשרת מנכ"ל משרד החינוך הינו פסול בתכלית ואין להביאו לאישור הממשלה". ויסולי מבקש מסער לבטל את הכוונה למנותו.

במשרד החינוך טרם השיבו לפנייה.
מקור:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/187962


תזכורת:




שר החינוך גדעון סער: להחזיר הערכים למשרד החינוך
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=150&viewmode=
קיבוץ עין שמר = בית ברל = מרכז רבין = חינוך מחדש
http://rotter.net/forum/gil/15859.shtml
14. ''יהדות - כחלק מתורת הלחימה''
http://rotter.net/forum/gil/15859.shtml#14


******

ההמנון-"התקווה בת שנות אלפיים", בעיבוד חדש ועוצמתי - Francky Perez


קליף ב ביצוע מדהים:
http://www.hatikva.us/



לחץ כאן לצפיה דרך יוטיוב




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום ששי כ''ז בסיון תשס''ט    08:03   19.06.09   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  152. שר החינוך: דיון במל''ג בהסתה של סלאח  
בתגובה להודעה מספר 150
 
ראשי > חדשות > מדיניות ופוליטיקה | פרסום ראשון: 18/06/09, 06:40
שר החינוך: דיון במל"ג בהסתה של סלאח

שר החינוך מתכוון להביא לדיון במועצה להשכלה גבוהה, את דברי ההסתה שנשא השייח ראאד סלאח באוניברסיטת חיפה.
עוזי ברוך


השר גדעון סער

שר החינוך גדעון סער מתכוון להביא לדיון במועצה להשכלה גבוהה, את דברי ההסתה שנשא אתמול אחרי הצהריים ראש התנועה האיסלאמית, השייח ראאד סלאח באוניברסיטת חיפה. במהלך הרצאתו של סאלח לא הורשו יהודים להיכנס לאולם ההרצאות.

ראש הפלג של התנועה האיסלאמית, השייח' ראאד סלאח, הגיע אתמול (רביעי) לאוניברסיטה בנסיון להעביר "שיעור" על דרכיה של ממשלת נתניהו ויחסה לערבים. ביקורו של סלאח אושר על ידי האוניברסיטה ואובטח על ידי המשטרה שלא איפשרה כניסה לאף סטודנט יהודי לחדר ההרצאות.

סאלח כדרכו בחר להסית נגד היהודים ואמר כי בכוונת נתניהו להקים את בית המקדש. הסטודנטים המוסלמים הגיבו בקריאות "אללה הוא אכבר". כ-150 סטודנטים יהודים הפגינו מחוץ לאולם כשהם נושאים את דגל ישראל.

ח"כ אלכס מילר (ישראל ביתנו) הגיב אמש (רביעי) לנאומו של סאלח באוניברסיטת חיפה, "ראאד סלאח עומד בראש ארגון טרור המטיף לאנטישמיות נגד יהודים בארצם ושניסה לא פעם להצית מלחמת אזרחים בישראל. מדובר בפרובוקטור מסוכן שמקומו מאחורי סורג ובריח ולא באוניברסיטת חיפה."
מקור:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/190747


ח"כ שאמה: לפתוח בחקירה נגד סלאח
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/190759



שר החינוך גדעון סער: להחזיר הערכים למשרד החינוך
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=150&viewmode=
קיבוץ עין שמר = בית ברל = מרכז רבין = חינוך מחדש
http://rotter.net/forum/gil/15859.shtml
14. ''יהדות - כחלק מתורת הלחימה''
http://rotter.net/forum/gil/15859.shtml#14



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   05:50   02.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  67. צבי שילוח ז''ל:''האסטרטגיה הערבית לחיסול ישראל''  
בתגובה להודעה מספר 3
 
פרק זה - בספר שמאלנות בישראל-המצ"ב...:-

נכתב לדמותו של המומחה לאסטרטגיה צבאית ומדינית, של...:-
מחנה היונים בישראל, פרופ' יהושפט הרכבי."

"האסטרטגיה הערבית לחיסול ישראל"

פרק זה מבוסס על מחקרו של פרופ'/אלוף במיל' יהושפט הרכבי,
המצ"ב בקישור לנוחיותכם...:-

אלוף {מיל'} י.הרכבי - ''פת''ח באסטרטגיה הערבית''
עיונים באתמול ובמחר - ספר שיצא לאור בפברואר 1969
בהוצאת "מערכות"-משרד הבטחון/צבא ההגנה לישראל.

הספר במקור נכתב באנגלית ותורגם לעברית על ידי עו"ד
אליקים רובינשטיין...היועמ"ש לממשלה שסיים את
תפקידו בחודש זה=דצמבר 2003 !!
http://rotter.net/forum/gil/5589.shtml



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום ששי ט''ו בכסלו תשס''ט    12:13   12.12.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  148. ''וכאותו מסומם שאינו מסוגל להיגמל מסם המוות, ממשיך...  
בתגובה להודעה מספר 3
 
השמאל
מילים ולחן:.....שר:.....
http://rotter.net/User_files/forum/gil1/494238b02110a10f.doc

וייקץ האדם משנתו ויביט לימינו והנה....שמאל
וישפשף עיניו ויביט למעלה והנה....שמאל
וייגש אל המעיין וישטוף פניו במים ויביט לקרקע והנה....שמאל
ויבוא אל החדר פנימה ויביט שמאלה וירא והנה ...שמאל

ויחזור שנית למקום שעמד בתחילה, וירכיב את משקפיו ויביט אל הימין, והנה....שמאל
וירוץ בבהלה ויביט מול הראי אשר בחדר ויסתכל לימין הראי, והנה....שמאל
ויחזור שנית ויביט לשמאל הראי והנה....שמאל
וירוץ אל הכיור ויפתח את הברז לשטוף שערות ראשו ויביט למרכז, והנה....שמאל

ויצבוט את לחייו שמא ישן הוא וחולם חלום בלהות, ויביט שוב אל התקרה, והנה...שמאל
וישתטח על הרצפה וירא והנה....שמאל
ויעל לעליית הגג וירוץ אל הימין ויביט והנה....שמאל
רץ חזרה ויעלה על יצועו ויתכס, ויסתכל מבעד לשמיכה והנה...שמאל

ויקום בשנית ממיטתו ויפתח את מקלט הרדיו ויאזין באוזנו הימנית והנה....שומע הוא שמאל
ויסגור בצמר גפן את אוזנו הימנית וישמע באוזנו השמאלית, וישמע....שמאל
ויסובב את הכפתור במכשיר ויעבור לתחנה אחרת ויקשיב היטב והנה...שמאל
ויכבה את המכשיר ויידלק את מכשיר הטלביזיה והנה רואה ושומע הוא....שמאל

רץ לסלון וייקח עיתון לידו ויפתח בעמוד הימני והנה....שמאל
הפך מיד את הדף לצידו השמאלי והנה....שמאל
זרק בבעתה את העיתון וייקח אחר תחתיו ויפתחהו והנה....שמאל
זרק את העיתון לאח אשר בחדר והנה עולה עשנו מ.....שמאל

ויצעק צעקה גדולה ומרה
הצילני נא מיד עשיו מיד השמאל
ויברח החוצה וירוץ אנה ואנה וה...שמאל אחריו
ויבכה בכי גדול, ויתחנן להינצל מיד השמאל,

ויאזור עוז ויפנה אל השמאל וישאל: היכן הימין
ויאמרו לו הלא תבוש, מה לך לחפש בשולי המחנה
הרי אנחנו במרכז, ויאמר אליהם, אנא מכם ואני מרכז אחר אני מחפש
ויאמרו לו אין מרכז אחר, אנחנו המרכז.

ויבין כי השטן מדבר עימו, וינוס מפניו
והשטן עומד על ימינו לשיטנו,
ויחשוב שוב ויבין כי השטן חדר אל הימין
והוא מבקש להפוך את הימין ל....שמאל

ויזכור כי סיטרא אחרא, והשטן ויצר הרע ומלאך המוות
כולם כולם באו מן השמאל
וס.מ. הרשע עמם וכן זוגתו המרשעת
וינסה בשארית כוחותיו לברוח מן ה....שמאל

והשמאל ממשיך במלאכת ההרעלה של העם כולו
והשמאל ממשיך בעזות מצח של גיהינום
לדבר בשם הדמוקרטיה ולסתום פיות
לחרף, לגדף, להשמיץ, להרעיל, להסית,

וכל התשקורת כולה משמיעה, כותבת ונובחת....שמאל
וכאשר נדרש פרשן משפטי הרי הוא מביב השופכין של השמאל
וכאשר נדרש פרשן צבאי, הרי הוא מבית מדרשו של השמאל
וכאשר מתבקש פרשן מדיני הרי וודאי שהוא בא מן השמאל

ומרגיש אתה את הצחנה, הנודפת מביב השופכין של השמאל
וממשיך לקנות את עיתוני התועבה של השמאל
ומביא אותם אל ביתך פנימה,
ומשלם אגרה לביוב של הטלביזיה

וכאותו מסומם שאינו מסוגל להיגמל מסם המוות
ממשיך אתה להרעיל את נפשך ואת בני ביתך
ואינך חש יותר בנזק המצטבר ההורס את תאי גופך
ומשחית את נשמתך.

תזכורת:

"אנני מתמקד בשאלה החוצה בימנו את הציבור בארץ - עתידם של חבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים, אלא במהותו של מחנה השמאל בארץ, גלשה עדי כפירה בעיקריה של הציונות הקונסטרוקטיבית והאקטיביסטית ובחזונה המקורי, כפירה זו,שהיתה תמיד נחלתם של חוגים שוליים בתנועת העבודה, זכתה בשנים האחרונות ללגיטימציה, עד כדי טשטוש מסוכן של עצם מהותו הציונית של המחנה כולו..."
....."נאבקתי בגלישה זו והזהרתי מפניה עוד בימי פולחן סטאלין בישראל, וביתר שאת בעשרים שנה האחרונות, כשאת הסטאליניזם החליפה במחנה השמאלנים ההזדהות עם מאבקם של הערבים למען מדינה ערבית בארץ ישראל המערבית, נוספת לעשרים מדינות ערב במזרח התיכון...."
(צבי שילוח)
מקור:

'שמאלנות בישראל'' מאת: צבי שילוח ז''ל !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F1%EE%E0%EC#3
''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו''- {ישעיהו מ''ט, י''ז}
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F1%EE%E0%EC#8
אשכול ראשי:
Yac שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...???
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F1%EE%E0%EC


_____________



מכתב גלוי לאריאל שרון /משה פייגלין !!
http://rotter.net/forum/gil/5069.shtml



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום שני ח' בשבט תשס''ט    16:27   02.02.09   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  149. למה השסמאל הישראלי מפחד מאיווט ליברמן/ישראל ביתנו?!  
בתגובה להודעה מספר 3
 
Yac שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...???
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=YAC


''שמאלנות בישראל'' מאת: צבי שילוח ז''ל !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=YAC#3


וכאן:

השומר הצעיר: ''מעדת נעורים עד סף הבגידה''
http://www.israblof.com/?l=he&a=38413


בטחון ודמוקרטיה/פרק אחד-עשר: ''מחתרת מפ''ם''
http://www.israblof.com/?l=he&a=56389

YAC שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...???
http://www.israblof.com/?l=he&a=12141

**********


לצפיה בסרטון:http://www.newmeretz.co.il/aspx/liberman.aspx
אהרון רול: 'בשם חופש המחשבה והביטוי-''השמאל הישראלי..'
http://rotter.net/forum/gil/15529.shtml#16



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   08:22   04.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  4. ''בגידת השמאל''  
בתגובה להודעה מספר 0
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 06.01.11 בשעה 09:56 בברכה, פילוביץ שחף
 
יחסי האהבה שבין "שמאלנים" לבין ג'יהדיסטים, מדכאי נשים ומכחישי שואה הפכו לפומביים. האנטישמיות שרצינו לשכוח היא המכנה המשותף
שאול צדקא

פעמיים, בשנתיים האחרונות, בשתי בירות אירופיות, הייתי עד ראייה לשתי
הפגנות נגד שתי מלחמות. השלטים, הצעקות והנאומים שפעו כרגיל ארס אנטי
אמריקני ואנטי ישראלי, אולם לפתע פתאום, ראו זה פלא, השמאלנים,
הליברלים, הסוציאליסטים, הפציפיסטים, הקומוניסטים, ההומואים ואפילו
ה"נטורי- קרתא" הפסיקו לרגע את קול מחאתם והרעש פסק. הסיבה? המפגינים
המוסלמים כרעו ברך לכיוון מכה והחלו להתפלל.

אכן, זה כבר זמן רב - בעצם כבר שלושים חודשים - שהשמאל המיליטנטי
והאיסלאם הקיצוני מצויים באותה מיטה.

הם אינם מתנים אהבים מתחת לשמיכה.

את האקט הם מבצעים בגלוי, לאור היום. ראינו זאת במפגנים ההמוניים נגד
המלחמות באפגניסטן ובעיראק. הארגונים ה"נאורים", המזדעזעים למראה כל
הפרה של זכויות האדם בעולם השלישי, עשו יד אחת עם הג'יהדיסטים, מדכאי
הנשים, מכחישי השואה ומתעבי הדמוקרטיה.

סיסמאותיהם של המפגינים מסגירות את הסיבה לברית בלתי קדושה זו -
אנטישמיות. זו שנזהרנו להודות בקיומה בתחילת המילניום, החלה לזקוף את
ראשה המכוער מאז החל העימות הנוכחי בשטחים. מגן- דוד מושווה לצלב קרס.
הציונות היא הנאציות, הרצל, גולדה וז'בוטינסקי הם התגלמות הפשיזם. הילד
היהודי המפורסם מגטו ורשה אינו אלא הילד הפלשתיני מעזה. היטלר חי ונושם,
הוא מדבר עברית ומתגורר בישראל. הפלשתינים הם היהודים של מלחמת העולם
השנייה. המתאבדים שבהם הם הגיבורים החדשים.

השמאל האירופי אינו מעוניין יותר באדמותיה של ישראל. הוא מבקש את
צווארה. שנאתו לשרון כמוה כשנאתו לבוש. מגודלי השיער, גלוחי הראש וחובשי
הכאפייה רוקדים את מחול המוות סביב מה שהם מדמים כבר כגווייתה של
המדינה היהודית. עבור כולם ישראל היא זו שעמדה מאחורי הפשיטה על בגדד
באמצעות המאפיה היהודית של הפנטגון. ישראל היא המסיתה את וושינגטון
לתקוף את סוריה ואיראן, היא זו המציירת מפה מזרח תיכונית חדשה ממנה ייפקד מקומם של הפלשתינים.

השמאל הזה נופל לרגלי העריצים הערבים. הוא מתגולל למרגלות הג'לאביות.
ניתן לצפות בו גם בהפגנות, המוצדקות כשלעצמן, נגד הגלובליזציה. בלונדון
הוא מחבק את אלה ששניים מתוכם ביצעו את פיגוע ההתאבדות בטיילת של
תל- אביב. בברלין הוא מבקש לטהר, באמצעות האיסלאם, את הכתם ההיסטורי
הגרמני. בפריז הוא סבור כי יוכל לקנות לעצמו כמה שנים נוספות של שקט
מוסלמי. בעיר זו תקפומפגינים מוסלמים חברות מקומיות של תנועת "השומר
הצעיר", מבלי שאותו שמאל ינקוף אצבע כדי להצילן. מן ההפגנות, כאיש אחד,
הם ילכו לחלל בתי קברות יהודיים. האנטישמיות הפכה לספורט לאומי ברחבי
היבשת והיא מדלגת בין העיתונות לבין הרחוב.

יש ביניהם שאהדו את ישראל בעבר. הם מודים בכך בעצמם. רבים מהם חברי
פרלמנט, עורכי עיתונים ומנהיגי איגודים מקצועיים. חלקם שייך לדור המורדים של 1968. ראיית כמה מהם נאיבית, אולם אצל רובם גוברת השנאה הפתולוגית על השכל הישר. הם סבורים כי רק ישראל עומדת בין העולם לבין שלום נצחי. חיסולה יביא מנוחה למזרח התיכון וימחק בן לילה את העימות הערבי- מערבי. יש ביניהם המונעים מתחושות אשם, יש המתודלקים בכסף סעודי ויש המאמינים כי המתאבדים משקפים את נואשותו של האיסלאם. ליבם גס בחיזיון בו ערבים הורגים ערבים. עבורם זוהי מריבה משפחתית, אולם אין הם יכולים לשאת את המחשבה שישראל מגינה על עצמה באמצעות הרג מחבלים פלשתינים. אין הם מקבלים את הטענה שגם החלש מסוגל לבצע מעשי זוועות. להפך, חגורת הנפץ, במוחם הקודח, היא נשקו של חסר הישע.

ובישראל? מה שנותר מן השמאל כאן מעדיף להתעלם מטירוףהשנאה האוחז את
עמיתיו באירופה. במפגשים בינלאומיים מתבטלים הישראלים בפני משתתפים
מוסלמים ומתנצלים על עצם קיומם. האוסלופילים ממשיכים לטעון כי קריסת
התהליך המדיני מונחת על כתפי ירושלים. הם מדברים על "זכות השיבה", מוחים
על הקמת "גדר האפרטהייד" ומגנים את החיסולים הממוקדים. בינינו,
הג'יהדיסטים לא יחוסו גם עליהם בשעת כושר וביום פקודה.
מקור:
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/472/495.html
הלינק התקין:
http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/472/495.html


מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   13:17   06.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  5. ''להחזיר את 'רוח דוד''' !!!  
בתגובה להודעה מספר 4
 
'ד באייר תשס"ג, 6 במאי 2003 (11:28)

"יש להחזיר את החברה הישראלית, שכשלה אל הצער ואל השפלות הדכאונית של האובדן בהשפעת המובילים הפוסט-ציונים שהשתלטו על התקשורת ומדכדכים את רוח העם, אל אותה 'רוח דוידית', הבאה לידי ביטוי בקינת דוד המלך על מות שאול ויהונתן", דברי מנכ"ל ערוץ 7 יעקב "כצל'ה" כץ.

לחללי צה"ל מציאות של קדושים שאין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם, אומר יעקב כץ כצל'ה מנכ"ל ערוץ ולשעבר סמ"פ בסיירת שקד. כץ אמר את הדברים בראיון לרותי אברהם, כתבת האינטרנט של ערוץ 7, בשיחה ליום הזיכרון לחללי צה"ל על סיפו של יום העצמאות ה-55 למדינת ישראל.

לדברי כצל'ה, יום זה, שבו זוכר עם ישראל את הנופלים שמסרו נפשם במלחמות על קיומה ועל ביטחונה של מדינת ישראל ועוסק בהנצחתם, צריך לשאוב את תכניו מתוך מבט יהודי של התרוממות רוח ושל חרדת קודש, בבחינת "פחד יצחק".

פעמים רבות נופלים קצינים בכירים משום שהם מתייצבים בראש, אך בכך הם מובילים קדימה את הגאולה הבאה בייסורים ובמסירות נפש של הרבים, אומר כצל'ה.

לדבריו, יש להחזיר את החברה הישראלית, שכשלה אל הצער ואל השפלות הדכאונית של האובדן בהשפעת המובילים הפוסט-ציונים שהשתלטו על התקשורת ואשר מדכדכים את רוחו של העם, אל אותה "רוח דוידית", כלשונו, הבאה לידי ביטוי בקינת דוד המלך על מות שאול ויהונתן.

צריך להשיב לעם את הרוח האמונית, שאינה שואלת האם הקרבן היה כדאי אלא מעניקה מבט אמוני על תפקידם הרוחני של הנופלים ושל אלו שנותרו, אומר כצל'ה. יש להשיב אל קרבנו את המתווה האמוני, יהודי-לאומי של צעידה גאולתית מתוך עצמה, צעידה שעניינה להגיע לבנייה וליצירת חיים, מוסיף כצל'ה.

"כל אדם יודע כי לא יחיה לנצח, אך חייל שנפל עובר מחיים לחיי נצח גדולים יותר. אל הנופלים יש להרים את המבט ולא להשפילו אל תוך הקבר, משום שבמותם הם מרוממים הנופלים את העולם, וכל העולם מתרומם עימם", אומר כצל'ה.

בהתייחסו אל תכנית ההרס החדשה "מפת הדרכים" אומר כצל'ה כי גם עליה יש להתבונן במתוך עין אמונית. לדבריו, בכל אורך ההיסטוריה הרוויח עם ישראל מהצורך להתמודד עם קשיים ועם מכשולים, ומתוכם תמיד התקדם. מתוך תכניות של הרס נולדו עניינים גדולים, כמו תכנית ההרס של היטלר ימ"ש, שהחריבה את הגלות, והביאה לאחר כך הקמתה של מדינת ישראל, בבחינת מאפילה לאורה.
"בדיעבד ראינו כי גם תכניות נלוזות של אנשים חלושים בקרב עם ישראל ומחוצה לו גרמו להתחזקות ולעשייה רבה יותר, וכל תכנית כזו רק הכריחה את עם ישראל להגביר אמונה. הלחצים שלחצו אותנו הכריחו אותנו לגלות את האמת שלנו", אומר כצל'ה.

"למרות הייסורים ורצח היהודים שנבעו מהסכמי אוסלו הבוגדניים, רואים שצה"ל חזר אל עצמו ושמדינת ישראל נטלה לידיה את האחריות על ביטחונה וחזרה להגיב. מאז תחילת הלחימה שהחלה עם מבצע חומת מגן חזרנו אל חברון שלנו ואל שכם שלנו ואל ג'נין שלנו, ולחיילינו חזרה הגבורה, ומתוך כך גם החיוך על השפתיים. מתוך מבט אמוני אנו רואים בכל נפילה את יסוד ההתקדמות והקוממיות, אם רוצים בכך או לא".

בשירותו כסמ"פ בסיירת שקד במלחמת יום הכיפורים נפצע כץ באורח קריטי וחולץ במבצע הצלה נועז ע"י מפקדו הישיר אריאל שרון, רה"מ דהיום.
http://www.a7.org/news.php?id=50544

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded





            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   08:17   26.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  15. מכתב לשמאלני החושב מאת: יאיר בן-משה !!  
בתגובה להודעה מספר 4
 
נא להעביר מסמך זה ולהפיצו בין כל מי שעשוי להתאים להגדרה בכותרת.

המעשייה מספרת על בן כפר, הניצב מול כלוב הג'ירף, מביט בחיה המוזרה ומודד את אורכה בעיניו ולוחש בינו לבין עצמו: "לא יכול להיות".

מעשייה זו היא תמצית בעיית הקונספציה, בן הכפר מכיר סוגים מסויימים של חיות, מוכן אמנם לקבל מגוון ואפשרויות אחרות, אך עד גבול מסויים. לכן גם בעומדו מולה, הוא אינו מסוגל לקבל חיה הסותרת כל כך את אמונותיו הוותיקות.

זו אינה רק מעשייה,, לפני פחות משישים שנה, מיליוני יהודים הובלו כצאן לטבח, ללא התנגדות וללא מאבק, שבויים בשתי קונספציות שונות. זו הדתית "אלוהים שומר עלינו ולא ייתן להרוג את עמו ישראל. וזו "של אנשי ההשכלה, היהודים החילוניים", "הגרמנים הנאורים לא יעשו לנו כדבר הזה, הם הרי כה משכילים ותרבותיים"..לא רק נוכח עדויות הנמלטים מתאי הגאז שהגיעו חזרה לגיטו, אלא גם כאשר עשן המשרפות צרב בעיניי האומללים, הם המשיכו לדבוק באמונתם, ובקונספציה המוטעית.

יכולנו לסבור, שטראומת השואה הינה כה חזקה, שיעברו דורות רבים עד שמישהו, מאיתנו השרידים, ייעז לדבוק שוב בקונספציה, ולהעדיפה על פני ראות עינייו. אך הנה כבר בשנת 73 הוכינו שנית בסנוורין. מטרת ישיבת צה"ל על גדת תעלת סואץ, נוכח המצרים היתה אחת: להשקיף ולצפות על תנועות הצבא המצרי, ולדווח על הכנות לפלישה לשטחנו אם וכאשר יהיו. שש שנים ישבנו שם, סרקנו את הגזרה בעזרת משקפות לאורך ולרוחב, הוצאות עתק וקורבנות לרוב. והנה הגיע היום ואנו שישבנו שם בתצפית, ראינו בעין בלתי מזוינת, כיצד המצרים מכינים את הטנקים, טוענים את התותחים, ומביאים עוד ועוד גייסות לשטח. כל טלפון וכל מכשיר קשר בגיזרה זימזם וזעק, כל טופסי תצפית מולאו, ונרשמו ביד רוטטת מאות שורות בהולות ע"י עשרות חיילים וצופים לכל אורך התעלה. והודעות נשלחו אל כל הדרגים הבכירים אל המטכ"ל ואל הממשלה. ומאומה לא קרה, ושום תגובה לא הגיעה, עד שהאש בערה והמעוזים התחילו ליפול....

וועדת אגרנט שבחנה את האירועים לאחר אסון מלחמת יום הכיפורים, טענה: א. ראשי המודיעין הצבאי לא העבירו מיידית את מלוא המידע שנאסף אל הדרג המדיני, שכן מידע זה סתר את "הנחת העבודה שלהם", "הקונספציה" ו ב. כאשר סוף כל סוף הועבר המידע, ממשלת השמאל לא האזינה לחומרתו שכן תפיסת המדיניות הייתה באותה עת "פני הערבים לשלום, ובטווח של השנים הקרובות לא צפויה מלחמה". ממש כמו אצל אותו בן כפר הניצב נוכח הג'ירף ואינו מוכן להאמין למראה עיניו...

אני וילדי חיים בזכות אדם אחד, זאב ז'בוטינסקי, אביו הרוחני של מנחם בגין והליכוד. הוא היה האדם המושמץ, הבודד והמבוזה שהתרוצץ מאמצע שנות השלושים בין עיירה יהודית אחת לאחרת, לכל אורכה ורוחבה של אירופה, ממלא טורים בכל עיתון יהודי ועומד על ארגז במגרש השוק בשלג, נואם ומתחנן ומנסה להסביר ולשכנע את היהודים, "היטלר מתכוון למה שהוא כותב, הוא עשוי לבצע זאת, עזבו הכל ובואו לישראל, עשו והילחמו כדי להציל את נפשותיכם".שני אויבים קמו לו לאותו זאב בודד, וניסו כל שאפשר לסתום את פיו, הממסד החרדי הקיצוני שראה בעלייה לישראל "ללא משיח" מעשה של חילול הקודש. ומנהיגות "היישוב" בישראל, מפא"י, הורתה של המערך, מפלגת העבודה והשמאל הישראלי, שחששו מעלית כוחו של הימין ומקשיים ביחסים עם השלטון הבריטי עקב העלייה הגדולה הצפויה אם יצליח ז'בוטינסקי להעביר את המסר. הוא הוחרם, נאסר, הוגלה, ושוב הושמץ והוכה, ובעקבות זאת רוב העם היהודי נשאר שם, וההמשך לצערינו ידוע..

אבי, זכה בדרך מקרה, בדרכו מן הישיבה אל בית הכנסת, חלף לו בסמוך למגרש בו נאם ז'בוטינסקי, ולמרות שאבי היה "חרדי קיצוני", הוא הקשיב, האזין, השתכנע. וכעבור תקופה קצרה בדרך לא דרך הצליח להגיע לארץ ישראל. אבי, בזכות פתיחותו להאזין לדעה אחרת, היה בין הבודדים שניצלו ושרדו מאותה עיירה בפולניה. אבי נפטר לפני שנים, אך המסר הועבר אלי, וממני אל בני. להעיז להביט ניכוחה, ולא להסכים להיות שבוי בידי קונספציה ואמונות.

אמנם קשה לחיות בלי אמונות, בלי דגלים מתנופפים. אך זה מסוכן להמשיך ולדבוק בהן גם נוכח קריסתן המוחלטת. וכך קרה למפלגות השמאל בארצנו. העובדה שסטלין הפך את הקומוניזם למרחץ דמים וליבה את האנטישמיות בארצו, רוסיה, התקווה הגדולה, הציגה כשלון מתמשך וקולניליזם מושחת. ולאחרונה, התמוטטות המשטרים הקומוניסטיים במדינות מזרח אירופה, מרטו ושחקו את רוב דגלי השמאל בעולם החופשי. ובישראל נוספו לכך מכות נוספות: הרובד החלש והעני בחברה, מזדהה דווקא עם מפלגות הימין. ארגוני השמאל, ההסתדרות, קופת חולים, החברות הכלכליות וכדומה קרסו ברעש מחריש אוזניים והתכחשו ליעדיהם ולמושא תפקידם. גאוות השמאל, ההתיישבות, עברה להיות מבוצעת דווקא ע"י הדתיים. והתנועה הקיבוצית, תמצית יהירות השמאל, אחוזה בתאוות צרכנות קפיטליסטית, ומתמוטטת עקב ניהול כושל ושחיתות.

מכות אלו הותירו את השמאל בארצנו ללא דגלים וללא סיסמאות. אך במקביל לאובדן דרכו האידאולוגית, הצליח השמאל ליצור מעמד ארגוני כוחני איתן. קבוצה מתנשאת הזקוקה ומחפשת שלטון והשפעה. חבורה זו של אינטלקטואליים ואנשי אקדמיה, אמנים, אנשי תקשורת וסופרים, אילי הון ומשפט, בעלי קרקעות ומצליחנים מסוגים שונים, מנסה בכל כוחה להשאיר את השלטון בידיה. היא עושה זאת בדרכים שונות, שאינן זקוקות לתמיכת רוב העם. אך לא די לה בכך, היא רוצה את השלטון כולו. ולכן, במשטר דמוקרטי היא זקוקה לדגל וסיסמא כדי לאסוף סביבם את המצביעים. אך מאחר וכל שאר הדגלים והסיסמאות נשחקו ונמרטו. חיפשו אנשי הרוח, מצאו והביאו את שנאת היהדות והדת מבית, את סיסמאות השלום ממלחמת וויטנאם האמריקאית ועם שני דגלים אלו יצאו אנשי הרוח, שועי הארץ ואדוניה לבקש את תמיכת ההמונים, וכך פרח והתפתח בארצנו רעיון "השלום" ואמונותיו.

תחילתו של הסכם אוסלו, במחתרת הייתה. פרס ופודליו חיפשו דרך לעקוף את רבין משמאל. כאשר נודע לרבין הדבר זעם נוראות, אך היו צרות בעזה, ומצבו בסקרים היה קשה וזקוק היה למשהו רענן לקראת הבחירות, וכך אימץ בחצי פה וברבע לב את הרעיון של "עזה ויריחו תחילה". הימין כמו ז'בוטינסקי בשעתו, האזין למנהיגי ערב בדברם באוזני בני עמם, ולכן זיהה נכון את מטרות הערבים. והזהיר שהסכם אוסלו עשוי להוביל לטרור, לחלוקת ירושלים, להקמת מדינה ערבית אויבת נוספת וצמודה לישראל, ופגיעה בבטחוננו. רבין חשש אף הוא מאותם דברים, אך סבר והאמין שיצליח לעצור זאת לאחר השלב הראשון, ובהזדמנות זאת להפטר מעזה, ולהנצל מחתירתו של פרס. והטקטיקה שלו בבחירות הייתה, "הימין זורה אימה".(ממש כמו דברי ההסתה של בן גוריון כנגד ז'בוטינסקי בזמנו.

להבדיל מרבין שנגרר לנושא בעל כורחו, פרס שולמית אלוני ובילין באמת האמינו בתחילה שפני הערבים לשלום. גם כאשר כל הפעולות והתוצאות הראו אחרת. הם נימקו זאת כ"צירי לידה", "קורבנות השלום", "קשיים חולפים", "פעולות ארגוני הסרוב" וכדומה. בסכלותם או בתמימותם טענו פרס וחסידיו, "שהנה המטרה קרובה, וצריך רק לתת עוד קצת ואז הכל יסתדר".. אם לערפאת תותר הקמת משטרה, הוא ילחם בטירור. אם יקבל נשק, הוא יצליח לעשות זאת. אם יתאפשר לו להקים שדה תעופה הוא יחוש גאה ואז.., אם ישראל תזרים אליו עוד מים ועוד ממון. אם יקבל עוד שטחים וזכויות, הוא יואיל ואולי.., אם נוותר לו בנושא ההצהרות וביטול האמנה, אם נוותר לו בנושא המסר החינוכי וההסתה נגד קיום ישראל, אם נאפשר לו להקים אוניברסיטאות ללא פיקוח כוחו יתחזק והוא יעיז לשתף איתנו פעולה, אולי עוד פעימה? ואולי אם נשחרר אסירים ומחבלים לכבוד הפסח, הפסחא, חג המולד, צום רמאדן, עיד אל פיטר, חתימת הסכם ביניים מספר שלוש או שבע, אז אולי הוא יסכים לקיומנו ויעמוד בהבטחותיו. כן, פרס הנובל שיקבל יגרום לו למחויבות בלתי חוזרת.. ואולי עוד פגישה בירדן, במצרים, בזנבה, בהלסינקי, שוב באוסלו, בניו יורק, פגישה לילית בעזה, שכם, ירושלים וכוכב יאיר, שוב בשארם ושוב בארה"ב. פגישה בארבע עיניים, שש עיניים, שמונה, תשע, אחת עשרה או שמונים ושש. פגישות "צוותי עבודה", "צוותי משא ומתן", "צוותי חירום" פגישות עבודה, ישיבות בירור או פגישות פסגה. דיונים בחסות ארה"ב, הקהילה האירופאית, בחסות האו"ם, אונרא, אונסקו או ארגון אמהות עובדות. אולי אם ניתן לו גישה לים. אם יתאפשר לו להקים נמל בעזה, עוד שדה תעופה, עוד שטחים, עוד זכויות, אז הוא יתרצה. וכמובן אסור להרגיז אותו עם התנחלויות, ויש לפלס לו את הדרך ללב האמריקאים, ולהביא לו עוד תמיכה מאירופה ויפן, ולסייע לו באמצעות התקרבות לסוריה, להפקיר את צד"ל, למנוע תפילת יהודים בהר הבית, מערת המכפלה, קבר יוסף, לסגור את יהודי חברון ברחובות צרים, ולוותר על הדרישה להסגיר רוצחים ועוד ועוד והרשימה אין סופית.

קדחת. כמו שערפאת עצמו אמר, בלי להרוס את ישראל עד הסוף הוא לא יסכים לשלום במזרח התיכון. אך להבדיל "מארגוני הסירוב", הטקטיקה שלו היא לעשות זאת בשלבים, כאשר לפי הצהרתו שלו, מותר שאחד השלבים יכלול הסכמה בחצי פה לקיומה של ישראל, כל עוד אין הדבר מבטל את התוכנית הכוללת להשמדתה, וכל עוד ההסכם איתה הוא "כהסכם קורייש", משמע הסכם שמטרתו תרמית.

אמונה זו של מנהיגי השמאל בישראל וקהלם, בנכונות הערבים לשלום, הייתה מוגבלת בתחילה, על כן הסיסמא הייתה "תנו צ'אנס לשלום". ורבין אמר זאת במפורש, "ננסה, אם לא יילך, תמיד אפשר יהיה להחזיר את צהל". אך כמובן שפוליטית פנימית הדבר בלתי אפשרי, כי מרגע שהיו להסכם אוסלו גם צדדים מעשיים, הגישה הפכה לקונספציה שאי אפשר לסגת ממנה חרף כל ההוכחות, בלי להודות בקריסת הבסיס הערכי, ובלי ויתור של השמאל על מנעמי השלטון. וכך זכו הערבים לעוד ועוד, והטרור גובר והמלחמה הגדולה באופק.

אהוד ברק, הוא אדם קטן, שנקרע בין שתי דילמות גדולות. מצד אחד חשש מעיקוף מצד שמאל, על כן ניסה להיות פרו ערבי קיצוני אף מהם. חששו זה מאופוזיציה בשמאל, פרס, בורג, בילין, שריד, ובן עמי, הביאו אותו לעשות כל שניתן כדי לנטרלם, הן אישית והן אידאולוגית. מאידך חשש ברק מזעם העם ומאופוזיציה מצד ימין, על כן ברגעים שונים הפעיל את צה"ל בלוחמנות תקיפה ולעיתים אף מוגזמת.

מצב זה של קפיצה מצד לצד, הביאה לכך שגם חסידי ברק השוטים ביותר, חשים אי נוחות בהמשך דבקותם באדם ללא חוט שדרה וללא ערכים המובילים אותו, למעט רצונו העז לשלוט ותחושתו המתנשאת.

אך קל יחסית לסגת מתמיכה במנהיג, קשה יותר לקבל שעצם הדעה הפוליטית הינה מוטעת. אך לא רק השמאל פנאט, גם בימין יש כאלה. במו אוזני שמעתי ליכודניקים המנמקים את הצבעתם בכך "שהם אוהדי בית"ר ירושלים". שהם "שונאים שמאלנים", או "מתגעגעים למנחם בגין".

ויתכן וחרף דברי בפתיח , יהיו שיאמרו שאף דעותי שלי, אינן כל כולן הגיון קר ונטול פניות. יתכן ואף אני נושא עימי בדל תסביך של בן העם היהודי שנכווה כה רבות מן הגויים מבקשי נפשו, איני פתוח לנסיונות נוספים הקוראים לי לרדת מהשטחים ולהכנס לגיטו. או כפי שכינה זאת אבא אבן, מראשי השמאל בארץ, "גבולות אושוויץ". ובשלב זה אין לי אמון בערבים ואף לא בגויים בכלל וברצונם הטוב כלפינו.

אך לא כך שרון. הוא (לצערי), מפא"יניק ביסודו. אך להבדיל מהשמאל, הוא עדיין אדם חופשי ואינו שבוי בקונספציה. ולהבדיל ממני למשל, שבשום פנים ואופן לא הייתי מסכים לנסיגה מסיני ולעקירת ישובי יהודים, שרון מסוגל ואף עשה זאת. להבדיל ממני שהייתי תוקף את עיראק בעת שירתה טילים לעבר ישראל, שרון ידע להמנע מכך. יכולתו זו של שרון, להיות פרגמטי, נטול קונספציות ודגלים זקופים היא לצנינים בעיני שלי כמי שבא מצד ימין. אך יכולת זו שלו היא המאפשרת גם לשמאלני שאינו בעל ייצר התאבדות תוסס, לתמוך בו ולבחור בחיים.

ונחזור לפתיח. הלצה עממית אחרת מתארת דו שיח בין ידידים: "מה גרם לפטירתה של דודתך?" שאל יוסי, "היא חטפה שפעת" השיב משה בקול עצוב, "אז אל תדאג משה, שפעת זה לא מסוכן" ניסה לנחמו יוסי ידידו...

העובדה כבר קיימת, הדודה נפטרה. אין טעם בתחזיות ואמונות לגבי מידת שעור הסיכון. שכן אין כאן מבט כלפי העתיד, שורות המתים מונחות לפנינו. זו אינה עוד נבואת זעם ותוכחה של "ימני סהרורי" על "נשק שאם ימסר לערבים יופנה יום אחד נגדנו". הנשק יורה גם פוגע בסיורי צה"ל וביהודים המתגוררים בשכונות ירושלים.

אפשר אולי לנסות לסלוח למנהיגים השבויים בהצהרותיהם, שכן עתידם תלוי בדבקותם. אך קשה להבין מדוע סתם אדם, שבזמנו דעתו הייתה אחת, מרגע שהוברר לו שטעה אינו מעז לשנותה.

כה כואב שהשמאלנים המוכנים להאמין בדרך כלל לכל מילה של ערפאת, מתעלמים מדבריו כאשר הוא שב ומודיע, שבלי זכות השיבה, (שפירושה חיסול ישראל), הוא לא יסכים לשלום אמת. השמאל מסרב להקשיב, כי בדבריו אלו מאשר ערפאת את טענת הימין הציוני כלפיו, טענת הימין האומרת שבשלב זה אין הערבים מוכנים להשלים עם עצם קיומה של ישראל. השמאל מוכן לסלוח לערפאת על הכל, אך לא על כך שהוא מאשר את טענות הימין.

כבלי הקונספציה מחד, תאוות השמאל לשלטון מאידך, וחששו של תומך השמאל מההכרח להודות בטעותו המדינית, גדולים וחזקים מאותם ייצרי קיום פשוטים וטבעיים האמורים להדריך כל אדם וחברה.

בעת כותבי דברים אלו יודע אני שדלים סיכויי למצוא אוזן קשבת אצל מי שליבו אטום. אך אני נושא עמי את אותה מחויבות מוסרית כלפי מי שאני חב לו את חיי, להמשיך בדרכו של אותו "זאב" בודד שניצב לו אז מול קהל עוין בכיכר השוק.. וכמותו לזעוק "יהודים, העיירה בוערת".

יאיר בן משה
yairbm@yahoo.com
רחוב הסתוונית 12 אילת בדרך כלל,
כרגע צפון תאילנד, בהליכי קניית מתנות אחרונות לקראת החזרה ארצה ליום הבחירות

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   01:35   06.09.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  29. תהום בין ''שמאל'' לשמאל'' !!  
בתגובה להודעה מספר 15
 
מאת: בן-דרור ימיני

ניר ברעם תקף השבוע את השמאל מצד "שמאל". מה לו אותו שמאל שעוסק
בגורל היהודי, ב"מעגל קסמים" מדומיין, מפרעות קישינב ועד פיגועי החמאס,
מתעלם מ"היותנו המדינה החזקה ביותר באזור", וממציאות שבה "אנחנו האחראים
העיקריים לכל אשר מתחולל כאן עכשיו".

אכן, ה"שמאל" הוא לא שמאל. עבר זמנן של ההגדרות הישנות, ומי שחושב
שישראל אשמה, בכל או בעיקר, לא נמצא באותו מחנה שחושב שישראל לא רק
שלא אשמה בכל, אלא שיש מעגל שמחבר בין שנאת היהודים של פעם, שהביאה
עלינו את פרעות קישינב, לבין שנאת ישראל של היום, שמעודדת את פיגועי
הטרור.


הנה הקשר, מר ברעם, בין קישינב לירושלים, קשר שהוא לב-ליבו של "מעגל
הקסמים": פעם היו "היהודים אשמים בכול". היום, ה"שמאל" בברלין, בפריז,
בברקלי, כמו גם ברעם וחבריו לדעה בישראל, ממשיכים באותה דרך, וקובעים
ש"ישראל אשמה".

זו עלילה, משום שלנגד עינינו מתבצעת הונאה גדולה, של שכתוב העבר וההווה.
עובדות היסוד כמו הושכחו: האם זו היתה ישראל שסירבה להצעת החלוקה? האם
זו היתה ישראל שהחליטה שצריך להשמיד את כל מדינות ערב לאחר החלטת
האו"ם על החלוקה? האם לא היו אלה מנהיגים ערבים, שקראו לערביי ישראל
לצאת כדי לחזור כמנצחים לאחר שיושמדו היהודים? האם לא היו הכרזות
הקוראות להשמדת ישראל עוד לפני שהיה "כיבוש" ולפני שהיו "שטחים"? האם
לא היו אלה הערבים שאמרו "לא" ו"לא" ו"לא" בוועידת חרטום? האם לא היה זה
ערפאת, שרק לפני זמן לא רב, דחה שוב הצעת חלוקה נדיבה שהגיש לו קלינטון?
אבל לאנשי העלילות, אז כמו היום, יש "נרטיב" מדומיין. היהודים אשמים.
ישראל אשמה.

בנרטיב שלהם מדובר במאבק של פלשתינים תמימים ומסכנים מול מעצמה
עושקת. העובדות קצת שונות. מול ישראל לא עומדים רק הפלשתינים, אלא
מיליונים ועשרות מיליונים, עם מדינות עתירות הון, שמממנות ומפיצות
תעמולה ארסית בכל העולם החופשי, ש"תורמות" למוסדות אקדמיים ברחבי
המערב, ושמצליחות להפוך שחור ללבן ולבן לשחור.

וחמור מכך: במסגרת שכתוב ההווה, זה לא הן, סעודיה וסוריה ולוב, שמפרות
זכויות אדם באופן מחריד. זה לא חוסיין שחיסל אלפי פלשתינים בספטמבר
השחור. זה לא אסד שהשמיד עשרות אלפים מבני עמו בעיר חמה. זו לא סודן
שמבצעת רצח עם במדינתה שלה.

זו ישראל שאשמה בכול. גם בפיגוע בתאומים. גם בהתחממות כדור הארץ. זו
ישראל, שגם אם נכפיל אתפעולותיה פי אלף, אין סיכוי שתגיע לכמות הדם
הערבי שנשפך על ידי ערבים. אבל ארגוני זכויות האדם בעולם, בסיועם האדיב
של אנשים מתוכנו, הופכים את ישראל ל"אדריכלית מעגל הדמים" ול"מדינת
טרור". איך כתבת, ברעם? Give us a break.

ישראל לא נקייה מטעויות ומעוולות ולא כל ביקורת היא אנטישמיות. היו
גירושים והיה דיר-יאסין ויש איוולת מרושעת בעצם הימים האלה. ויש
התנחלויות שרק משרתות את חזון החמאס וקדאפי. אלא שכל חטאי ישראל
ילבינו כשלג מול כמות הפשעים שביצעו ערבים כלפי ערבים. ישראל גם צריכה,
ומהר, לצאת מהשטחים. אבל לא משום ששונאי ישראל צודקים, אלא דווקא
משום שההישארות בשטחים מגשימה את חזון שונאי ישראל - חזון המדינה
הדו-לאומית, שהוא חזון חיסול ישראל.

אנחנו לא אדריכלים של הסבל הערבי או המוסלמי, וגם לא של החור באוזון.
אנחנו נאבקים במעגל הקסמים, שמתעקש להפוך אותנו, שוב, לאשמים, ואפילו
לנאצים, אם לשפוט לפי תערוכה שמוצגת ממש בימים אלה במוזיאון תל-אביב.
נכון, יש לנו כבר צבא חזק ואנחנו לא בעידן של ההולכים כצאן לפוגרום, אבל
העלילה מתפשטת כמו סרטן. אם יש פי מאה הפגנות נגד ישראל, למרות
שישראל לא עשתה אפילו מאית ממה שעשו הערבים, אז כן - יש מקור אפל
לעוינות הזאת. כן, זה מזכיר לנו את "היהודים אשמים בכול".

יש בישראל מחנה ציוני ופטריוטי והומאני (ליבוביץ' כתב שזה לא הולך ביחד. אז
כתב), ללא בושה וללא מרכאות. הוא כולל את אמנון רובינשטיין ושלמה אבינרי
ורות גביזון ועמי אילון וגדי טאוב ועוזי דיין ועוד מאות פרופסורים וגנרלים
ואנשים פשוטים. אבל המחנה הזה, המחנה הלאומי האמיתי, שרוצה מדינה יהודית
ודמוקרטית, ולא דו-לאומית, משלם מחיר כבד, בגלל שמדביקים לו, שלא
באשמתו, את קומץ האנשים, השמות ידועים, שעסוקים בהפצת רעל.

אם "שמאל" זה מי שמפגין בעד הצגת ישראל כמדינה נאצית במסווה של
"אמנות", כמו שקרה השבוע בתל-אביב, אז אני מתעב אותו. זה לא השמאל
ההומאני שעמד פעם מול האנטישמים. זו חבורה שמפיצה עלילות שרק מנציחות
את הסבל ואת הסכסוך. זו חבורה שמחזקת את חזית הסירוב, שאומרת שישראל
אשמה, שזה בסדר שערפאת דחה את הצעות קלינטון, שהטרור הוא של ישראל.
שאנחנו בכלל נאצים. ועם נאצים, כידוע, לא עושים שלום. ככה מעודדים שנאה
לישראל וליהודים. ככה מספקים הצדקות לסרבנות. ככה מטרפדים כל סיכוי
להסדר.

אחרי הפיגוע ההמוני בנג'ף, כששוב מוסלמים רצחו המוני מוסלמים, שמענו את
הפזמון הישן: "הציונים אשמים". ואתם אומרים שאין מעגל קסמים. כמה טוב היה
לנו אם הייתם צודקים.

ועוד משהו, ברעם. אתה בוודאי לא מזדהה עם כל הבל מצד ה"שמאל" המאוס,
בארץ או בעולם, ואתה רחוק מרחק מערב ממזרח מכל דבר עלילה. אבל נפלת
למלכודת. חזור בך.
http://images.maariv.co.il/channels/0/ART/535/160.html



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   10:07   08.10.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  34. אורי נטע: תגובה למאמרו של בורג...............  
בתגובה להודעה מספר 29
 
אני שולח לך את תרגום המאמר של אברהם בורג כפי שהוא מופיע היום . התרגום נאמן מאד למקור. כפי שתוכל לראות, המאמר הופץ בתחילה בין היהודים הקומוניסטים באיטליה, כשהם טוענים שהוא תרגום של מאמר
שהופיע בידיעות אחרונות. אם תשווה את הגירסה האיטלקית שתרגמתי
לזו באנגלית ששלחתי לך- תוכח שבאיטלקית זה עוד יותר גרוע משבאנגלית.
יוסי טילס

המאמר מופיע בעיתון האיטלקי הקיצוני IL MANIFESTO
שהוא עיתונם של השמאל הקיצוני והאנטי גלובלי, השורפים בכל הפגנה את דגלי ישראל וקוראים להשמדת מדינת ישראל . בהפגנה האחרונה צעדו אנשי העיתון הזה לצד הארכיבישוף קפוצ'י כשלצדם ערבים שנשאו שלט ובו כתוב: פלסטין אחת, ערבית מן הנהר עד הים!
כדי שתבין באיזה עיתון מדובר, היום בעמוד אחר של העיתון מופיעה מכתב
של אחות יהודיה אמריקאית,Ellen Siegel שהייתה בסברה ושאטילה בזמן המלחמה והיא מאשימה את הישראלים בטבח הזה.
באותו עמוד מופיעים מאמרי שבח והלל לעראפת ולאורי אבנרי.
הנה התרגום:

מאמר מערכת המתחיל העמוד 1 וממשיך בעמוד 9

המהפכה הציונית מתה
מאמר מערכת מאת: אברהם בורג

הציונות מתה ותוקפנינו יושבים על כורסות הממשלה בירושלים. אין הם מאבדים הזדמנות לגרום להעלמות כל מה שהיה יפה בתחיה הלאומית.
המהפכה הציונית נשענה על שני עמודים:
שאיפת הצדק ומנהיגות כפופה למוסר אזרחי. שתיהן נעלמו.
העם הישראלי הוא מסה חסרת צורה של שחיתות, דיכוי וחוסר צדק.
סופה של ההרפתקה הציונית קרוב.
כן, קרוב לודאי שדורנו הוא הדור האחרון של הציונות. מה שישאר אחר כך יהיה מדינה יהודית שאין להכירה, מתועבת.
מי מאיתנו ירצה להיות פטריוט של מדינה כזו?
האופוזיציה נעלמה, הקואליציה אילמת, אריאל שרון מתבצר מאחורי חומה של שתיקה. החברה הזו של פטפטנים בלתי נילאים הפכה לחסרת קול. פשוט, לא נשאר כלום מה לומר. הכישלונות שלנו ברורים. נכון, הבאנו להחייאת השפה העיברית, התאטרון שלנו מעולה, המטבע שלנו די יציב, בעמנו יש כשרונות יוצאי דופן ואנו חלק מהנאסדק, אך האם בשביל זה בנינו מדינה? לא, לא כדי להמציא כלי נשק משוכללים, מכשירים להשקיה יעילים, תכניות לאבטחת מחשבים או טילים נגד טילים חי העם היהודי.
יעודנו הוא להפוך לדוגמא- אור לגויים, ונכשלנו.

המציאות, לאחר אלפיים שנות מאבק כדי להשאר בחיים היא מדינה המפתחת מושבות, מונהגת על ידי כנופיה של מושחתים שלא אכפת להם מהמוסר האזרחי ומהחוק. מדינה המנוהלת תוך תעוב הצדק מאבדת את כוח החיות שלה. שאלו את בניכם אם הם בטוחים שיהיו עדיין בחיים בעוד 25 שנים. התשובות עלולות לזעזע אתכם, כי הספירה לאחור לקראת סופה של החברה הישראלית כבר החל.
אין שום דבר מקסים יותר מאשר להיות ציוני בבית אל או בעופרה. הנוף התנכי נהדר. מהחלון עטור הצמחים לא רואים את הכיבוש. על הכביש החדש המשיק לירושליים מצפון לדרום, כקילומטר אחד מן המחסומים , נוסעים במהירות ללא בעיות. מי לוקח ללב את הסבל של הערבים, מושפלים ומבוזים, הנאלצים להסחב משך שעות על דרכים לא דרכים ,המופסקות תדיר על ידי נקודות ביקורת?
כביש אחד לכובש וכביש אחר לכבוש.בשביל הציוני, הזמן מהיר, יעיל, מודרני. בשביל הערבי "הפרימיטיבי",
כח עבודה ללא אישור שהיה בישראל, הזמן איטי להחריד.
אך ככה זה לא יכול להמשך. גם אם הערבים ינמיכו את ראשם ויבלעו את השפלתם, יגיע הרגע שבו שום דבר לא יפעל עוד. כל בית שנבנה על הזלזול בסבל של האחר נועד להתמוטט בקול רועם. הזהרו לכם!
אתם רוקדים על גג הנשען על יסודות רעועים!
כיון שאי אכפת לנו מהסבל של הנשים הערביות שנחסמות בצ'ק פוינט, איננו מצליחים לשמוע את התלונות של הנשים המוכות על ידי השכנים שלנו, וגם לא את הסבל של הנערות -אימהות הנאבקות על כבודן.הפסקנו לספור את הגוויות של הנשים שנרצחו על ידי בעליהן. אדישים לגורלם של הילדים הפלסטינים,מדוע אנו מופתעים כשהם, בעווית של שנאה מפוצצים את עצמם כשהידים של אללה במקומות הבילוי שלנו, משום שחייהם הם עינוי: במרכזי הקניות שלנו, כי אין להם תקוה לעשות קניות כמונו?
הם שופכים דמנו כמים במסעדותינו כדי להרוס לנו את התאבון. בבתיהם, בנים והורים סובלים מרעב והשפלה. גם אם נהרוג אלף טרוריסטים ליום-לא ישתנה דבר.
מנהיגיהם ומסיתיהם הם תוצרי השנאה, הזעם וההגבלות חסרות ההיגיון שנוקטים מוסדותינו
המושחתי המוסר. כל עוד ישראל שחצנית, מופחדת וחסרת רגש לגבי עצמה והאחרים תמצא מולה עם פלסטיני מושפל ונואש, לא נוכל להתקדם. אם כל זה היה בלתי נמנע, תוצאה של כוח עליון,גם אני הייתי שותק .
אך יש אפשרות אחרת, ולכן חובה לזעוק.
הנה מה שראש הממשלה חייב לומר לעם: זמן האשליות תם.איננו יכולים לדחות עוד את ההחלטות.
כן,אנו אוהבים את ארץ אבותינו, כולה. כן, היינו מעדיפים לחיות בו לבדנו. אך ככה זה לא עובד. גם לערבים חלומות וצרכים משלהם. בין הירדן לים היהודים שוב אינם רוב. לשמר את הכל, בחינם, בלא לשלם מחיר, אזרחים יקרים,בלתי אפשרי.

בלתי אפשרי שהרוב הפלסטיני ידוכא תחת אגרוף הברזל של החילים הישראלים.אי אפשר להאמין שאנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון- כי אנחנו לא. ללא שוויון מוחלט של הערבים-אין דמוקרטיה.להצליח לשמר את השטחים, עם רוב של יהודים רק במדינה היהודית, תוך כיבוד הערכים ההומנים והמוסר היהודי, מיצג משוואה ללא פיתרון.
אתם רוצים את כל השטחים של ישראל הגדולה? נהדרר. וויתרתם על הדמוקרטיה.נקים שיטה יעילה של הפרדה גזענית,מחנות ריכוז,ערים-בתי סוהר: הגטו של קלקיליה והגולאג של ג'נין.
אתם רוצים רוב יהודי? או שנעמיס את כל הערבים על קרונות רכבת, אוטובוסים,גמלים או חמורים כדי להשליכם החוצה או נצטרך להפרד מהם בצורה רדיקלית. אין דרך ביניים.
זה אומר שצריך לפרק את כל, אני חוזר כל ההיתנחלויות, ולקבוע גבול בין לאומי מוכר בין במדינה הלאומית היהודית למדינה הלאומית הפלסטינית. חוק השבות היהודי יתממש רק בתוך המדינה היהודית.זכות השיבה הערבית תתאפשר רק בתוך המדינה הערבית.
אם אתם רוצים בדמוקרטיה-יש לכם שתי אפשרויות: או לוותר על החלום של יישראל הגדולה, על ההיתנחלויות ויושביהן או חייבים לתת לכולם,גם לערבים אזרחות מלאה וזכות בחירה. במקרה זה, מי שלא רצה את הערבים במדינה פלסטינית לצד ישראל יקבל אותם בבחירות בתוך ביתו, והם יהיו רוב ואנחנו מיעוט.
זו השפה שצריך לנקוט ראש הממשלה. עליו להציג באומץ את האלטרנטיבות. צריך לבחור בין אפליה גזעית נהוגה על ידי יהודים לבין דמוקרטיה. בין ההיתנחלויות לבין התקוה של שני עמים. בין האשליות של חומת גדר תייל, של צ'ק פוינט ושל קמיקזים לבין גבול בין לאומי מקובל על שני הצדדים עם ירושליים בירה משותפת של שתי המדינות.
אך לצערנו אין שום ראש ממשלה בישראל. הסרטן האוכל את גוף הציונות הגיע לראש. הגרורות הסופניות הן למעלה. כבר קרה בעבר שבן גוריון טעה, אך הוא נותר ישר כסרגל. כשבגין טעה, איש לא הטיל ספק ביושרו. ואותו הדבר כששמיר לא עשה מאומה. היום על פי סקר דעת קהל, רוב הישראלים אינם מאמינים ביושרו של ראש הממשלה, אך הם ממשיכים לתמוך בפוליטיקה שלו. אפשר לומר זאת כך: אישיותו של ראש שממשלה הנוכחי מסמלת את פניו הכפולות של אסוננו: אדם שהמוסר שלו מוטל בספק, נהנתן, מזלזל בחוק המהווה דוגמה שלילית של חיקוי.כל זה מעורב בברוטאליות שלו כלפי הכבושים, מיצג מכשול בלתי עביר לשלום. מכאן נובעת מסקנה שאינה מוטלת בספק: המהפכה הציונית מתה.
והאופוזיציה? מדוע היא יושבת בשקט? אולי משום שאנו בקיץ? או משום שעייפה? אני שואל את עצמי מדוע חלק מהחברים שלי רוצה ממשלה בכל מחיר,גם אם זה בכך הם מזדהים עם המחלה במקום הסולידריות עם קורבנות המחלה?
הכוחות הטובים מאבדים את התקווה. אורזים מזוודות ונוטשים אותנו, יחד עם הציונות.
מדינה שוביניסטית ואכזרית שבה שולטת האפליה: מדינה שבה העשירים בחו"ל והעניים מהלכים ברחובות;
מדינה שבה השלטון מושחת והפוליטיקה משחיתה, מדינה של עניים ושל גנרלים, מדינה של בוזזים ושל מיתנחלים: זהו בקיצור מצבה של הציונות בשלב הקריטי ביותר של ההיסטוריה שלה.
האלטרנטיבה היא נקיטת עמדה רדיקלית: לבן או שחור- להמנע מכך רוצה לומר להיות משתפי פעולה של הנבזות. אלה הם המרכיבים של האופציה הציונית האותנטית: גבול בין לאומי ללא עוררין, תכנית חברתית גלובלית כדי לרפא את החברה הישראלית מחוסר הרגש שלה ומהחוסר של סולידריות בה, ההרחקה לצמיתות של הפולטיקאים המושחתים השולטים היום בישראל.
לא מדובר יותר באנשי מפלגת העבודה נגד הליכוד, בימין נגד שמאל.
במקום כל אלה צריך להציב את מה שמותר לעומת מה שאסור, כיבוד החוק לעומת הפשע.
איננו יכולים עוד להסתפק באלטרנטיבה פוליטית לממשלת שרון.
אנו זקוקים לאלטרנטיבה של תקווה להרס הציונות וערכיה מצידם של הורסים שומרי שתיקה, עוורים וחסרי כל רגש.
בתחתיתו של עמוד השער, העורך מציין שאברהם בורג הוא בר כנסת של העבודה, היה יושב ראש הכנסת בין 1999-2003 והיה יושב ראש הסוכנות היהודית.

AIGUST 29, 2003 | current issue | back issues | subscribe |

A Failed Israeli Society Collapses While Its Leaders Remain Silent
By AVRAHAM BURG
The Zionist revolution has always rested on two pillars: a just path and an ethical leadership. Neither of these is operative any longer. The Israeli nation today rests on a scaffolding of corruption, and on foundations of oppression and injustice. As such, the end of the Zionist enterprise is already on our doorstep. There is a real chance that ours will be the last Zionist generation. There may yet be a Jewish state here, but it will be a different sort, strange and ugly.
There is time to change course, but not much. What is needed is a new vision of a just society and the political will to implement it. Nor is this merely an internal Israeli affair. Diaspora Jews for whom Israel is a central pillar of their identity must pay heed and speak out. If the pillar collapses, the upper floors will come crashing down.
The opposition does not exist, and the coalition, with Arik Sharon at its head, claims the right to remain silent. In a nation of chatterboxes, everyone has suddenly fallen dumb, because there's nothing left to say. We live in a thunderously failed reality. Yes, we have revived the Hebrew language, created a marvelous theater and a strong national currency. Our Jewish minds are as sharp as ever. We are traded on the Nasdaq. But is this why we created a state? The Jewish people did not survive for two millennia in order to pioneer new weaponry, computer security programs or anti-missile missiles. We were supposed to be a light unto the nations. In this we have failed.
It turns out that the 2,000-year struggle for Jewish survival comes down to a state of settlements, run by an amoral clique of corrupt lawbreakers who are deaf both to their citizens and to their enemies. A state lacking justice cannot survive. More and more Israelis are coming to understand this as they ask their children where they expect to live in 25 years. Children who are honest admit, to their parents' shock, that they do not know. The countdown to the end of Israeli society has begun.
It is very comfortable to be a Zionist in West Bank settlements such as Beit El and Ofra. The biblical landscape is charming. From the window you can gaze through the geraniums and bougainvilleas and not see the occupation. Traveling on the fast highway ›hat takes you from Ramot on Jerusalem's northern edge to Gilo on the southern edge, a 12-minute trip that skirts barely a half-mile west of the Palestinian roadblocks, it's hard to comprehend the humiliating experience of the despised Arab who must creep for hours along the pocked, blockaded roads assigned to him. One road for the occupier, one road for the occupied.
This cannot work. Even if the Arabs lower their heads and swallow their shame and anger forever, it won't work. A structure built on human callousness will inevitably collapse in on itself. Note this moment well: Zionism's superstructure is already collapsing like a cheap Jerusalem wedding hall. Only madmen continue dancing on the top floor while the pillars below are collapsing.
We have grown accustomed to ignoring the suffering of the women at the roadblocks. No wonder we don't hear the cries of the abused woman living next door or the single mother struggling to support her children in dignity. We don't even bother to count the women murdered by their husbands.
Israel, having ceased to care about the children of the Palestinians, should not be surprised when they come washed in hatred and blow themselves up in the centers of Israeli escapism. They consign themselves to Allah in our places of recreation, because their own lives are torture. They spill their own blood in our restaurants in order to ruin our appetites, because they have children and parents at home who are hungry and humiliated.
We could kill a thousand ringleaders and engineers a day and nothing will be solved, because the leaders come up from below — from the wells of hatred and anger, from the "infrastructures" of injustice and moral corruption.
If all this were inevitable, divinely ordained and immutable, I would be silent. But things could be different, and so crying out is a moral imperative.
Here is what the prime minister should say to the people:
The time for illusions is over. The time for decisions has arrived. We love the entire land of our forefathers and in some other time we would have wanted to live here alone. But that will not happen. The Arabs, too, have dreams and needs.
Between the Jordan and the Mediterranean there is no longer a clear Jewish majority. And so, fellow citizens, it is not possible to keep the whole thing without paying a price. We cannot keep a Palestinian majority under an Israeli boot and at the same time think ourselves the only democracy in the Middle East. There cannot be democracy without equal rights for all who live here, Arab as well as Jew. We cannot keep the territories and preserve a Jewish majority in the world's only Jewish state — not by means that are humane and moral and Jewish.
Do you want the greater Land of Israel? No problem. Abandon democracy. Let's institute an efficient system of racial separation here, with prison camps and detention villages. Qalqilya Ghetto and Gulag Jenin.
Do you want a Jewish majority? No problem. Either put the Arabs on railway cars, buses, camels and donkeys and expel them en masse — or separate ourselves from them absolutely, without tricks and gimmicks. There is no middle path. We must remove all the settlements — all of them — and draw an internationally recognized border between the Jewish national home and the Palestinian national home. The Jewish Law of Return will apply only within our national home, and their right of return will apply only within the borders of the Palestinian state.
Do you want democracy? No problem. Either abandon the greater Land of Israel, to the last settlement and outpost, or give full citizenship and voting rights to everyone, including Arabs. The result, of course, will be that those who did not want a Palestinian state alongside us will have one in our midst, via the ballot box.
That's what the prime minister should say to the people. He should present the choices forthrightly: Jewish racialism or democracy. Settlements or hope for both peoples. False visions of barbed wire, roadblocks and suicide bombers, or a recognized international border between two states and a shared capital in Jerusalem.
But there is no prime minister in Jerusalem. The disease eating away at the body of Zionism has already attacked the head. David Ben-Gurion sometimes erred, but he remained straight as an arrow. When Menachem Begin was wrong, nobody impugned his motives. No longer. Polls published last weekend showed that a majority of Israelis do not believe in the personal integrity of the prime minister — yet they trust his political leadership. In other words, Israel's current prime minister personally embodies both halves of the curse: suspect personal morals and open disregard for the law — combined with the brutality of occupation and the trampling of any chance for peace. This is our nation, these its leaders. The inescapable conclusion is that the Zionist revolution is dead.
Why, then, is the opposition so quiet? Perhaps because it's summer, or because they are tired, or because some would like to join the government at any price, even the price of participating in the sickness. But while they dither, the forces of good lose hope.
This is the time for clear alternatives. Anyone who declines to present a clear-cut position — black or white — is in effect collaborating in the decline. It is not a matter of Labor versus Likud or right versus left, but of right versus wrong, acceptable versus unacceptable. The law-abiding versus the lawbreakers. What's needed is not a political replacement for the Sharon government but a vision of hope, an alternative to the destruction of Zionism and its values by the deaf, dumb and callous.
Israel's friends abroad — Jewish and non-Jewish alike, presidents and prime ministers, rabbis and lay people — should choose as well. They must reach out and help Israel to navigate the road map toward our national destiny as a light unto the nations and a society of peace, justice and equality.
Translated by J.J. Goldberg.
Avraham Burg was speaker of Israel's Knesset from 1999 to 2003 and is a former chairman of the Jewish Agency for Israel. He is currently a Labor Party Knesset member. This essay is adapted by the author from an article that appeared in Yediot Aharonot.

תגובה למאמרו של אהברם בורג "המהפכה הציונית מתה"
אברהם בורג יושב ראש הכנסת לשעבר, חבר כנסת של העבודה ויש לציין גם ממקימי אחת התנועות האנטי ציונית שלום עכשיו, בנו של ד"ר יוסף בורג ז"ל, שר הפנים והמשטרה לשעבר, שפיטר את מפכ"ל המשטרה, הרצל שפיר, לאחר שנחשד (הוא - ד"ר בורג) בפרשת שחיתות שכונתה תיק אפרסק שלא נחקרה עד היום.
בישראל המהפכה הציונית לא מתה אלה לקתה במחלה קשה, אם כי לא חשוכת מרפא, של אנטי ציונות של חלק מאזרחיה, הבוגד במה שמיצג הרוב הדמוקרטי במדינה, המוציא את דיבת הארץ רעה, בסיוע כספי המדינה ואויביה ובחסות הדמוקרטיה על מנת להכפישה.
בורג, מראשי תנועת שלום עכשיו, המיצג את הזרם האנטי ציוני המרכזי בארץ, סופר כמה בתים בנו היהודים ומפרסם בחו"ל, סופר כמה כבישים נסללו לישובים ומפרסם בחו"ל ובצורה דמגוגית זולה אומר שכל הצרות החולות הן בגלל ההתיישבות הציונית בציון. נבצע טרנספר לחלק מיהודי ציון וכל הבעיות יפתרו, כך בפירוש.
בורג לא רוצה מדינה דמוקרטית עם רוב ערבי והפתרון הוא כמובן ביצוע טרנספר חלקי ליהודי ציון והפרדת היהודים מהערבים. בואו וניקח את פתרון בורג. פינינו את כל הישובים הקרובים לאוכלוסייה ערבית צפופה. אין פיגועים ויש שלום ושלווה, ממש מזרח תיכון חדש, נניח. בתוככי מדינת ישראל בקו הירוק חיו ב 1981 16% מוסלמים, בשנת 2002 19% מוסלמים, אחרי עלייה מסיבית ממדינות חבר העמים. בערב ראש השנה התבשרנו שכבר יש 23.8% מוסלמים. כל האמונות בדבר הרוב היהודי המוצק בתחומי הקו הירוק משוללות כל יסוד במציאות. מתי בורג יתעורר שיהיו בתחומי הקו הירוק 50% מוסלמים? מה הוא יספר לנו אז? שצריך דמוקרטיה? או שצריך לפנות את הערבים או לפנות את היהודים חזרה לארץ הולדת אבותיו, גרמניה? לפי תחזית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2005 (תחזית שהתבדתה זה קרה כבר השנה-הלשכה פספסה בשנתיים) קצב ריבוי המוסלמים , נושאי תעודות זהות כחולות, בעלי לאום ערבי והזדהות ברורה עם אויבי המדינה, עתיד לגדול פי 2, זאת בעקבות סיום השפעת העלייה ממדינות חבר הלאומים. הלו בורג! גילינג גילינג, תתעורר כבר הגענו!
אז בורג יגיד בוודאי שצריך לשתף את מוסלמי ישראל, שיתוף מלא בצבא ובתעשייה וכך תוך לא יותר מ 30 שנה נהפוך בצורה דמוקרטית למדינה מוסלמית. כול זאת ללא סיפוח מוסלמי אחד מיהודה, שומרון וחבל עזה. לא צריך להכביר מילים כדי לדעת מה השלב הבא, יש להסתכל איך לבנון הפכה ממדינה בעלת רוב נוצרי ל"מדינה" בעלת רוב מוסלמי. אך בורג, איש אמונה ידוע, יגיד, כמו רבים מחבריו, לתנועה ולמפלגה, זה לא יקרה! למה? כי אני מאמין שזה לא יקרה! בורג וחבריו גם סיפרו לנו שהאימא המוסלמית יולדת פחות ילדים בגלל הקידמה, אך הסתבר לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שזה כנראה רק עניין של אמונה לא רציונלית ללא כל ביסוס במציאות.
בורג וחבריו שחונכו על ברכי הסוציאליזם ואחוות עמים, תיאוריה פילוסופית שקרסה זה לא מכבר, מסרבים לראות את המציאות של עוד 20 –30 שנה ומתעקשים על המודל: גירוש יהודים יביא שלום. גם מודל הרצל של פינוי יהודי אירופה לא הביא למטרה המיוחלת של סיום האנטישמיות והיא הפכה לשנאת ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בתקשורת ובממשל של מרבית מדינות אירופה. מי יבטיח לבורג שגירוש יהודים יביא שלום? או שהפיכת ישראל בקווי 66 למדינה מוסלמית יביא פתרון לעם היהודי? נשיא רוסיה?, נשיא צרפת?, נשיא גרמניה?, ראש ממשלת בריטניה?, נשיא ארה"ב? או אולי שמעון פרס, בעל פרס נובל לשלום – עובדה!!?
אכן הדמוקרטיה הוכחה כמשטר הכי פחות גרוע אך בוודאי לא הטוב ביותר שאליו יש לשאוף. בדמוקרטיות הליברליות של מערב אירופה ואמריקה, מנהיגים קונים שלטון בהון, מועלים בכספי מדינה, משלמים ומקבלים שוחד, כולל ככול הנראה אביו של אברהם בורג, ד"ר יוסף בורג.
אך הבא ונזכר במעשי השחיתות והפשע במפלגתו ובחוגו של בורג, שלא הגיעו לבתי משפט.
1. מעילה בתפקיד – בשנת 1993 סירבה פרקליטת המדינה, להגן על המדינה בבג"צ שהוגש בנוגע לגירוש 400 רוצחי החמאס ללבנון. אותה פרקליטה מונתה לימים להיות שופטת בבית המשפט העליון וידועה יותר בשם דורית בייניש. דעותיה משיכות אותה ללא ספק למחנהו של אברהם בורג.
2. קניית שלטון בהון – אהוד ברק, שבקיבוצו משמר השרון היה גולדפרב ילד חוץ, שכנע את גולדפרב תמורת טובות הנאה להצטרף לממשלה, שאפשרה לה ברוב של של קול אחד לגרום לאסון אוסלו.
3. קניית שלטון בהון – צ'יצ' על פי עדותו בתכנית טלוויזיה, עזר לחברו רבין לגייס את המיליונר ג'אן פרידמן, שמימן את "עצרת השלום" בה נרצח רבין. שלטי פרסום עולים כסף, הסעות עולות כסף, פרסום עולה כסף וג'אן פרידמן הביא כסף זה, זאת בניגוד לחוק.
4. זיוף בחירות – בבחירות הפנימיות זויפו התוצאות לטובת סופה לנדוור. אדיסו מסאללה, שלא היה יכול להביא את קולות העלייה מרוסיה נדחק החוצה תוך מעשה פלילי.
5. קניית שלטון בהון - עמותות ברק שהוקמו בחלקן ע"י יצחק הרצוג, אדם שכבר ישב בחו"ל בבית הסוהר בקשר למעילה בכספים, כדי לממן, תוך עקיפת החוק, את הצלחת בחירתו של אהוד ברק.
6. עקיפת חוק – כשנתקבלה החלטה בדבר אי כשירות יוסי גינוסר, שותף עם ערבים בעסקים פרטיים, לשמש כשותף בצוות המשא ומתן עם הערבים, הגיע האחרון למשא ומתן בארה"ב כישות נפרדת, לא שייכת לממשלת ישראל.
7. מעילה בתפקיד - עורכת הדין מהפרקליטות שחשפה את פרשת סירל קרן עדיין לא ברור האם המשטרה חקרה והגישה כתבי אישום, כנראה שהאנטי ציונים המשרתים שם ובפרקליטות המדינה, כבר יחכו עד שנשכח.
זוהי רשימה חלקית על קצה המזלג של עבירות פליליות ממש של ראשי ממשלה ועוזריהם ממפלגות ה"שמאל" לדורותיו. בורג כנושא דגל הטוהר והיושר, שעדיין לא הוכח, היה צריך לדאוג שמפלגתו תהיה נקייה לחלוטין לפני שהוא מטיף לנו לטהר את השחיתות, בממשל לו הוא, כמיעוט בטל בשישים, מתנגד.
מבין כל הדמוקרטיות היחידה המשלמת כסף ונותנת במה לאויבי הרוב הדמוקרטי, היא ישראל. ישראל ממשיכה לפרנס בכבוד (,00040-80,000 ₪ ) טייסי "אל על" "סרבני השירות", שגרמו לנזק תדמיתי עצום לישראל. ישראל ממשיכה לפרנס מחזאים, סופרים, אנשי אקדמיה בדמותו של צימרמן, נתן זך וס. יזהר, החותמים על עצומות בחו"ל להחרמת ישראל. ישראל ממשיכה לפרנס שדרנים ומפיקים בערוצי התקשורת, המראיינים תוך סימפאטיה ואמפטיה את אויבי ישראל.
הרדידות המחשבתית ושנאת החינם של אברהם בורג וחבריו אינה מאפשרת להם להיות שותפים רציניים לדיון על עתיד ישראל, לא רק מול איומי החיסול מצד אויביה הקרובים והרחוקים אלא גם מול איומים חברתיים ותרבותיים.

אורי נטע
התנחלות קורנית (1978) הגליל התחתון



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   00:18   15.10.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  37. משהו על אברהם בורג ......................  
בתגובה להודעה מספר 34
 
לאחרונה שמענו שאברהם בורג היה בין יוזמי המסמך שנחתם בירדן שוויצריה.....
מאת: אורי נטע
u_neta@walla.co.il

כדאי לדעת כמה דברים על אברהם בורג. אברהם בורג כותב מכתבי שטנה נגד הציונות ונגד היהודים בעיתונות הזרה. עטו, הנוטף ארס אנטישמי, מוצא את דפי ההרלד טריביון הבריטי והאיל מניפסטו האיטלקי כמתאימים לביטויו הארסי.

כיוון שרוב הקוראים, לא קוראים את איל מניפסטו, עיתון אנטישמי מוצהר שראשיו הלכו לאחרונה בהפגנה עם הילריון קפוצ'י (מי שלא זוכר ארכיבישוף שנתפס מבריח לאש"פ חומרי לחימה) בנושאם שלטים בם כתוב "פלשתין אחת, ערבית מן הנהר עד הים" ("גם לערבים חלומות וצרכים משלהם" כותב בורג
מעל דפי עיתון זה) עיתון זה מהלל ומשבח באותו עמוד את יאסר ערפת ואורי אבנרי ידידו הוותיק.

אברהם בורג, יושב ראש הכנסת לשעבר, חבר כנסת של העבודה ויש לציין גם ממקימי אחת התנועות האנטי ציונית שלום עכשיו.

בורג כותב:" הציונות מתה ותוקפנינו יושבים על כורסות הממשלה בירושלים".

"סופה של ההרפתקה הציונית קרוב. כן, קרוב לוודאי שדורנו הוא הדור האחרון של הציונות. מה שיישאר אחר כך תהייה מדינה יהודית שאין להכירה, מתועבת".

בורג, הציונות לא מתה אלה לקתה במחלה קשה, אם כי לא חשוכת מרפא, של אנטי ציונות של חלק מאזרחיה קטן וקולני, הבוגד במה שמייצג הרוב הדמוקרטי במדינה, המוציא את דיבת הארץ רעה, בסיוע כספי המדינה ואויביה ובחסות הדמוקרטיה על מנת להכפישה.

"הסרטן האוכל את גוף הציונות הגיע לראש" כותב בורג.

בורג "הסרטן" זה אתה וחבריך שתפסתם במשך שנים את כל עמדות המפתח בגוף האומה, שלחתם גרורות ושלוחות לכל כיוון, יותר חשוב כמו רשות השידור ופחות חשוב
כמשרד החינוך.

גם לחו"ל שלחתם גרורות ומשם אתם מתקיפים את המדינה ואת העם שרובו לא בחר בכם ומתעב אתכם, כמייצגים את דעות אויבנו הערבים.

לא ניתן היה לפרסם בשום כלי תקשורת את חשיפת הזיוף במפלגת העבודה אך בכל כלי התקשורת פורסם מכתב סרבנותם של 27 טייסים, רובם פנסיונרים משרות מילואים.

לאחרונה ראינו בתיאום מופלא עם החתימה שלך וחבריך תכנית באופן בטלוויזיה שהתחקיר לה נערך על-ידי שרל אנדרלן, מביים מקרה אדורה,
שמציג את הפעולות של ישראל כפתיחת מנהרת הכותל, בניית הר חומה והתיישבות בראס אל עמוד כגורמים למעשי הרצח הנוראים שהמוסלמים
רצחו ביהודים.

"העם הישראלי הוא מסה חסרת צורה של שחיתות, דיכוי וחוסר צדק";
"מדינה המנוהלת תוך תעוב הצדק מאבדת את כוח החיות שלה". כן בורג,
הבה וניזכר במעשי שחיתות אצל מקורביך.

האם טיפלת במי מהם בהיותך לוחם למען הצדק ונגד השחיתות? תזכורת קצרה:

שחיתות - נתחיל במשפחה: אביך דר' יוסף בורג ז"ל, שר הפנים והמשטרה לשעבר, פיטר את מפכ"ל המשטרה, הרצל שפיר, לאחר שנחשד (הוא - דר' בורג) בפרשת שחיתות שכונתה תיק אפרסק שלא נחקרה עד היום.

האם נלחמת אז או היום לטיהור או האשמת אביך?

ספר לנו על כך.

מעילה בתפקיד - בשנת 1993 סירבה פרקליטת המדינה, להגן על המדינה בבג"צ שהוגש בנוגע לגירוש 400 רוצחי החמאס ללבנון.

אותה פרקליטה מונתה לימים להיות שופטת בבית המשפט העליון וידועה יותר בשם דורית בייניש. דעותיה משייכות אותה ללא ספק למחנה שלך.

האם אתה חושב שמלצר במסעדה יכול להגיד לזה אני לא רוצה להגיש אוכל ולהמשיך לעבוד עוד רגע?

כן בייניש פשוט סירבה האם אמרתה משהו בנושא?

לא זכור לי.

קניית שלטון בהון - אהוד ברק, שבקיבוצו משמר השרון היה גולדפרב ילד חוץ, שכנע את גולדפרב תמורת טובות הנאה להצטרף לממשלה, שאפשרה לה
ברוב של של קול אחד לגרום לאסון אוסלו.

האם נשמע קולך בקשר לפרשת השחיתות הגלויה הזו?

קניית שלטון בהון - צ'יץ', על-פי עדותו בתוכנית טלוויזיה, עזר לחברו רבין לגייס את המיליונר ג'אן פרידמן, שמימן את "עצרת השלום" בה נרצח רבין. שלטי פרסום עולים כסף, הסעות עולות כסף, פרסום עולה כסף וג'אן פרידמן הביא כסף זה, זאת בניגוד לחוק.

האם פתחת פה בנושא מעולם?

זיוף בחירות - בבחירות הפנימיות זויפו התוצאות לטובת סופה לנדוור. אדיסו מסאללה, שלא היה יכול להביא את קולות העלייה מרוסיה נדחק החוצה תוך מעשה פלילי.

האם קולך הזך והטהור נשמע?

לא זכור לי.

קניית שלטון בהון - עמותות ברק שהוקמו בחלקן על-ידי יצחק הרצוג, אדם שכבר ישב בחו"ל בבית הסוהר בקשר למעילה בכספים, כדי לממן, תוך עקיפת החוק, את הצלחת בחירתו של אהוד ברק.

האם התנגדתה פעם אחת למינויו כחבר כנסת במפלגתך?

עקיפת חוק - כשנתקבלה החלטה בדבר אי כשירות יוסי גינוסר, שותף עם ערבים בעסקים פרטיים, לשמש כשותף בצוות המשא ומתן עם הערבים, הגיע האחרון למשא ומתן בארה"ב כישות נפרדת, לא שייכת לממשלת ישראל.

האם קולך נשמע?

רחוקי שלי?

מעילה בתפקיד - עורכת הדין מהפרקליטות שחשפה את פרשת סיריל קרן עדיין לא ברור האם המשטרה חקרה והגישה כתבי אישום, כנראה שהאנטי ציונים המשרתים שם ובפרקליטות המדינה, כבר יחכו עד שנשכח.

האם התנגדת לחשיפה?

או שהיית בעדה? תרענן בבקשה את זכרוננו.

בורג קובע: "הספירה לאחור לקראת סופה של החברה הישראלית כבר החל".

בהיותו חובש כיפה יש להניח שהוא סגנו של אלוהים או של יאסר ולכן
מכיר תוכניות שאנו לא מכירים.

בורג כותב: "זה אומר שצריך לפרק את כל, אני חוזר כל ההתנחלויות,
ולקבוע גבול בין לאומי מוכר בין במדינה הלאומית היהודית למדינה
הלאומית הפלשתינית.

חוק השבות היהודי יתממש רק בתוך המדינה היהודית. זכות השיבה הערבית תתאפשר רק בתוך המדינה הערבית."

בורג, מראשי תנועת שלום עכשיו, המיצג את הזרם האנטי ציוני המרכזי
בארץ, סופר כמה בתים בנו היהודים ומפרסם בחו"ל, סופר כמה כבישים
נסללו לישובים ומפרסם בחו"ל ובצורה דמגוגית זולה אומר שכל הצרות
החולות הן בגלל ההתיישבות הציונית בציון.

נבצע טרנספר לחלק מיהודי ציון וכל הבעיות יפתרו, כך בפירוש.

בורג לא רוצה מדינה דמוקרטית עם רוב ערבי וכותב:
"אתם רוצים רוב יהודי?
או שנעמיס את כל הערבים על קרונות רכבת, אוטובוסים, גמלים או
חמורים כדי להשליכם החוצה או נצטרך להפרד מהם בצורה רדיקלית.

אין דרך ביניים".

"צריך לבחור בין אפליה גזעית נהוגה על ידי יהודים לבין דמוקרטיה".

והפתרון הוא כמובן ביצוע טרנספר חלקי ליהודי ציון והפרדת היהודים מהערבים.

בואו וניקח את פתרון בורג.

פינינו את כל הישובים הקרובים לאוכלוסייה ערבית צפופה.

אין פיגועים ויש שלום ושלווה, ממש מזרח תיכון חדש, נניח.

בתוככי מדינת ישראל בקו הירוק חיו ב-1981 16% מוסלמים,
בשנת 2002 19% מוסלמים, אחרי עלייה מאסיבית ממדינות חבר העמים.

בערב ראש השנה התבשרנו שכבר יש 23.8% מוסלמים.

כל האמונות בדבר הרוב היהודי המוצק בתחומי הקו הירוק משוללות
כל יסוד במציאות. מתי בורג יתעורר, כשיהיו בתחומי הקו הירוק
50% מוסלמים?

מה הוא יספר לנו אז? שצריך דמוקרטיה? או שצריך לפנות את הערבים
או לפנות את היהודים חזרה לארץ הולדת אבותיו, גרמניה?

לפי תחזית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2005 (תחזית שהתבדתה
זה קרה כבר השנה-הלשכה פספסה בשנתיים) קצב ריבוי המוסלמים,
נושאי תעודות זהות כחולות, בעלי לאום ערבי והזדהות ברורה עם
אויבי המדינה, עתיד לגדול פי 2, זאת בעקבות סיום השפעת העלייה
ממדינות חבר הלאומים.

הלו בורג! גילינג גילינג, תתעורר כבר הגענו!

אז בורג יגיד בוודאי שצריך לשתף את מוסלמי ישראל, שיתוף מלא בצבא ובתעשייה וכך תוך לא יותר מ-30 שנה נהפוך בצורה דמוקרטית למדינה מוסלמית.

כול זאת ללא סיפוח מוסלמי אחד מיהודה, שומרון וחבל עזה.

לא צריך להכביר מילים כדי לדעת מה השלב הבא, יש להסתכל איך לבנון הפכה ממדינה בעלת רוב נוצרי ל"כמו מדינה" בעלת רוב מוסלמי.

אך בורג, איש אמונה ידוע, יגיד, כמו רבים מחבריו, לתנועה ולמפלגה,

זה לא יקרה! למה? כי אני מאמין שזה לא יקרה!

בורג וחבריו גם סיפרו לנו שהאמא המוסלמית יולדת פחות ילדים בגלל הקידמה, אך ברור כבר מעל לכל ספק, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,
שזה כנראה רק עניין של אמונה לא רציונלית ללא כל ביסוס במציאות.

בורג וחבריו שחונכו על ברכי הסוציאליזם, הליברליזם ואחוות עמיזם, תיאוריות פילוסופית שקרסו זה לא מכבר, מסרבים לראות את המציאות
של עוד 20 - 30 שנה ומתעקשים על המודל: גירוש יהודים יביא שלום.

גם מודל הרצל של פינוי יהודי אירופה לא הביא למטרה המיוחלת של סיום האנטישמיות והיא הפכה לשנאת ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בתקשורת
ובממשל של מרבית מדינות אירופה (כולל בישראל).

מי יבטיח לבורג שגירוש יהודים יביא שלום? או שהפיכת ישראל בקווי 66 למדינה מוסלמית יביא פתרון לעם היהודי?

נשיא רוסיה?

נשיא צרפת?

נשיא גרמניה?

ראש ממשלת בריטניה?

נשיא ארה"ב?

או אולי שמעון פרס, בעל פרס נובל לשלום!?

אכן הדמוקרטיה הוכחה כמשטר הכי פחות גרוע אך בוודאי לא הטוב
ביותר שאליו יש לשאוף.

בדמוקרטיות הליברליות של מערב אירופה ואמריקה, מנהיגים קונים
שלטון בהון, מועלים בכספי מדינה, משלמים ומקבלים שוחד, כולל
ככול הנראה אביו של אברהם בורג, דר' יוסף בורג.

מבין כל הדמוקרטיות, היחידה המשלמת כסף ונותנת במה לאויבי הרוב הדמוקרטי, היא ישראל. ישראל ממשיכה לפרנס בכבוד (40,000-80,000 ש"ח) טייסי "אל-על" "סרבני השירות", שגרמו לנזק תדמיתי עצום לישראל.

ישראל ממשיכה לפרנס מחזאים, סופרים, אנשי אקדמיה בדמותו של צימרמן,
נתן זך וס. יזהר, החותמים על עצומות בחו"ל להחרמת ישראל.

ישראל ממשיכה לפרנס שדרנים ומפיקים בערוצי התקשורת, המראיינים תוך סימפאטיה ואמפטיה את אויבי ישראל.

ישראל גם ממשיכה לפרנס את בורג שחושב שיש מקרים מיוחדים, המצדיקים שימוש באמצעים לא דמוקרטיים והוא כותב: "לא מדובר יותר באנשי מפלגת העבודה נגד הליכוד, בימין נגד שמאל.

במקום כל אלה צריך להציב את מה שמותר לעומת מה שאסור".

"איננו יכולים עוד להסתפק באלטרנטיבה פוליטית לממשלת שרון".

הרדידות המחשבתית ושנאת החינם היוקדת של אברהם בורג וחבריו
אינה מאפשרת להם להיות שותפים רציניים לדיון על עתיד ישראל,
לא רק מול איומי החיסול מצד אויביה הקרובים והרחוקים אלא גם
מול איומים חברתיים ותרבותיים.

מי שחושב שהוצאתי דברים מהקשרם מוזמן ליצור קשר ולקבל את המאמרים המקוריים.



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   01:20   11.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  51. בורג תקע סכין בלב הציונות  
בתגובה להודעה מספר 37
 
סלי מרידור: בורג תקע סכין בלב הציונות

"פחדנות וחוסר כבוד". מרידור
צילום: אלכס קולומויסקי

בכינוס שנתי של הקונגרס הציוני תקף יו"ר הסוכנות את קודמו בתפקיד:
"הוא גילה מידה של הבנה לרוצחי תינוקות". בורג בתגובה: "במקום להשיב מדוע בחסות הסוכנות משקיעים בהתנחלויות, מרידור בחר להשמיץ בדרך פחדנית וחסרת כבוד"
דיאנה בחור-ניר

"הבנה לרוצחי תינוקות". בורג
צילום ארכיון ידיעות אחרונות

"אחרי שקראתי במספר שפות את המאמר שכתב ידידי וקודמי בתפקיד, אברהם בורג, בו הכריז על מותה של הציונות, פחדתי שאהיה פה לבד". כך אמר היום (ב') יו"ר הסוכנות היהודית, סלי מרידור, בכינוס שנתי חגיגי של הקונגרס הציוני בבנייני האומה בירושלים.


ח"כ בורג פרסם מאמר בכמה שפות נגד הכיבוש וההתנחלויות, המייצגים לדבריו את "המוסריות המפוקפקת" של הציונות החדשה. המאמר זכה לחשיפה רבה בכלי תקשורת באירופה.

"אני מצטער שידידי לא נמצא פה", אמר מרידור, "כי רציתי שישמע עד כמה שגויה ופסולה הקביעה הנוראה שלו על אי מוסריותה של הציונות, ועד כמה פוגע אות הקין שהוא שם בדבריו על ראשו של כל אחד מאתנו".


"יש אצלנו ליקויים ותופעות לוואי שליליות, אך מכאן ועד לתקוע סכין בלבה המוסרי של הציונות, ולרקוד על דמה באנגלית ובצרפתית, וחמור מכל – לגלות אפילו מידה של הבנה למתאבדים במסעדות ולרוצחי תינוקות? זוהי תחתית של שפל מוסרי, ואנחנו, האנשים שנמצאים כאן וגאים בציונותם, משמשים 1,500 עדים לכך שהציונות המוסרית חיה ותחיה", הוסיף.


בהתייחסו לדבריו של בורג על כך שלא ניתן לקיים בגבולות הנוכחיים מדינה יהודית ודמוקרטית, אמר מרידור: "עלינו להגדיר את גבולות מדינתנו ולעשות הכרעה כואבת באופן שיבטיח רוב יהודי במדינה יהודית דמוקרטית לדורות".


מלשכתו של בורג נמסרה בתגובה: "חבל שמרידור בחר לפגוע בכבוד אורחיו, כאשר בפתח אירוע מכובד וממלכתי בחר להשמיץ אדם שלא נוכח באירוע. הדברים הם מעשה של פחדנות וחוסר כבוד כלפי אורחי האירוע. על מרידור לתת תשובה ברורה ועניינית לגבי שאלה מרכזית אחת: מדוע מתקיימת בחסותו השקעה של משאבי התנועה הציונית במאחזים ובהתנחלויות בניגוד גמור למפת הדרכים, ולהבטחות של ממשלת ישראל לממשל האמריקני?"
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2815720,00.html



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.










            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   07:00   23.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  57. האבא הרוחני של הסמאל הסהרורי ................  
בתגובה להודעה מספר 51
 
PHOTOS AND DOCUMENTS
http://www.tellthechildrenthetruth.com/gallery/index.htm



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   18:50   23.04.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  88. אברהם בורג: אני מתנצל על חיסול יאסין ורנטיסי  
בתגובה להודעה מספר 37
 
הוגו1
חבר מתאריך 18.4.04
17 הודעות 16:21 23.04.04

אברהם בורג: אני מתנצל על חיסול יאסין ורנטיסי

ח"כ אברהם בורג: "איני מוצא מילים היכולות להגן על מדיניותה של ממשלתי"; "תוכניתו של אריאל שרון לנסיגה חד-צדדית מרצועת עזה, עלולה לגרום לתוהו ובוהו באזור ולהרחיב את מעגל שפיכות הדמים"
עודכן: 07:04 22/04/2004 | עומר כרמון | omer@nfc.co.il

אברהם בורג: "אני מתנצל"

חבר הכנסת, אברהם בורג (עבודה), נענה להזמנת נשיא הפרלמנט האירופי, והציג ביום ג' (20.4.04) בפני חברי הפרלמנט בשטרסבורג, את 'יוזמת ז'נבה' (הצעה פרטית להסכם שלום בין ישראל לפלשתינים, ע.כ).
בורג, אשר הגיע לשטרסבורג עם אחד מאדריכלי 'יוזמת ז'נבה' - שר ההסברה הפלשתיני לשעבר, יאסר עבד-רבו, אמר לחברי הפרלמנט האירופי: "תוכניתו של אריאל שרון לנסיגה חד-צדדית מרצועת עזה, עלולה לגרום לתוהו ובוהו באזור ולהרחיב את מעגל שפיכות הדמים".

בהתייחסו לחיסול מנהיגי החמאס: השייח' אחמד יאסין ועבד אל-עזיז אל-רנטיסי, אמר בורג: "אני מתנצל בפניכם. איני מוצא מילים היכולות להגן על מדיניותה של ממשלתי. אך בסופו של דבר, מדובר בממשלה ישראלית, אשר נבחרה באורח דמוקרטי".

בורג ביקש מהאיחוד האירופי לגלות מעורבות רבה יותר במזרח התיכון, כדי "לאזן את מדיניותה של ארה"ב".



זאת לא הפעם הראשונה שהוא ''מלכלך'' על מדינת ישראל !!

34. אורי נטע: תגובה למאמרו של בורג...............
אני שולח לך את תרגום המאמר של אברהם בורג כפי שהוא מופיע היום . התרגום נאמן מאד למקור. כפי שתוכל לראות, המאמר הופץ בתחילה בין היהודים הקומוניסטים באיטליה, כשהם טוענים שהוא תרגום של מאמר
שהופיע בידיעות אחרונות. אם תשווה את הגירסה האיטלקית שתרגמתי
לזו באנגלית ששלחתי לך- תוכח שבאיטלקית זה עוד יותר גרוע משבאנגלית.

יוסי טילס
http://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#34


51. סלי מרידור: בורג תקע סכין בלב הציונות
בכינוס שנתי של הקונגרס הציוני תקף יו"ר הסוכנות את קודמו בתפקיד:
"הוא גילה מידה של הבנה לרוצחי תינוקות". בורג בתגובה: "במקום להשיב מדוע בחסות הסוכנות משקיעים בהתנחלויות, מרידור בחר להשמיץ בדרך פחדנית וחסרת כבוד"

דיאנה בחור-ניר
http://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#51

37. משהו על אברהם בורג ......................
כדאי לדעת כמה דברים על אברהם בורג. אברהם בורג כותב מכתבי שטנה נגד הציונות ונגד היהודים בעיתונות הזרה. עטו, הנוטף ארס אנטישמי, מוצא את דפי ההרלד טריביון הבריטי והאיל מניפסטו האיטלקי כמתאימים לביטויו הארסי...
http://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#37


http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5667&omm=13&v



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   14:40   19.12.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  118. אברום בורג : למה לי פוליטיקה עכשיו?  
בתגובה להודעה מספר 88
 
נחשול
חבר מתאריך 26.4.02
4137 הודעות 05:45 19.12.04

למנויים בלבד (ולקוראי רוטר נט): ראיון עם אברום בורג

למה לי פוליטיקה עכשיו?
נועם שיזף | חיים חדשים

אברהם בורג, מי שנחשב עד לא מזמן להבטחה הגדולה של מפלגת העבודה, העדיף לפרוש מהפוליטיקה ולעבור לעסקים. בשיחה אישית הוא מכריז על אי הרלבנטיות של מפלגת העבודה, מספר על ריצת המרתון שלו ומדבר על ספרו החדש, שמתחיל בחיפוש אחר אלוהים ומסתיים בניתוח הזהות היהודית-ציונית ומעמדה הבינלאומי של ישראל. יש אלוהים?

צילום: רמי זרנגר

מאז תחילת שנות השמונים עוסק אברום בורג בריצה למרחקים בשעות הפנאי. הוא החל לרוץ כשהתאושש מתאונת צניחה, ומאז גמע מדי פעם חמישה או עשרה קילומטרים באזור הרי ירושלים, בדרכים שליד ביתו בנטף. לפני כמה שנים התקשר אליו ספורטאי העבר יאיר קרני, והציע שירוצו ביחד. קרני יעץ לבורג, אוטוטו בן 50, לשפר את התזונה שלו, ובעיקר להוריד מעט מקצב הריצה, לשמור על דופק נמוך. התוצאות לא איחרו לבוא. לפני שנה השתתף אברום בורג במרתון טבריה, ובחודש שעבר נסע לניו יורק, לקחת חלק במרתון המפורסם בעולם. הוא סיים במקום ה-7,803 (מתוך למעלה מ-25 אלף רצים), עם תוצאה נאה לחובבן, פחות מארבע שעות. בין חמישים הישראלים שהשתתפו במירוץ, הוא הגיע תשיעי.

איכשהו נדמה שבורג החליט לשמור על דופק נמוך יותר גם כשהוא לא בנעלי ריצה. מי שנבחר לכנסת בגיל 33, היה יו"ר הסוכנות היהודית בגיל 40, יו"ר הכנסת בגיל 44, ולפני שלוש שנים התמודד בבחירות על הנהגת מפלגת העבודה, פרש בסוף חודש יוני מהחיים הפוליטיים, ולמרות רמיזות שהוא עוד יחזור, לא נראה שזה יקרה בקרוב.

"בחיים הפוליטיים הגעתי לשיאים שמעטים מאוד מבני גילי הגיעו אליהם", אומר בורג. "הייתי יו"ר הסוכנות היהודית, הייתי יו"ר הכנסת, אלו עמדות ממלכתיות שאנשים מגיעים אליהם לאחר פרישה מהמירוץ. תחושות המיצוי והסיפוק כבר היו לי, והרגשתי שבפוליטיקה אני דורך במקום. הבנתי גם שכדי להתקדם קדימה בפוליטיקה צריך דברים נוספים. מניפולציות ושטיקים אני יודע, אבל בשביל העמדה הבאה אתה צריך להבין איך עובדת החברה השראלית, לא רק להתעסק במלחמה ושלום. החברה עובדת גם על כלכלה, על עבודה, על יזמות, דברים שאיש בין מקבלי ההחלטות בישראל אין לו מושג ירוק מה הם".

בקדנציה האחרונה שלו, כבר ניכרו בבורג אותות הייאוש מהכנסת, ובעיקר מהדרך שבה צועדת מפלגת העבודה. במשך שנתיים הוא התלבט, סיפר לחברים ומקורבים שאם היתה מגיעה הצעה מעניינת הוא היה מוכן לשמוע, ולבסוף, כשפנה אליו אביב אלגור מחברת ההשקעות הבריטית 3-I, נפרד מהסיעה ומהמשכן, ויצא לדרך חדשה. "אין לי בעיות להחליט שאני נמצא במקום לא נכון", הוא מסביר. "יש לי תוכניות יותר ארוכות טווח בחיים שלי, אני רוצה ללמוד, אני צריך להתקדם, אני לא יכול להישאר במקום סתם, אז נתתי לפוליטיקה ולכנסת את ההזדמנות האחרונה אחרי הבחירות, ולאחר מכן, כשראיתי שזה באמת ללא תוחלת ואני סתם מבזבז את זמני, הלכתי למקום אחר. וזה בסדר גמור. השנה האחרונה היתה מדהימה. רצתי מרתון, כתבתי ספר שנמכר היטב ואני כל היום לומד. איך בן אדם יכול לבקש משהו יותר טוב בסיום העשור הרביעי בחייו?"

מה עם המחויבות למצביעים ששלחו אותך לכנסת? הם בחרו בך כדי שתהיה שם.

"מרגע שאתה מפסיק להאמין בשליחות שלך אתה מקבל משכורת על כלום. בגיל 49 אתה עושה בעשירית הזמן את אותם דברים שעשית בגיל 25. אתה יותר יעיל, אתה מקושר יותר. בתור חבר כנסת ותיק אתה יכול לגמור בטלפון אחד את מה שלחבר כנסת צעיר לוקח שבועיים להיערך אליו, ואין לך יותר מדי עבודה. העבודה של חבר כנסת יעיל זה בערך 4 שעות בשבוע. אני לא קיים בעולם בשביל 4 שעות בשבוע. אני רוצה להיות אנרגטי ולא להשחית את זמני. אם אני מרגיש שאני לא ממלא את השליחות, שאני לא מבצע את התפקיד שלי, שאני נותן 10 אחוז מעצמי, אני לא יכול להיות שם. אני יכול להיות רק איפה שאני נותן 100 אחוז.

"אני מכיר את הפרלמנט על בוריו. אני אוהב את החיים הפרלמנטריים, הם יקרים לי, הם חשובים לי, אבל הרגשתי שאני לא יכול לתרום יותר. אז מה, אני אשאר סתם, בשביל סידור העבודה, בתור פאנל או קישוט? תעזוב אותי מזה".

כמעט כל ההבטחות הגדולות של מפלגת העבודה נטשו אותה. שלמה בן-עמי, עוזי ברעם ואתה, בתקופה כל כך קצרה. זה לא נראה כמו מקרה.

"מפלגת העבודה לא קיימת. יש ארגון פוליטי, אין תוכן פוליטי. בשנה האחרונה חתמתי על הסכם ז'נבה, שאני מאמין שהוא דרך אמיתית שמפלגת העבודה היתה צריכה לאמץ אל קרבה בתור אלטרנטיבה לכל מה שקורה פה במדינה. המפלגה היתה צריכה להגיד שהיציאה החד צדדית הזאת זו אשליה. אבל למפלגת העבודה אין דרך מדינית, אין דרך כלכלית, אין דרך חברתית, אין לה אפילו דרך ערכית. הכל כיסאולוגיה, הכל מסתובב סביב מאבקי כוח ומנהיגות. היא פשוט חדלה מלהתקיים".

אולי דווקא בשל כך אנשים כמוכם, שהיתה להם הערכה ציבורית, היו צריכים להישאר ולהיאבק על שינוי המפלגה?

"לא. המפלגה במתכונתה הנוכחית היא לא ברת תיקון. תראה, אני לא שם עכשיו ולא נוח לי לדבר על זה, אבל ברמה הבסיסית והפרסונלית ביותר - כל עוד שמעון פרס עומד בראשות מפלגת העבודה, אין לה שום סיכוי להתחדש."

שמעון פרס דומה לעץ אורן גדול ויפה, הוא העץ הכי יפה ביער, הוא הישראלי הכי מרשים בעולם, יש לו נוף נפלא ויש לו גזע אדיר ויש לו שורשים עמוקים, אבל שום פרח לא יכול לגדול מעל השורשים האלו. וכל עוד הוא שם אין סיכוי להתחדשות מנהיגותית. זו בעיה אחת. בעיה שניה היא שמפלגת העבודה וחבריה איבדו את האמונה שהם יכולים להיות מפלגת שלטון. כשהמפלגה היא לא שלטון ולא אלטרנטיבה, אלא זנב לשלטון, היא לא מעניינת. מרגע שאתה מרגיש שתנועה שלמה על ארגוניה ומוסדותיה לא אתך, אלא רוצה לשבת בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות של הליכוד, זה מפסיק לעניין אותך. ברגע שהאופוזיציה הראשית של מדינת ישראל ויתרה על התפקיד לייצר חלופה והפנימה את המסר שרק הליכוד יכול, היא חדלה מלהיות רלבנטית, היא התאבדה נפשית".


אתגר הישראליות

כשמקשיבים לבורג עכשיו, קשה להאמין שלפני שלוש שנים הוא היה קרוב כל כך להנהיג את מפלגת העבודה, שעכשיו הוא מכריז בעוז על מותה. תוצאות הפריימריז הצביעו על יתרון שלו על בנימין בן אליעזר, אבל האחרון ערער על הניצחון הסוחף לו זכה בורג במגזר הדרוזי, הליך משפטי ארוך החל להתגלגל, בסיומו התנהלה הצבעה חוזרת. בורג הפסיד. דווקא הוא, שלעתים נענש על פזיזותו (כמו בעת ההכרזה המוטעית על פטירתו של ח"כ אמנון רובינשטיין), בחר בהתמודדות הפוליטית הגדולה שלו להיות שקול, מדוד, לגליסטי. פרשנים פוליטיים אמרו שבורג היה צריך להיכנס בבוקר שלאחר הפריימריז ללשכת היו"ר, לקבוע שלט עם שמו על הדלת, ולא לצאת משם גם אם יביאו טרקטור לגרש אותו. "רצו שאני אהיה פואד בעצמי, אבל אני לא יכול להיות מי שאני לא", הוא אומר. "זו היתה נקודה שבה הייתי צריך להחליט מי אני, והחלטתי להיות אני".

מבחינה פוליטית זו היתה שגיאה.

"כן, אבל פוליטיקה היא לא הכל. לפעמים הפוליטיקה היא שגיאה. אז לא תפסתי את השלטון בכוח. אם הייתי תופס אותו בכוח זה היה יותר לגיטימי? תוך שנה זה היה מתפרק. הנה, פואד תפס את השלטון בעורמה, ולכן זה נפל לו".

במבט לאחור, אחרי הפוטש שנעשה לבן אליעזר, התבוסה של מצנע לשרון והחזרה של שמעון פרס לכיסא היו"ר, כאילו כלום לא השתנה, בורג נשמע כמעט מאושר שתפקיד היו"ר נחסך ממנו. היום, כשהוא מדבר על מפלגת העבודה הוא שוקע לאחור בכיסא, כאילו כל האנרגיה שגרמה לו לרוץ 25 ק"מ הבוקר נטשה אותו באחת. לדבריו, זה לא ייאוש מהפוליטיקה הישראלית עצמה, אלא יותר מהרגע הנוכחי שלה, מהאנשים שמרכיבים אותה. ולראיה, הראיון הזה מתקיים בעיקר לרגל צאת ספרו החדש, "אלוהים חזר" (הוצאת ידיעות אחרונות), עליו אפשר לומר הכל, חוץ משהוא א-פוליטי.

"אלוהים חזר" הוא דיון רענן, סוחף, בנושאי זהויות, גלובליזציה, דת, ציונות ומדינת ישראל. בורג אינו הולך בדרך האקדמית, הזהירה, המחפשת מקרה חקר ושיטה מוגדרת היטב, ומנתחת אותן לעומק, אלא מציג 15 מסות, המשלבות את ניתוחו של ישעיהו לייבוביץ' על יחסי הדת והמדינה בישראל, התיאוריה הפופולרית כל כך כיום של סמואל הנטינגטון מחבר "התנגשות הציבילזציות", מחקרים ורעיונות מהארץ והעולם, וחוויות אישיות של המחבר עצמו, מתפקידיו השונים, ממפגשים עם חיילים, עם תלמידי בית ספר ועוד. גם כשבורג מנתח את העבר, הוא צופה אל העתיד. בורג מנסה לשרטט את קווי אופיה של החברה הישראלית החדשה, זו שכבר נמצאת כאן, וזו שעוד צריכה לקום.

"אני מאמין שאתגר הישראליות הוא לחשוב כל יום מחדש: היום מקימים את ישראל מהתחלה", כותב בורג בדפים האחרונים של ספרו. "ב-1948 קמה המדינה, אבל החברה הממלאת את הקנקן הישראלי עדיין לא קמה. למרות שקשה מאוד לקיים מהפכה תוך כדי שמירה על הרצף, ברור לי כי בלי שינויים מעמיקים, רדיקליים, בנפש הישראלית ובמבנים החברתיים, המדיניים והערכיים של ישראל, הרי שימיה, או דורותיה הבאים, של המדינה במתכונתה הנוכחית - ספורים".

כשקוראים את הרעיונות שלך, שנשמעים מעשיים ומתקדמים כאחד, מתבקש לשאול - למה לא בחרת דווקא להישאר בפוליטיקה, אולי להקים מסגרות חדשות?

"המערכת הפוליטית כיום כמעט מנותקת לחלוטין מהשיח החברתי והתרבותי בישראל, במידה שהוא בכלל קיים. אני אספר לך משהו שקרה באמת. בוקר אחד כתבתי את הפרק על התנאים שבהם ישראל צריכה לפרק את פצצת הגרעין שלה. פרק מאוד מסובך בספר, עם ביקורת על מחנה השלום, על תפיסת הביטחון ועוד נושאים מורכבים. אחר כך הגעתי לכנסת, ובאותו יום התקיימו שני דברים: בבוקר ועדת חוקה, שם דיברו על שחרור וענונו, אפרופו פצצת האטום, ואחר הצהריים הגיעה קואליציית השלום לכנסת. אז בנושא וענונו, רציתי לומר שכל התפישה של מדינת ישראל שגויה, ולקואליציית השלום רציתי לומר שהם לא פועלים נכון, שצריך לדבר על שלום בטווחים הרבה יותר ארוכים - ובאותו זמן הבנתי שהאמת הפנימית שלי והכלים הפוליטיים לא יכולים לחיות יחד. אז או שתוותר על האמת הפנימית, או על הכלים הפוליטיים."

לפרסם ספר כזה בתור חבר כנסת זה מאוד בעייתי. אי אפשר לרוץ אתו לבחירות. יותר מאוחר אני מאמין שחלק מהתכנים יהפכו לאג'נדה של הגוף האזרחי בישראל, אבל זה ייקח שנים, עידן. התעסקתי בנושאי המדינה, הממלכה, במשך שנים ארוכות. אולי הגיע הזמן שאעבור לאזור הנבואה. אין כמעט פוליטיקאים בישראל שעוסקים בכתיבה פרוגרמטית לעתיד. בן עמי הוא כישרון מדהים, כותב מחונן, אבל עוסק בעבר. יוסי ביילין הוא דיפלומט מחונן, אסטרטג, אבל גם הוא עוסק בעבר. פתאום גיליתי את הנישה הזאת, שאני נשאב אליה. במבט לאחור, בספר אחד, שלוש מאות עמודים, יצרתי יותר אנרגיה מאשר ב-20 אלף הודעות לעיתונות בכל הקריירה הפוליטית".


להיפטר מהפיגום הציוני

כמשתמע משם הספר, חלקים משמעותיים מ"אלוהים חזר" עוסקים ביחסי הדת והמדינה. אולי דווקא בגלל הכיפה שעל ראשו, בורג היה תמיד סדין אדום בעיני אנשי גוש אמונים והימין הדתי. כשבתחילת שנות התשעים הצליח להעביר בוועידת מפלגת העבודה החלטה הקוראת להפרדת הדת והמדינה (והביך מאוד את פטרונו באותם ימים, שמעון פרס), הוא רק הרחיב את מעגל האויבים שלו. נאמן לשיטתו של לייבוביץ', בורג שופך בספרו אש וגופרית על ההסדרים בין דוד בן גוריון לרבנים, "שהשחיתו את הדת והמדינה גם יחד... מהמאחד המשותף של העם היהודי, הפכה הדת למפלג הנפוץ ביותר".

"הספר שלי הוא אלטרנטיבה מוחלטת לפגניזם הציונות הדתית. על המשיחיות, על העבודה הזרה, עבודת האלילים שלה. במתכונתה הנוכחית היא האונס והבועל, הטאטרי של התנועה הציונית", אומר בנו של מנהיג המפד"ל האגדי, הרב יוסף בורג. "כמובן שיש ציונות דתית נפלאה, של האקדמיה ובר אילן, של חינוך, של שיתוף. יש ציונות דתית שנמצאת בעולמות אחרים והיא נפלאה, יעקב נאמן, אלעזר שטרן בתחומיהם. אבל הציונות הדתית המשיחית, הפנאטית-מתיישבת, החרד"לית, היא גילוי עריות. היא בן של התנועה הציונית שאנס אותה".

יכול להיות שכאדם דתי הם מכעיסים אותך יותר?

"תראה, הספר שלי טוען שישראל היא מיקרוקוסמוס למצב העולמי. אני חושב שבעולם יש התנגשות ציביליזציות, בין התיאוקרטים לדמוקרטים, וישיבת הר המור, ובני אילון, ופט רוברטסון, ובן לאדן הם באותו צד. הם אזרחי הציביליזציה התיאוקרטית. הם מוכנים לעשות הכל נגד הסמכות הדמוקרטית שלנו. אז זה לא מדויק לומר רק שאני כועס עליהם. אני ממש נלחם בהם. זה קרב, והוא מתרחש בוושינגטון, ובפלוג'ה, ובקריית ארבע. זה אותו קרב, ללא ספק, זה כל הפונדמנטליטים מול כל הדמוקרטים. וג'ורג' בוש הוא פונדמנטליסט מוחלט, וזמביש הוא פונדמנדליסט מוחלט ובן לאדן הוא פונדמנטליס מוחלט, והם אותו דבר".

אז איך אתה רואה היום את ההשתתפות שלך במפעל כמו צו פיוס?

"הייתי חנטריש. אחרי שפואד גנב לי את תוצאות הפריימריז שאלתי את עצמי מה לא עבד פה. אחד הדברים, אני חושב, הוא שלא היו לי דעות. או שהיו לי דעות והחבאתי אותן. בוש נבחר בלי להגיד כלום, ושרון נבחר בלי להגיד כלום וביבי נבחר בלי להגיד כלום, אז החלטתי שגם אני לא אגיד כלום. וצו פיוס זו תזה של לא להגיד כלום. כי אם צריך פיוס, התשובה היא כן. אם זה יעשה באמצעות תצלום משותף? שטויות. זה יעשה באמצעות ויכוח נוקב עם קבלה של כללי משחק, לא באמצעות תצלום משותף עם אורי אורבך או לימור לבנת. הייתי אז בתקופה שבה ברחתי מדעותי. הייתי כמו כל הפוליטיקה הישראלית. כולם חושבים א' ועושים ב', וכך גם אני עשיתי, ועכשיו אני לא רוצה להיות שם. לא רוצה להיות במקום שבו אחביא את דעותי".

אתה לא חושש שבסוף יקראו לך עוד פוסט-ציוני, והקול שלך יהפוך ללא רלבנטי? שגם אם תרצה לחזור לפוליטיקה, אף אחד לא ירצה אותך?

"פחד ומחשבות לא מסתדרים אצלי באותו מקום, אבל אני אגיד לך יותר מזה. אם ציונות זה קרית ארבע, ואם ציונות זה אריאל, אז אני לא פוסט ציוני, אני אנטי ציוני. הדיבור כאן על ציונות הוא דיבור ריק. אני הייתי יו"ר התנועה הציונית. אני יודע מה זה הדבר הלא קיים הזה. הציונות היתה הגשר הארגוני והרעיוני שהעביר את העם היהודי ממצב של גלות לעצמאות ישראלית. אבל זהו, זה נגמר, לא צריך את הגשר יותר. יש היום יהודיות לא גלותית, כמו באמריקה, שהיא יהודיות עצמאית בתפוצה, ויש את ישראל, שהיא תמהיל מאוד מסובך של ישראליות ויהדות, אבל היא לא צריכה את הפיגום הציוני. די, הבית עומד. אני לא מכיר עוד בית שסיימו להקים אותו אבל הוא עדיין צריך את הפיגומים".


זהויות מתנגשות

פעם, כשהיו מראיינים את בורג, היו שואלים אותו קודם כל על אביו, הד"ר יוסף בורג (שנפטר ב-1999), אחד האישים הבולטים בארבעה עשורים של פוליטיקה ישראלית. היום, בלי קשר למה שחושבים ואומרים עליו, לאיש אין ספק שאברום בורג עומד ברשות עצמו, ואין צורך לגייס את אילן היוחסין כדי להעיד בעניינו. ובכל זאת, מוזר לשמוע ולקרוא את דעותיו של בורג הבן על מערכת היחסים בין הדת למדינה, שבמידה רבה, עוצבה על ידי אביו במשך שנים שבהן ישב בכנסת ובממשלות ישראל כנציג המפלגה הדתית-לאומית (אם כי, יש לומר, הד"ר בורג מעולם לא התקרב למהפכת גוש אמונים שעברה על המפלגה, ובמידה רבה היה הקורבן הראשון שלה).

אברום בורג מתייחס לחילוקי הדעות שלו עם אביו פעם אחת בספר, כשהוא מתאר כיצד הטיח באביו: "הרבנות הראשית שלך היא פשיטת הרגל הרוחנית הגדולה ביותר של הציונות הדתית... כולם, כאיש אחד, בזים לה ולרבניה". הוא מספר כי האב "החוויר והאדים חליפות, וביקש במפגיע - די! אף פעם לא חזרנו לנושא הזה, עד לימים בהם שכב על ערש דווי".

"בפעם הראשונה והיחידה בחיינו, הוא לא יכול היה לשאת יותר את הוויכוח", משחזר בורג. "צריך להבין, אבא שלי היה אדם מתון לעומק. וכמה שהוא היה גדול בציבור הישראלי, הוא היה עוד יותר גדול בבית. הוא היה אדם מדהים, סלחן, מכיל, משעשע ומצחיק. חבר מדהים, ואני עד היום מתגעגע אליו, אבל יש לי אתו מחלוקת תהומית, שהיתה פתוחה על השולחן עוד בימי חייו".

ובכל זאת, אתה רומז בספר שבסוף ימיו הוא זיהה את השינוי בציונות הדתית, וגם סלד מזה.

"לגמרי. אבל הוא לא היה בנוי לחזיתות. בזמנו אנשים מאוד זלזלו בתפקיד שאבא שלי מילא, אבל היום אנשים שכעסו עליו ולא הסכימו אתו מתגעגעים אליו. אבא לא היה איש של עמדות, אלא בונה גשרים מקצועי. ההומור היה אצלו כלי אקזיסטנציאלי. כשהיה מצב מתוח, הוא פירק את המתח. הוא לא הרגיש שהוא צריך לנקוט עמדות תמיד. אבא אמר לי פעם, 'אני דרך האמצע'. שאלתי אותו: 'אתה דרך האמצע שאתה נוקט עמדה וכולם מתיישרים מהצדדים, או אתה דרך האמצע שאם כולם זזים אתה זז איתם'. אז הוא ענה לי: 'יותר מהשני'".

איך יצא שמבית של פשרות יצאת אתה, עם הקפיצות המהירות שלך לעמדות רדיקליות?

"כי אני כזה. מלחמת לבנון היתה נקודה מאוד מעניינת בינינו. זו נקודה שבה משפחות לא חזקות נשברות. אבל אבא שלי אמר: 'אני דמוקרט בפוליטיקה ואני אהיה דמוקרט בבית. תחשוב מה שאתה רוצה. אני אבא שלך לענייני אבהות, לא אבא שלך לענייני פוליטיקה'. וכך חיינו, וכולם מסביבי אמרו עלי 'זה הכל גימיק וזה הכל נגד אבא שלך', ולא האמינו שבן אדם יכול לחשוב אל"ף ואבא שלו יחשוב בי"ת, ושתהיה אהבת נפש גדולה מאוד.

"כשזרקו את הרימון שממנו נהרג אמיל גרינצווייג (ואברום בורג, שהיה לצדו, נפצע - נ.ש.), אנחנו היינו בהפגנה מתחת למשרד ראש הממשלה, ואבא ישב למעלה בישיבה בנוגע לדו"ח של ועדת כהאן. אני הפגנתי נגדו בלי קשר לתוצאות הישיבה, כי לדעתי זו היתה ממשלה שצריכה לעבור מן הארץ, ואז זרקו את הרימון. אבא עזב את הכל ובא לבית חולים, והיה אבא שלי, הוא היה אתי לצד המיטה עד שיצאתי מבית החולים. היתה לו יכולת אינסופית להכיל ניגודים.

"בעשרים השנה האחרונות של חייו אבא שלי היה החבר הכי טוב שלי. הוא חי מספיק שנים שזכיתי לזה. עד היום אני נוסע בלילות, ואני מוצא את עצמי מתחיל לחייג בפלאפון את המספר שלו, למרות שאני יודע שבמקום שבו הוא נמצא הוא כבר לא יענה. ואז, לפני כמה שנים, באחת הנסיעות, מצאתי שאני כועס עליו כעס נורא. למה הוא לא כתב לי מה הוא חושב, למה הוא לא השאיר לי הוראות שימוש, מדריך, מה הוא חושב על המציאות הישראלית? ואז אמרתי לעצמי שאני אכתוב לילדים שלי מה אני חושב. יסכימו, לא יסכימו, לפחות שיידעו".


http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&v



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   13:31   16.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  54. חותנו של אברום בורג נזרק מבית הכנסת שלו !!  
בתגובה להודעה מספר 34
 
halemo
חבר מתאריך 7.4.02
1029 הודעות 13:25 16.11.03

חותנו של אברום בורג נזרק מבית הכנסת שלו

חותנו של חה"כ אברום בורג, לוסיאן לזר, נזרק מבית
הכנסת בו נהג להתפלל וחרם הוטל עליו, לאחר שמאמר
של אברום בורג נגד הכיבוש והנזק שהוא גורם לציונות,
תורגם לצרפתית.
המידע מתפרסם באתר תנועת שח"ר של יוסי ביילין
http://www.beilin.co.il/board_main.asp?id=125



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   15:09   01.02.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  81. מ''ברית שלום'' ועד ''יחד'' = תנועתו הנוצרית של ביילין !!  
בתגובה להודעה מספר 34
 
מ"ברית שלום" ועד "יחד"
מאת: אורי נטע

"ברית שלום" שהוקמה בשנות העשרים כללה אקדמאים, פרופסורים ואנשי רוח, שהרוח כנראה עלתה להם לראש. השמאל הישראלי מאז ומעולם היה מנותק מהעם. הוא הורכב מאנשי אקדמיה ואקדמאים, שאם באו משכבת העמחה, התנתקו והתנערו מהם. ד"ר יוסי ביילין, יעל דיין, יוסי שריד, זהבה גלאון, ג'ומס ועוד הם אשכנזים, שבעים, אקדמאים וחרשים, המעוניינים ליישם אידיאולוגיה, שקרסה זה לא מכבר בברית המועצות ברעש גדול: "שוויון, צדק ומדוכאי כל ישראל התאחדו", דדי צוקר שניסה לפנות לקול היהודי המקופח, נבעט מהמפלגה.

הייתי בעצרת בחירות מקדימות של יוסי ביילין ממפלגת "יחד". השתתפו כ 50 איש מתוכם 5 יהודים תימהוניים, מספר אנשי ביטחון ואני. יוסי בילין אדם מרשים, שקט, אינטליגנטי ומסוכן. יוסי מזהה פוטנציאל הצבעה בקרב הערבים, שמפלגותיהם, לא השיגו כל הישג לערבים ואחרי פרעות אוקטובר ונבעטו מהן כל החברים היהודים. יוסי פונה ואומר:" אני רוצה לראות ביחד מפלגה יהודית-ערבית".

כדי שיצביעו עבורו הוא מוכן לתת לערביי ישראל זכויות לאומיות ואומר:"מיעוט דתי, תרבותי ולאומי, אמירה מרחיקת לכת שכקולקטיב שמגיע להם זכויות לאומיות, אני לא פוחד מזה!". "יש להם זכויות לאומיות" טוען ביילין. מה זה בדיוק זכויות לאומיות אדון ביילין? זכות להגדרה עצמית? אוטונומיה? "זו לא יכולה להיות מפלגה יהודית בעד הערבים" טוען יוסי ובצדק.

יוסי אומר ש:"150 איש ישבו על המצע של יחד", אף אחד מהם לא ערבי והוא כיהודי לא יודע מהן דרישות הערבים ולכאן קורא לערבים להצטרף למפלגתו, כדי לקלוע למטרת הערבים עם התקדמות בניית המפלגה.

בקטע הסופי של השאלות והתשובות אומר מוחמד מסכנין "אני חושב ששלום שדיברתם עליו הוא חסר. שלום אם הוא לא שלום צודק ואמיתי הוא יהיה מן הודנה כזו..אני לא יכול להבין איך אתה יכול להגיד למישהו שגר ברוסיה... לישב אותו כאן והוא מבורך.. וזה שעקרתם אותו בכוח לא לתת לו לחזור?.... אגב אין כל מדינה האומרת שהיא מדינת הקתולים, או מדינת המוסלמים וכדומה. למה אתם מתעקשים להגיד שזו מדינת היהודים?"

יוסי מדבר על "ישראלים" שלדעתו כוללים יהודים וערבים, והערבים בתגובתם מדברים על ישראלים=יהודים ועל פלסתינים=ערבים (למען הסר ספק כולם אזרחי ישראל בקווי 66). בעליל יש כאן דו שיח של חרשים. אבל זה לא חדש שהשמאל חרש לקולות הסגרגציה ושומע מתוך מוחו הקודח קולות אינטגרציה של מזרח תיכון חדש בפרת, והעולם החדש בכלל.

יוסי בילין הוא חוליה בשרשרת המתנגדים למדינת ישראל, כמדינה לעם היהודי, בה ראינו לאחרונה את החוליות אברהם בורג וד"ר מנחם קליין,
אך עושה זאת בצורה שקטה, משכנעת ואינטליגנטית מחבריו המיליטנטיים.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   11:07   21.12.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  119. השמאל הקיצוני סבור שח''כ לשעבר אברום בורג הוא משת''פ  
בתגובה להודעה מספר 34
 
37. משהו על אברהם בורג ......................
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=37&viewmode=

51. בורג תקע סכין בלב הציונות
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=51&viewmode=

88. אברהם בורג: אני מתנצל על חיסול יאסין ורנטיסי
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=88&viewmode=

57. האבא הרוחני של הסמאל הסהרורי ................
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=57&viewmode=


34. אורי נטע: תגובה למאמרו של בורג...............

אני שולח לך את תרגום המאמר של אברהם בורג כפי שהוא מופיע היום . התרגום נאמן מאד למקור. כפי שתוכל לראות, המאמר הופץ בתחילה בין היהודים הקומוניסטים באיטליה, כשהם טוענים שהוא תרגום של מאמר
שהופיע בידיעות אחרונות. אם תשווה את הגירסה האיטלקית שתרגמתי
לזו באנגלית ששלחתי לך- תוכח שבאיטלקית זה עוד יותר גרוע משבאנגלית.

יוסי טילס

המאמר מופיע בעיתון האיטלקי הקיצוני IL MANIFESTO
שהוא עיתונם של השמאל הקיצוני והאנטי גלובלי, השורפים בכל הפגנה את דגלי ישראל וקוראים להשמדת מדינת ישראל . בהפגנה האחרונה צעדו אנשי העיתון הזה לצד הארכיבישוף קפוצ'י כשלצדם ערבים שנשאו שלט ובו כתוב: פלסטין אחת, ערבית מן הנהר עד הים!

כדי שתבין באיזה עיתון מדובר, היום בעמוד אחר של העיתון מופיעה מכתב
של אחות יהודיה אמריקאית,Ellen Siegel שהייתה בסברה ושאטילה בזמן המלחמה והיא מאשימה את הישראלים בטבח הזה.

באותו עמוד מופיעים מאמרי שבח והלל לעראפת ולאורי אבנרי.

הנה התרגום:

מאמר מערכת המתחיל העמוד 1 וממשיך בעמוד 9

המהפכה הציונית מתה
מאמר מערכת מאת: אברהם בורג

הציונות מתה ותוקפנינו יושבים על כורסות הממשלה בירושלים. אין הם מאבדים הזדמנות לגרום להעלמות כל מה שהיה יפה בתחיה הלאומית.
המהפכה הציונית נשענה על שני עמודים:
שאיפת הצדק ומנהיגות כפופה למוסר אזרחי. שתיהן נעלמו.
העם הישראלי הוא מסה חסרת צורה של שחיתות, דיכוי וחוסר צדק.
סופה של ההרפתקה הציונית קרוב.

כן, קרוב לודאי שדורנו הוא הדור האחרון של הציונות. מה שישאר אחר כך יהיה מדינה יהודית שאין להכירה, מתועבת.

מי מאיתנו ירצה להיות פטריוט של מדינה כזו?

האופוזיציה נעלמה, הקואליציה אילמת, אריאל שרון מתבצר מאחורי חומה של שתיקה. החברה הזו של פטפטנים בלתי נילאים הפכה לחסרת קול. פשוט, לא נשאר כלום מה לומר. הכישלונות שלנו ברורים. נכון, הבאנו להחייאת השפה העיברית, התאטרון שלנו מעולה, המטבע שלנו די יציב, בעמנו יש כשרונות יוצאי דופן ואנו חלק מהנאסדק, אך האם בשביל זה בנינו מדינה? לא, לא כדי להמציא כלי נשק משוכללים, מכשירים להשקיה יעילים, תכניות לאבטחת מחשבים או טילים נגד טילים חי העם היהודי.

יעודנו הוא להפוך לדוגמא- אור לגויים, ונכשלנו.

המציאות, לאחר אלפיים שנות מאבק כדי להשאר בחיים היא מדינה המפתחת מושבות, מונהגת על ידי כנופיה של מושחתים שלא אכפת להם מהמוסר האזרחי ומהחוק. מדינה המנוהלת תוך תעוב הצדק מאבדת את כוח החיות שלה. שאלו את בניכם אם הם בטוחים שיהיו עדיין בחיים בעוד 25 שנים. התשובות עלולות לזעזע אתכם, כי הספירה לאחור לקראת סופה של החברה הישראלית כבר החל.
אין שום דבר מקסים יותר מאשר להיות ציוני בבית אל או בעופרה. הנוף התנכי נהדר. מהחלון עטור הצמחים לא רואים את הכיבוש. על הכביש החדש המשיק לירושליים מצפון לדרום, כקילומטר אחד מן המחסומים , נוסעים במהירות ללא בעיות. מי לוקח ללב את הסבל של הערבים, מושפלים ומבוזים, הנאלצים להסחב משך שעות על דרכים לא דרכים ,המופסקות תדיר על ידי נקודות ביקורת?

כביש אחד לכובש וכביש אחר לכבוש.בשביל הציוני, הזמן מהיר, יעיל, מודרני. בשביל הערבי "הפרימיטיבי",
כח עבודה ללא אישור שהיה בישראל, הזמן איטי להחריד.

אך ככה זה לא יכול להמשך. גם אם הערבים ינמיכו את ראשם ויבלעו את השפלתם, יגיע הרגע שבו שום דבר לא יפעל עוד. כל בית שנבנה על הזלזול בסבל של האחר נועד להתמוטט בקול רועם. הזהרו לכם!

אתם רוקדים על גג הנשען על יסודות רעועים!

כיון שאי אכפת לנו מהסבל של הנשים הערביות שנחסמות בצ'ק פוינט, איננו מצליחים לשמוע את התלונות של הנשים המוכות על ידי השכנים שלנו, וגם לא את הסבל של הנערות -אימהות הנאבקות על כבודן.הפסקנו לספור את הגוויות של הנשים שנרצחו על ידי בעליהן. אדישים לגורלם של הילדים הפלסטינים,מדוע אנו מופתעים כשהם, בעווית של שנאה מפוצצים את עצמם כשהידים של אללה במקומות הבילוי שלנו, משום שחייהם הם עינוי: במרכזי הקניות שלנו, כי אין להם תקוה לעשות קניות כמונו?

הם שופכים דמנו כמים במסעדותינו כדי להרוס לנו את התאבון. בבתיהם, בנים והורים סובלים מרעב והשפלה. גם אם נהרוג אלף טרוריסטים ליום-לא ישתנה דבר.

מנהיגיהם ומסיתיהם הם תוצרי השנאה, הזעם וההגבלות חסרות ההיגיון שנוקטים מוסדותינו המושחתי המוסר. כל עוד ישראל שחצנית, מופחדת וחסרת רגש לגבי עצמה והאחרים תמצא מולה עם פלסטיני מושפל ונואש, לא נוכל להתקדם. אם כל זה היה בלתי נמנע, תוצאה של כוח עליון,גם אני הייתי שותק .

אך יש אפשרות אחרת, ולכן חובה לזעוק.

הנה מה שראש הממשלה חייב לומר לעם: זמן האשליות תם.איננו יכולים לדחות עוד את ההחלטות.

כן,אנו אוהבים את ארץ אבותינו, כולה. כן, היינו מעדיפים לחיות בו לבדנו. אך ככה זה לא עובד. גם לערבים חלומות וצרכים משלהם. בין הירדן לים היהודים שוב אינם רוב. לשמר את הכל, בחינם, בלא לשלם מחיר, אזרחים יקרים,בלתי אפשרי.

בלתי אפשרי שהרוב הפלסטיני ידוכא תחת אגרוף הברזל של החילים הישראלים.אי אפשר להאמין שאנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון- כי אנחנו לא. ללא שוויון מוחלט של הערבים-אין דמוקרטיה.להצליח לשמר את השטחים, עם רוב של יהודים רק במדינה היהודית, תוך כיבוד הערכים ההומנים והמוסר היהודי, מיצג משוואה ללא פיתרון.

אתם רוצים את כל השטחים של ישראל הגדולה? נהדרר. וויתרתם על הדמוקרטיה.נקים שיטה יעילה של הפרדה גזענית,מחנות ריכוז,ערים-בתי סוהר: הגטו של קלקיליה והגולאג של ג'נין.

אתם רוצים רוב יהודי? או שנעמיס את כל הערבים על קרונות רכבת, אוטובוסים,גמלים או חמורים כדי להשליכם החוצה או נצטרך להפרד מהם בצורה רדיקלית. אין דרך ביניים.

זה אומר שצריך לפרק את כל, אני חוזר כל ההיתנחלויות, ולקבוע גבול בין לאומי מוכר בין במדינה הלאומית היהודית למדינה הלאומית הפלסטינית. חוק השבות היהודי יתממש רק בתוך המדינה היהודית.זכות השיבה הערבית תתאפשר רק בתוך המדינה הערבית.

אם אתם רוצים בדמוקרטיה-יש לכם שתי אפשרויות: או לוותר על החלום של יישראל הגדולה, על ההיתנחלויות ויושביהן או חייבים לתת לכולם,גם לערבים אזרחות מלאה וזכות בחירה. במקרה זה, מי שלא רצה את הערבים במדינה פלסטינית לצד ישראל יקבל אותם בבחירות בתוך ביתו, והם יהיו רוב ואנחנו מיעוט.

זו השפה שצריך לנקוט ראש הממשלה. עליו להציג באומץ את האלטרנטיבות. צריך לבחור בין אפליה גזעית נהוגה על ידי יהודים לבין דמוקרטיה. בין ההיתנחלויות לבין התקוה של שני עמים. בין האשליות של חומת גדר תייל, של צ'ק פוינט ושל קמיקזים לבין גבול בין לאומי מקובל על שני הצדדים עם ירושליים בירה משותפת של שתי המדינות.

אך לצערנו אין שום ראש ממשלה בישראל. הסרטן האוכל את גוף הציונות הגיע לראש. הגרורות הסופניות הן למעלה. כבר קרה בעבר שבן גוריון טעה, אך הוא נותר ישר כסרגל. כשבגין טעה, איש לא הטיל ספק ביושרו. ואותו הדבר כששמיר לא עשה מאומה. היום על פי סקר דעת קהל, רוב הישראלים אינם מאמינים ביושרו של ראש הממשלה, אך הם ממשיכים לתמוך בפוליטיקה שלו. אפשר לומר זאת כך: אישיותו של ראש שממשלה הנוכחי מסמלת את פניו הכפולות של אסוננו: אדם שהמוסר שלו מוטל בספק, נהנתן, מזלזל בחוק המהווה דוגמה שלילית של חיקוי.כל זה מעורב בברוטאליות שלו כלפי הכבושים, מיצג מכשול בלתי עביר לשלום. מכאן נובעת מסקנה שאינה מוטלת בספק: המהפכה הציונית מתה.

והאופוזיציה? מדוע היא יושבת בשקט? אולי משום שאנו בקיץ? או משום שעייפה? אני שואל את עצמי מדוע חלק מהחברים שלי רוצה ממשלה בכל מחיר,גם אם זה בכך הם מזדהים עם המחלה במקום הסולידריות עם קורבנות המחלה?
הכוחות הטובים מאבדים את התקווה. אורזים מזוודות ונוטשים אותנו, יחד עם הציונות.

מדינה שוביניסטית ואכזרית שבה שולטת האפליה: מדינה שבה העשירים בחו"ל והעניים מהלכים ברחובות;
מדינה שבה השלטון מושחת והפוליטיקה משחיתה, מדינה של עניים ושל גנרלים, מדינה של בוזזים ושל מיתנחלים: זהו בקיצור מצבה של הציונות בשלב הקריטי ביותר של ההיסטוריה שלה.

האלטרנטיבה היא נקיטת עמדה רדיקלית: לבן או שחור- להמנע מכך רוצה לומר להיות משתפי פעולה של הנבזות. אלה הם המרכיבים של האופציה הציונית האותנטית: גבול בין לאומי ללא עוררין, תכנית חברתית גלובלית כדי לרפא את החברה הישראלית מחוסר הרגש שלה ומהחוסר של סולידריות בה, ההרחקה לצמיתות של הפולטיקאים המושחתים השולטים היום בישראל.

לא מדובר יותר באנשי מפלגת העבודה נגד הליכוד, בימין נגד שמאל.

במקום כל אלה צריך להציב את מה שמותר לעומת מה שאסור, כיבוד החוק לעומת הפשע.

איננו יכולים עוד להסתפק באלטרנטיבה פוליטית לממשלת שרון.
אנו זקוקים לאלטרנטיבה של תקווה להרס הציונות וערכיה מצידם של הורסים שומרי שתיקה, עוורים וחסרי כל רגש.

בתחתיתו של עמוד השער, העורך מציין שאברהם בורג הוא בר כנסת של העבודה, היה יושב ראש הכנסת בין 1999-2003 והיה יושב ראש הסוכנות היהודית.

AIGUST 29, 2003 | current issue | back issues | subscribe |

A Failed Israeli Society Collapses While Its Leaders Remain Silent
By AVRAHAM BURG
The Zionist revolution has always rested on two pillars: a just path and an ethical leadership. Neither of these is operative any longer. The Israeli nation today rests on a scaffolding of corruption, and on foundations of oppression and injustice. As such, the end of the Zionist enterprise is already on our doorstep. There is a real chance that ours will be the last Zionist generation. There may yet be a Jewish state here, but it will be a different sort, strange and ugly.
There is time to change course, but not much. What is needed is a new vision of a just society and the political will to implement it. Nor is this merely an internal Israeli affair. Diaspora Jews for whom Israel is a central pillar of their identity must pay heed and speak out. If the pillar collapses, the upper floors will come crashing down.
The opposition does not exist, and the coalition, with Arik Sharon at its head, claims the right to remain silent. In a nation of chatterboxes, everyone has suddenly fallen dumb, because there's nothing left to say. We live in a thunderously failed reality. Yes, we have revived the Hebrew language, created a marvelous theater and a strong national currency. Our Jewish minds are as sharp as ever. We are traded on the Nasdaq. But is this why we created a state? The Jewish people did not survive for two millennia in order to pioneer new weaponry, computer security programs or anti-missile missiles. We were supposed to be a light unto the nations. In this we have failed.
It turns out that the 2,000-year struggle for Jewish survival comes down to a state of settlements, run by an amoral clique of corrupt lawbreakers who are deaf both to their citizens and to their enemies. A state lacking justice cannot survive. More and more Israelis are coming to understand this as they ask their children where they expect to live in 25 years. Children who are honest admit, to their parents' shock, that they do not know. The countdown to the end of Israeli society has begun.
It is very comfortable to be a Zionist in West Bank settlements such as Beit El and Ofra. The biblical landscape is charming. From the window you can gaze through the geraniums and bougainvilleas and not see the occupation. Traveling on the fast highway ›hat takes you from Ramot on Jerusalem's northern edge to Gilo on the southern edge, a 12-minute trip that skirts barely a half-mile west of the Palestinian roadblocks, it's hard to comprehend the humiliating experience of the despised Arab who must creep for hours along the pocked, blockaded roads assigned to him. One road for the occupier, one road for the occupied.
This cannot work. Even if the Arabs lower their heads and swallow their shame and anger forever, it won't work. A structure built on human callousness will inevitably collapse in on itself. Note this moment well: Zionism's superstructure is already collapsing like a cheap Jerusalem wedding hall. Only madmen continue dancing on the top floor while the pillars below are collapsing.
We have grown accustomed to ignoring the suffering of the women at the roadblocks. No wonder we don't hear the cries of the abused woman living next door or the single mother struggling to support her children in dignity. We don't even bother to count the women murdered by their husbands.
Israel, having ceased to care about the children of the Palestinians, should not be surprised when they come washed in hatred and blow themselves up in the centers of Israeli escapism. They consign themselves to Allah in our places of recreation, because their own lives are torture. They spill their own blood in our restaurants in order to ruin our appetites, because they have children and parents at home who are hungry and humiliated.
We could kill a thousand ringleaders and engineers a day and nothing will be solved, because the leaders come up from below — from the wells of hatred and anger, from the "infrastructures" of injustice and moral corruption.
If all this were inevitable, divinely ordained and immutable, I would be silent. But things could be different, and so crying out is a moral imperative.
Here is what the prime minister should say to the people:
The time for illusions is over. The time for decisions has arrived. We love the entire land of our forefathers and in some other time we would have wanted to live here alone. But that will not happen. The Arabs, too, have dreams and needs.
Between the Jordan and the Mediterranean there is no longer a clear Jewish majority. And so, fellow citizens, it is not possible to keep the whole thing without paying a price. We cannot keep a Palestinian majority under an Israeli boot and at the same time think ourselves the only democracy in the Middle East. There cannot be democracy without equal rights for all who live here, Arab as well as Jew. We cannot keep the territories and preserve a Jewish majority in the world's only Jewish state — not by means that are humane and moral and Jewish.
Do you want the greater Land of Israel? No problem. Abandon democracy. Let's institute an efficient system of racial separation here, with prison camps and detention villages. Qalqilya Ghetto and Gulag Jenin.
Do you want a Jewish majority? No problem. Either put the Arabs on railway cars, buses, camels and donkeys and expel them en masse — or separate ourselves from them absolutely, without tricks and gimmicks. There is no middle path. We must remove all the settlements — all of them — and draw an internationally recognized border between the Jewish national home and the Palestinian national home. The Jewish Law of Return will apply only within our national home, and their right of return will apply only within the borders of the Palestinian state.
Do you want democracy? No problem. Either abandon the greater Land of Israel, to the last settlement and outpost, or give full citizenship and voting rights to everyone, including Arabs. The result, of course, will be that those who did not want a Palestinian state alongside us will have one in our midst, via the ballot box.
That's what the prime minister should say to the people. He should present the choices forthrightly: Jewish racialism or democracy. Settlements or hope for both peoples. False visions of barbed wire, roadblocks and suicide bombers, or a recognized international border between two states and a shared capital in Jerusalem.
But there is no prime minister in Jerusalem. The disease eating away at the body of Zionism has already attacked the head. David Ben-Gurion sometimes erred, but he remained straight as an arrow. When Menachem Begin was wrong, nobody impugned his motives. No longer. Polls published last weekend showed that a majority of Israelis do not believe in the personal integrity of the prime minister — yet they trust his political leadership. In other words, Israel's current prime minister personally embodies both halves of the curse: suspect personal morals and open disregard for the law — combined with the brutality of occupation and the trampling of any chance for peace. This is our nation, these its leaders. The inescapable conclusion is that the Zionist revolution is dead.
Why, then, is the opposition so quiet? Perhaps because it's summer, or because they are tired, or because some would like to join the government at any price, even the price of participating in the sickness. But while they dither, the forces of good lose hope.
This is the time for clear alternatives. Anyone who declines to present a clear-cut position — black or white — is in effect collaborating in the decline. It is not a matter of Labor versus Likud or right versus left, but of right versus wrong, acceptable versus unacceptable. The law-abiding versus the lawbreakers. What's needed is not a political replacement for the Sharon government but a vision of hope, an alternative to the destruction of Zionism and its values by the deaf, dumb and callous.
Israel's friends abroad — Jewish and non-Jewish alike, presidents and prime ministers, rabbis and lay people — should choose as well. They must reach out and help Israel to navigate the road map toward our national destiny as a light unto the nations and a society of peace, justice and equality.
Translated by J.J. Goldberg.
Avraham Burg was speaker of Israel's Knesset from 1999 to 2003 and is a former chairman of the Jewish Agency for Israel. He is currently a Labor Party Knesset member. This essay is adapted by the author from an article that appeared in Yediot Aharonot.

תגובה למאמרו של אהברם בורג "המהפכה הציונית מתה"
אברהם בורג יושב ראש הכנסת לשעבר, חבר כנסת של העבודה ויש לציין גם ממקימי אחת התנועות האנטי ציונית שלום עכשיו, בנו של ד"ר יוסף בורג ז"ל, שר הפנים והמשטרה לשעבר, שפיטר את מפכ"ל המשטרה, הרצל שפיר, לאחר שנחשד (הוא - ד"ר בורג) בפרשת שחיתות שכונתה תיק אפרסק שלא נחקרה עד היום.
בישראל המהפכה הציונית לא מתה אלה לקתה במחלה קשה, אם כי לא חשוכת מרפא, של אנטי ציונות של חלק מאזרחיה, הבוגד במה שמיצג הרוב הדמוקרטי במדינה, המוציא את דיבת הארץ רעה, בסיוע כספי המדינה ואויביה ובחסות הדמוקרטיה על מנת להכפישה.
בורג, מראשי תנועת שלום עכשיו, המיצג את הזרם האנטי ציוני המרכזי בארץ, סופר כמה בתים בנו היהודים ומפרסם בחו"ל, סופר כמה כבישים נסללו לישובים ומפרסם בחו"ל ובצורה דמגוגית זולה אומר שכל הצרות החולות הן בגלל ההתיישבות הציונית בציון. נבצע טרנספר לחלק מיהודי ציון וכל הבעיות יפתרו, כך בפירוש.
בורג לא רוצה מדינה דמוקרטית עם רוב ערבי והפתרון הוא כמובן ביצוע טרנספר חלקי ליהודי ציון והפרדת היהודים מהערבים. בואו וניקח את פתרון בורג. פינינו את כל הישובים הקרובים לאוכלוסייה ערבית צפופה. אין פיגועים ויש שלום ושלווה, ממש מזרח תיכון חדש, נניח. בתוככי מדינת ישראל בקו הירוק חיו ב 1981 16% מוסלמים, בשנת 2002 19% מוסלמים, אחרי עלייה מסיבית ממדינות חבר העמים. בערב ראש השנה התבשרנו שכבר יש 23.8% מוסלמים. כל האמונות בדבר הרוב היהודי המוצק בתחומי הקו הירוק משוללות כל יסוד במציאות. מתי בורג יתעורר שיהיו בתחומי הקו הירוק 50% מוסלמים? מה הוא יספר לנו אז? שצריך דמוקרטיה? או שצריך לפנות את הערבים או לפנות את היהודים חזרה לארץ הולדת אבותיו, גרמניה? לפי תחזית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2005 (תחזית שהתבדתה זה קרה כבר השנה-הלשכה פספסה בשנתיים) קצב ריבוי המוסלמים , נושאי תעודות זהות כחולות, בעלי לאום ערבי והזדהות ברורה עם אויבי המדינה, עתיד לגדול פי 2, זאת בעקבות סיום השפעת העלייה ממדינות חבר הלאומים. הלו בורג! גילינג גילינג, תתעורר כבר הגענו!
אז בורג יגיד בוודאי שצריך לשתף את מוסלמי ישראל, שיתוף מלא בצבא ובתעשייה וכך תוך לא יותר מ 30 שנה נהפוך בצורה דמוקרטית למדינה מוסלמית. כול זאת ללא סיפוח מוסלמי אחד מיהודה, שומרון וחבל עזה. לא צריך להכביר מילים כדי לדעת מה השלב הבא, יש להסתכל איך לבנון הפכה ממדינה בעלת רוב נוצרי ל"מדינה" בעלת רוב מוסלמי. אך בורג, איש אמונה ידוע, יגיד, כמו רבים מחבריו, לתנועה ולמפלגה, זה לא יקרה! למה? כי אני מאמין שזה לא יקרה! בורג וחבריו גם סיפרו לנו שהאימא המוסלמית יולדת פחות ילדים בגלל הקידמה, אך הסתבר לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שזה כנראה רק עניין של אמונה לא רציונלית ללא כל ביסוס במציאות.
בורג וחבריו שחונכו על ברכי הסוציאליזם ואחוות עמים, תיאוריה פילוסופית שקרסה זה לא מכבר, מסרבים לראות את המציאות של עוד 20 –30 שנה ומתעקשים על המודל: גירוש יהודים יביא שלום. גם מודל הרצל של פינוי יהודי אירופה לא הביא למטרה המיוחלת של סיום האנטישמיות והיא הפכה לשנאת ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בתקשורת ובממשל של מרבית מדינות אירופה. מי יבטיח לבורג שגירוש יהודים יביא שלום? או שהפיכת ישראל בקווי 66 למדינה מוסלמית יביא פתרון לעם היהודי? נשיא רוסיה?, נשיא צרפת?, נשיא גרמניה?, ראש ממשלת בריטניה?, נשיא ארה"ב? או אולי שמעון פרס, בעל פרס נובל לשלום – עובדה!!?
אכן הדמוקרטיה הוכחה כמשטר הכי פחות גרוע אך בוודאי לא הטוב ביותר שאליו יש לשאוף. בדמוקרטיות הליברליות של מערב אירופה ואמריקה, מנהיגים קונים שלטון בהון, מועלים בכספי מדינה, משלמים ומקבלים שוחד, כולל ככול הנראה אביו של אברהם בורג, ד"ר יוסף בורג.
אך הבא ונזכר במעשי השחיתות והפשע במפלגתו ובחוגו של בורג, שלא הגיעו לבתי משפט.
1. מעילה בתפקיד – בשנת 1993 סירבה פרקליטת המדינה, להגן על המדינה בבג"צ שהוגש בנוגע לגירוש 400 רוצחי החמאס ללבנון. אותה פרקליטה מונתה לימים להיות שופטת בבית המשפט העליון וידועה יותר בשם דורית בייניש. דעותיה משיכות אותה ללא ספק למחנהו של אברהם בורג.
2. קניית שלטון בהון – אהוד ברק, שבקיבוצו משמר השרון היה גולדפרב ילד חוץ, שכנע את גולדפרב תמורת טובות הנאה להצטרף לממשלה, שאפשרה לה ברוב של של קול אחד לגרום לאסון אוסלו.
3. קניית שלטון בהון – צ'יצ' על פי עדותו בתכנית טלוויזיה, עזר לחברו רבין לגייס את המיליונר ג'אן פרידמן, שמימן את "עצרת השלום" בה נרצח רבין. שלטי פרסום עולים כסף, הסעות עולות כסף, פרסום עולה כסף וג'אן פרידמן הביא כסף זה, זאת בניגוד לחוק.
4. זיוף בחירות – בבחירות הפנימיות זויפו התוצאות לטובת סופה לנדוור. אדיסו מסאללה, שלא היה יכול להביא את קולות העלייה מרוסיה נדחק החוצה תוך מעשה פלילי.
5. קניית שלטון בהון - עמותות ברק שהוקמו בחלקן ע"י יצחק הרצוג, אדם שכבר ישב בחו"ל בבית הסוהר בקשר למעילה בכספים, כדי לממן, תוך עקיפת החוק, את הצלחת בחירתו של אהוד ברק.
6. עקיפת חוק – כשנתקבלה החלטה בדבר אי כשירות יוסי גינוסר, שותף עם ערבים בעסקים פרטיים, לשמש כשותף בצוות המשא ומתן עם הערבים, הגיע האחרון למשא ומתן בארה"ב כישות נפרדת, לא שייכת לממשלת ישראל.
7. מעילה בתפקיד - עורכת הדין מהפרקליטות שחשפה את פרשת סירל קרן עדיין לא ברור האם המשטרה חקרה והגישה כתבי אישום, כנראה שהאנטי ציונים המשרתים שם ובפרקליטות המדינה, כבר יחכו עד שנשכח.
זוהי רשימה חלקית על קצה המזלג של עבירות פליליות ממש של ראשי ממשלה ועוזריהם ממפלגות ה"שמאל" לדורותיו. בורג כנושא דגל הטוהר והיושר, שעדיין לא הוכח, היה צריך לדאוג שמפלגתו תהיה נקייה לחלוטין לפני שהוא מטיף לנו לטהר את השחיתות, בממשל לו הוא, כמיעוט בטל בשישים, מתנגד.
מבין כל הדמוקרטיות היחידה המשלמת כסף ונותנת במה לאויבי הרוב הדמוקרטי, היא ישראל. ישראל ממשיכה לפרנס בכבוד (,00040-80,000 ₪ ) טייסי "אל על" "סרבני השירות", שגרמו לנזק תדמיתי עצום לישראל. ישראל ממשיכה לפרנס מחזאים, סופרים, אנשי אקדמיה בדמותו של צימרמן, נתן זך וס. יזהר, החותמים על עצומות בחו"ל להחרמת ישראל. ישראל ממשיכה לפרנס שדרנים ומפיקים בערוצי התקשורת, המראיינים תוך סימפאטיה ואמפטיה את אויבי ישראל.

הרדידות המחשבתית ושנאת החינם של אברהם בורג וחבריו אינה מאפשרת להם להיות שותפים רציניים לדיון על עתיד ישראל, לא רק מול איומי החיסול מצד אויביה הקרובים והרחוקים אלא גם מול איומים חברתיים ותרבותיים.

אורי נטע
התנחלות קורנית (1978) הגליל התחתון


http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&v



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   09:32   28.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  16. השומר הצעיר: ''מעדת נעורים עד סף הבגידה'' !!!  
בתגובה להודעה מספר 4
 
עבר עריכה לאחרונה בתאריך 28.05.03 בשעה 09:44
 
להלן: פרק בספרו של הסופר/ח"כ לשעבר צבי שילוח ז"ל.

התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   01:46   09.12.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  60. המתפרעים בנאום נתניהו - מדריכים בשומר הצעיר  
בתגובה להודעה מספר 16
 
מפגינים קטעו נאום נתניהו בוועידת העסקים
יום שני, 8 בדצמבר 2003, 21:06 מאת: רותי סיני ושירות "הארץ", הארץ

נתניהו. המפגינים התחזו לעיתונאים (צילום: איתמר סיידא)מספר פעילים חברתיים חדרו לאולם שבו נאם שר האוצר וקטעו בקריאות את נאומו. לאחר כמה דקות הוצאו בכוח מהאולם על ידי מאבטחי הוועידה

פעילים חברתיים מ"פורום הארגונים למאבק באבטלה" קטעו הערב את נאומו של שר האוצר, בנימין נתניהו, בוועידת ישראל לעסקים. הפעילים נכנסו לאולם ללא הזמנה, ודקות אחדות לאחר שנתניהו החל בנאומו קראו: "אדוני שר האוצר, אם אתה כל כך דואג לשכבות החלשות, מדוע אתה עושה תוכנית כלכלית שפוגעת בהם כל כך", ו"אתה יוצר כאן שתי מדינות. אחת לעשירים ואחת לעניים. בסוף נגמור כמו גרוזיה". כמה מפגינות עלו על הבמה שממנה נאם נתניהו. המפגינים המשיכו בביקורת במשך כמה דקות, עד שמאבטחי הוועידה הוציאו אותם בכוח מהאולם.

הפעילים הם שלושה מדריכים בתנועת השומר הצעיר וסיגל הרוש מהפורום למאבק באבטלה, קואליציה שאירגנה את "ועידת העשוקים" המתקיימת במחאה לוועידת העסקים. הפעילים הציגו עצמם ככתבים של בטאון השומר הצעיר, "על החומה", וכך קיבלו תגי זיהוי של עיתונאים שאיפשרו להם להיכנס לאולם.

"ועידת העשוקים" מתקיימת מול ועידת העסקים במחאה על העלייה בשיעור האבטלה ובמספר העניים, על דחיית גיל הפנסיה והקיצוצים במערכות הבריאות והחינוך. ב"ועידת העשוקים" משתתפים מובטלים, סטודנטים, גמלאים, פעילי תנועות מחאה וחברי תנועות נוער.
http://news.walla.co.il/?w=//476062



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   22:43   04.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  68. האם הקיבוץ משחית?  
בתגובה להודעה מספר 16
 
צחצח
חבר מתאריך 21.12.02
3321 הודעות 22:28 04.01.04

האם הקיבוץ משחית?

הפצוע עצמו, גיל נעמתי, תושב קיבוץ רעים הסמוך לרצועת עזה, היה חבר בחבורה של אנרכיסטים שנוטלים חלק בפעולות קיצוניות ביותר.
מעניין לציין שהם לא ניגשו לגדר קרובה אליהם בהרבה, הגדר של רצועת עזה, שכל ערבי המתקרב אליה, מפועל ועד מחבל, נורה מיד ללא כל נוהל עצירת חשוד. אלא שחבורת עלובי הנפש הללו הלכו לנטרל גדר המגינה על אחרים, ולא חלמו לפגוע בגדר המגינה עליהם ועל משפחותיהם מפני ה"פרטנרים" שלהם, רעולי הפנים.
http://www.likudnik.co.il/Newspaper/reports.asp?reportId=1673



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   15:01   22.12.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  120. מעריב: ''אני הסגרתי את הבוגד אודי אדיב''  
בתגובה להודעה מספר 16
 
elit
חבר מתאריך 1.9.02
123 הודעות 14:50 22.12.04

''אני הסגרתי את הבוגד אודי אדיב''

35 שנים הוא שמר את הסוד

• שמעון אילן, אחיו של אורי אילן שהפך למיתוס עם הפתק "לא בגדתי‭,"‬ הוא שהסגיר את בן קיבוצו שסרח.

• הסיפור המלא בגיליון "סופשבוע" הקרוב
מעריב

בקיבוץ גן-שמואל ביקשו כל השנים ליצור הפרדה מוחלטת בין שתי הפרשות
שבהן היו מעורבים בני הקיבוץ. האחת, שהסבה גאווה רבה, היתה של אורי
אילן, החייל שהעדיף להתאבד בשבי הסורי מאשר לחשוף סודות צבאיים.
השנייה, גרמה לבושה ומבוכה גדולה כשאודי אדיב, בן הקיבוץ, הורשע בסעיפי
בגידה וריגול נגד מדינת ישראל. 35 שנים מאז הפרשה השנייה מתברר הקשר
ביניהן. בגיליון "סופשבוע" הקרוב מגלה שמעון אילן, אחיו הצעיר של אורי,
כי הוא שהסגיר את אדיב.

אורי אילן, שבין בגדיו נמצא הפתק שבו נכתב "לא בגדתי" הפך סמל
לגבורה ולנאמנות. הוא ואודי אדיב, שרבים מחשיבים את בגידתו כאחת
החמורות ביותר בתולדות המדינה, גדלו באותו הקיבוץ. 50 שנה אחרי שאורי
התאבד בכלא הסורי, חושף אחיו שמעון כיצד חשף את תוכניותיו החתרניות של
אדיב לאנשי כוחות הביטחון.

"באחד הימים ב‭'69-‬ ישבנו אודי אדיב, נעמי אשתי ואני בחדר האוכל‭,"‬
מספר שמעון אילן, "איכשהו השיחה גלשה לנושאים פוליטיים. אודי הסביר
שהוא מארגן איזו קבוצה למחאה חתרנית נגד השלטונות, וכל מיני פעולות של
יהודים וערבים באום אל-פאחם. הדברים נראו לי יוצאי דופן בחומרתם. אמרתי
לו מיד שנראה לי שאלו מעשים שאסור לעשות. באותו ערב הרמתי טלפון לאיש
המודיעין גדעון מחניימי‭."‬ בכתבה מספר אילן כיצד הוא ורעייתו יצרו קשר
עם אדיב כדי להתחקות אחר עיסוקיו הפוליטיים-לאומניים. איש שב"כ יצר
איתם מדי פעם קשר כדי להתעדכן.

אדיב, שנשפט ל‭17-‬ שנה ושוחרר לאחר קיצור עונשו ב‭'85-‬ לא ידע מעולם
שאילן הסגיר אותו. "אני זוכר את הפגישה בחדר האוכל‭,"‬ אמר אדיב, "הרגשתי
ששמעון קצת נבהל ממני ומהדעות שלי. אבל לא היה לי מושג שהוא התקשר
לאנשים ממערכת הביטחון‭."‬ אדיב הופתע גם לשמוע שאילן מתגורר כיום מספר
בניינים ממנו, ברחוב שושנת הכרמל בחיפה.

בכתבה שתפורסם בסופשבוע חושף שמעון אילן לראשונה את ארכיון המכתבים
הפרטי של אחיו שנשמר במשך שנים. ביומנים ובמכתבים שהחליף אורי אילן עם
בני משפחתו נחשפת דמותו הקיצונית והעיקשת. גם היום מזדהה שמעון עם
בחירתו של אחיו במוות. "בשום אופן לא הייתי מגלה סוד של מדינת ישראל‭,"‬
הוא אומר.

בברכה,
elit


http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&v



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   22:46   31.07.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  133. אודי אדיב הבוגד מתראיין עכשיו בערוץ הכנסת !!  
בתגובה להודעה מספר 120
 
עובד היום כמרצה למדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה

"אני האמתי במה שעשיתי"

"עובדה היום מכירים באש"ף"

"יוסי גינוסר היה חוקר שלי והזמן עשה את שלו,
הוא נהיה חבר טוב של עראפת ואחראי על הכספת שלו"

"אני מסתכל על העבר שלי בצורה מפוייסת"



לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
שבת קודש כ''ט בניסן תשע''ב    13:50   21.04.12   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  159. דע את האוייב:פעם מרגל(אודי אדיב)והיום מרצה באקדמיה (*)  
בתגובה להודעה מספר 133
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 21.04.12 בשעה 13:53 בברכה, פילוביץ שחף
 
סטודנטים בקורס "מבוא למחשבה מדינית" באוניברסיטה הפתוחה מוחים נגד המנחה - ד"ר אודי אדיב, עקב עברו, שכולל הרשעה בריגול נגד מדינת ישראל".

"בשנת 1972 הורשע אודי אדיב בריגול לטובת סוריה והיום הוא מנחה את הקורס "מבוא למחשבה מדינית" במכללת רמת גן, שלוחה של האוניברסיטה הפתוחה".

* הסטודנטים מוחים: "הוא מדבר בצורה סמאלנית".

* יו"ר אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה, איתי בית הלוי, אמר השבוע: התלונה התקבלה באגודה והובאה על ידינו לידיעת דיקן הסטודנטים והנהלת האוניברסיטה...."

* האוניברסיטה: "אנו מבקשים שתועבר תלונה מסודרת ואז נבדוק".

* ח"כ אלכס מילר: "הנושא יבדק בועדת החינוך של כנסת ישראל ותיתכן אפשרות לקידום עיגון בחקיקה של נושא הרשאים ללמד במערכת ההשכלה הגבוהה".

* מקור: ידיעות ת"א/שיר נוי פיינר, עמוד 32, יום ששי כ''ח בניסן תשע''ב 20.04.12

* דף/קיר הפייסבוק של: אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה - העמוד הרשמי
https://www.facebook.com/pages/%D7%90%D7%92%D7%95%D7%93%D7%AA-%D7%94%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%93%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%94%D7%A4%D7%AA%D7%95%D7%97%D7%94-%D7%94%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93-%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%9E%D7%99/339275853201
.
.
@ תזכורת לחשיפת "המרצה באקדמיה" בתאריך חודש אפריל 2005:

133. אודי אדיב הבוגד מתראיין עכשיו בערוץ הכנסת !! (ראיון בתמונות)

http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%E3%E9+%E0%E3%E9%E1#133


134. מקורות לפרשת הריגול ובגידתו של אודי אדיב = מוסא !!

http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%E3%E9+%E0%E3%E9%E1#134

120. מעריב: ''אני הסגרתי את הבוגד אודי אדיב''

http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%E3%E9+%E0%E3%E9%E1#120

137. רן כהן = קיבוץ גן שמואל = אודי אדיב = בוגדים נתעבים !!

http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%E3%E9+%E0%E3%E9%E1#137

31. אודי אדיב, מורדכי וענונו, יונתן פולק לילה מוסינזון ועוד

http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=20102&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%E3%E9+%E0%E3%E9%E1#31

@ תזכורת לתזכורת:

אורי תובל: ''משפחתו של אלירז פרץ משפחה של פשיסטים ג'יהאדיסטים''
http://rotter.net/forum/gil/18650.shtml

@ מבחן התוצאה:

!! הבוגד אודי אדיב מול הבוגד יונתן פולארד !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6470&omm=39&viewmode

@ מסקנה: .

''טיהור הנהגת המדינה ממרגלים ובוגדים''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=86&viewmode

לאמת אין אג'נדה. לתקשורת יש. ההיסטוריה מסבירה הכל


פרס: ''ההסטוריה לא חשובה, מה שחשוב זה העתיד''...למה?!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=69&viewmode=
מי מפחד מ''תולעת יעקב ודוֹד ישמעאל''?
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6179&forum=gil&omm=0



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   08:47   01.08.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  134. מקורות לפרשת הריגול ובגידתו של אודי אדיב = מוסא !!  
בתגובה להודעה מספר 120
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 01.08.05 בשעה 08:48 בברכה, פילוביץ שחף
 

______


!! הבוגד אודי אדיב מול הבוגד יונתן פולארד !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6470&omm=39&viewmode=



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום חמישי ז' בסיון תשס''ז    08:34   24.05.07   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  139. סיפורו של גיבור - אבי לניר ז''ל הי''ד:  
בתגובה להודעה מספר 120
 
מקור: קיבלתי במייל.
למה חשוב הסיפור:
1. מורשת, ערכים, מסורת, הקרבה ואמונה.
2. ההסטוריה של אז זה ההסטוריה של היום: משא ומתן עם סוריה,
משא ומתן להחזרת החטופים/חיילי צה"ל.
3. אבי לניר ז"ל ושרת החוץ ציפי לבני בני דודים.

להלן הסיפור:
(ההדגשות במקור - פ"ש)
http://rotter.net/User_files/forum/gil1/46551f9d7a53d045.doc

לפני שלוש שנים בערך, נכנסה אשה לתחנת דלק, היא תידלקה והושיטה למתדלק את כרטיס האשראי שלה. הוא הסתכל בכרטיס ואמר לה:
"שם המשפחה שלך לניר? פעם היה טייס עם אותו שם משפחה. לניר. הוא היה איש.... אגדה."

http://www.iaf.org.il/Templates/Homepage/Homepage.aspx

האשה אמרה: מה אתה זוכר על הטיס הזה?
הוא אמר: אם אני זוכר נכון, קראו לו אבי, כן אבי לניר. הוא היה טייס בכיר מאד, ידע את הסודות הכי שמורים בחיל-האויר. במלחמת יום-הכיפורים הוא נפל בשבי הסורי. הם עינו אותו אבל הוא לא דיבר. הם עינו אותו עד מוות."
האשה אמרה: אתה יודע, אני הייתי אשתו. היום נולדה הנכדה השישית שלנו. ששה נכדים. זאת הנקמה שלנו בגורל"
שניהם, מיכל לניר ומוכר הדלק עמדו ובכו.

אחרי מותו קיבל אבי לניר את עיטור העוז. בתעודה נכתב:
סגן אלוף אבי לניר צנח והגיע חי לקרקע, נתפס ונלקח בשבי. עונה למוות ע"י חוקריו ולא חשף כל מידע. במעשיו אלה גילה אומץ לב, נאמנות והקרבה עילאית."
http://www.aka.idf.il/iturim/asp/default.asp

מוכר הדלק זכר את הסיפור של אבי לניר. אני לא שמעתי עליו כלום עד להכנת הערב הזה. אני מוכרחה להגיד ששאלתי הרבה אנשים אם השם אבי לניר אומר להם משהו. רובם אמרו: לא.
אני מקווה שאחרי הערב הזה אתם תספרו עליו כי אנשים שמספרים עליהם סיפור, לא מתים...
אבי לניר יכול היה לחיות. הוא יכול היה לראות את הילדים שלו ואת הנכדים שלו. הוא מת, כי הוא בחר לשתוק.
היו שבויים שדיברו. היה קצין מודיעין אחד שלא יכול לעמוד בעינויים וכתב לסורים אנציקלופדיה שלמה על צה"ל ועל מדינת ישראל. למה לניר שתק? איזה סודות הוא ידע?
אבי לניר ידע על מערכת נשק סודית של חיל האויר שגם היום, 34 שנה אחרי המלחמה, אסור לדבר עליה. בממשלה של גולדה היו אולי שני שרים שידעו מה שאבי ידע. חוקר האטום יובל נאמן סיפר כי כמה ימים אחרי הפסקת האש שלחה גולדה הודעה חשאית לאמריקאים וביקשה להכנס למשא ומתן עם הסורים: החזרת החרמון לסוריה תמורת החזרת 28 שבויים הביתה. בין השבויים היה אבי לניר. לגולדה היה דחוף מאד להחזיר אותו הביתה פן לא יעמוד בעינויים וידבר. גולדה לא ידעה שכשההודעה הזאת נשלחה לאמריקאים, לניר כבר לא היה בין החים.

אשתו אומרת:
החיים הם ערך מקודש אבל יש ערכים שעומדים מעל לערך של קדושת החיים. אבי מת מתוך אמונה ומתוך שלמות עם מה שהוא עושה, אם הוא היה מדבר הוא לא היה יכול לחיות עם זה. לא הוא.
אבי לניר: חלומה של כל אמא יהודיה. עלם חמודות, יפה תואר, אהוב הבנות, ילדים היו הולכים אחריו כמו אחרי החלילן מהמלין. בחור מבריק, עם המון קסם איש/י, עם כושר מנהיגות.
מיכל הכירה את אבי בבסיס חיל האוויר בחצור. אמא שלה אמרה לה:
לחבר שלך יש שתי מגרעות איומות. הוא יהיה טייס, והוא בא ממשפחה רוויזיוניסטית. מיכל באה ממשפחה מפאיניקית. ולא רק זה, הדוד שלה, אריה פולנסקי, נרצח ע"י האצ"ל כי נחשד בשיתוף פעולה עם הבריטים. עכשיו היא מתחתנת עם אבי לניר שהדוד שלו היה מפקד אלטלנה..
אהבה כמו של רומאו ויוליה.
אבי לניר ניצל בנס ארבע פעמים ממוות בעת טיסה. ארבע פעמים הוא צנח בשלום. ואז, בא ה-13 באוקטובר 73.
מיכל פוגשת את אבי בפעם האחרונה בלילה שלפני ה-13 באוקטובר, בבסיס בחצור. אחרי הפגישה היא נכנסת לחרדה נוראה והיא אומרת לחברה שלה: מחר יגיע האסון.
ב-13 באוקטובר, מתרחשת שורה של ארועים שמיכל קוראת להם חוסר מזל היסטרי. עשר וחצי בבקר. מאז הפגישה עם אבי אמש מיכל בחרדה איומה. מתקשרת לבסיס ומבקשת את אבי. "מלחמה, אין שיחות פרטיות" עונה המזכירה.
"זה בקשר לתפקיד שלו" מיכל משקרת. היא מוכרחה לדבר איתו, לומר לו שלא יצא היום לטיסה. לא היום...
אבי בדיון.
"תגידי לו שיתקשר לאשתו" היא אומרת למזכירה. מיכל מחכה. כל רגע כמו נצח. ואבי לא מתקשר. היא מתקשרת שוב.
המזכירה אומרת: אוי, מצטערת, שכחתי להגיד לו. הוא כבר יצא."
בשעה שבה טילפנה מיכל, אבי מגיע למטסים. עד אותו יום, היום השמיני למלחמה, הוא כמעט לא טס. כמפקד טייסת 101 הוא עסק בענייני פיקוד: ישיבות מטה, טלפונים, הערכות מצב. הוא מותש אבל מתעקש להחליף את הטייס שנמצא בכוננות והוא עולה לטיסה. טיסת פטרול בצפון.
המטוס שלו נפגע ע"י טיל סורי. החיילים למטה ראו שני טילים עולים לשמים ומצנח יורד למטה ממש על הקו של הסורים. והנה עוד ביש מזל: אבי מצליח להסית את המטוס שלו לעבר ישראל, אבל כשהוא נוטש אותו הרוח סוחפת את המצנח שלו לשטח הסורי לא רחוק מעמק הבכא.
לניר צנח בשלום. הוא רץ לכיוון סוריה... מנסה להסתתר, עכשיו מתחיל מרדף מי יגיע אליו יותר מהר הסורים או צה"ל. הסורים הגיעו ראשונים. לניר קם, הלך לעבר שריונית סורית שחיכתה לו, אחר-כך הועבר לג'יפ ונעלם. מאותו רגע לא ידעו עליו כלום בארץ.

הטלויזיה הסורית נהגה להראות את הטייסים הישראלים שנפלו בשבי, את לניר העלימו.
יש עדויות של שבויים שלנו שלניר נשבה כשהוא חי. מישהו שמע אותו מאיית את השם שלו לחוקרים. אותו שבוי שמע אותו לוחש: שברו לי את הרגלים, שברו לי את העצמות.
מתישהו, קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני, מגיע לארץ עם רשימת השבויים החיים בדמשק. למיכל ברור:אבי לא ברשימה.
בשישה ליוני 74 גופתו מוחזרת לארץ.
איתן הבר, חברו הטוב של אבי לניר, אומר עליו:
הוא היה האיש המושלם ביותר שהכרתי מעודי. אבי ממלא את חיי. בדמיוני אני מפליג אל בית הכלא הסורי, מה אמר? מה חשב כשפגעו בו הצליפות והמכות?
האיש הצעיר הזה יכול היה להיות רמטכ"ל או ראש ממשלה אבל בסופו של דבר הוא זה שקבע את גורלו כשבחר לשתוק עד מוות.
ומיכל אשתו אומרת עליו:
הוא היה גיבור חיי.

תזכורת:
120. מעריב:''אני הסגרתי (אחיו של אורי אילן ז"ל הי"ד) את הבוגד אודי אדיב''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=לא%20בגדתי

________


לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום שבת י''ב בתשרי תשס''ט    12:21   11.10.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  146. מסמך + כתבה בהארץ/אורי אילן: ''לא בגדתי''  
בתגובה להודעה מספר 120
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 13.01.11 בשעה 12:49 בברכה, פילוביץ שחף
 

פורסם ב - 00:00 12/01/05 | עדכון אחרון - 00:00 14/01/05

אורי אילן - מסר נוסף בפתקים
מאת משה רום וזאב ח' ארליך

הפתקים המיתולוגיים שהשאיר אחריו הלוחם הישראלי אורי אילן, שהתאבד בעת שביו בכלא הסורי ב-1955, נחרצו על דפים מתוך הסיפור "נקמת האבות" של יצחק שמי שעניינו המרכזי הוא נקמה. האם מקרה הוא שהנקמה היא גם המוטיב החוזר הבולט ביותר בפתקיו של אורי אילן? במלאות חמישים שנה להתאבדות ההירואית


אורי אילן. "חפשו בבגדים צואתי - אורי"

דורות של לוחמים ובני-נוער בישראל גדלו על סיפורו של אורי אילן, המתומצת בשתי מלים: "לא בגדתי". עיקרה של הפרשה: חוליה בת חמישה לוחמים, שלושה מן הצנחנים ושני לוחמי גולני, שנשלחה, בליל 9-8 בדצמבר 1954, אל מעבר לקו שביתת-הנשק בין ישראל לבין סוריה, במדרונות רמת-הגולן, למשימה סודית: החלפת סוללות במכשיר האזנה. החוליה לא השלימה את משימתה. תוך זמן קצר הוקפו הלוחמים בכוח סורי עודף, ואגב חילופי היריות הורה מפקד הכוח על כניעתם של החמישה. הם נשבו על ידי הסורים ונכלאו בכלא אל מאזה הסמוך לדמשק.

רק לאחר מסכת עינויים קשה, ופעולות מדיניות וצבאיות של ישראל, שוחררו השבויים מן הכלא הסורי לאחר 475 ימים, ב-29 במארס 1956. אחד מהם הוחזר בארון. זה היה אורי אילן, בן קיבוץ גן-שמואל, לוחם בחטיבת גולני, שהתאבד בכלא הסורי בליל 13 בינואר 1955. במוצאי אותו יום הועברה גופתו לידי נציגי המדינה ולמחרת, ב-14.1.55, נטמן אורי באדמת גן-שמואל.

עוד לפני כן, כאשר נבדקה הגופה, ונחלצו נעליו של אורי, נפל מהן פתק קטן, מקופל. מפקד פיקוד הצפון, האלוף משה צדוק, הבחין בפתק, וממנו הבינו הרופאים ונציגי הצבא כי פתקים נוספים מפוזרים בבגדיו. בבדיקה התגלו עשרה פתקים. במפורסם שבהם היה כתוב "לא בגדתי, התאבדתי", והוא צוטט כבר בעת הלוויה על ידי הרמטכ"ל, משה דיין, שהשמיט את המלה האחרונה - "התאבדתי". חלקים מיתר הפתקים פורסמו מאוחר יותר, ואילו הנוסח של פתק שבו קריאתו של אורי לנקום באנשי האו"ם פורסם רק לאחר שנים מספר.

"את הפתקאות המקוריות נשמור בארכיב הצבא", כתב הרמטכ"ל להורים ב-7 בפברואר 1955, עת העביר להם


תצלומים של תשעה מן הפתקים. תצלומים אלה, ובעיקר הפתק "לא בגדתי", שהמלים בו נוקבו על עמוד מתוך הספר "נקמת האבות" מאת יצחק שמי, התפרסמו בציבור, ובמשך השנים התפרסמו גם תצלומיהם של חלק מן הפתקים האחרים.

עתה, במלאות חמישים שנה להתאבדות, נחנך ארכיון אורי אילן באוניברסיטת בר-אילן. הארכיון הושאל לאוניברסיטה על ידי בני משפחת אילן, והוא כולל חומר רב על אורי, על הוריו, שלמה וחברת-הכנסת פייגה אילנית, והן על הסבא-רבא הרב שמעון שקאפ, ראש ישיבת גרודנא וטלז.

עם פתיחת הארכיון התברר כי הפתקים המקוריים לא נמצאו בארכיון צה"ל ורק לאחר התערבותם של עיתונאים ואנשי ציבור הורה שר הביטחון על חיפוש מקיף. בסופו של דבר נמצאו הפתקים האבודים בגנזך אמ"ן.

על העובדה שהפתק "לא בגדתי" נוקב על דף מתוך הסיפור "נקמת האבות" מאת יצחק שמי כתב כבר דן מרגלית בספרו "צנחנים בכלא הסורי". אך האם מקרה הוא שדווקא עמוד זה נתלש מ"נקמת האבות" על ידי אורי אילן בצינוק של כלא אל מאזה ליד דמשק?

הפתק "לא בגדתי" נוקב על עמוד ק"ג של "נקמת האבות" (מהדורת 1928, הוצאת "מצפה" ירושלים). בחוברת "אורי אילן - דברים לזכרו", בהוצאת קיבוץ גן שמואל, מופיע גם הפתק "שלום אורי אילן נקם!". פתק זה נוקב על עמוד מ' ב"נקמת האבות".

פתק נוסף של אורי אילן, "חפשו בבגדים צואתי, אורי", שהוא כנראה הפתק שנמצא ראשון בין אצבעות רגליו, כתוב על עמוד ע"ב מ"נקמת האבות". נוסף על כך, על דף השער הפנימי של הספר, שהגיע עם הפתקים ולא נמנה עם תשעת הפתקים, ישנה חותמת של "ספריית ירושלים במ"ס מסדה", ועל פתק אחר מוטבע המספר הסידורי 0030. אולי מכאן תתברר השאלה כיצד הגיע הספר לידיו של אורי אילן. האם היה אתו כשנפל בשבי, כפי שחשבה בהסתייגות אמו, פייגה אילנית, או שקיבל אותו בכלא, ממפקד הכלא, משליח האו"ם, או מנציג הצלב האדום, כפי שמשוער בעיתוני התקופה ובספר "צנחנים בכלא הסורי"? שמא היה זה רב הקהילה או אדם אחר מקהילת דמשק, שמסר לכלא את הספר (השערתו של מאיר מוזס-מאור, שהיה עם אורי בשבי, בשיחה בביתו, ושל אחרים)? או אולי היה הספר חלק מהשלל שנלקח על ידי הסורים במשמר הירדן עוד במלחמת השחרור?

זה לשון הפתקים שהשאיר אורי אילן:

פתק מס' 1: "נקמה בנציגם בועדת השביתת נשק אורי". הכתוב חרוץ בחמש שורות על חציו התחתון של העמוד שאחרי השער הפנימי של "נקמת האבות". מודפס שם: כל הזכויות שמורות, נדפס בדפוס י. א. ווייס. על חציו העליון של אותו דף, מצדו השני, נכתב פתק מס' 10, להלן.

פתק מס' 2: "חפשו בבגדים צואתי אורי". מנוקב, דפוס, ארבע שורות, על "נקמת האבות" עמ' ע"ב.

פתק מס' 3.1.55":3 צואה הולכים להרוג אותי / תנקמו! תקברו אותי ע"י גבי אורי" מנוקב, שבע שורות, על נייר לבן (בתחילת הספר ובסופו יש שלושה דפים ריקים).

פתק מס' 4: "נקמה! באנשים שהיו עם או"ם ב-/ 15.12 קצין או"ם מכירם". מנוקב, ארבע שורות, על נייר לבן, שעליו מוטבעת חותמת 0030 בסגול.

פתק מס' 5: "אורי אילן". מנוקב, לכאורה על נייר לבן, אם כי קיימת שורה שנייה, מתחת לשורה שבה כתוב "אורי אילן",. בשורה נוספת זו כתובה, בניקובים, המלה "תנקמו". בתצלום הגרוע נראים סימני ניקוב גם בעוד שתיים-שלוש שורות, ובהחלט ייתכן שיש כאן כיתוב נוסף.

פתק מס' 6: "לא בגדתי / התאבדתי". מנוקב, שתי שורות, על "נקמת האבות" עמ' ק"ג.

פתק מס' 7: "תחפשו בבגדים". מנוקב, שתי שורות, לכאורה על נייר לבן.

פתק מס' 8: "שלום / אורי אילן / נקם!" מנוקב, כתב-יד ודפוס, ארבע שורות על "נקמת האבות" עמ' מ'.

פתק מב' 10.1.55" :9 - כבר הרגו את כולם ואני מחכה לדין / איני יודע כלום על היתר / קברו אותי ע"י גבי / נקם / אורי אילן / יש נירות בבגדים". כתוב-חרוץ, כתב-יד ודפוס, תשע שורות, על נייר לבן.

לרשימה זו יש להוסיף עוד פתק, שהתגלה באחרונה, ושנכתב על עמוד השער של הספר ולא הובן כבעל-מסר מאורי:

פתק מס' 10: "אור". כתוב-חרוץ, אך אולי מנוקב, שורה אחת, על חציו העליון של עמוד השער הפנימי של "נקמת האבות". על החציון התחתון של דף זה, מצדו השני, נכתב פתק מס' 1. שם הספר, "נקמת האבות", וכן שתי שורות נוספות: "ספור מחיי הערבים" ו"מאת יצחק שמי", מודפסים בתוך מסגרת, מודפסת אף היא. הכיתוב "אור" רשום מחוץ למסגרת, מעליה, סמוך לראש העמוד. בתחתית הפתק, מתחת לשתי השורות הנוספות, מוטבעת חותמת בצבע סגול-בהיר, ובה כתוב "ספרית ירושלים" ומתחתיה: במ"ס "מסדה".

בקשת הנקמה המופיעה בכמה מהפתקים כוונה לגורמים מוגדרים או כלליים: הנציג הסורי בוועדת שביתת-הנשק, האנשים שהיו עם האו"ם ב-15.12, ובאופן כללי ביותר. מה שמעניין לציין הוא שהפתק שהתגלה לאחרונה, העשירי במספר, כולל אמנם רק את הכיתוב "אור", אך הוא קרוב אל כותרתו של הספר כולו - "נקמת האבות".

נראה שלאורי, שקרא ספרים הרבה והיה מודע למלה הכתובה ולמשמעויותיה, היתה כוונה בבחירת העמודים שעליהם כתב ובמה שכתב. כדי לנתח זאת יש צורך לשוב לתוכן ספרו של שמי, הפותח בעלייה לרגל של חבורת מאמינים בראשות השייח נמר אבו-שווארב משכם אל נבי מוסא. מרכזו רגשי נקמה, רצח ופחד מנקמת דם, והוא מסתיים בנקמת האבות באבו-שווארב במערת המכפלה.

פתק מס' 6, "לא בגדתי, התאבדתי", כתוב, כאמור, על עמוד ק"ג המתאר את בריחתו של הגיבור דרך המדבר, ואת התלאות העוברות עליו. באחד משיאי מצוקותיו, המתואר בעמוד זה, הוא וסוסו תועים במדבר הנגב. הביטויים המופיעים בטקסט של שמי הם "החובה לעמוד לימין הנרדף", "סודו יהיה שמור בלבם כבאר עמוקה, ושגם עוף הפורח לא יוציאו", "וגברו מצוקותיו", "בלי לפגוש איש ובלי למצוא (חתימת דשא ו-) מעיין מים", "עגום ושומם", "הגביר את הטעם המר והתפל שבחיכו, וספג ויבש את מיץ החיים", "דללו כוחותיו מרעב ומצמא", ועוד.

האם בחר אורי אילן עמוד זה שעליו ניקב את המלים "לא בגדתי, התאבדתי" כדי לרמוז למוצאי הפתק מה עבר עליו - עינויים, תלאות, קושי פיסי ונפשי? אין לדעת. ועם זאת, אי אפשר להתעלם מהקשר בין תלאותיו של השייח משכם שבסיפור "נקמת האבות", ובריחתו מיד המבקשים את נפשו, לבין התוכן הגאה והכואב של הפתקים. בצד הימני העליון של עמוד ק"ג מופיעות צמד המלים "ולא להסגירו", ובהקשר של חקירתם של אורי וחבריו, שנועדה לברר מה עשו בסוריה, גם למלים אלו משמעות מיוחדת.

בעמוד מ' של "נקמת האבות", שעליו מנוקב הנוסח "שלום אורי אילן נקם!", מתוארת תחילתו של המסע משכם לירושלים. כאן מתחילה לחדור לסיפור אווירת משבר. אבו-שווארב מסתכל על אוהליו שהשאיר מאחוריו: "צנחו היריעות ארצה אחת אחת ברעדה, ככנפי ציפור שנשברו בעצם פריחתם - ועבר צל על פניו". גם אם עמוד זה נבחר באקראי על ידי אורי, יש משהו שאי אפשר לעבור עליו באדישות במטאפורה של צניחת יריעות האוהל אחת אחת.

אולי גם צריך לציין את הניגוד בין תחילתו של המסע "ברקידה וטפיפה" בעמוד מ' לבין סופו בעמוד ק"ס, כאשר אבו-שווארב "התמוטט ונפל על צידו בחרחור צרוד שהתמלט מפתחי פיו שכוסה קצף". אולי זה מה שגרם לאורי לבחור בעמוד המתאר דווקא את התחלת המסע?

על עמוד ע"ב של "נקמת האבות" מנוקבות המלים "חפשו בבגדים צואתי / אורי". עמוד ע"ב עומד בסימן של ניסיון פשרה שלזמן קצר מצליח, בין השכמים לחברונים. המופתי של ירושלים כופה פשרה על שני הצדדים בשאלת דגליהם: דגלה של איזו קבוצה יהיה ראשון בשיירה ליד דגל ירושלים, ואיזה דגל ייכנס ראשון לנבי מוסא. הפשרה "אינה מפיקה רצון משני הצדדים, ולא משככת חמתם, היא מעליבה ומקניטה".

בבחירתו של עמוד זה ייתכן שאורי רומז לדברים בחקירתו. אולי גם אותו ניסו לשכנע ואחר כך לכפות לפשרה בעניין ה"דגל", ואולי גם הוא ראה בפשרה מעשה מעליב, מקניט, בלתי אפשרי מבחינתו, ובחר במעשה קיצוני כדי שלא יגיע למצב של "להסגיר", שעליו אולי רמז בפתק מס' 6 - "לא בגדתי התאבדתי"?

מוטיב הנקמה מרכזי בספר "נקמת האבות": השכמים רוצים לנקום בחברונים על העלבונות שספגו מהם, וגואלי הדם החברונים רודפים אחר השייח משכם. בסוף "נוקמים" האבות בשייח הרוצח, וייתכן שהספר השפיע על אורי, בתנאים שבהם היה שרוי, כשהספר "נקמת האבות" היה חומר הקריאה היחיד שנמצא אתו, היתה לכך השפעה גדולה.

בפרוטוקול של ישיבת הממשלה מינואר 1955 שאל שר החינוך זלמן ארן את שר הביטחון, פנחס לבון: "אני רוצה לשאול את שר הביטחון כיצד הוא מבין את ההתרכזות בפתקים בדבר הנקמה. בבוא כוח הסורים בוועדת שביתת הנשק, מדוע הוא התרכז במחשבת הנקמה דווקא נגדו". לבון ענה שאינו מבין, וכדי לרסן את הרגשות שהופגנו בלוויה, שכונו בפיו "היסטריה", הורה לגנוז את הפתקים ולהימנע מפרסומם.

לאחר חמישים שנה, למראה הפתקים המקוריים המבקשים "נקמה", בשישה ובעצם בשבעה פתקים, האם נחטא לאמת אם נטען שקריאת הנקמה של אורי אילן חוזקה בצינוק על ידי הספר "נקמת האבות" של יצחק שמי?
מקור:
http://rotter.net/news/newsdata.php?prm=http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=526429


______



http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5583&omm=13&view



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום חמישי ח' בשבט תשע''א    12:38   13.01.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  156. היום לפני 56 שנה-אורי אילן ז''ל הי''ד: ''לא בגדתי'' (*)  
בתגובה להודעה מספר 120
 


תודה רבה לחברנו היקר aharon33
.
.
תזכורת:
.
.
מעריב: ''אני הסגרתי את הבוגד אודי אדיב''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%F8%E9%20%E0%E9%EC%EF#120

אודי אדיב הבוגד מתראיין עכשיו בערוץ הכנסת !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%F8%E9%20%E0%E9%EC%EF#133

מקורות לפרשת הריגול ובגידתו של אודי אדיב = מוסא !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%F8%E9%20%E0%E9%EC%EF#134

סיפורו של גיבור - אבי לניר ז''ל הי''ד:
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%F8%E9%20%E0%E9%EC%EF#139

מסמך + כתבה בהארץ/אורי אילן: ''לא בגד
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%F8%E9%20%E0%E9%EC%EF#146


פרס: ''ההסטוריה לא חשובה, מה שחשוב זה העתיד''...למה?!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=69&viewmode=
מי מפחד מ''תולעת יעקב ודוֹד ישמעאל''?
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6179&forum=gil&omm=0




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   14:33   17.01.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  122. 10 חותמים מקיבוץ גן שמואל חתמו על מכתב התנדבותי  
בתגובה להודעה מספר 16
 
תשובה: .קונצנזוס מסוג אחר 17/01/05
שולח: Uzi Ben-Zvi <uzi@amiad.com>
אל: shahaf pilovich <pilovich2006@walla.com> , DW <dwahle@global-report.com> , Yossi Blum Halevi <y-blum@actcom.co.il> ,
העתק: Hezy@Global-Report.com <hezy@global-report.com> , Shraga Elam <elams@dplanet.ch> , civilforum@global-report.com <civilforum@global-report.com> ,

אימל מכתב משר הבטחון.doc ,
http://rotter.net/User_files/forum/gil/41eb64aa4c6ada27.html



http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
בני_כ
גולש אורח
   18:58   17.01.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  123. אוי באמת!  
בתגובה להודעה מספר 122
 
   מה הקשר בין קיבוצם ומכתבם. במקומות שונים, כן ,גם בקיבוצים ,ישנן דיעות שונות.תושבי גן שמואל וגם קיבוצים אחרים ,הם ישראלים ככל הישראלים ומותר לכל אחד להתנדב או להביע דיעה פוליטית וזה לגיטימי לחלוטין.
מה הקשר בין הקיבוץ או שיוכו הפוליטית לבין תגובתך למכתבו של עוזי.? התשובה ,פשוט אין קשר



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   05:28   04.03.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  131. בשם השקר המוסכם ב'  
בתגובה להודעה מספר 16
 
בשם השקר המוסכם ב'
מאת: יחיעם שורק
2004 / 04 / 26

במרוצת חודש פברואר 1948 התגבש במטה ההגנה נייר עבודה, שזכה לכינוי תוכנית ד'. התוכנית, שהחלה להתגבש בינואר ונקראה על שם יהושע גלוברמן (תוכנית יהושע - שנפל במערכה ותוכנית נוספת בשם תוכנית ב', הניבו את תוכנית ד'). מדובר על תוכנית אסטרטגית, רחבת היקף, חסרת תקדים במערכת הצבאית, שתיתן מענה לבעיות שעתידות להתעורר בשעה שהבריטים יפנו את הארץ (14.5.48). עיקר הבעיות נגעו לתחום השטחים שהבריטים עתידים לפנות.

משימות התוכנית היו: השתלטות על כל השטח במדינה העברית העתידה לקום; התבססות היישוב בערים המעורבות; יצירת רצף טריטוריאלי בארץ; השתלטות על נתיבי תחבורה עורקיים בארץ; השתלטות על כפרים ערביים-פלסטיניים ומשלטים חשובים החולשים על סביבתם; השתלטות על שטחים, שעל-פי תוכנית החלוקה (29.11.47) אמורים היו להיכלל בשטחה של המדינה הערבית-פלסטינית.

לא צריך איפוא להיות היסטוריון חד עין וחוקר מעמיק חשוב כדי להבחין בשני מעקשים מוסריים ומהותיים אשר בליבת התוכנית האמורה: השתלטות על כפרים ערביים, ובכלל על שטחים שנועדו להוות חלק אינטגרלי מן המדינה הערבית, שאמורה היתה לקום לאור תוכנית החלוקה של נובמבר 1947, ובמלים אחרות תוכנית כיבוש וגירוש לכל דבר ועניין. כמעט בכל ספר היסטוריה קיים, נוכל להיחשף למשפט הבא, בהקשר כמובן לתוכנית ד': התוכנית התמצתה במעבר חסר תקדים ממגננה למתקפה, מהגנה נקודתית להגנה מרחבית, מתגובות טקטיות לנטילת יוזמה פעלתנית בידי "כוחותינו", ובכלל - שלב דרמטי במעבר מארגון ההגנה לצבא של מדינה עצמאית.

ואכן תוכננו הקמתן של 6 חטיבות נוספות (מעבר לזו של חטיבת הפלמ"ח), ייעודיות ותיפקודיות (גם בהיבט המרחבי-גיאוגרפי). התקיימו קורסים חשובים להכשרת סגל מפקדים לחטיבות וכן קורסים מקצועיים כמו חבלה, צליפה, נשק ומודיעין. הופנמו שיטות של הצבא הבריטי בתחומי מסגרות, תקנים, משמעת ועוד. חיים לסקוב הכניס את שיטת "תרגולת הקרב", כלומר, ביצוע אוטומטי של פעולות קרביות בשטח הלחימה ללא מחשבה. לכאורה איפוא, תוכנית של ה"טובים" מול ה"רעים", של מלחמת הישרדות - "להיות או לחדול", של להגן על מה שהובטח לנו ועוד. האומנם?

כדי להסיר את הערפל המעובה אשר עשרות שנים אינדוקטרינטיביות יצרו אותו, ובמכוון, והפכו אותו לתואם-היסטוריה, נביט בפכים מעניינים מן התוכנית עצמה (10.3.1948), יצירת טיפוחיו של הרמ"א (רמטכ"ל) - יגאל ידין - ברוח יוזמתו של דוד בן-גוריון וחבורתו.

1. מבוא

א. התעודה הנמסרת בתוכנית זו היא השתלטות על שטחה של המדינה העברית והגנה על גבולותיה, וכן גם על גושי ההתיישבות והאוכלוסייה העברית שמחוץ לגבולות ... (לא יכולתי, מטבע הדברים, להביא את כל התוכנית המלאה והמפורטת. אני מניח לכל קורא להיחשף אליה כדי לראות ששום פרט ממנה לא הוסתר בכוונת-מכוון, ואף בתום לב, מאחורי האמצעי הטכני של "שלוש נקודות").

ובהמשך

2. סעיף קטן א'

מונה המסמך את הגדרת "האויב", אשר ממנה עולה תמונה כוללת ומקפת, אשר יכולה לאמץ אל קרבה כל מי שמופקד על ביצוע התוכנית רוצה ומעוניין לכלול אותו בתוכו. כך למשל בסעיף קטן ד' (תתי-סעיפים 4 ו-5) מצוינת הפעלת לחץ כלכלי על האויב, כמו הטלת מצור למשל, וכן צמצום כושרו על-ידי "השתלטות על מרכזים מסוימים שלו".

3. סעיף קטן ב'

תחת הכותרת המלטפת של "ייצוב מערכות ההגנה והחסימות", אנו קוראים כדלקמן:

סעיף קטן 4': "פעולות נגד יישובים של האויב (האויב?), הנמצאים בתוך או בקרבת מערכת ההגנה שלנו ...

השמדת (כן, כן - בלשון זו) כפרים (שריפה, פיצוץ ומיקוש החורבות) - בעיקר לגבי יישובים שאין באפשרותנו להשתלט עליהם בקביעות (הסוגריים והכיתוב בלשון המסמך, י.ש)

פעולות ביעור והשתלטות שתיעשנה בהתאם לקווים: -
כיתור הכפר ועריכת חיפוש בתוכו. במקרה של התנגדות - השמדת הכוח המזוין וגירוש האוכלוסייה אל מעבר גבול המדינה".

4. סעיף קטן ג':

תחת הכותרת של "התבססות בערים הגדולות" (תת-סעיף 3) נכתב:

"תפיסת והשתלטות על כל השכונות הערביות הבודדות, אשר בין השטח העירוני המרכזי ובין השטח העירוני המרכזי של הערבים - באופן מיוחד על השכונות השולטות על דרכי היציאה והכניסה של הערים. ההשתלטות על שכונות אלה תבוצע בהתאם לקווים שהוסברו בקשר עם ביעורם של הכפרים. במקרה של התנגדות - תגורש האוכלוסייה לשטח העירוני המרכזי של הערבים". ("התנגדות", באיזו עוצמה? של מי? של כמה? ... י.ש.).

5. בסעיף קטן ד' (תת-סעיף 2) נכתב כך:

"כיבוש והשתלטות על אותם כפרים ערביים המהוים מחסום רציני (פירוש? - י.ש.) על אחד מעורקי התחבורה הראשיים. פעולה נגדם תיערך לפי המוסבר בסעיף המדבר על ביעור כפרים".

6. סעיף קטן ה'

תחת הכותרת של "מצור על ערי האויב" (פירוש?) מומלץ, בין השאר, לבצע הפסקת שירותים חיוניים כגון מים - "או על-ידי הפעלת גורמים כלכליים שלנו או על-ידי חבלה" (חבלה?).

לפנינו איפוא מסמך, שעוד קודם שנחשף על-ידי עיני המפקדים בשטח, ושעוד טרם ניתנו לו פרשנויות שונות, יש בו, ולו לכאורה בלבד, מסרים נוקבים של השתלטות וכיבוש שטחים, חלקם מאוכלסים, באזורים שמחוץ לגבולות החלוקה של נובמבר 1947. יתירה מזו, הוא מדבר במפורש על טיהור אתני - על גירושה הצפוי של אוכלוסייה ערבית-פלסטינית. הלשון המסמכית המורה על גירוש נוקטת כמעט במגמה גורפת, ולמי שיתקשה במהלך האירועים לבצע זאת, כמו נרמז לו, שדי אם יכתיר אותה כאוכלוסייה של אויב.

זאת ועוד - לשון המסמך המדברת על מניעת שירותים בסיסיים לאוכלוסייה המקומית, ובעיקר מים, יש בה כדי לזעזע כל בן אנוש, שמעט הומניטריות בעורקיו, ובכלל, מה אמור מפקד בשטח להבין מנוסח המסמך המורה על שריפה, פיצוץ ומיקוש החורבות. האין זה מזעזע, ולו בממד התיאורטי.

תיאורטי? סליחה! על-פי תוכנית החלוקה של נובמבר 1947 אמורה היתה המדינה העברית להשתרע על פני 14,000 קמ"ר, ואילו בפועל השתלט צה"ל על 20,000 קמ"ר נוספים, מאז תוכנית ד', כשהשטחים טוהרו מכל אוכלוסייה ערבית-פלסטינית. כ-800,000 ערבים-פלסטינים גרו בשטחים לפני שנתפסו בידי צה"ל, ומני אז נותרו כ-100,000 עם הפסקת האש. אין זאת, אלא שאת אבן הדומינו הראשונה הפילה תוכנית ד'.

מני אז, ממבצע נחשון ואילך, תרגמו היטב המפקדים בשטח, מבכירים ועד זוטרים, את הוראות תוכנית ד' מכיבוש כפרים ערביים והריסתם, כגון סריס, בית סוריק, בידו ועוד, טיהורים אתניים כמו בטבריה ובחיפה וכיוצא באלה.

תוכנית ד' נראית איפוא, על-פניה, כנקודת מפנה דרמטית בהיבט הטקטי והאסטרטגי של קרבות 1948 בלבד, אלא שזו קידשה את מגמת הכיבוש, הטיהור האתני ויתירה מזו, קברה, במבצעיות מתגלגלת, את סיכויי העם הפלסטיני לזכות במדינה משלו, כמובטח וכמצופה מתוכנית החלוקה של נובמבר 1947.
* מקור: סלוצקי, י., ספר תולדות ההגנה, עם עובד, כרך ג' (1973), עמ' 1955-1959
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=2168



http://tinyurl.com/3z8f7 @ http://www.kolhalev.com/www2/schedule.php



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום ששי ט' באייר תשס''ז    07:58   27.04.07   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  137. רן כהן = קיבוץ גן שמואל = אודי אדיב = בוגדים נתעבים !!  
בתגובה להודעה מספר 16
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 27.04.07 בשעה 08:02 בברכה, פילוביץ שחף
 
Sרון Sקד
חבר מתאריך 11.12.03
21220 הודעות יום רביעי ז' באייר תשס''ז 15:49 25.04.07


ח''כ רן כהן: קורא לבשארה להתייצב בישראל

חבר הכנסת רן כהן (מרצ) התייחס לחשדות נגד עזמי בשארה ואמר כי
"החשדות נגד בשארה כבדים, ועל פניו זה נראה חמור". בצהריים הותרו לפרסום החשדות המרכזיים נגדו:
מסירת מידע לאויב בעת מלחמת לבנון השנייה, עבירות על חוק איסור
הלבנת הון ועבירות נוספות, שטרם הותר לפרסמן.

"אני קורא לבשארה להתייצב בישראל ולתת תשובות לשאלות הקשות בשפה
העברית כפי שידע לעשות מעל בימת הכנסת", אמר כהן.
(אמנון מרנדה)

מסמך: החלטת בית המשפט הרשמית בנושא עזמי בשארה
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=102&viewmode=

אז מי הוא בשר רע ???
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=99&viewmode=

ד''ר אברהם שלום : ''לקחים מפרשת בשארה''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=95&viewmode=
אברהם שלום היה ראש השב''כ שהודח על ידי פושעי אוסלו...
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=98&viewmode=

''טיהור הנהגת המדינה ממרגלים ובוגדים''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=86&viewmode=


!! הבוגד אודי אדיב מול הבוגד יונתן פולארד !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6470&omm=39&viewmode=

מעריב: ''אני הסגרתי את הבוגד אודי אדיב''
http://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#120

אודי אדיב הבוגד מתראיין עכשיו בערוץ הכנסת !!
http://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#133

מקורות לפרשת הריגול ובגידתו של אודי אדיב = מוסא !!
http://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#134

16. השומר הצעיר: ''מעדת נעורים עד סף הבגידה'' !!!
http://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#16


צבי שילוח ז"ל,כאבי אבותיו של השמאל הישראלי כותב
בסיפרו, "שמאלנות בישראל", את הדברים הבאים....:-

לרשותכם אחדים מציטוטיו הניבחרים של העיתונאי/סופר מר צבי
שילוח ז"ל, תהי מנוחתו עדן, בסיפרו "השמאלנות בישראל" שיצא לאור לראשונה בשנת תשנ"א {1991}....:-

..."אנני מתמקד בשאלה החוצה בימנו את הציבור בארץ - עתידם של חבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים, אלא במהותו של מחנה השמאל בארץ, גלשה עדי כפירה בעיקריה של הציונות הקונסטרוקטיבית והאקטיביסטית ובחזונה המקורי, כפירה זו,שהיתה תמיד נחלתם של חוגים שוליים בתנועת העבודה, זכתה בשנים האחרונות ללגיטימציה, עד כדי טשטוש מסוכן של עצם מהותו הציונית של המחנה כולו..."

....."נאבקתי בגלישה זו והזהרתי מפניה עוד בימי פולחן סטאלין בישראל, וביתר שאת בעשרים שנה האחרונות, כשאת הסטאליניזם החליפה במחנה השמאלנים ההזדהות עם מאבקם של הערבים למען מדינה ערבית בארץ ישראל המערבית, נוספת לעשרים מדינות ערב במזרח התיכון...."
{סוף ציטוט מהספר}


4. משה שמיר: ''מנין באו - ולאן הם מוליכים?''.......
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6016&forum=gil&viewmode=all&keywords=שילוח#4

הסופר משה שמיר אמר עליו בדבר ההקדמה לסיפרו
של צבי שילוח ז"ל "שמאלנות בישראל"...:-

3. ''שמאלנות בישראל'' מאת: צבי שילוח ז''ל !!

http://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#3

***

"הספר שלפנינו הוא "אני מאשים" חריף ומעמיק גם יחד, נגד הסכנה
המוחשית של עירעור יסודות קיומנו הלאומי בארץ ישראל מצד גורמים פנימיים, המתכסים באיצטלה של רעיונות הומניסטיים נעלים.....

כגון:

"שלום", "דימוקרטיה", "שוויון", וכדומה, בעוד שלמעשה הם משרתים ומעודדים את הגרועים באויבי הערכים הללו ובעולם של היום - ארגוני העריצות והטירור הערביים, ששיתוף הפעולה בין עראפת וסאדם חוסיין
חשף את סכנתם הקטלנית לעמיהם הם ולסביבתם הקרובה והרחוקה..."..

{סוף ציטוט}



99. משה שמיר ז''ל: ''דמנו בראשכם''
http://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#99


מפלגה זו, שנקראה פק"פ (ביידיש: 'המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית'), היתה מפלגה קומוניסטית
שהופעלה ישירות ממוסקבה – וכל תכלית קיומה היתה החרבת הציונות.

דגל ישראל הוא דגל ה-פ.ק.פ
http://rotter.net/forum/gil/5167.shtml#12
83. אירגון הטרור ''הפת''ח'' מצא את ביתו במפלגת העבודה !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5180&forum=gil&omm=83&viewmode=threaded

________



לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום שני כ''ב בכסלו תשע''ד    08:49   25.11.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  160. יורם שפטל על הקשר בין השומר הצעיר לבוגדים במדינה  
בתגובה להודעה מספר 16
 
פורסם ב-18 בFeb 2013
יורם שפטל מתארח בתוכנית בוקר וטוען שרוב המוחלט של הבוגדים במדינה חונכו בשומר הצעיר. אבשלום וילן מגיב לדבריו. הדיון הועלה עקב פרשת זיגייר ו100 שנים לשומר הצעיר.

אתם תשפטו.
.
.



לחץ כאן לצפיה דרך יוטיוב

.
.
.


http://tinyurl.com/5a2yl כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   02:03   16.08.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  24. קליניקה לשיקום שמאלנים קיצוניים מאת יואב כהן  
בתגובה להודעה מספר 4
 
עובדה ידועה היא שלאחר כשלון הסכם אוסלו, חיסול הרש"פ והעמדתם לדין של פושעי אוסלו, השמאל הקיצוני בישראל נשבר שבר מוחלט.

אמנם, עבור רובם החיים לא השתנו ומצבם הכלכלי אף הוטב, לאור היציבות החדשה שהושגה באיזור (בזכות פעולות הממשלה היהודית החדשה) אך עדיין רבים מהם סבלו ממשבר נפשי גדול. בתוכם, עדיין שנאו את היהודים, ואת המדינה היהודית, ואף המשיכו לדגול ברצח בני עמם באמצעות "השלום".

אך סביבם ראו חברה יהודית משגשגת ופורחת, בניגוד לכל תחזיות האימה של מנהיגיהם. עבור רבים הדיסוננס היה חריף מדי. חלקם ירדו מן הארץ, חלק התאבדו. אך איש מהם לא שינה את דתו. וחלקם ביקשו עזרה.

עבור המיעוט הזה, המיעוט המבולבל בעל הכוונות הטובות, הקמנו את הקליניקה לשיקום שמאלנים קיצוניים הסובלים מ"אוסלומניה" (סינדרום המאופיין על ידי הרצון של יהודים החולים במחלה, לרצוח יהודים באמצעות מה שכונה בזמנו "שלום").

פרסום זה מטרתו לחשוף את פעילותנו לציבור הרחב, לספר מעט על שיטות הטיפול שלנו ועל התוצאות הטובות בסך הכל שהשגנו בזמן האחרון. אך בעיקר מטרתנו היא להחדיר לציבור את ההכרה שאוסלומניה היא מחלת נפש הניתנת לטיפול. לא צריך להתבייש בה – זה יכול היה לקרות לכל אחד מאיתנו באותה תקופה חשוכה , המכונה " הסכמי אוסלו ".

שיטת הטיפול: אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה, שהשמאלני האוטו-אנטישמי, שנדבק באוסלומניה, לא נולד כך – הוא חונך לכך בילדותו. לכן לשיטתנו יש לתקן את הילדות הפגומה, כדי שהיהודי הבוגר יוכל לחיות חיים שלמים.כיצד נעשה הדבר?

אנו פועלים בשני מישורים במקביל.

הראשון הוא הטיפול הפסיכו-דינמי, בו השמאלני משחזר את ילדותו, את חוויותיו ורגשותיו בהזדמנויות שונות. בייחוד אנו מתמקדים בחגים השונים ובפרט בליל הסדר.

מסתבר שאצל רבים (מחקר יפורסם בקרוב), ליל הסדר הוא כל כך טראומטי, שהוא יצר , בצירוף נסיבות אחרות, עמדה אנטי-יהודית חזקה ומובהקת הנטועה עמוק בחווית הבדידות המעיקה של ילד חסר אונים.

שחזור האירועים הללו הוא חיוני לתפקוד התקין של היהודי הבוגר, אך הדבר קשה מאד ואורך לעיתים שנים, עד שהמטופל מסוגל לגעת בנקודת המשבר שלו( בדרך כלל מדובר בהקראת הקושויות או, אצל רבים:
חובת אכילת הגפילטע-פיש או הקניידלעך המגעילים של סבתא) המישור השני בו אנו פועלים הוא המישור ההתנהגותי. זו בעצם גישה יהודית מובהקת, המתבטאת בעול המצוות, הנעשות גם אם אין בהן כל כוונה, בבחינת האמירה המפורסמת של מארקס : "ההוויה קובעת את התודעה".

לכן אנו מעצבים בבית המרפא שלנו אווירה יהודית קלאסית. כל העובדים הם שומרי מצוות אדוקים, והמוסד כולו מקיים בכל רגע אווירה יהודית. אנו חוגגים יחדיו את החגים, מתפללים יחדיו, מניחים תפילין בצוותא. המטופלים אינם מחוייבים כלל בפעילויות אילו.

במידה והם מעוניינים אנו מלמדים אותם את המצוות. מאחר שהם מגיעים אלינו מרצונם, וניתנת להם בחירה, ברור שכמעט כולם, כעבור זמן, מצטרפים במידה זו או אחרת להוויה היהודית של המקום. חשוב לציין שבשביל רובם זו הפעם הראשונה שהם נמצאים בסביבה המעניקה לגיטימציה לאורח חיים יהודי. משזו ניתנה, הם בדרך כלל מצטרפים בחדווה ואפילו בהקלה. כפי שאמר לי אחד המטופלים: "זה כמו לחזור הביתה לאחר גלות ארוכה."

דרך נוספת היא להביא את המטופלים שלנו אל קהילות יהודיות שונות , ולתת להם לשהות שם תקופה. בצורה זו הם רואים שאין בעצם כל הבדל בין יהודים שומרי מצוות לבינם. הם רואים משפחות דתיות עם ילדים מקיימים אורח חיים רגיל לחלוטין, כמעט זהה לשלהם ,בלי הטלויזיה כמובן, והדבר מקרב את המטופלים לזהות היהודית שלהם.

הם רואים שהיהודי הוא בן-אדם, כמו כל אחד אחר, הם מבינים שלהיות יהודי זה בסדר. זה לגיטימי. מטופל אחד אמר לי , "פעם, הייתי רואה יהודי חרדי הייתי חושב: טפיל, מניאק, גנב, עלוקה. היום אני חושב עליו כמו על בן אדם רגיל!" .

עבורו היה זה צעד גדול קדימה, ואנו בהחלט רואים בשינוי עמדות מסוג זה הישג. כך באמצעים פשוטים,ללא כפייה, אנו מרפאים יהודים רבים ומחזירים אותם לעצמם, ולעמם.

לסיכום המסר שלנו לציבור הוא: השמאלני הוא חולה נפש, הראוי לרחמים והזקוק לטיפול. אלימות, ניכור, ודחייה אינם מסייעים לו – להיפך! יש לאהוב אותו, כי הוא אחיך, ולהפנות אותו לטיפול המתאים, כדי שיוכל , בעתיד, לחיות חיים מלאים ופוריים כיהודי השלם עם עצמו.

זכרו: אפשר לטפל באוסלומניה!!

התקשרו עוד היום למוקד שלנו: 879-445-667-000 או בקרו באתר שלנו: www.cureoslomania.co.il



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   02:12   16.08.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  25. אידיאולוגיית השמאל נובעת מקבעון ומשנאה עצמית!  
בתגובה להודעה מספר 24
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 16.08.03 בשעה 02:14 בברכה, פילוביץ שחף
 
אין לה קשר לצדק !!

אנשי השמאל עם הקבעון שלהם שהסכסוך הישראלי-פלסטיני
נובע מהכיבוש, ממשיכים להתעלם מהמציאות ולחזור על דברי
השקר שלהם.

הכיבוש נובע מתוך הסרבנות הפלסטינית, חד וחלק!

כבר ב- 1947 הסכימה ישראל לתוכנית החלוקה.

ב- 2000 הציע ברק לערפאת מדינה פלסטינית על 97% מהשטחים.

ערפאת מעולם לא הציע 2 מדינות ל- 2 עמים לפי קווי 67.

ערפאת אמר לעמו שהמלחמה לא תיגמר עד כיבוש כל פלסטין.

ערפאת הסביר את החלטתו לפתוח במלחמת הטרור מ- 2 מניעים:
זכות השיבה והר הבית.

שקרי השמאל על ההתנחלויות לכל היותר פאתטיים.

הסרבנות המוחלטת של ערפאת להקמת 2 מדינות ל- 2 עמים כולל
הורדת כל ההתנחלויות בפלסטין, והחלטתו לפתוח במלחמת טרור
אילצה את ישראל אחרי שנתיים לכבוש מחדש את השטחים.

אם כך - הסרבנות האידיאולוגית הפלסטינית גרמה לכיבוש ולא הפוך.

מלחמת אוסלו פרצה כשרוב הפלסטינים חיו תחת שלטון הרשות.



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   10:21   18.08.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  26. מי הוא השמאל....??  
בתגובה להודעה מספר 25
 
דעו לכם שזה לא נכון לומר *השמאל ההוזה*. צריך הרבה תמימות כדי להאמין שהשמאל יושב לו והוזה על חלומות שוא של שלום. מה, הם באמת קשי הבנה? מה, הם באמת חושבים שעראפת רוצה שלום? מעטים מאד שנפלו ברשת של השמאל מעיזים בכלל לדמיין מצב שבו אנחנו נחיה בשלום עם הפלושטים אשר כל שהם רוצים זה לגזול את ארצנו.

הייתי מחלק את השמאל לשלושה גורמים.

1) השמאל הקיצוני
השמאל הזה יודע היטב ששלום עם הפלושטים לעולם לא יהיה, אך הם מתעקשים על האידיאולוגיה המגוחכת שלהם בגלל דברים גשמיים לחלוטין כגון הכסף הרב שהם מקבלים מהאירופאים, בעבור השירותים הנרחבים שהם עושים לאויבינו. הידיעה שבמקרה חרום הם תמיד יוכלו לברוח לארצות חוץ לארץ ולהשאיר אותנו כאן להשחט על ידי המפלצות אשר הם יצרו. השמאל הזה שעושה הכל על מנת למנוע מעם ישראל את זכותו הדמוקרטית ליצוג נאות לפי איך שהעם דורש. שרון הוא למעשה דוב עקוד במוסרות השמאל ( המשפט נגדו באירופה, החשדות הפליליות כאן בארץ... ועוד ).

2) השמאל לא שמאל
כל אלה שדיעותיהם הם לא שמאלניות כלל ועיקר אך עדין לא רואים עצמם כחלק מהימין באופן חברתי ורעיוני (מה הם מסוגלים לקבל את דיעותיהם של המתנחלים?, רוב הימנים הם צ'חצ'חים ? הימנים הם טפשים, רעל שפיזר השמאל הקיצוני) ועל כן מוכנים לוותר על ארץ ישראל ואפילו על מדינת ישראל ולו שרק לא חלילה יקרה שהימין ישלוט בכיפה, ושהאידאולוגיה של זבוטינסקי תהיה פתאום לחם חוקם.

3) כל שאר האנשים שבחרו אי פעם שמאל אך ורק מפני שרצו לדמות להם, ולו בשביל להתקבל לחברתם העשירה אך המזוהמת. אנשים אלה אין להם לא אידאולוגיה ואף פעם לא היתה להם. גם אלה שבאמת הוטעו והאמינו כל השנים לשקרי השמאל החולני.

המסוכנים שבאנשי השמאל ואלה יש בהם מן הכריזמה וחלקלקות הלשון לשקר לעם במצח נחושה, אנשים כמו פרס ושריד וברעם גם.

בקיצור אל תאמין שהשמאל באמת ובתמים מאמין בדרכו העלובה, הנפסדת, ומוגת הלב. השמאל כבר מזמן ויתר על הרעיון הציוני, ושואף לחיסולה של מדינת ישראל, בטרינספור היהודים בחלקם לאירופה ואמריקה. הוא מעונין שהערבים ישלטו על הארץ, ושחלילה לא ישאר פה עם ישראל חזק, רב עוצמה, עצמאי שכן השמאל לא רוצה להיות כאן ולא רוצה עם יהודי גאה בארץ ישראל אם הם לא כאן. השמאל לא רוצה בתרבות היהודית אותה הוא מבזה, הוא מעדיף את התרבות *הנאורה* האירופאית, לשם הוא מתכנן להתקבל בזרועות *פתוחות* . ואם הוא לא ישלוט פה בארץ, או אפילו יוכל להשפיע, הוא מעדיף שישראל לא תהיה כלל.



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   08:13   27.10.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  41. תגובה של שמאלני שהתפכח.......................  
בתגובה להודעה מספר 24
 
toncor
חבר מתאריך 2.7.02
64 הודעות 07:58 27.10.03

6. גם אני הייתי שמאלני עיוור היום ברור לי
בתגובה להודעה מספר 1

כי מלחמת העולם השלישית החלה בדיוק ב - 11.9.01 עם נפילת התאומים.
המלחמה - המערב נגד האסלם הפונדמנטליסטי שמנסה להשתלט על העולם . ישראל היא רק מדינה בדרך , "טסט קייס".
להלן ציוני דרך של המלחמה :

1. אפגניסטן - בוצע
2. כיבוש עיראק - בוצע
3. הפיכה באירן / או כיבוש - לא בוצע
4. הפיכה בסוריה / או כיבוש - לא בוצע
5. היכן שהוא פיגוע המוני באוכלוסיה מערבית באמצעות נשק לא קונבנציואלי - לא בוצע
6. הפיכה בסעודיה / או כיבוש - לא בוצע
7.כניעה

עד אז , לכל החולמים , לא תהיה מדינה לפלסטינאים , מאחר והמנהיגות המוליכה את העם הפלסטינאי עוד מאמינה ביכולתה לחסל את ישראל. היא מונחת ע"י האסלם הפונדמנטליסטי לא להיכנע ולא לותר , להמשיך להחליש את מדינת ישראל ובמיוחד את הכלכלה שלה.

הנוסחה פשוטה - ישראל הינה נכס אסטרטגי עבור המערב והעם הפלסטיני הוא נכס אסטרטגי בעבור האסלם. העם הישראלי והפלסטיני הם הקורבן של המאבק.

רק היום קראתי על כי באיטליה עתר מוסלמי לבית המשפט בבקשה להסיר צלבים מעל מוסדות ציבור , כשהוא מנצל את חוקי היסוד של הדמוקרטיה בטענה של שיויון בין הדתות. האיטלקים כעסו על החלטת בית המשפט להיעתר לבקשה וטענו 2 דברים :

1. למוסלמים אין כוונות טובות - הם מנצלים את הדמוקרטיה המערבית במטרה להשתלט על העולם המערבי.
2. היתכן כי נוצרי ידרוש בארץ אסלמית להסיר סמלי דת? האם יעתרו לבקשתו?

זה בדיוק מה שקורא כאן -

1. מדוע מערכת החינוך הפלסטינאית מסיתה נגד יהודים ?
2. מדוע אין חופש ביטוי בתקשורת הפלסטינית?
3. האם ליברמן ושו"ת יכולים להתראיין באמצעי התקשורת הפלסטינית?

ביילין ושו"ת לא קוראים את המפה, הם עדיין בחלום ואנחנו בחלום בלהות .

המזל של העולם המערבי במלחמה שבפתח (שצפוייה להתעצם) היא שיש יותר "בוגדים" בקרב החברה האיסלמית מאשר בחברה המערבית וזו גם הסיבה שהמערב צפוי להכניע את האיסלם הפונדמנטליסטי שהשתלט על מדינות ערב .
"הבוגדים" בחברה האיסלמית הם אותם אלה המשוכנעים שהאיסלם הפונדמנטליסטי מסכן את יציבות העולם כולו , כשם שגרמנים שבגדו בהיטלר חששו שהוא מסוכן לעולם ורק בזכות אותם "בוגדים" כוחות הברית הצליחו להכות בו.

החלום "מזרח תיכון חדש" של פרס יתגשם , אבל רק על חורבות המלחמה שבפתח.

לתשומת לבך.




כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   22:01   30.10.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  42. אסולין: השמאל מתקשה לקבל את דין הבוחר.......  
בתגובה להודעה מספר 41
 
20:14, 30 אוקטבר 2003 / 'ד בחשון תשס"ד

אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב הודיעה כי היא פורשת מההתאחדות הארצית על רקע "אי סדרים". שגיב אסולין יו"ר ההתאחדות הארצית אומר בתגובה: מדובר במאבק על רקע פוליטי שמאלני.


אגודת הסטודנטים באוניברסיטת ת''א הודיעה כי היא פורשת מההתאחדות הארצית, על רקע "אי סדרים כלכליים ופוליטיים".

שגיב אסולין יו"ר ההתאחדות הארצית אומר לכתבת האינטרנט של ערוץ 7 רותי אברהם כי מדובר במעשה על רקע פוליטי שמאלני של אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב.

לדבריו חברי האגודה, פעילי עבודה ומר"ץ, הפסידו את עמדת השליטה בהתאחדות הארצית ומתקשים לקבל את דין הבוחר.

"הם שלטו בהתאחדות הארצית במשך 20 שנה ועסקו בעיקר בקידום ענינים אישיים ופוליטיים ולא בקידום ענייניהם של הסטודנטים", אומר אסולין ומוסיף כי עתה לאחר הפסדם לפתע 'הכל לא תקין'".

אסולין מציין כי חברי אגודה זו לא שיתפו פעולה במאבק הסטודנטים להורדת שכר הלימוד. כמו כן יצאו כנגד קריאת ההתאחדות הארצית להחרים את הסרבנים. הם גם הוציאו לדבריו הודעה לתקשורת מטעמם בה טענו כי כי "תשתית הטרור היא ההתנחלויות".

לדבריו לפני כמה שבועות שלחה אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב מכתב אל ההתאחדות הארצית ובו הביעו את "כעסם" על "הרמיזות הפוליטיות" הטמונות לטענתם ביומנים של ההתאחדות.

מדובר אומר אסולין "בתמונה בה צולמתי במשרדי על רקע תמונתו של מנחם בגין". עוד "רמיזה" היתה פרסומת של חב"ד.

אסולין אומר עוד כי "למרות זאת, התאחדות הארצית של הסטודנטים תמשיך לייצג את הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב באשר הם ולא תגרר למאבקים פרסונליים".
http://www.a7.org/news.php?id=63829



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   04:07   16.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  53. יש שכר לפעילות מ.ר.צ + אש''ף בקמפיין המשותף...  
בתגובה להודעה מספר 24
 
שחשפתי כאן בפרום ב-14.7.2003 כסקופ בלעדי !!!
מצ"ב הקישור לסקופ בכלל ולכתבה מהערב באתר NFC...:-

141. סקופ !! מ.ר.צ + אש''ף מקפנים בארה''ב, שימו לב
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5392&omm=141&viewmode=

@ להלן: הכתבה ...:-

ארה"ב: יהודים מסייעים באירגון ועידה נגד ישראל,

ג'וזף לוין, יהודי המשמש כיועץ ב'וועדה הקוראת לצדק בפלשתין': "אנו, ביסודו של דבר, גירשנו את האנשים שגרו שם ואז התלוננו על-כך שהם שונאים אותנו. איננו מתבוננים בעצמנו בצורה הוגנת"

פעילים למען הפלשתינים מכל מדינת אוהיו, התאספו באוניברסיטת אוהיו בסוף השבוע (יום ו', 14.11.03), לוועידה הלאומית השלישית של התנועה להזדהות עם הפלשתינים. האיש שיזם וסייע לאסוף את כולם הוא יהודי.

ג'וזף לוין, המשמש כיועץ הצוות בוועדה הקוראת לצדק בפלשתין, הקבוצה המקומית המארחת את האירוע, סיפר כי הוא גדל בבית ספוג באווירה יהודית, כתלמיד ישיבה בלוס אנג'לס. לוין כמעט והיגר לישראל בשנות ה-70 המוקדמות, אך לאחר שקרא יותר על העימות הישראלי-פלשתיני, אומר לוין שהגיע למסקנה כי ישראל עליה למד כילד, היא "ישראל המיתולוגית". כיום הוא מגדיר עצמו אתאיסט ומשמש מרצה לפילוסופיה במדינת אוהיו.

"היו לנו קשה לראות את עצמנו, כאדם הלבן, המדכא את התושבים הערביים", אמר לוין. "אנו, ביסודו של דבר, גירשנו את האנשים שגרו שם ואז התלוננו על-כך שהם שונאים אותנו. איננו מתבוננים בעצמנו בצורה הוגנת", הוסיף.

לוין חולק את תחושותיו עם יהודים נוספים המגוייסים לתנועה. אורה וייס (22), חברה פעילה בקבוצה היהודית נגד הכיבוש הישראלי, שבסיסה בניו-יורק, עבדה עם לוין בכדי להקים את הוועדה לצדק כשהיתה סטודנית במדינת אוהיו.

וייס, בתו של רב ומחנך יהודי במדינת סינסינטי, אמרה כי הקהילה שלה ומאוחר יותר גם משפחתה האשימו אותה כבוגדת, מלאה בשנאה עצמית וכן בשטיפות מוח, כשהחלה להרחיב את הדרך בה ראתה את הרעיון של צדק חברתי, וכללה בו גם את נושא הפלשתינים ואת האחריות שיש למדינה על מעשיה.

וייס, שסייעה באירגון הוועידה בסוף השבוע, אמרה כי האירגון מונה כבר 100 חברים שהצטרפו בשנה האחרונה. הן לוין והן וייס אמרו, כי יהדותם עוזרת להם לגשר על חילוקי הדעות בין הפלשתינים והישראלים.

לוין אמר עוד, כי הוא מנסה להגיע לידי כך שהתנועה למען הפלשתינים, תצא בהצהרה המגנה בצורה חד-משמעית את התקיפות על אזרחים בשני הצדדים, וכי הוא מקווה כי היהודים יכירו בתנועה למען הפלשתינים
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-34043-00.html?tag=4-01-20



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   05:53   30.12.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  66. !! השמאל חוצה גבולות !!!  
בתגובה להודעה מספר 53
 
השמאל חוצה גבולות!!!
29/12/2003
מאת: אברהם שרון
lilach_s@terraflex.co.il

הניסיון להתנכל לגדר במטרה להפילה, כמוהו כסירוב למלא פקודה: הסרבנים והמפגינים מערערים את בסיס ההסכמה הלאומי. הם חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ובחתירם הם מסכנים את עצם קיומה. אני קובע זאת בכאב ובצער כאיש שמאל.

התוצאה המזוויעה של הפגנת "פעילי השמאל" - עם מרכאות ובלעדיהן - נגד גדר ההפרדה לא יכולה לעמעם את חומרת המעשה, אשר הירי באש חיה (סליחה, מישהו מכיר אש מתה?) ירי שגוי, בלתי מוצדק וייתכן אף שהוא בלתי חוקי, הנחה שבוודאי תיחקר בימים הקרובים, היה תגובה עליו.

מותר להפגין נגד הגדר אבל אסור תכלית איסור לנענע אותה ולגזור אותה בכוונת מכוונים לבטל אותה כליל.

הניסיון להתנכל לגדר במטרה להפילה כמוהו כסירוב למלא פקודה: הסרבנים והמפגינים מערערים את בסיס ההסכמה הלאומי. הם חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ובחתירם הם מסכנים את עצם קיומה.

מחר, חלילה, יקומו מי שנקעה נפשם מתשלום באוטובוס והם יעשו לעצמם שבת ביום של חול. מחר גם - ואם לא מחר אז מחרתיים - יחליטו אנשים לא לשלם מסים.

חשוב לשוב ולהדגיש שאין בדברים האלה משום הקלת ראש הן בחומרת עצם פציעתו של "פעיל השמאל", גיל נעמתי, והן בפציעתו הפיסית החמורה. הוא לא היה אמור להיירות. הוא לא היה אמור להיפצע. לכל היותר היה מקום - אולי אף הכרח בנסיבות העניין, במקום ובשעה ההם - לפזר את ההפגנה באמצעות רימון עשן או רימון הלם, או, אולי, באמצעי חריף מספיק אחר ובלבד שתינצר האש החיה, האש הפוצעת והעלולה, בוודאי, להרוג. החסרי אמצעים לפיזור הפגנות אנחנו? היכן מאופסנים כדורי הגומי (שאף פגיעתם רעה כשלעצמה) במקום ובזמן שבו היה, לכאורה, סביר להשתמש בהם?

אף כי אני מבין את מניעי המפגינים וביני לביני אפילו מזדהה עמם, אני מגנה בתוקף את האופן שבו ניסו להביא לידי ביטוי את מחאתם נגד הגדר; את החוצפה אשר מכוחה, מתוקפה ומתעוזתה הרטיטו את הגדר ואיימו לקרוע אותה, אולי אף להפיל קטע ממנה.

את המעשה החמור של המפגינים מחמירה עוד יותר סמיכותו לפיגוע הרצחני שהיה בכביש גהה פחות מ-100 שעות ממועד קיום ההפגנה - רצח שהיה עשוי להימנע אילו דווקא היתה גדר הפרדה, אותה גדר אשר עצם קיומה קומם והכעיס את "פעילי השמאל", עד כדי מימוש כוונתם להתנכל לה.

השמאל בישראל (זה אשר בעברית מדוברת - מלוהג ונהגה
"אסמול") שגם אני, הזוטר שבפעיליו, מהווה עצם מעצמותיו, בשר מבשרו ולא אחת - אחד מחותמי עצומותיו המצועצעות והמצויצות בערבסקות הלשוניות המרהיבות ובסללומים המילוליים של מיטב סופרינו) חוצה לאחרונה קווים אדומים. השמאל המיליטנטי מרחיק לכת בניצולו את סף הסובלנות של החברה. בואו ננסח זאת כך: הוא מגזים. הוא נסחף. הוא מבקש להכשיר מעשים שאינם לגיטימיים.
סירוב למלא פקודה צבאית הוא חמור. ניסיון לחורר ולפורר גדר הפרדה הוא חמור.

אם יימשכו מעשיו הבלתי אחראים של השמאל הוא עלול להיות מוקע כשוליים סהרוריים ובכך להשניא עצמו על מי שכם כיום מתקשה לאהוד אותו.

עם כל הצער והכאב אני אומר היום לאחים למאבק: מי שלוקח את החוק לידיו עלול למצוא עצמו לא רק מוגדר כמפר חוק אלא צפוי להיענש על-פיו.

אל תסתהררו, חברים.
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-4403-00.html?tag=5-48-37



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   06:09   07.03.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  82. קריאה לא לשתף פעולה עם חיים יבין בסרט שיקרי ומגמתי....  
בתגובה להודעה מספר 66
 
קריאה לא לשתף פעולה עם יבין
18:12, 3 מרץ 2004 / י' באדר תשס"ד

חיים יבין מכין סרט על המתנחלים וטוען כי לא רק אנשי שמאל מובהקים ייעצו בהכנתו אלא גם אנשי ימין כישראל הראל. הראל: לא היו דברים מעולם.


מתחדשות הקריאות לא לסייע לסרטו המתוכנן של חיים יבין על המתנחלים. דובר המועצה האיזורית חוף עזה , ערן שטרנברג וגורמים נוספים בהנהגת המתיישבים שם, קוראים לציבור שלא להתראיין לאיש הטלוויזיה חיים יבין, במסגרת הצילומים שהוא עושה לצורך סידרה טלוויזיונית בערוץ 2 על המתנחלים.

בכרוזים שפרסם שטרנברג נטען שמאחר שיבין שכר כיועצים את שרותיהם של עקיבא אלדר ועדית זרטל, המחזיקים בדעות שמאל רדיקליות, ברור מראש שהסידרה תהיה מוטה נגד המתנחלים ולכן אין לשתף עימו פעולה.

יבין, מצידו, התקשר הבוקר לראש המועצה האזורית חוף עזה, אבנר שמעוני, ביקש את שיתוף הפעולה שלו וניסה לשכנעו שהסרט יהיה הוגן. ואולם ככל הידוע אנשי חוף עזה לא השתכנעו והם עומדים בקריאתם לציבור שלא להיעתר לבקשות הראיון של יבין. מחר אמור יבין לבוא לשם ולצלם.

יבין, בראיון ליומן הצהריים של ערוץ 7 ביקש להוכיח כי לא רק גורמי שמאל מובהקים ייעצו להכנתו של הסרט אלא גם ראשי המתנחלים שותפים לעיצובו. הוא גם טען שהסרט יהיה "מאוזן על פי כל הכללים".הוא ציין את שמותיהם של פנחס וולרשטיין בנצי ליברמן וישראל הראל כמי שמסייעים לסדרה באופן שוטף.

יבין נשאל האם יהיה לסדרה יועץ שאוהד את המתנחלים אשר ילווה אותה לכל אורכה, בדומה למעמדם של זרטל ואלדר. בתגובה הזכיר לא אחת את העיתונאי והפובליציסט ישראל הראל, איש עופרה. וטען שמעמדו בסדרה אינו של מרואיין מהמניין אלה של מי שמלווה את הסרט ומייעץ להכנתו. "כמו היועצים אלדר וזרטל יש גם אנשים כמו ישראל הראל" אמר יבין. הוא קרא לשטרנברג לחזור בו "משום שכך לא מתנהגים בעולם התקשורת" ולשתף פעולה עם הסדרה. יבין טען עוד כי טועה דובר המועצה האזורית עזה כשהוא מתכוון שלא להשתתף בסרט, משום שבכך לא תישמע דעתם של המתנחלים בסרט.

ביומן הצהרים נשאל הראל האם נכונה טענת יבין כי גם הוא משמש כיועץ בהכנת הסדרה. הראל אמר בתגובה "לא היה ולא נברא, ומי שטוען זאת איננו דובר אמת". לדבריו, הוא אמנם התבקש ליטול חלק מסויים בסרט אולם משהתבררה לו זהות יועציו, עדית זרטל ועקיבא אלדר, התנגד לכך. "זה פשוט בלתי אפשרי שסרט שבו עדית זרטל, שכתבה ספר פוסט ציוני ועקיבא אלדר יועצים לו יהיה סרט הגון שישמור על שוויון".

עוד אמר הראל כי הוא תומך בהחלטת הדובר, שטרנברג, שלא ליטול חלק, ולא לשתף פעולה עם סרט מוטה מראש כדוגמת זה, אותו מכין יבין.

הדובר ערן שטרנברג דחה את הביקורת אותה הפנה כלפיו חיים יבין ואמר כי "כל הבדיקות מעלות שהסרט יהיה מגמתי ולא יביא ברכה למתנחלים. זרטל משתייכת ל'נשים בשחור' ואלדר הוא שכיר של ארגון אמריקאי שלא אוהד את ההתנחלויות. אני לא רוצה שראיון איתי יעבור דרך הפילטר של יבין זרטל ואלדר". שטרנברג שב על עמדתו כי מבחינה מקצועית אין לשתף פעולה עם יבין וצוותו.
(ש)
http://a7.org/news.php?id=73248




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   22:40   04.04.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  85. ערפאת נפגש בלשכתו עם פעיל השמאל הישראלי אורי דיוויס  
בתגובה להודעה מספר 53
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 04.04.04 בשעה 22:45 בברכה, פילוביץ שחף
 
yoske
חבר מתאריך 25.11.03
1143 הודעות 21:58 04.04.04

ערפאת נפגש בלשכתו עם פעיל השמאל הישראלי אורי דיוויס

דיווח: ערפאת נפגש בלשכתו עם פעיל השמאל אורי דיוויס

יו''ר הרשות יאסר ערפאת נפגש הערב בלשכתו עם פעיל השמאל הישראלי, ד''ר אורי דיוויס. כך מדווחת סוכנות הידיעות הפלשתינית. לפי הדיווח, דיוויס העומד בראש עמותת ''אל-בית'', שמע מיו''ר הרשות עדכונים על ההתפתחויות האחרונות.
http://www.maariv.co.il/channels/0/ART/683/560.html


אורי דיוויס = ד''ר יוסי ביילין, אורי דיוויס הבן של....
"הלורד היהודי האנגלי"....

פלסטינים ניסו לפוצץ אירוע של קק"ל ביוהנסבורג

פרצו לאולם בו הציגה קק"ל פרויקטים, והתעמתו עם השוטרים. לפני ההפגנה לחץ מנכ"ל המשרד לשיתוף פעולה אזורי את ידו של פארוק קאדומי
דיאנה בחור

עשרות פלסטינים, ביניהם קרובי משפחתו של מרואן ברגותי, ניסו לפוצץ היום (ד') אירוע של הקרן הקיימת בוועידת כדור הארץ ביוהנסבורג, והתעמתו עם כוחות הביטחון.

במהלך כינוס במהלכו הציגה קק"ל את הפרויקטים שלה בתחום הייעור נכנסה קבוצת פלסטינים לתוך האולם שבו התקיים האירוע כשהם צועקים "מדינת ישראל – מדינת אפרטהייד".

המשטרה המקומית הגיעה כדי לפנות את המפגינים מהמקום והתפתח עימות בין חלק מהמפגינים למשטרה. בין המפגינים היה גם אורי דיוויס, ישראלי לשעבר הנחשב קיצוני בדעותיו האנטי ישראליות. המפגינים הוצאו מהאולם על ידי המשטרה.

אתמול ערכו נציגים פלסטינים מסיבת עיתונאים בוועידה אשר בה טענו כי מדיניות הקרקעות של הקק"ל משרתת את מדיניות האפרטהייד של ישראל. במסיבת העיתונאים תקפו דוברים פלסטינים בחריפות את הפקעת הקרקעות וההתנחלויות הישראליות.

פלג רשף, יו"ר התאחדות הסטודנטים העולמית, אמר כי ההפגנה הפלסטינית היא "ניסיון למחטף ולפוליטיזציה של ועידה מקצועית לטובת התעמולה הפלסטינית".

נועם כץ, דובר משלחת משרד החוץ ביוהנסבורג, אמר כי "מצער שבוועידה של איכות הסביבה שנועדה לקדם אווירת שלום ושיתוף פעולה, הפלסטינים מחפשים בכוח להתעמת. הדברים הללו מנוגדים לרוח אירועים אחרים בוועידה שמבטאים שיתוף פעולה והידברות בין גורמים ישראלים לגורמים ערבים ופלסטינים".

לחיצת יד עם פרוק קדומי

בתוך כך, מג'לי והבה, מנכ"ל המשרד לשתוף פעולה איזורי לחץ ביוהנסבורג את ידו של פרוק קדומי, ראש המחלקה המדינית של אש"ף, ממתנגדי הסכם אוסלו. ייתכן שהשניים ייפגשו, לבקשתו של קדומי.

(28.08.02, 14:45)
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2087794,00.html




http://www.bambili.com/bambili_news/katava_main.asp?news_id=950&sivug_id=1




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   02:58   27.02.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  130. פעילי מ.ר.צ/יח''ד ממשיכים לבגוד במדינת ישראל בארה''ב!!  
בתגובה להודעה מספר 53
 
JosephNYC
חבר מתאריך 1.3.03
197 הודעות 01:58 27.02.05

מחזה מרגיז בניו יורק

היום בבוקר, ירדתי מהבית לקנות קפה למטה לאחר לילה ללא שינה כשאנחנו מנסים לברר אם כולם בסדר בארץ, והאם מישהו נפגע בפיגוע אתמול בתל אביב.
הגועל שתקף אותי כשראיתי את המחזה הבא קשה לתאור...

מתחת לבית חולים יהודי (בית ישראל) בלב UNION SQUARE באמצע ניו יורק, שעות ספורות לאחר פיגוע דמים שהרג אנשים והרס משפחות, עומדת חבורת ישראלים וערבים עם שלט ענק הקורא לשחרור פלסטין...

אני יודע, נכון זכותם להפגין, מבחינתי לעומת זו - זהו ריקוד על הדם.
עצוב מאוד לראות את זה כאן.

מצטער על איכות התמונות - צולמו בפלאפון.



http://tinyurl.com/4z4ct



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   18:17   23.01.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  124. להיות שמאלני זה...  
בתגובה להודעה מספר 24
 
בגד כפת
חבר מתאריך 7.10.03
1852 הודעות 17:58 23.01.05

להיות שמאלני זה...

להיות שמאלני זה להדביק סטיקר "שלום" על האוטו ולחתוך את שאר הנהגים מהנת"צ.

להיות שמאלני זה להחרד כששומעים על פיגוע ירי ולהרגע כשהנפגעים הם מתנחלים.

להיות שמאלני זה ללעוג למתנחלת עם 5 ילדים ואז לצאת לסיבוב בכיכר המדינה עם 5 פקינזים.

להיות שמאלני זה לרתוח על החרדים שלא מתגייסים ולהשתחרר על קב"ן.

להיות שמאלני זה לצעוק על גזעני הימין ולחטא את היד באקונומיקה בריח סחלבים אחרי לחיצת יד לערבי.

להיות שמאלני זה להגיד שאף אחד לא ילמד אותך מה זה אהבת הארץ ולהוציא דרכון גרמני ליתר ביטחון.

להיות שמאלני זה להיות צמחוני ולרחם על תרנגולות אך להעריץ רבי מרצחים דוגמת יאסין וערפאת.

להיות שמאלני זה לקרוא למתנחלים "גוזלי אדמות" מהווילה בעין הוד שלפני 48 היתה בית המוכתר.
להיות שמאלני זה להיות אחוז אחד במדינה ו 99 בתקשורת.

להיות שמאלני זה להאמין בצה"ל אבל לקרוא לילד "שון" למקרה שהערבים ינצחו ונצטרך לגור בחו"ל.

להיות שמאלני זה לקלל את ביבי שמפקיר את החלשים ולסגור את החלון של הפג'ארו לקבצן ברמזור.

להיות שמאלני זה לתלות עיניים מעריצות בתרבות ערב ולזלזל בצ'חצ'חים של מרכז הליכוד.

להיות שמאלני זה להעדיף את החומוס בדמשק על פני רמת הגולן.

להיות שמאלני זה לרתוח כשהימין מחלל את זכר השואה ולהעדיף להדחיק מי כינה את חיילנו "יודונאצים".

להיות שמאלני זה לקרוא למתנחלים "פנאטים משיחיים" ולצאת למלחמה בשל סגירת מקדונלד'ס בשבת.

להיות שמאלני זה למלא את המוסף לשבת של "ידיעות" בשנאה למתנחלים ולהתגאות בפלורליזם.

להיות שמאלני זה להגיב בזעם לכתבות על מתנחלים הנצמדים לקרקע מאינטרנט קפה באירופה.

להיות שמאלני זה לחשוב שמי שכותב "סמולני" עושה זאת בשל שגיאות כתיב.
להיות שמאלני זה להגיד "טוב, הם בחרו לגור שם" כשמדווחים על רצח אם וארבעת ילדיה.

להיות שמאלני זה לחשוב ש"התקווה" זה שיר שמנגנים לפני משחקים של הפועל ת"א באירופה.

להיות שמאלני זה להיות מוכן לויתורים כואבים ולתבוע את השכן בגלל ענף עץ פיקוס שפלש מחצרו.

להיות שמאלני זה לשלם בשוק 12 ₪ כשמבקשים ממך 10 ולחשוב שאתה מסוגל לנהל מו"מ עם הערבים.

להיות שמאלני זה ללעוג לשמות כמו גבעת הדגן ומעלה לבונה אבל לקרוא לכל מטר מרובע ע"ש רבין.

להיות שמאלני זה לעשות טקס אלטרנטיבי ביום השואה בו איש הSS הוא מג"בניק במחסום.

להיות שמאלני זה לדאוג לערכי שוויון דמוקרטיים ולהעסיק עובדים זרים בפחות משכר מינימום.

להיות שמאלני זה ללעוג לדתיים משיחיים אך לצפות בכל יום לעליית מדד הדאו ג'ונס אף אם יתמהמה.

להיות שמאלני זה להתחתן 3 פעמים בקפריסין ולהתגרש 4 פעמים ברבנות.
להיות שמאלני זה שאבא שלך המציא את המושג "נפולת של נמושות" ואתה בכלל גר באמריקה.

להיות שמאלני זה למכור קרקעות ציבוריות כהרחבה בקיבוצים ולהטיף נגד "קדושת האדמה".

להיות שמאלני זה להגיד שיש עוד אפשרויות לשרת את המדינה מבלי להתגייס ולהנחות את "אקזיט".

אבל יותר מכל, להיות שמאלני, זה להוכיח את תיאורית ההרס העצמי שגילה פרויד.



http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   08:21   28.01.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  126. להיות שמאלני זה... גזור ושמור  
בתגובה להודעה מספר 24
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 03.03.05 בשעה 19:09 בברכה, פילוביץ שחף
 
אלי זכרון יעקב
חבר מתאריך 26.9.03
418 הודעות 08:02 28.01.05

להיות שמאלני זה... גזור ושמור

להיות שמאלני זה...

להיות שמאלני זה להדביק סטיקר "שלום" על האוטו ולחתוך את שאר הנהגים מהנת"צ.
להיות שמאלני זה להחרד כששומעים על פיגוע ירי ולהרגע כשהנפגעים הם מתנחלים.
להיות שמאלני זה ללעוג למתנחלת עם 5 ילדים ואז לצאת לסיבוב בכיכר המדינה עם 5 פקינזים.
להיות שמאלני זה לרתוח על החרדים שלא מתגייסים ולהשתחרר על קב"ן.
להיות שמאלני זה לצעוק על גזעני הימין ולחטא את היד באקונומיקה בריח סחלבים אחרי לחיצת יד לערבי.
להיות שמאלני זה להגיד שאף אחד לא ילמד אותך מה זה אהבת הארץ ולהוציא דרכון גרמני ליתר ביטחון.
להיות שמאלני זה להיות צמחוני ולרחם על תרנגולות אך להעריץ רבי מרצחים דוגמת יאסין וערפאת.
להיות שמאלני זה לקרוא למתנחלים "גוזלי אדמות" מהווילה בעין הוד שלפני 48 היתה בית המוכתר.
להיות שמאלני זה להיות אחוז אחד במדינה ו 99 בתקשורת.
להיות שמאלני זה להאמין בצה"ל אבל לקרוא לילד "שון" למקרה שהערבים ינצחו ונצטרך לגור בחו"ל.
להיות שמאלני זה לקלל את ביבי שמפקיר את החלשים ולסגור את החלון של הפג'ארו לקבצן ברמזור.
להיות שמאלני זה לתלות עיניים מעריצות בתרבות ערב ולזלזל בצ'חצ'חים של מרכז הליכוד.
להיות שמאלני זה להעדיף את החומוס בדמשק על פני רמת הגולן.
להיות שמאלני זה לרתוח כשהימין מחלל את זכר השואה ולהעדיף להדחיק מי כינה את חיילנו "יודונאצים".
להיות שמאלני זה לקרוא למתנחלים "פנאטים משיחיים" ולצאת למלחמה בשל סגירת מקדונלד'ס בשבת.
להיות שמאלני זה למלא את המוסף לשבת של "ידיעות" בשנאה למתנחלים ולהתגאות בפלורליזם.
להיות שמאלני זה להגיב בזעם לכתבות על מתנחלים הנצמדים לקרקע מאינטרנט קפה באירופה.
להיות שמאלני זה לחשוב שמי שכותב "סמולני" עושה זאת בשל שגיאות כתיב.
להיות שמאלני זה להגיד "טוב, הם בחרו לגור שם" כשמדווחים על רצח אם וארבעת ילדיה.
להיות שמאלני זה לחשוב ש"התקווה" זה שיר שמנגנים לפני משחקים של הפועל ת"א באירופה.
להיות שמאלני זה להיות מוכן לויתורים כואבים ולתבוע את השכן בגלל ענף עץ פיקוס שפלש מחצרו.
להיות שמאלני זה לשלם בשוק 12 ₪ כשמבקשים ממך 10 ולחשוב שאתה מסוגל לנהל מו"מ עם הערבים.
להיות שמאלני זה ללעוג לשמות כמו גבעת הדגן ומעלה לבונה אבל לקרוא לכל מטר מרובע ע"ש רבין.
להיות שמאלני זה לעשות טקס אלטרנטיבי ביום השואה בו איש הSS הוא מג"בניק במחסום.
להיות שמאלני זה לדאוג לערכי שוויון דמוקרטיים ולהעסיק עובדים זרים בפחות משכר מינימום.
להיות שמאלני זה ללעוג לדתיים משיחיים אך לצפות בכל יום לעליית מדד הדאו ג'ונס אף אם יתמהמה.
להיות שמאלני זה להתחתן 3 פעמים בקפריסין ולהתגרש 4 פעמים ברבנות.
להיות שמאלני זה שאבא שלך המציא את המושג "נפולת של נמושות" ואתה בכלל גר באמריקה.
להיות שמאלני זה למכור קרקעות ציבוריות כהרחבה בקיבוצים ולהטיף נגד "קדושת האדמה".
להיות שמאלני זה להגיד שיש עוד אפשרויות לשרת את המדינה מבלי להתגייס ולהנחות את "אקזיט".

אבל יותר מכל, להיות שמאלני, זה להוכיח את תיאורית ההרס העצמי שגילה פרויד.

להיות שמאלני זה...
http://rotter.net/User_files/forum/gil/422744b03f679166.html

להיות שמאלני זה להדביק סטיקר "שלום" על האוטו ולחתוך את שאר הנהגים מהנת"צ.

להיות שמאלני זה להיחרד כששומעים על פיגוע ירי ולהירגע כשהנפגעים הם מתנחלים.

להיות שמאלני זה ללעוג למתנחלת עם 5 ילדים ואז לצאת לסיבוב בכיכר המדינה עם 5 פקינזים.

להיות שמאלני זה לרתוח על החרדים שלא מתגייסים ולהשתחרר על קב"ן.

להיות שמאלני זה לצעוק על גזעני הימין ולחטא את היד באקונומיקה בריח סחלבים אחרי לחיצת יד לערבי.

להיות שמאלני זה להגיד שאף אחד לא ילמד אותך מה זה אהבת הארץ ולהוציא דרכון גרמני ליתר ביטחון.

להיות שמאלני זה להיות צמחוני ולרחם על תרנגולות אך להעריץ רבי מרצחים דוגמת יאסין וערפאת.

להיות שמאלני זה לקרוא למתנחלים "גוזלי אדמות" מהווילה בעין הוד שלפני 48 היתה בית המוכתר.

להיות שמאלני זה להיות אחוז אחד במדינה ו 99 בתקשורת.

להיות שמאלני זה להאמין בצה"ל אבל לקרוא לילד "שון" למקרה שהערבים ינצחו ונצטרך לגור בחו"ל.

להיות שמאלני זה לקלל את ביבי שמפקיר את החלשים ולסגור את החלון של הפג'ארו לקבצן ברמזור.

להיות שמאלני זה לתלות עיניים מעריצות בתרבות ערב ולזלזל בצ'חצ'חים של מרכז הליכוד.

להיות שמאלני זה להעדיף את החומוס בדמשק על פני רמת הגולן.

להיות שמאלני זה לרתוח כשהימין מחלל את זכר השואה ולהעדיף להדחיק מי כינה את חיילנו "יודונאצים".

להיות שמאלני זה לקרוא למתנחלים "פנאטים משיחיים" ולצאת למלחמה בשל סגירת מקדונלד'ס בשבת.

להיות שמאלני זה למלא את המוסף לשבת של "ידיעות" בשנאה למתנחלים ולהתגאות בפלורליזם.

להיות שמאלני זה להגיב בזעם לכתבות על מתנחלים הנצמדים לקרקע מאינטרנט קפה באירופה.

להיות שמאלני זה לחשוב שמי שכותב "סמולני" עושה זאת בשל שגיאות כתיב.

להיות שמאלני זה להגיד "טוב, הם בחרו לגור שם" כשמדווחים על רצח אם וארבעת ילדיה.

להיות שמאלני זה לחשוב ש"התקווה" זה שיר שמנגנים לפני משחקים של הפועל ת"א באירופה.

להיות שמאלני זה להיות מוכן לויתורים כואבים ולתבוע את השכן בגלל ענף עץ פיקוס שפלש מחצרו.

להיות שמאלני זה לשלם בשוק 12 ₪ כשמבקשים ממך 10 ולחשוב שאתה מסוגל לנהל מו"מ עם הערבים.

להיות שמאלני זה ללעוג לשמות כמו גבעת הדגן ומעלה לבונה אבל לקרוא לכל מטר מרובע ע"ש רבין.

להיות שמאלני זה לעשות טקס אלטרנטיבי ביום השואה בו איש הSS הוא מג"בניק במחסום.

להיות שמאלני זה לדאוג לערכי שוויון דמוקרטיים ולהעסיק עובדים זרים בפחות משכר מינימום.

להיות שמאלני זה ללעוג לדתיים משיחיים אך לצפות בכל יום לעליית מדד הדאו ג'ונס אף אם יתמהמה.

להיות שמאלני זה להתחתן 3 פעמים בקפריסין ולהתגרש 4 פעמים ברבנות.

להיות שמאלני זה שאבא שלך המציא את המושג "נפולת של נמושות" ואתה בכלל גר באמריקה.

להיות שמאלני זה למכור קרקעות ציבוריות כהרחבה בקיבוצים ולהטיף נגד "קדושת האדמה".

להיות שמאלני זה להגיד שיש עוד אפשרויות לשרת את המדינה מבלי להתגייס ולהנחות את "אקזיט".

אבל יותר מכל, להיות שמאלני, זה להוכיח את תיאורית ההרס העצמי שגילה פרויד.



http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   14:07   22.05.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  132. דיוקנו של שמאלן מצוי  
בתגובה להודעה מספר 126
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 25.07.12 בשעה 17:07 בברכה, פילוביץ שחף
 
דיוקנו של שמאלן מצוי
מאת: גורי גרוסמן

השמאלן המצוי נראה בדיוק כמוך הימני המצוי. הוא חף מכל מאפיינים חיצוניים: חסר זנב, וגם אוזניים ארוכות אין לו. הוא יכול להיות בן משפחתך הקרוב ביותר, חברך מילדות, או השכן שממול. היות והוא כמעט עצמך ובשרך, דעותיו משגעות אותך, ולכן נואשת זה מכבר מלהיסחף לוויכוחים פוליטיים עמו.

להלן קוים לדמותו,ועיקרי האני מאמין שלו:

1967 - השנה בה החל הקונפליקט: השמאלן המצוי מאמין כי הסכסוך עם הפלשתינים ראשיתו בשנת-1967, במלחמת ששת הימים. כל שקדם לתאריך הזה הוא בבחינת פרה-היסטוריה, תקופה קדומה המעניינת רק את הגיאולוגים.

הנודניקים, המזכירים את פרעות חברון משנת 1929, כשפורעים ערבים רצחו כ-70 יהודים חסרי ישע, אינם אלא טרחנים וישישים סניליים.

הס מלהזכיר את מאורעות 1936-1939, פרעות בהם נטבחו מאות יהודים. 6,000 חללי מלחמת השחרור, גם הם נכללים באותה תקופה פרה-היסטורית טרום קונפליקט.

כידוע, הניצחון במלחמת הקוממיות לא איפשר מנוחה על זרי הדפנה, רצח היהודים נמשך. שנות ה-50 היו ימי הפידאיון (החמאס של אותם ימים), כשנרצחו למעלה מ-1,000 אזרחים. מכוניות שעלו לירושלים הותקפו בשעות הלילה ונאלצו להגיע לבירה בשיירות.

בשנת 1964, התמסדו הרוצחים וייסדו את הארגון לשחרור פלשתין, אותו ארגון רצחני המקיז את דמנו עד היום. הכול התחיל כזכור, בימים הרחוקים של טרום קונפליקט!!!

הכיבוש אשם: השמאלן המצוי הוא אדם מאושר ושמח בחלקו. וכל כך למה? משום שהוא בטוח, כי לכל תחלואי המדינה, יש תרופת פלא שהיא "די לכיבוש". אם יפסק הכיבוש תיבלם מאליה ההשתוללות בכבישים, הסכינאות במועדונים, האבטלה, העוני, העבריינות, רמת החינוך תעלה ויתבטלו הפערים החברתיים.

אולם, מתעוררת השאלה מהו "כיבוש?" האם כיבושם משכבר הימים של יפו, חיפה, עכו, רמלה,נצרת, שיך-מוניס ועוד כ-450 יישובים ערביים במלחמת השחרור מוגדרים כ"כיבוש", או שמא הכיבוש של שנת 1967, שבא באיחור של 19 שנה, הוא "הכיבוש" במלוא מובן המילה?

מעניין שלפלשתינים אין כל התלבטויות בנושא הגדרתו של הכיבוש. הם מגדירים אותו חד משמעית, כמו במילון וקוראים לו גם "נכבה".הבידול לתאריכים הוא פטנט מבית מדרשו של השמאלן הישראלי המצוי.

פליטים: השמאלן המצוי מגדיר כפליטים רק את הפלשתינים שגורשו/ברחו מבתיהם במלחמת השחרור. אין כל משמעות לכך שמזה 57 שנים פליטותם מונצחת ברוב חרפה במחנות הפליטים הדחוסים ומשמשים פצצה מתקתקת נגד מדינת ישראל.

כשלעומתם, יותר ממיליון פליטים יהודים נטשו את בתיהם ורכושם במדינות ערב, ועלו חסרי כל לישראל. כאן הם נקלטו במחנות פליטים שכונו באותם ימים "מעברות". אולם, פליטותם לא שימשה כלי ניגוח פוליטי, נהפוך הוא: ישראל עשתה את כל המאמצים כדי שפליטותם תהייה זמנית ככל האפשר. פליטות זאת הייתה בתקופת האבן, לכן מצוקתם זניחה ואינה נחשבת, ואובדן רכושם נשכח.

הסכנה הדמוגרפית: השמאלן המצוי בטוח כי "הסכנה הדמוגרפית" מצויה רק מעברו המזרחי של ה"קו הירוק". בעוד שמיליון ורבע ערבים אזרחי ישראל, המגדירים את עצמם בגאווה כפלשתינים, ומתגוררים מעברו המערבי של אותו "קו ירוק", אינם מהווים כלל "סכנה דמוגרפית". המסקנה: כשנחזור ל"קו הירוק", תתבטל מאליה "הסכנה הדמוגרפית".

התיישבות והתנחלות: היות שכל מה שקדם ל-1967 הוא פרה היסטוריה, קל מאוד להבדיל בין שני סוגי ההתיישבות. הראשונה והלגיטימית היא זו שהוקמה על-ידי ממשלות ישראל לפני 1967 . השנייה והבלתי לגיטימית היא אותה התיישבות, שהוקמה אף היא בעקבות החלטה של ממשלות ישראל אך באיחור של 19 שנים ב-1967. כתוצאה מאותה אפליה תמוהה, כל מה שנבנה קודם 1967 מוגדר "התיישבות", וכל מה שאחריה מוגדר "התנחלות". למה? ככה! לשמאלן המצוי פתרונים.

בשל אותו כפל לשון תמוה, ההתנחלות היא מוקצה מחמת מיאוס-אם כל חטאת, תושביה אינם מתיישבים כשרים אלא מתנחלים טרפים (למרות שרובם חובשים כיפות) יש לעקרם מבתיהם בהזדמנות הראשונה, וטובה שעה אחת קודם. תעקור אותם ממקומם, תפתור את הקונפליקט... שלום על ישראל ועל ישמעאל.

שונא: השמאלן המצוי שונא את כל אלה שאינם בני מינו ושאינם משתייכים למיליה שלו. אלה שאינם חושבים כמוהו נחשבים בעיניו: עמי ארצות, פרימיטיבים, חסרי תרבות, משיחיסטים, נבערים, חלאות, מחרחרי מלחמה, קיצונים, אינפנטילים, מפגרים, פנטים, רדיקלים, חומניסטים, חלושי שכל, חסרי דעת, פונדמנטליסטים.

בעיני עצמו הוא נחשב: שפוי, אינטיליגנט, חכם, נבון, מפוקח, משכיל, נאור, רציונלי, קוסמופוליט, בן תרבות, פשרן, רואה את הנולד, אוהב אדם, ריאליסט.

בעיקר הוא שונא את המתנחלים חובשי הכיפות הסרוגות ואת הדוסים ככלל. לפלשתינים הוא רוחש הרבה אמפטיה ומבין את מצוקותיהם. למצוקות אחיו, הסובלים מפערים חברתיים חמורים ומשאר עניינים שוליים הוא מצקצק בלשונו. עיקר דאגתו נתונה ל"זקנה שבמסדרון", תמיד לפני הבחירות.

דמוקרט: השמאלן המצוי הוא דמוקרט חסר פשרות ולוחם ללא חת בכל שחיתות שלטונית. הוא עושה זאת בנחישות, אבל בתנאי שזאת תהיה ממשלה בה לא בחר, ובראשה יכהן ראש ממשלה מן הימין. אולם כאשר ראש ממשלה שכזה הופך במפתיע את עורו לשמאלן קנאי בתירוץ פתטי: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".

השמאלן המצוי מוחא לו אז כפיים בהתלהבות, ומוחל לו על כל פשעי העבר: כמו הקמת עשרות התנחלויות, מלחמת לבנון, סברה ושתילה, בקורו המפורסם בהר הבית ועוד. הוא מוכן לסלוח לו על כל צעד בלתי דמוקרטי שיעשה, בלבד שיפעל בנחישות ליישום מדיניות השמאל. השמאלן המצוי מתעלם מצפצופו של ראש הממשלה על בוחריו, מהמעילה באמונם, מהמשאל שעשה בקרב חברי מפלגתו שאת תוצאותיו השליך לסל האשפה.

לראש ממשלה שכזה מותר לנהוג כדיקטאטור וכאבי אבות השחיתות, הוא יכול לפטר שרים המתנגדים למדיניותו ההפכפכה ולמנות את מלחכי פנכתו תחתם.

כשראש הממשלה הזה, הידוע כאב מסור לבניו, מגלה ברוב חוצפה שאינו יודע דבר על מעשי השחיתות של בניו היקרים, גם אז השמאלן המצוי אינו מודה שהפעם הוא הגדיש את הסאה. הוא מוצא עידוד בקהל עיתונאים ופרשנים מבית מדרשו הפוליטי, שהפכו מכלבי שמירה של הדמוקרטיה לפודלים מסורסים.

עוברים דירה: השמאלן המצוי לועג לתושבי גוש קטיף המתנגדים לעקירתם בכוח מבתיהם וטוען: "מה הם מייללים? הם בסך הכול עוברים דירה". הוא מסרב להבין כי אין להשוות בין החלפת דירה מרצון לבין עקירה מדירה בכוח. בדיוק כפי שאינה דומה התעלסות אוהבים לאונס אלים. כבעקירה כן האונס - שניהם אירועים טראומטיים קשים הראויים לכל האמפטיה שבעולם, ולא משנה כלל אם החלטת העקירה היא החלטה דמוקרטית לגיטימית.

פטריוט: השמאלן המצוי אוהב את ישראל בדיוק כמוך הימני המצוי. שניכם פטריוטים נאמנים הדורשים את טובת המדינה. אתם דומים לאותם הורים אוהבים המוכנים לעשות הכול למען ילדיהם. אולם הטרגדיה היא, שלכל אחד מהם יש דרך חינוכית משלו, הסותרת את זו של בן זוגו.
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-10344-00.html?tag=14-03-37



http://שטות.com/5a2yl לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   01:05   12.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  52. לא מזמן עלתה פה השאלה איך ההולנדים הפכו.....  
בתגובה להודעה מספר 4
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 12.11.03 בשעה 01:08 בברכה, פילוביץ שחף
 
לא מזמן עלתה פה השאלה איך ההולנדים הפכו....
לאנטישמים וכשאר האירופים אמרו שישראל היא הסכנה הגדולה בעולם.
תהו האנשים התמימים ושאלו "הכיצד? הרי ההולנדים נחשבו עד לא מזמן לחברינו הטובים ביותר?"...

אולי זו התשובה:
אפילו אישור הקרנת הסרט 'גנין ג'נין' על ידי בג"ץ היום, מחוויר לעומת האופן האקטיבי בה מיוצרות עלילות הדם המודרניות על ידי השמאל הישראלי בימים אלו. מכתב מזעזע שקיבלנו מגולשת באתר.

זה עתה צפיתי בסרט הקרוי "הגדר" של הבמאי הישראלי בני ברונר. סרט זה שודר בערוץ השלישי של הטלביזיה ההולנדית בתכנית הקרויה Tegen licht
הסרט צולם ברובו ב'גדה המערבית', בהשתתפות עתוונאים כמו עמירה הס, חיים הנגבי, ב. מיכאל, גדעון לוי, הצלם מיקי קרצמן, ועו"ד דניאל סיידמן. שום אירופאי אנטישמי לא השתתף בבימוי, צלום או עריכה. הסרט כולו מעשה ידיהם של ישראלים, שרואים לעצמם חובה להכפיש את שמה של מדינת ישראל בעולם. באם תשאלו אותי: הערב הם עשו זאת בגדול!. צופה אובייקטיבי, שלא מגלה עניין מיוחד בנעשה במזרח התיכון, הופך לאחר סרט כזה לאנטישמי מושבע. לסרט יש כוח השפעה כמו שהיה בזמנו לסרט הנאצי "היהודי זיס". הצלם מיקי קרצמן ספר למשל על טנק ישראלי שירה להנאתו על משפחה פלשתינאית, שעבדה בשדה. הטנק הרג את האשה וילד בן חמש. לילד נכרת הראש מהדף הכדור, והחיילים צוו על אב המשפחה להתפשט מבגדיו ולעמוד עירום שלוש שעות ליד גוויות בנו ואשתו המתים. חיים הנגבי היה לא פחות גרוע ממנו. הוא לקח את צוות הצילום לבית ערבי מול שכונת הר חומה, והסביר בהרחבה על תלאותיה של המשפחה הערבית. תוך שהוא שותה תה עמם, הסביר לקהל הרחב שמוצאה של משפחתו מחברון. בתחילת המאה ועשרים היהודים חיו לצד הערבים כאחים. באה התנועה הציונית והרסה את הכל. כל כך למה? מפני שהתנועה הציונית היא תנועה גזענית מהסוג של תנועת האפרטהייד בדרום אפריקה. תנועה שבאה לגזול – כן כך לגזול – אדמות ורכוש של עם פחות מפותח ויותר חלש. בכדי להמחיש את דבריו, הוא הצביע על החושה הערבית מחד נגד שכונת הר חומה על ההר מאידך. בהר חומה מתגוררים הגזלנים העשירים, שאינם קשורים לאדמת הארץ או למורשתה. גזלנים אלה מגנים על השלל בידם בעזרת צבא, משטרה, רובים וכוח. דווקא עמירה הס, הידועה לשמצה, היתה פחות חריפה ובוטה בדבריה. היא הסבירה שמדיניות הגדר היא המשך של מדיניות הסגר שהחלה בתחילת שנות התשעים. העתונאי ב. מיכאל לקח את המצלמה למחסום והראה את מצוקת האנשים שרוצים לעבור. הבמאי לא טרח להסביר מדוע יש לבנות את הגדר. לא נתן לצד שכנגד פתחון פה.


ברגע מסוים החלטתי, שאני חייבת לצלצל אל השגרירות ולספר להם מה הולך פה!. סרט כזה יכול לסגור למדינת ישראל את כל הדלתות והאשראי הדל שעוד בידה. הדברים הנוראים שנשמעו שם, שמים את ישראל קרוב מאד למשטרים הגרועים ביותר. כאלה שבן אדם מהישוב לא רוצה עסק עמם. תזכרו בבקשה את התעשיין הדני, שהחליט - כנראה בעקבות פרסומים מהסוג הזה - לחסל את עסקיו עם הישראלי שעבד עמו זמן רב. בשגרירות דברתי עם איזה בחור נחמד שאמר, שעיסוק בדברים כגון אלה הוא מתפקידה של מחלקת ההסברה. יש דבר כזה? שאלתי. הוא ענה שידווח. בינתים יצפה בעצמו בתכנית. אני מקווה ששליטתו בשפה ההולנדית תהיה מספקת דיה בכדי להבין את חומרת המצב. באמסטרדם נערכה היום עצרת נגד גדר ההפרדה שאורגנה על ידי הארגון היהודי "קול יהודי אחר". יש להבין שמערכת הסתה משומנת כזו, בעזרתם של קוויזלינגים מקומיים, יכולה אפילו מחר לבטל חוזים מסחריים או חוזים שעומדים להחתם, לבטל חוזי שתוף פעולה מסחרי ומדעי בטול חוזים מסחריים יזרוק עוד יותר אנשים למעגל האבטלה ויחמיר את המצב הכלכלי. איני יודעת מי צריך לקחת דבר כזה לתשומת לבו. אולי כדאי לדווח למשרד החוץ

(-)

*המכתב הגיע אל המערכת במייל



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:31   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  101. יצחק רבין, יעקב חזן, חייקה גרוסמן.  
בתגובה להודעה מספר 4
 


בשנת 1969 נבחרה חייקה לכנסת השביעית
מטעם מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"מ).
מהיום הראשון של חברותה בכנסת היא
הקדישה את עיקר מאמציה למאבקים חברתיים.
בכנסות השביעית והשמינית היא מילאה תפקיד
יושבת ראש הוועדה לשרותים ציבוריים, שתחום
עיסוקיה מבחינה פרלמנטרית הם הנושאים
הסוציאליים: נוער במצוקה, שכונות עוני,
שירותי רווחה, בעיות בריאות, נכים וזקנים.
כמו כן גילתה חייקה רגישות ויוזמה להיטיב את
מעמדה של האישה וזכויותיה.

גם בעיות הכפייה הדתית וקיפוחה של האישה
בעקבות דיני האישות לפי ההלכה העסיקו אותה.
חוק הנישואין האזרחיים, שחייקה היתה יוזמתו,
נדחה על-ידי המערך בטרם הגיע לדיון בכנסת.
לעומת זאת מצליחה חייקה להעביר חוק הפלות
מתקדם למדי (חוק שכורסם מאוחר יותר
על ידי ממשלת בגין).

כנסת ישראל. כאן שרתה חייקה את המדינה
בכנסת ה - 7, ה - 8 וה - 9 כחברת המערך,
ובכנסת ה - 11 כחברת מפ"מ.


חוקים נוספים שחייקה יזמה הם חוק הנוער,
מהמתקדמים בעולם, חוק מס הכנסה
(לטובת האשה), והחוק נגד הכאת ילדים.
חייקה הפכה את הוועדה לשירותים ציבוריים,
שהיתה האחרונה בחשיבותה בכנסת,
לאחת החשובות ביותר.

ב- 19 באפריל 1993 הזמין אותה ראש
הממשלה יצחק רבין לפמלייתו, במסעו לוורשה.
בשובה הביתה היתה חייקה בין מדליקי המשואות
בהר הרצל בירושלים, בפרוס יום העצמאות ה - 45
של מדינת ישראל.




ליד שולחן הנשיאות במושב הפתיחה החגיגי
של ועידת מפ"ם ה7-, 9.6.76. היכל התרבות.
בתמונה: יצחק רבין, יעקב חזן, חייקה גרוסמן.


בתאריך 13.5.93 נערכה מסיבה למדליקי המשואות ביום העצמאות, בביתו
של מדליק המשואה, חאג' מוסא אבו ג'וש. ביניהם היתה חייקה.
בתום המסיבה, בשעה שירדה במדרגות התלולות, קרא מישהו בשמה. חייקה הסתובבה לאחור
ורגלה נשמטה מהמדרגה. חייקה נפלה, נפגעה בראשה ואיבדה את הכרתה.

ביום ראשון 26.5.96 בשעה חמש לפנות בוקר, נדם לבה. מיותמים נותרו בעלה מאיר אורקין,
שתי הבנות ושלושת נכדיה.
http://www.haika.org.il/lawmaker.html




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:33   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  102. קיבוצי השמאל מתנחלים בשטחים הכבושים  
בתגובה להודעה מספר 101
 
קיבוצי השמאל מתנחלים בשטחים הכבושים
חגי הוברמן

היה זה האלוף רחבעם זאבי ז"ל, המנהיג המנוח של תנועת מולדת, שנהג לפרסם את רשימת כל קיבוצי השמאל, היושבים על אדמות פרטיות של כפרים ערבים. גנדי ז"ל אהב להציג בפני השמאל הישראלי את האמת, שהם עצמם, בגיבוי התקשורת שותפתם, התעלמו ממנה במופגן: כל היישובים ביש"ע הוקמו על אדמות מדינה, שטחי טרשים בלתי מעובדים, ואדמות שהן רכוש יהודי. מעלה-אדומים, אריאל, אלקנה, אלון-מורה (שנעתקה ממקומה בהוראת בג"ץ כשהוקמה בטעות על אדמה פרטית בכפר רוג'ייב, והועברה לאדמת מדינה), קדומים, קרית-ארבע, כדים, חומש, ביתר עלית, בית יתיר, וגם נוה-דקלים, גני-טל, נצרים וכל יישובי הרצועה, סה"כ 139 יישובים ביש"ע, יושבים על אדמות מינהל. רוב יישובי השמאל והקיבוצים יושבים על אדמותיהם של כפרים ערבים, שהתגוררו בשטחים אלו עד מלחמת השיחרור בתש"ח.

נביא מספר דוגמאות מתוך רשימה של 75 קיבוצים של השמאל, היושבים כולם על אדמות ערביות פרטיות. להב, קיבוצו של ח"כ חיים אורון (ג'ומס), יושב על אדמת חרבת חווילפה, נגבה, קיבוצו של ח"כ אבשלום וילן, בא במקום הכפרים בית עפה ועיראק סואידן. גן-שמואל, כור מחצבתו של ח"כ רן כהן, יושב על אדמות הכפר אל-מסעדי. כרם-שלום נבנה במקום כרם אבו-סלים ושבט בדואי, סאסא בא במקום הכפר סעסע, משמר-העמק, קיבוצו של מנהיג מפ"ם המיתולוגי יעקב חזן, בא במקום הכפרים אבו-שושה ורוביה. ועוד ועוד ועוד. מהגליל ועד לנגב, דרך השרון והשפלה הפנימית.

במרכז המידע למודיעין ולטרור אפשר למצוא מפות שהכינה הרשות הפלשתינית בשנים האחרונות, ובהן תמונת המצב הגיאוגרפית והיישובית כפי שהיתה קיימת בתקופת המנדט לפני מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל. "מפת הכפרים שהושמדו"; "מפת הכפרים שנהרסו ע"י הכנופיות הציוניות"; "מפת הכפרים שנהרסו 1950-1948" – אלו רק חלק מהמפות המציגות את 450 הכפרים הערביים, שחלקן נתפס בידי קיבוצי השמאל. כשהפלשתינים מדברים על "זכות השיבה", הם לא מתכוונים לקדומים או לאלון-מורה, הם מתכוונים לנגבה, בית-זרע ובית-אלפא.

זה לא מקרי. זה לא מקרי שחלק גדול מהכפרים הערביים מאויישים כיום בקיבוצים ומושבים, וזה לא מקרה שמדובר ביישובים של השמאל דווקא. ספר חדש שהופיע השנה, ספרו הביוגרפי של לוי אשכול שכתב יוסי גולדשטיין, מגלה כיצד נתפסו כפרים אלו. בשנת 1949, השנה הראשונה לקום המדינה, החל גל העליה הגדול למדינה הצעירה, ולוי אשכול, כראש מחלקת ההתיישבות, היה האיש שנצרך למצוא פתרון ליישובם. וכך כותב עליו גולדשטיין: "פתרון דומה לשיכונם של העולים, ולמציאת מקורות פרנסה, היה בהפנייתם ליישובים פלשתיניים נטושים. אשכול חשב שבנוסף לקורת הגג שתימצא להם שם, הם יוכלו גם לעצל את אמצעי הייצור שהשאירו אחריהם הפליטים באחד מסיוריו התכופים ברחבי הארץ, כנראה בראשית נובמבר 1948, הוא הגיע עם פמליה מאנשי "המחלקה להתיישבות" ובראשה רענן ויץ, לאיזור גזר. לימים סיפר כיצד הם עברו 'ליד הכפר ביריה, כפר קטן בראש גבעת סלעים, החולש על הכביש בואכה לטרון ומוקף שדות רחבים. הכפר שונה מכל אלו שראינו בדרום: בתיו בתי אבן, ורשמם – יציבות. הבריק רעיון במוחי. עצרתי את המכונית. 'הבה נבקר בכפר הזה, יש לי רעיון העשוי לעזור לנו מן המצוקה', אמרתי לרענן. עדיין לא ידעתי את הפרטים אבל האמנתי בחוש שהשממה והעזובה נושאות בחובן פתרונות לקיבוץ הגלויות. חשתי שבמרחביה נמצא תושיה להנחיית זרם העליה הגואש, ולהבאת ידיים עובדות אל השדות המשוועים בעת ובעונה אחת. קיוותי שבהעדר ברירה יימצא השביל המעשי להוצאת אלפי משפחו עולים מן המחנות הגדולים שהותאמו לקליטתם'".

הלבטים המוסריים של אשכול

ומוסיף גולדשטיין ומספר: "אשכול, בהיותו איש מוסרי בערכיו ובתפיסתו האנושית, היה מודע לעוקץ שברעיון. הוא הבין שנטישת מאות אלפי פלשתינים את בתיהם וכפריהם היתה צעד זמני, שלאחריו הם עוד יבקשו לשוב אליהם בחזרה. המעשה שביקש לעשות – נישולם מאדמתם ומבתיהם, שבהם חיו אבותיהם מאות בשנים – היה על פניו פגום מיסודו מבחינה מוסרית, אך הוא הצדיק את גישתו במספר טעמים. מבחינת הפלשתינים, ומדינות ערב בני בריתם, הרי הם ביקשו להרוס מן היסוד את היישוב היהודי בארץ-ישראל בפותחם במלחמה כוללת. לפיכך, מן הנקודה הזאת לפחות, הבעיה המוסרית איננה קיימת. אשכול, כמו בן-גוריון שרת ואחרים בצמרת המדינה, ראה בכך את תרגומו של המושג 'הקם להורגך השכם להורגו'. זאת למרות שהיה ברור כי מאות אלפי הפלשתינים הכפריים גורשו בחלקם על ידי הצבא, או נטשו בבהלה את כפריהם לאחר שמנהיגיהם, ברוב איוולתם, הבטיחו להחזירם לאחר גירוש 'האוייב הציוני'..." (חשוב לציין כאן, במאמר מוסגר, כי הנימוקים לטיהור הלבטים המוסריים, כלומר רצון האוכלוסיה הפלשתינית להשמיד את מדינת ישראל, תקפים ביתר שאת לגבי מלחמת ששת הימים. אדרבא: במלחמת ששת הימים, בניגוד למלחמת השיחרור, לא גורשו תושבי הכפרים בכוח. ההתנחלויות, אם כן, כמו שכתבנו בפתיחה, הן יותר מוסריות מהיישובים שקמו על חורבן הכפרים הערביים בתש"ח – ח.ה.).

ומוסיף גולדשטיין וכותב בהמשך: "...נמצא, אם כך, שאשכול הצדיק בנימוקים שונים לא רק את עובדת יישובם של רבעים עירוניים ומאות כפרים פלשתיניים נטושים, אלא גם את מניעת חזרתם של הפליטים לאדמותיהם ולבתיהם, והפכית פליטותם לעובדה של קבע. יתרה מזאת, אם עד דצמבר 1948 היתה מדיניות ממשלת ישראל באותם נושאים סבילה, הרי שמאז קבלתה של החלטת האו"ם 194, בנושא שיבת הפליטים לאדמותיהם, הופעלה מדינות פעילה. ביוני 1949 כבר התבטא אשכול, בפני חברי הנהלת הסוכנות, כי 'עלינו ליצור תנאים כאלה שאפשר יהיה להסביר לכולם, כי החזרת ערבים לארץ אינה מעשית'.

"'עזבנו את המכונית', המשיך אשכול לתאר כיצד עלה רעיון יישוב הכפרים הפלשתיניים הנטושים, 'ויצאנו לתור ברגל את הכפר וסביבותיו... לאחר שסיירנו בכל הכפר מצאנו כמה עשרות בתים, העשויים לאחר תיקונים מסויימים להוות מקלט למשפחות עולים, פה בכפר הערבי במרחבי השדות... חזרנו למכונית. אחזנו שוב בהגה ועד לירושלים הוספנו לטוות את חוט הרעיון החדש. הרי בארץ מאות כפרים עזובים ואף אם נוציא מן החשבון את הכפרים הבנויים חימר, אשר ודאי לא יתאימו למשכן תרבותי, עדיין יישארו עשרות ואולי מאות כפרים בנויים אבן, דוגמת כפר ביריה. יש להסתער עליהם ולהכינם לקראת החורף המתקרב, להעביר לכל אחד מהם עשרות משפחות ועםמ מדריכים מבין המושבים והקיבוצים הוותיקים. כל קבוצה כזאת יש לצייד במכשירי עבודה ולהתחיל בעיבוד השדות. חשבון זה כולו חיוב: העולים יושבים במחנות, פרנסתם עולה לסוכנות היהודית בכסף רב, ואילו את השדות אין להשאיר בשממונם..."

הקיבוצים משתמטים - ומשתלטים

כיצד קיבלו חברי הקיבוצים החלוצים את האתגר הציוני החדש? לפחות לפי יוסי גולדשטיין, אין להם יותר מדי במה להתגאות. וכך הוא ממשיך לספר: "ב'מחלקה להתיישבות' הוחלט כי בשלב ראשון יאויישו רוב היישובים המתוכננים על ידי חברי גרעינים – מההתיישבות העובדת, מתנועות הנוער בערים, מגופי ההתיישבות למיניהם, ומהחיילים המשוחררים – ומיעוטם על ידי עולים חדשים, אחרי שיקבלו הכשרה מקיפה. על פי מערכת ההוראות שהעביר אשכול לאנשיו, אפשר היה לצפות כי אנשי ההתיישבות העובדת יתייצבו לדגל מיד... ואולם משלב מסוייים, מסוף נובמבר 1948, הגיע אשכול למסקנה כי הרזברבה האנושית להתיישוב החדשה חייבת להגיע דווקא מהעולים החדשים. זאת לאחר שהתברר כי מעטים החיילים המשוחררים המסכימים להצטרף לגרעינים בנקודות יישוב חדשות, ואולי חמור מכך מבחינתו, כי מספר המצטרפים לגרעיני ההתיישבות העובדת מצומצם למדי..."

ואולם, מסתבר, התנועה הקיבוצית, שהשתמטה מהתרומה לקליטת העליה, בכל זאת השתלטה על אדמות הכפרים. וכך מספר גולדשטיין בהמשך הספר: "...ראשי התנועות הקיבוציות, ובמיוחד 'הקיבוץ המאוחד' ו'הקיבוץ הארצי', התנגדול לשילובם העצמאי של העולים החדשים בהתיישבות, בטענה שהם חסרי הכשרה בסיסית בחקלאות. היו לכך גם סיבות אחרות, דוגמת רצונן של אותן תנועות להשאיר בשליטתן את החלק הארי של הקרקעות הפלשתיניות הנטושות... הישועה להתיישבותם של העולים החדשים על הקרקע באה דווקא מאנשי המושבים הוותיקים. הללו, שלא כעמיתיהם בקיבוצים, ניאותו לקבל על עצמם את המשיה לקליטת העולים במסגרותיהם. מעבר להיבט הלאומי והאנושי, הם עשו זאת גם כחלק מראיה כוללת יותר. הם ראו כאן שעת כושר לכיבוש ההגמוניה בהתיישבות השיתופית, מיד התנועות הקיבוציות, באמצעות אותם יישובי עולים שיוקמו ברחבי הארץ... אשכול למד כי אנשי המושבים הזדהו, כמוהו, עם התביעה לחולל שינוי חברתי בקרב העולים, הואמניו שניתן ל השיגו במסגרת התיישבות מושבית נפרדת, יותר מאשר בקיבוצים..."
http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=26296&Word=&gilayon=2119&mador=




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:36   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  103. יעקב חזן – נכשלנו.  
בתגובה להודעה מספר 101
 

"יעקב חזן – נכשלנו. עשינו מעשה קליטה נפלא, אך הצענו להם את התרבות הקלוקלת של הרחוב."

"טעינו. רצינו לגדל דור של אפיקורסים ויצא לנו דור של עמי ארצות."


http://www.rosh-yehudi.co.il/articles/show.asp?id=38



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:40   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  104. בנימין נתניהו: ''למה לא מדינה פלשתינית??''  
בתגובה להודעה מספר 101
 
למה לא מדינה פלשתינית??

החשבון ההיסטורי ברור וחד: "כן" למדינה פלשתינית, פירושו "לא" למדינה היהודית. ו"כן" למדינה היהודית, פירושו "לא" למדינה הפלשתינית.


כותב בנימין נתניהו תאריך: 27/5/2002
"מקור ראשון", 19/05/2002

איש מאתנו אינו מעונין לשלוט על הפלשתינים או לנהל את חייהם. אבל הרעיון להקים מדינה פלשתינית בלי לתת לה סמכויות של מדינה - הוא אשליה. אסור להקים מדינה כזו, לא היום ולא מחר. אולי באחרית הימים.

רוב הציבור בישראל כבר מבין שמדינה פלשתינית בראשות ערפאת תהיה מבצר של טרור המכוון להשמיד אותנו. בימין ובמרכז - וגם בשמאל - הרוב כבר מבין שאמירות השלום של ערפאת לא היו אלא תרגיל הונאה, שאין ערך למילה שלו, שאין ערך לחתימה שלו או להסכם כלשהו עמו. כי ערפאת מחויב למה שהדריך אותו כל חייו - השמדת ישראל באמצעות טרור. אבל האשליה החדשה היא מדינה פלשתינית בלי ערפאת. נניח שתקום הנהגה אחרת, נניח שהתנזים וגדודי אל-אקצה יעברו "רפורמות", נניח שיהיו "שקופים", אחראיים, ואפילו תחת פיקוד אחד.גם בתנאים האלה אסור ללכת שולל אחרי האשליה. כי השאלה איננה האם בהסדר עתידי ייהנו הפלשתינים מממשל עצמי. איש מאתנו אינו מעונין לשלוט עליהם או לנהל את חייהם. השאלה היא הסמכויות שמעבר לממשל עצמי, והאשליה היא שאפשר יהיה לקרוא לזה מדינה ולא לתת לה סמכויות של מדינה. אי אפשר. כל מדינה שולטת שליטה מלאה בגבולותיה. מדינה פלשתינית תוכל להכניס לתוכה נשק וחיילים ללא הגבלה. כל מדינה שולטת במרחב האווירי שלה. מדינה פלשתינית תהיה זכאית להפיל כל מטוס ישראלי שייכנס בלי רשותה. כל מדינה זכאית לכרות בריתות צבאיות עם מדינות אחרות. מדינה פלשתינית תוכל לכרות בריתות כאלה עם סוריה, עיראק, לוב ואיראן. כל מדינה שולטת על מקורות המים מתחת לשטחה. מדינה פלשתינית תשלוט באקוויפר ההר, שמספק 30% מהמים שלנו ואת מרבית מי השתייה שלנו.

מה שערפאת הגדיר במדויק

גם אלה שדוגלים במדינה פלשתינית אינם מוכנים בשום אופן לתת לפלשתינים את הסמכויות האלה. אבל צריך להבין שלריבונות יש כוח עצמי משלה. אפילו אם ייחתם הסכם המגביל במפורש זכויות ריבוניות מסוימות, הרי תוך זמן קצר תתבע המדינה הפלשתינית את כל הסמכויות הללו וגם תממש אותן, בין שנסכים לכך ובין שלא נסכים.

ומה העולם יעשה אז? שום דבר. העולם לא יפריע למדינה פלשתינית לנכס לעצמה את כל הסמכויות הללו, שבכוחן להחריב את מדינת ישראל, אבל הוא בהחלט יפריע לנו אם ננסה למנוע ממנה להפר את ההסכם וליטול לעצמה את הסמכויות האלה. כבר היום, תחת המשטר המוגבל של ערפאת, הפלשתינים מפירים בסיטונות כל הגבלה שהסכימו לה באוסלו. הם מבריחים נשק, מזהמים את מקורות המים, בונים צבא, מתקשרים צבאית עם איראן, ובמקום להילחם בטרור - הם מייצרים אותו בסיטונות. וכשאנו נכנסים לשטחי 'איי' כדי להילחם בטרור - וזאת לפי זכותנו בהסכמים - כל העולם רועש. תארו לעצמכם מה יקרה אם ננסה להיכנס לתוך שטחה של מדינה ריבונית שהעולם הכיר בה ובגבולותיה. הסכנה הוגדרה במדויק על ידי ערפאת עצמו. כך אמר ערפאת לנציגי התקשורת הערבית, בעצם היום שבו חתם על הסכמי אוסלו על מדשאות הבית הלבן: "היות שאיננו יכולים להביס את ישראל במלחמה - עלינו לעשות זאת בשלבים. ניקח כל שטח של פלשתין שרק נוכל לקבל, ונייסד שם ריבונות. ואז נשתמש בו כקרש
קפיצה לכיבושים נוספים. ובבוא הזמן, נוכל לשכנע את מדינות ערב להצטרף אלינו בהנחתת המהלומה הסופית על ישראל". לכן: ממשל עצמי, החופש לנהל בעצמם את חייהם - בהחלט כן. מדינה - לא. לא תחת ערפאת, לא תחת הנהגה אחרת, לא היום ולא מחר. הפלשתינים יוכלו בעת שלום ליהנות מכל הזכויות, פרט לזכות אחת: הזכות להשמיד את מדינת ישראל!

מה שיעקב חזן ידע

אומרים לנו שהמדינה הפלשתינית היא "חזון לעתיד". בסדר, גם לעמנו יש חזון: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". כשיתממש במזרח התיכון החזון שלנו, נשב לדון בחזון ההוא. וכאן המקום להוסיף עוד ציטוט. דברים שנאמרו על ידי אדם שהבין היטב וניתח לעומק את הסכנה הנשקפת לקיומה של ישראל ממדינה פלשתינית. אדם זה לא היה איש 'מולדת', לא חבר הליכוד, אפילו לא חבר מפלגת העבודה, כי אם הרחק שמאלה משם. המדובר במי שהיה מנהיג מפ"ם, יעקב חזן ז"ל. הדברים נאמרו ב-1978, בזמן
שהמוחות בישראל עדיין לא נשטפו על ידי התעמולה הגורפת לטובת מדינה פלשתינית. אלה היו דבריו של יעקב חזן, ואני מצטט: "הבטחת קיומנו הלאומי מחייבת אותנו להיאבק נגד הקמתה של מדינה ערבית נוספת בגדה המערבית. מדינה כזאת - כל קיומה יהיה מכוון נגד קיום מדינת ישראל. כאן לא יעזרו שום הסכמים וחוזים, גם לא חוזי שלום. החיים יהיו חזקים מכל אלה. "זאת תהיה מדינה שלא תוכל, וגם לא תרצה, להשתלט על 'פורשים' בתוכה, באמתלה שאין זה בכוחה. היא תהיה למקפצה מסוכנת ביותר של הטרור המכוון נגדנו. וסופו של דבר, כשאנו נצטרך שוב לקחת את העניינים לידינו - ונילחם באופן שפשיטה תרדוף פשיטה - ניראה בעיני העולם כמדינה המתנכלת לקיומה של מדינה צעירה, שזה עתה נולדה".

על מה קיבלנו מנדט

כשערפאת איים להכריז על מדינה כזאת באו"ם ב-1999, הבהרתי מעל במת האו"ם שבתגובה תתפוס ישראל שטחים נרחבים נוספים ביש"ע - וערפאת חזר בו. עם זה הלכנו לבוחר, על זה קיבלנו מנדט מן הציבור. ולמנדט זה מחויבים כל מנהיגי הליכוד. אל לנו להיבהל מזה שהקהילייה הבינלאומית אינה רואה עין בעין עימנו את הדברים הללו.

האם הקהילייה הבינלאומית ראתה את סכנת השמדתנו מן הכור הגרעיני בעיראק? וכשראתה, האם היא לא גינתה אותנו כשממשלת הליכוד של מנחם בגין הפציצה את מתקן ההשמדה הזה? בדיעבד הם הודו שצדקנו. בנושאים קריטיים לקיומנו תמיד עשינו דברים נחרצים, ואמרנו דברים ברורים, גם כשרבים בעולם לא הסכימו עימנו. כי בסופו של דבר, החשבון ההיסטורי ברור וחד: "כן" למדינה פלשתינית, פירושו "לא" למדינה היהודית. ו"כן" למדינה היהודית, פירושו "לא" למדינה הפלשתינית.
http://www.yesha.org.il/article.asp?num=103711




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:45   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  105. ניסע בטרקטור לברית המועצות  
בתגובה להודעה מספר 101
 
ניסע בטרקטור לברית המועצות

בשבוע שעבר נחשף סליק שנחפר בקיבוץ להבות-הבשן ב-1951 * לכאורה עוד מצבור נשכח של כלי נשק, אך למעשה, רמז למחתרת קומוניסטית שהתגבשה בקיבוצי השומר הצעיר * יהודה מיכאלי, שחפר את הסליק, נוצר את הסוד: "זה יכול להזיק.זה יידבק אלי כמו קדחת"

מאת:שושי גרינפלד
30 באפריל 2004, ט' באייר תשס"ד


פתח הסליק. צ:מרים צחי

במשך יותר מחמישים שנה שמרו יעקב שחם ויהודה מיכאלי את סוד הסליק שבנו בשנת 1951 מתחת לאסם בקיבוצם להבות-הבשן, קיבוץ של תנועת השומר הצעיר. רק לפני עשרה ימים חשפו את דבר קיומו של המחסן הסודי.

כדי להבין את הרקע להקמתו של הסליק יוצא הדופן, עלינו לחזור לראשית שנות החמישים. באותה תקופה היוותה מפ"ם (שאיגדה בתוכה את השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד) אופוזיציה לשלטונו של בן-גוריון. ראש הממשלה הראשון הכריז על מדינה יהודית, בעוד שאנשי מפ"ם רצו מדינה דו-לאומית בעלת צביון סוציאליסטי עד קומוניסטי. דמותו של סטלין והחלום על משפחת עמים אחת גדולה קסמו למפ"ם. חברי המפלגה, שהיתה אז השנייה בגודלה במדינה, עמדו בפני דילמה של נאמנות לקראת מלחמת העולם השלישית, שאת פעמיה שמעו: האם ישרתו את 'עולם המחר' הקומוניסטי, או שמא יעמדו לצד מדינת ישראל, שממשלתה בחרה באוריינטציה מערבית.

הם הסתודדו בחדרי חדרים, שם דיברו על אפשרות לחולל מהפכה לכשיגיעו ראשוני פרשי הצבא האדום אל ארץ ישראל. בשנה הראשונה שלאחר מלחמת העצמאות ארגנה מפ"ם את קציניה בצה"ל בתאים מחתרתיים. "אנחנו משתפים פעולה עם העולם הזה (עולם המהפכה הקומוניסטי), ואיננו נבדלים ממנו בדבר פרט לבעיית הציונות", אמר אז יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם.

אנשי התנועה הקימו באותה תקופה רשת של סליקים בקיבוצי השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד. בקיבוץ עין-חרוד התגלה לפני כשנתיים סליק שעליו שמר 'עבד', אדם שהיה לאגדה בחייו. סיפרו שאם היה צריך להשחיל רימון לחלון ממרחק של שלושים מטר, עבד היה מתרחק חמישים מטר, בשביל האתגר. הוא נפטר בגיל שמונים, ורק לאחר מותו גילתה בתו גילתה סוד הסליק. הרובים המוסתרים בו היו שמורים ומשומנים היטב. במקרה אחר, בעת העבודות לסלילת הכביש הישן בין חדרה לתל-אביב, התגלה סליק ובו רובים עטופים בגיליונות של עיתון 'על המשמר' משנת 52'.

האם אמור היה הנשק בסליק של להבות-הבשן לשמש את אחד התאים המחתרתיים של מפ"ם, כשאלו יקומו לחולל מהפכה ולהצטרף לשורות הלוחמים הקומוניסטים? השלווה והפשטות בקיבוץ לא מעידים על הסערה שאולי התחוללה שם בלילות של 51', עת בחסות החשכה הסתירו שחם ומיכאלי את הנשק במסתור שבנו מתחת לאסם. "הנשק הגיע מארצות שונות", מספר מיכאלי. "קנדה, צ'כיה ואחרות. הרובים הקנדיים היו ארוכים, וכמו שבצה"ל לא התאימו את המכנסיים לחייל, כך גם אצלנו את הרובה הכי ארוך קיבל הבחור הכי קטן. הצ'ופר שלנו היה שבלילה, תוך כדי הסתרת הרובים, אכלנו צ'יפס. עד שפעם טיגנו צ'יפס בשמן רובים, זה היה גועל נפש".

המפקדה לא שלחה תגבורת
יעקב שחם (82) מתגלה כישיש מסביר פנים וחייכן, כל עוד שואלים אותו שאלות שהן לרוחו. בשנת 26' עלה שחם מפולין. הוא היה חבר בתנועת השומר הצעיר, ובגיל 15 התגייס להגנה ושימש כמפקד תחנת איתות. "כשעלינו להתיישבות, ואני אז בן 25, נבחרתי לתפקיד המוכתר כי שלטתי בשפה הערבית" הוא מספר. "את הנשק שהחבאנו בסליק סחבנו או קנינו בדרכים שונות ומשונות עוד לפני מלחמת השחרור. הקיבוץ שכן 500 מטר מהגבול הסורי. יום אחד ראינו שיירת מבריחים סורים שהותקפה בידי ז'נדרמים. בתום הקרב לקחו המבריחים את הז'נדרמים בשבי והובילו אותם לכפר השכן, חיאם-אל-מליק. הגיעו קצין וסמל סורי שביקשו שאתווך בינם לבין השבויים, וכך נוצרו הקשרים. את רוב הכסף לקניית הרובים השגתי מהמרכז של הקיבוץ הארצי".
למה השארתם ברשותכם את הנשק אחרי קום המדינה?

"הנשק שלנו היה מבחינתנו פרטי. אנחנו קנינו אותו והתייחסנו אליו כנשק שלנו. היום מדברים על צבא ההגנה לישראל, אבל שנתיים אחרי הקמת המדינה הכל היה מבולגן. גרנו למרגלות ההר, קרוב לגבול. בשנת 48', לפני קום המדינה, הותקפנו בידי פורעים ערבים מהכפר הסמוך אל-ואליד, ואחד מחברי הקיבוץ נהרג. קיבלנו הודעה ששומעים את הערבים ליד הקירות והתחמושת אוזלת. שלחנו מברק למפקדה בראש-פינה ודיווחנו על מצבנו, בצירוף בקשה בהולה למשלוח תחמושת. קיבלנו מברק חוזר: מצבכם אינו שונה ממצבם של יישובים אחרים שמותקפים, אין באפשרותנו לשלוח לכם תחמושת או תגבורת, אנחנו סומכים עליכם שתחזיקו מעמד.

"היינו חסרי אונים. למרבה המזל, את המברקים קלט מפקד פלוגה בפלמ"ח שישב במטולה. בניגוד לפקודות, הוא לקח מחלקה ועשה מסע רגלי דרך הכפרים הערביים באזורנו. עם אור הבוקר הסתער ושבר את ההתקפה. חבר פלמ"ח נהרג וקברנו אותו ביישוב. זו היתה טראומה, הרגשנו שאנחנו חייבים שיהיה לנו נשק בנוסף לנשק של המדינה, כי אולי לא יהיה בכוחה לעזור לנו גם בפעם הבאה. בשנת 50' הכנסנו את הנשק לסליק, ואחר כך כבר עברתי למסלול חשיבה אחר - לא נשק לא שמשק, עברתי לעסוק בעניינים כלכליים, הייתי אחראי על הבנייה. עם הזמן שכחתי מהסליק".

למה עכשיו החלטת פתאום לפתוח אותו?

"לפני כשבע שנים החלטתי לחשוף סליק גדול של חומרי נפץ שהיה בתוך האדמה, חששתי שיתפוצצו. לא זכרתי את מיקומו המדויק, כי אחד החברים שהיה בסוד הסליק נפטר ואחר עזב את הקיבוץ. לבסוף הזמנתי את הצבא ובעזרת מגלה מוקשים חשפנו את הסליק, ואז נזכרתי גם בסליק הזה. חשבתי: מה אכפת לי מהרובים, הם לא מסוכנים, שיירקבו.

מצד שני, אני בן 82. שיערתי שיום אחד הבניין הזה ייחרב, ימצאו את הנשק ויתחילו להעלות השערות, אז למה שלא נספר כבר עכשיו את סיפור הסליק? חשוב שהדור הצעיר ידע את שהתרחש. ואז קרה פנצ'ר וזה נודע לתקשורת".
יש הטוענים שאספתם נשק כדי לסייע לכוחות הסובייטים.

"שמעתי את השמועות האלה, אני חושב שהגבירו והעצימו אותן. הסליק שלנו לא נחפר ממניע פוליטי של התנגדות למשטר".

התנגדת לתפישה הבן-גוריונית?

"היו חילוקי דעות. בן-גוריון החליט על אוריינטציה לארצות הברית, ומפ"ם תמכה באוריינטציה לברית המועצות".

גם אתה היית לטובת הסובייטים?

"איזו שאלה? היינו מפלגה טוטלית, עם קולקטיביות רעיונית שחייבה אותנו ללכת לפי קו המפלגה".

רציתם שמישהו יחליף את בן-גוריון?

"אוי, בואי לא ניכנס לזה. זה היה לפני חמישים שנה".

חשבתם על אפשרות שהשלטון יקרוס?

"המדינה היתה במצב שביר, לא ידענו מה יקרה. לא עסקתי בפוליטיקה. אני לא זוכר אם חילוקי הדעות התגלעו דווקא בשנת 51'. הזיכרון שלי כבר לא כל כך טוב".

פירוק הפלמ"ח היה בגידה
מכאן ואילך מפסיק שחם להיות נעים הליכות ולבבי. הוא מחמיץ פנים, מבקש לסיים את הראיון, מגרש את החתולה שמתפנקת על המרפסת. הוא גם מסרב להראות לנו את הסליק, וטוען שחסמו את הכניסה אליו בעפר. מירי מבקשת לצלם את שחם ליד מבנה האסם ואז מתברר שהסליק דווקא פתוח. שחם נכנס באי רצון ומסכים להצטלם ליד הבור הסליק.

למה דווקא בשנת 51' החלטתם לרכז את הנשק?

"משום שאז התחלנו לבנות בעזרת בולדוזר, וחששנו שהסליקים הקטנים בשדות יתגלו".

חשבת בתקופת מלחמת קוריאה על האפשרות שהרוסים ישתלטו על המזרח התיכון?
"לא, לא. לא צריך להגזים".

קיווית שהם ישתלטו על המזרח התיכון?

"ממש לא".

לא היו לך מחשבות שאולי הם יגיעו?

"למה שיגיעו? מה יש להם לחפש פה? זה לא היה בקו המחשבה שלי. היו לי דברים הרבה יותר חשובים. לבנות פה, לבנות שם, להשיג כסף לעוד בית. זה היה הרבה יותר חשוב מאשר אם ברית המועצות תשתלט על העולם. כשאת שואלת היום מה חשבתי אז, קשה לי אפילו לעשות רקונסטרוקציה. בשנים הראשונות של המדינה הייתי איש מעשה, לא התעסקתי עם סובייטים".

מי עוד יכול לספר על הסליק?

"אני לא חושב שמישהו ייתן לך מידע נוסף למה שאני נתתי".

אחרי מאמצי שכנוע מרובים מסכים שחם לגלות שם נוסף - יהודה מיכאלי. שחם לחוץ, מסתגר בחדר עם הטלפון האלחוטי. הוא מדבר עם מיכאלי, תחילה בקול רם, אומר שהוא שולח אליו עיתונאית וצלמת, ואז מנמיך את הקול ולוחש דבר מה לתוך השפופרת.

ליהודה מיכאלי מבטא 'יקי' כבד. חרף שמונים וארבע שנותיו, נראה כי רוחו צעירה וסוערת. במשך כל הראיון יושבת אשתו מאחורי גבי ומסמנת לבעלה בתנועות ידיים שישתוק, כשנדמה לה שהוא מפטפט יותר מדי. מירי הצלמת, שיושבת מולה, מבחינה בתנועות הנמרצות ומנסה לפטפט עם הגברת מיכאלי, אבל זו מאזינה בדריכות וממהרת לנופף. לפעמים מתלהב מיכאלי ואינו מבחין באיתותים או בהבעת פניה המבוהלת של אשתו, ואז הוא מפליג בדברים.

"בגיל 19, בשנת 37', עליתי לארץ מוורטמונד שבגרמניה", הוא מספר. "מיד נכנסתי להגנה, נשבעתי על רובה ותנ"ך, התחנכתי ב'אפיקים' בעמק הירדן. כמו כל חלוץ הגעתי למשמר-העמק ומשם למרחביה, שם יסדנו את הקיבוץ. קראנו לו להבות-הבשן על שם ספר על מורדים בפולניה שיצא בארץ בשנת 40'.

"עסקתי בענייני ביטחון. הייתי מפקד המקום, עברתי בהגנה קורס מפקדים, והייתי מדריך של דודו הפלמ"חניק מהשיר המפורסם ושל אלכסנדרוביץ' פילון. עסקתי בסליקים. כולנו ידענו שעל הנושא הזה לא מדברים. בקיבוץ היו כמה וכמה סליקים, וזה שנחשף לאחרונה צריך היה להיות הסליק המרכזי, שלתוכו קיבצנו את כל הנשק. מה שהיה פעם שדה הפך לשכונה, והיינו צריכים להוציא את הנשק בלילה כדי לרכז אותו".

למה דווקא בשנת 51' החלטתם לרכז את הרובים?

"אחרי מלחמת העצמאות כבר לא היה צורך בנשק, היו אמורים למסור אותו לצה"ל". וכאן מיכאלי נסחף לנוסטלגיה: "כשהייתי בפלמ"ח אמרו שאני כפיל של יגאל אלון. פעם טסתי יחד איתו, ושנינו הבטנו זה בזה בתימהון. קיבלתי במקומו נשיקות מבחורות תל-אביביות, הן היו קוראות לי 'יגאל, יגאל'".
ובכל זאת, מדוע לא העברתם את הנשק לצה"ל אחרי קום המדינה?

"רציתי לספר לך עוד משהו. יש מושג בתולדות עם ישראל, 'המצעד שלא צעד'. ב-ה' באייר 49' היה צריך להתקיים מצעד צבאי גדול, שהפך למצעד קטן בגלל פירוק הפלמ"ח. הייתי בתפקיד בתל-אביב, עמדתי באלנבי על מרפסת, ולידי עמד יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח. שנינו הסתכלנו בעצב על המצעד הפרטי שעשה הפלמ"ח: בשורה הראשונה צעדו יגאל אלון וגלילי, ראשי ההגנה שבן-גוריון לא רצה בהם ופיטר אותם. הם צעדו עם דגלים אדומים.

"בן-גוריון, שהיה גאון מדיני, הבין שהוא חייב לפרק את האצ"ל והלח"י, אז הוא פירק את כולם. בשבילנו זו היתה בגידה. רצינו שהפלמ"ח יהיה חוט השדרה של צה"ל. בן-גוריון היה בעד עם ישראל כולו, ואנחנו רצינו שתנועת החלוצים תהיה משהו מיוחד. היינו אז ארבעה אחוזים מהאוכלוסייה, אבל בכנסת היינו כשלושים אחוז.

"לא רק אנחנו, כולם החזיקו נשק. בכפר-גלעדי לא הסכימו לתת את הנשק, והתעורר ויכוח חריף עם בן-גוריון, שהורה לא לתת להם נשק צה"לי. רק בשנות השישים הם מסרו, אבל עד היום יש להם נשק באדמה".
השתתפת בכנסים של מפ"ם?

"הייתי ממייסדי המפלגה והשתתפתי באספת הייסוד בתל-אביב. באספות היינו מדברים בהתלהבות בעד ונגד".

נגד בן-גוריון?

"לא. זה לא. אבל גם לא הייתי בעד בן-גוריון".


מי רציתם שיעמוד בראש?

"לא היתה לנו אלטרנטיבה. היו לנו מנהיגים משלנו: יעקב חזן, טבנקין, גלילי. והיה גם סנה. הוא פילג את התנועה הקיבוצית, הלך שמאלה עד שהגיע לקומוניזם. בתחילת שנות החמישים הצטרפו אליו שמונה ממיטב החברים בלהבות-הבשן. היו זמנים שחשבנו שאולי הוא יהיה מנהיג בארץ. בן-גוריון הלך עם המערב, אצלנו היו חברים שרצו את הסובייטים. קם חבר ואמר שהוא מוכן לנסוע בטרקטור לברית המועצות".

למה דווקא אותך שיתף שחם בסוד הסליק?

"לא הוא שיתף אותי, אני שיתפתי אותו, אני הייתי המפקד. אחר כך שלחנו אותו לקורס מפקדים".

"היו כאלה שרצו שהסובייטים יגיעו"

מה חשבתם לעשות עם הרובים?

"לא יודע, חשבנו שאולי יבוא יום ונצטרך".
אבל כבר קמה המדינה, היה צבא.

"בכל הגליל לא היה חייל אחד, והתקפות היו".

למה לא השתמשתם בנשק הזה כנגד ההתקפות של הערבים?

"כי היה לנו כבר נשק צה"לי".

אז למה לא העברתם את הנשק לבן-גוריון?

"תראי, בן-גוריון זה רק שם, זו לא הכתובת. לא היה משא ומתן בין בן-גוריון ליהודה מיכאלי. אין לי תשובה לשאלה מדוע לא מסרנו את הנשק בשנות השישים, השבעים והשמונים".

אתה האמנת שהרוסים יגיעו למזרח התיכון?

"כן".

ומה תכננת לעשות?

"זאת שאלה יפה. את יודעת מה? אני כבר לא זוכר. אני חושב שחשבנו להשתלב, שנאנו את האנגלים כמו אני לא יודע מה. לא רק אני, כל המדינה שנאה אותם, במו עיניי ראיתי איך הם מסרו נשק לערבים. מאז לא הסכמתי יותר לדבר אנגלית. תשאלי את אשתי".

חשבתם לפעול נגד השלטון הישראלי ובעד הרוסים?

"לא יודע. גם בן-גוריון צידד בסובייטים, היתה להם בתל-אביב שגרירות מפוארת. לא חשבנו על דבר כזה, זה לא היה אקטואלי".

במפגשים בתל-אביב עסקתם באפשרות הזו?

"לא. זו היתה שפת הרחוב. בקיבוץ, בתנועה הקיבוצית ובמפלגה. טרוצקי, שהיה מספר שתיים בברית המועצות אחרי סטלין, היה בעד מהפכה עולמית. הרבה יהודים בעולם היו טרוצקסטים".

רציתם לעשות מהפכה?

"כן, כדי שמעמד הפועלים ישלוט".

קיווית שהרוסים יגיעו?

"את מובילה אותי לסמטה שאני לא רוצה להיות בה. היו כאלה שרצו שהסובייטים יגיעו. משה סנה חשב שזה רלוונטי. הוא היה הרמטכ"ל שלנו, והוא אמר שצריך להתכונן לאפשרות כזו ולקבל את פני הרוסים. היה לנו מרגל בשם ישראל בר, שריגל לטובת הסובייטים".

עברו כל כך הרבה שנים, איזה נזק כבר ייגרם אם תספר מה היה?

"זה יכול להזיק. זה יידבק אלי כמו קדחת. הובלת אותי לסמטה לא נכונה".

התפרסם מחקר שלפיו הסליקים והנשק נועדו להפיכה קומוניסטית.
"שטויות".

כשסנה אמר "לקבל את פני הרוסים", למה הוא התכוון?

"תשאלי את סנה. אגב, נתתי הוראה לא לסגור את הסליק. אולי נעשה מזה תיירות. היום מכל שטות אפשר לעשות תיירות".

מסתבר כי רב הנסתר על הנגלה. הישישים הנחמדים מקיבוץ להבות-הבשן אולי חשפו את הסליק לאור השמש, אך נראה כי הם שומרים סוד אפל שאותו לא יסגירו לעולם.
----------------
בית המקדש הקומוניסטי
"לא היתה מחתרת מפ"ם", קובע ד"ר צבי צמרת מ'יד בן-צבי'. "היתה התארגנות של התנועה לשמר את הכוח של הפלמ"ח. זה היה יכול להתפתח למצב מסוכן של שמירה על הכוח המפלגתי בכל האמצעים. אנשי מפ"ם האמינו שהאידיאולוגיה שלהם נכונה יותר מזו של בן-גוריון, אבל זה לא הגיע למימוש. ראיתי את תמונת הסליק של להבות-הבשן. לא נראה לי שהיתה להם תוכנית ממשית לצאת ולהילחם בבן-גוריון כדי להקים את בית המקדש הקומוניסטי. זה נשאר בגדר של פנטזיה".
shoshi@makorrishon.co.il
http://www.makorrishon.co.il/article.php?id=1886







            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:48   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  106. משקל והשפעת יתר - חזן, טבנקין, יערי, אשכול, בן אהרון..  
בתגובה להודעה מספר 101
 
משקל והשפעת יתר

בהוויה החברתית והפוליטית שהתגבשה במדינה הצעירה, בלטה והשפיעה התנועה הקיבוצית הרבה מעבר לגודלה המספרי. הקיבוץ היווה, למעשה, משענת פוליטית ל"כוחות המתקדמים" במדינה, שנאבקו על הגמוניה פועלית, חלוצית, עממית. כך שימשה כל אחת משלוש התנועות הקיבוציות חוט שידרה לשלוש מפלגות הפועלים: "הקיבוץ הארצי" למפ"ם, "הקיבוץ המאוחד" ל"אחדות העבודה", ו"איחוד הקבוצות והקיבוצים" למפא"י, ואילו הקיבוץ הדתי הפך לבסיסה הרעיוני-ערכי של המפלגה הדתית לאומית.

נהנית מחסותו של שלטון אוהד, שהיא בשר מבשרו, התרחבה התנועה הקיבוצית, צברה כוח והשפעה. תנועות הנוער שטיפחה בערים ובמושבות, שחינכו את חניכיהן לקראת חיי יחד ושיתוף, שוויון ועבודה עצמית, הוציאו מתוכן "גרעינים" שעברו את שירותם הצבאי במסלול ייחודי - הנח"ל. גרעינים אלה עלו להתיישבות בעשרות נקודות אליהן שלחו אותן התנועות הקיבוציות.

גם במוסדות הממשל - בכנסת ובממשלה - גדל כוחה של התנועה הקיבוצית הרבה מעבר למשקלה היחסי במדינה, ונציגיה - רובם מייסדי התנועה ומתווי דרכה - נהנו מיוקרה ומאהדה גדולה. בין אלה יצוינו:

יצחק טבנקין - יליד רוסיה, חבר "גדוד העבודה", ממקימי "אחדות העבודה" והקיבוץ המאוחד, מנציגי תנועתו במוסדות היישוב ובתנועה הציונית, מי שהנהיג את פרישת מפלגתו ממפ"ם על רקע המחלוקת בשאלת היחס כלפי בריה"מ. לאחר מלחמת ששת הימים הטיף נגד נסיגה מהשטחים ודגל ביישוב ארץ-ישראל השלמה. נכלל בשלישיית מעצבי דרכה ומעמדה של תנועת העבודה בארץ-ישראל (יחד עם ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון).

מאיר יערי - יליד גליציה, ממייסדיה וממנהיגיה של קבוצת "השומר הצעיר" הראשונה בארץ, ביתניה עילית. היה בין מחוללי הפיכת "השומר הצעיר" מתנועת נוער הומניסטית-סוציאליסטית לתנועת התיישבות פוליטית מרכסיסטית. ממייסדי מרחביה, ממקימי "הקיבוץ הארצי" ומפ"ם, אבי "הקולקטיביות הרעיונית". היה ח"כ מהכנסת הראשונה ועד השביעית.

יעקב חזן - יליד פולין, מראשי וממגבשי דרכם של הקיבוץ הארצי ו"השומר הצעיר". ממייסדי משמר העמק, מראשי "המערך", חבר במוסדות המרכזיים של ההסתדרות, ח"כ מהכנסת הראשונה ועד לשמינית.

לוי אשכול - יליד אוקראינה, חבר תנועת "הפועל הצעיר", ממקימי ההסתדרות, ממייסדי דגניה ב', גזבר הסוכנות, שר האוצר, החקלאות והפיתוח ויורשו של בן-גוריון בראשות הממשלה.

סנטה יוספטל - ילידת גרמניה ומראשי תנועת החלוץ בה. ממייסדי קיבוץ "הגרעין" שהקים את קיבוץ גלעד, מזכירת איחוד הקבוצות והקיבוצים, חברה במספר כנסות, אלמנתו של גיורא יוספטל - מראשי תנועת העבודה בגרמניה והסוכנות היהודית, שר בממשלת ישראל.

יצחק בן-אהרון - יליד בוקבינה, ממנהיגי "השומר הצעיר", "נצח" ו"החלוץ" ברומניה, מראשוני קיבוץ גבעת חיים, מזכיר מועצת פועלי ת"א ומזכיר מפא"י (יחד עם פ. לבון), ח"כ מטעם מפא"י, "אחדות העבודה" ו"המערך", שר התחבורה, מזכ"ל ההסתדרות, משושביני מפלגת העבודה.
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=2303



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:51   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  107. המסד הרעיוני לסיפוח ויישוב שטחי הפלסטינים הונח על ידי  
בתגובה להודעה מספר 101
 
המסד הרעיוני לסיפוח ויישוב שטחי הפלסטינים הונח על ידי "התנועה לארץ ישראל השלמה" שנוסדה בספטמבר 1967 - שלושה חודשים אחרי המלחמה. בפנייה אל הציבור נכתב: "נצחונו של צה"ל במלחמת ששת הימים העמיד את העם ואת המדינה בתוך תקופה חדשה… ארץ-ישראל השלמה היא עתה בידי העם היהודי". ובהמשך: "הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו - כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו".

על הפנייה הראשונה חתמו 57 איש כאשר יותר ממחציתם היו יוצאי תנועת העבודה. מחבר הפניה היה לא אחר מאשר נתן אלתרמן, בנה האהוב של תנועת העבודה - שאיש לא ישייך אותו ל"עם המתנחלים" חלילה. מנהיגי התנועה היו לפחות בתחילתה כולם אנשי תנועת העבודה. התנועה יצרה גם עובדה פוליטית חדשה: שותפות של ספחנים מתנועת העבודה עם ספחני הימין הישראלי שעד אז היה מוחרם ("בלי חרות ובלי מק"י"); כך אנו מוצאים חתומים זה לצד זה: נתן אלתרמן לצד אורי צבי גרינברג, ישראל אלדד לצד אנטק צוקרמן, אנשי קיבוץ ומושב לצד איל ההון ראובן הכט - תמצאו שם גם את שני בניו של יצחק טבנקין (משה ויוסף) מייסד הקיבוץ המאוחד, את התיאורטיקן המרקסיסטי מנחם דורמן מגבעת ברנר ועוד רבים וטובים מ"מלח הארץ". ממש אידיליה בין הנצים מן העבר - המזכירה במעט את זו הנרקמת כיום בין שרון לבין פרס-רמון.

מסתבר איפה שליד עריסת הסיפוח התייצבו דווקא אנשי תנועת העבודה. נכון שהיה זה בתחילה החלק האקטיביסטי שלה, אבל איש לא יוכל להכחיש את השתייכותם ל"עם ישראלי" של רוזנבלום. אך חשוב מן המסד הרעיוני של הסיפוח היה המעשה, כלומר הסיפוח עצמו. הסיפוחים התחילו בזמן ממשלות העבודה; עד שנת 77', ומאז, כמו במרוץ שליחים מסרו ממשלות הימין והשמאל את מקל הסיפוח וההתנחלות לסירוגין אחת לידי השנייה - עד עצם ימינו אלה. כך שכל הדיבור על הפרדה בין עם המתנחלים ועם ישראל הוא מופרך מעיקרו. את ראשית הסיפוח אין להזכיר בלי הזכרת שמותיהם של שמעון פרס ויגאל אלון שעודדו את מתנחלי סבסטיה, או את שמו של משה דיין שהתחכם לקרוא להתנחלויות הראשונות "מחנות אימונים של הצבא", לאחר מכן "נקודות זמניות" ואפילו "מחנות מחקר ארכיאולוגיות". אפילו זקן העדה של השומר הצעיר יעקב חזן נכבש לנוסטלגיה של נעוריו - המתנחלים החדשים הזכירו לו את ימי נעוריו כחלוץ בעמק יזרעאל.

נכון הוא שנוער בני עקיבא היה הקנאי ביותר בראשית הסיפוח, אבל גם הציונות השפויה תרמה מבראשית את תרומתה בהתנחלות בבקעת הירדן ולאחר מכן בגולן. מן המפורסמות היא שדווקא ממשלת "עם ישראל" של אהוד ברק האיצה את ההתנחלות יותר מקודמותיה.
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=2750



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:58   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  108. על המתנחלים בהר והמתביישים בגיא - יחסו של יעקב חזן  
בתגובה להודעה מספר 101
 
על המתנחלים בהר והמתביישים בגיא
אריה פרלמן

מוות וחיים ביד הלשון, אמרו חז"ל. אמרו - וצדקו. לכל הפחות, ללשון ישנה השפעה רבה על חיינו ועל מותנו.
לכן, אין פלא הדבר שמלחמות ומאבקים מלווים תמיד בהתגוששות בזירה הלשונית.
במאמר זה, ברצוני להפנות את הזרקור אל הויכוח הוותיק המתנהל במקומותינו, האם מקומות המגורים של יהודים מעבר לקו הירוק הם "יישובים" או "התנחלויות", והאם יושבי המקומות הללו הם "מתיישבים" או "מתנחלים".
בקרב השמאל, אין שום ספק בעניין: מדובר במתנחלים, שכמובן חייבים להתפנות משם, והכינוי נושא עמו מטען ערכי שלילי.
ואולם, בקרב הימין - אולי בניגוד לצפוי - אין הסכמה: ישנם הגורסים: "מתיישבים", כיוון שאימוץ התיבה "מתנחלים" היא כניעה לשיח העויין שמכתיב השמאל, ואילו אחרים גורסים: "מתנחלים", כיוון שאימוץ התיבה "מתיישבים", הוא... כניעה לשיח העויין שמכתיב השמאל, וזאת מכיוון שאיננו צריכים להתרגש מהמטענים השליליים שמייחסים יריבינו אלינו: לנו יש מטענים לא פחות טובים.
מה שיפה בויכוח הזה, הוא שמדובר באמת ב"מחלוקת לשם שמיים" - הכוונה במקרה זה: מחלוקת טהורה, עקרונית, ללא אינטרסים, ששני הצדדים בה פועלים מתוך אהדה אמיתית ליהודי יש"ע ולמפעלם.
כאשר באים אנו לבחון מקרוב מונח מסויים, עלינו לבדוק האם המונח עצמו הוא שגוי או מגמתי, או שמא המונח דווקא נכון ואמיתי, ורק המהות המיוחסת לו היא זו השגויה או המגמתית.
לסוג הראשון ניתן לייחס את ה"גדה המערבית", ו"השטחים", למשל.
"גדה" ככינוי ל"יהודה ושומרון" זהו שם שגוי מבחינה גיאוגרפית והיסטורית, כמו גם מונח שנכפה על יו"ש על-ידי עבדאללה בתחילה, ואומץ בחום (אם כי בהדרגה) על-ידי השמאל ותומכיו בחוץ לארץ. כאן יש לבצע תיקון ולהקפיד על השם הנכון: יהודה ושומרון.
גם "שטחים", זהו תמרון תעמולתי, כיוון שאותם הרגבים, שנקראו על-ידי אבות תנועת העבודה בשם "אדמה", ("כיבוש האדמה" וכו') - החלו להיקרא במעין אדישות או עויינות בשם "שטחים", על-ידי יורשי אותם אבות, ולעתים אף על-ידי אותם אנשים עצמם. גם כאן יש להיצמד למונח הנכון, שהוא "קרקע" או "אדמה", ונכון צויין בפורום זה, שבנקודה זו הערבים הינם מורי-דרך (או ליתר דיוק: מזכירי נשכחות) לא רעים כלל.
שונה העניין לחלוטין, כאשר דנים אנו בסוגיית המתנחלים/מתיישבים.
במאמר שכתב ב"ידיעות אחרונות" ב-24/10/1993, שבו (אגב) הביע תמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית, הגדיר את הבעיה היטב אחד מאנשי "שלום עכשיו" הלא הוא הסופר אהרן מגד:
"הכמות והעוצמה של כינויי הגנאי ושל ביטויי השנאה, הבוז, המיאוס, התיעוב, שהוטחו במשך עשרים וחמש השנים האחרונות כלפי המתנחלים - אפשר להשוותם בהצטברותם רק לאלה של האנטישמים כלפי היהודים. כך בוצע, במשך השנים מעין "רצח אופי" קיבוצי"
רצח אופי זה, הוא שהטביע במושג "מתנחל", חותם שלילי, שלא לומר: שטני ממש, שחילחל - כולו או חלקו - אל רבדים רחבים של הציבור.
אלו מבין המתנחלים ותומכיהם, המעוניינים להימנע מלהיקרא כך - עושים זאת מתוך רצון תמים וחיובי להשיל מעצמם את אות הקלון שדבקה במפעלם, בהתנחלותם.
אלא שבמקום לפתור את הבעיה, במקום להתמודד איתה חזיתית - בחרו הם לברוח ממנה, לעקוף אותה. בכך הם בעצם הודו שהשמאל הוא זה שקובע מהו טוב ומהו רע, מי עולה ומי יורד, מיהו ארור ומיהו מבורך. התיישבות - כך קבע השמאל - זה דבר חיובי, זו ציונות, זה גליל, וזה נגב. התנחלות, לעומת זאת - זהו פאשיזם וזו גזענות, זו תוקפנות ושוד.
וחלק מהימין והמתנחלים מפנימים זאת - ועונים אמן: לא "מתנחלים" אנחנו, מתנצלים הם, כי אם "מתיישבים". "ראו, הביטו בנו, לגיטימיים אנו בעיניכם, לא כן...?"
תופעה זו, לא רק שהיא ותיקה בתולדות עמנו, אלא אופיינית גם למקומות אחרים.
במהלך המאה ה-19, קם אירגון מוזר ביותר בקרב יהודי צרפת, שנקרא "אליאנס איזראליט", או בעברית: "כי"ח = כל ישראל חברים".
מוזר, כיוון שיהודי צרפת נקראו Juif - דהיינו - יהודים, ולא "ישראלים".
ובכן, מקימי האירגון הנ"ל, הפנימו את העיקר האנטישמי, לפיו "יהודי" זו מילת גנאי, תואר שיש להתבייש בו, ולכן התהדרו הללו בתואר "איזראליטים". מובן, שלא עזר להם דבר, וכולם ידעו מיהם: "יהודים".
באותו האופן, ניסו יהודי גרמניה לטעון שאינם "יהודים" חלילה, לא Jude ר"ל, אלא "גרמנים בני דת משה". גם קומץ יהודים מפולין ניסו להיקרא באופן דומה: "פולנים בני דת משה".
ובכן, לכולי עלמא ידוע מה היה גורלם של "פולנים" ו"גרמנים" אלה, ברגע האמת המר.
בארצות-הברית, מולדת ה"פוליטיקלי קורקט" המטורף, התרחשה תופעה דומה, אך מעניינת יותר, בנוגע לכושים.
מעקב קצר אחרי השתלשלות האירועים, יביא אדם מן היישוב לפחות לידי הרמת גבה:
בראשית - היו הכושים = Negroes. בהבדל משם הגנאי "כושונים" = Niggers.
הכושים לחמו לשיוויון זכויות, לביטול האפרטהייד בדרום-ארצות הברית וכן הלאה.
ואולם, האפליה החברתית, והמטען השלילי כלפי המונח "כושי", נותרו בעינם, בדומה למטען השלילי של המילה "יהודי" בצרפת של המאה ה-19.
בוקר אחד, קם אחד הכושים והחליט, בערך, כדלקמן:
"מהיום - לא עוד כושים הננו, כי אם "שחורים", ומי שיעז לכנותנו כושים - נוקיענו כגזען".
וכך, חיו להם השחורים בשובה ובנחת, עד שהגיע עוד בוקר אחד...
ובאותו בוקר, קם אחד השחורים והחליט, בערך, כדלקמן:
"מהיום - לא עוד שחורים הננו, כי אם "כהי-עור", ומי שיעז לכנותנו שחורים - נוקיענו כגזען".
וכך, חיו להם כהי-העור בשובה ובנחת, עד שהגיע עוד בוקר אחד...
ובאותו בוקר, קם אחד מכהי-עור והחליט, בערך, כדלקמן:
"מהיום - לא עוד כהי-עור הננו, כי אם "אפרו-אמריקנים", ומי שיעז לכנותנו כהי-עור - נוקיענו כגזען".
וכך, חיו להם האפרו-אמריקנים בשובה ובנחת, עד ש... נכון: שוב פעם הפציע הבוקר.
ובאותו הבוקר, קם אחד מהאפרו-אמריקנים, והכריז, פחות-או-יותר, בזו הלשון:
"מהיום - לא עוד אפרו-אמריקנים ניקרא, כי אם "אפריקנים אמריקנים", ומי שיעז לכנותנו אפרו-אמריקנים, נוקיענו כגזען".
ולמותר לציין, שלפי שיטת קל וחומר, מי שבעידן זה של נאורות העז לכנותם "כושים", הוקע לא רק כגזען, אלא כגזען-נבל-חשוך-קנאי-דכאן-ושטן.
ואולם, למרות המירוץ המטורף של עידננו הפוסט-מודרניסטי, שבו מי שלגיטימי היום הופך למוקצה מחר, ומי שהיה אצילי עד שלשום הופך לפושעני אתמול -
עדיין נחשב מרטין לותר קינג הבן לדמות נערצת, נשגבת וראויה לכל שבח.
אם כן, בוודאי יהא זה מילוי של חובה קדושה להזכיר, שאותו מרטין לותר קינג, שעדיין מהווה מופת לכבוד, שיוויון, אהדה ותמיכה כלפי ה...לא לבנים, כינה את אחיו: "כושים". ממש כך...
התופעה ניכרת גם בספריות שהפכו למעצבות-שיער, לעיוורים שהפכו ל"בעלי פגם חזותי", לנכים שהותמרו ל"בעלי מוגבלות גופנית", לזקנים שהתחלפו לקשישים (או להיפך) ואז ל"אזרחים בכירים", ולמזכירה, שכיום היא כבר מנהלת/מפקדת/מדענית-ראשית... של משרד.

ובכן, כמו אצל הכושים, כך גם אצל המתנחלים: הבעיה איננה הכינוי, אלא המהות. כל עוד לא מתמודדים חזיתית עם הדימוי השלילי שנוצר לנושאי השם, רודף הדימוי השלילי אחרי נושאי השם, ומדביק אותו, חרף כל הצורות והתחפושות, כי הבעיה היא התוכן - לא הכיסוי.

המתנחלים ואוהדיהם צריכים לעשות חושבים לרגע ולהחליט: האם הדימוי השלילי שהוצמד למונח "מתנחל" הוא מוצדק? האם באמת ראויים הם לכל הגידופים שהוטחו בהם כל השנים?

אם כן - אז על המתנחלים לחדול מדרכם הרעה.

אך אם לא - וזהו אכן המצב בעיניי - על המתנחלים ואוהדיהם להיאבק באופן ישיר, בעוז, באומץ ובנחישות בכל מגדפיהם - ולנצח בקרב על הדימוי. לנצח - לא לברוח.

כאשר מתנצל המתנחל ואומר, בהשפלת-מה של העיניים: "אה... קרא לי: מתיישב" - זהו הרגע שבו הפסיד במאבק - עוד לפני שהתחיל.
כי כך הוא "זוכה" בשני העולמות: גם פאשיסט - וגם פחדן. גם גזלת וגם התביישת. לפחות תהיה עם מינימום של גאווה עצמית.
בשיטה זו של התחמקות, לא יזכה מפעל ההתנחלות לאהדה, אלא להיפך: על השנאה יתווסף גם הבוז, ולתיעוב יתלווה גם הלעג.

אינני מתכוון כלל לדון בשורשיו העתיקים, המקראיים, של המושג "התנחלות". די בכך שאצטמצם לאיזכורים שטחיים של התגלגלותו בתולדות הציונות.
על אחת מהמצבות של עולי העליה הראשונה, במסגרת הצרה של הטקסט החקוק, נכתב בגאווה על כי בא "להתנחל" בארץ הקודש וגו'.

בשנת תש"ד כתבה אחת מהראשונות, רבקה אלפר, ספר בשם "המתנחלים בהר" על המתנחלים הראשונים של הציונות, ואילו יוסף ויץ, ראש מחלקת ההתיישבות בקרן קיימת לישראל, כתב ספר בשם "התנחלותנו בתקופת הסער, ניסן תרצ"ז - ניסן תש"ז", בשנת 1947. ספר זה, כולל הכותרת, יצא בהוצאת מרחביה - הקיבוץ הארצי - השומר הצעיר.

בתאריך 01/05/1956, אחת-עשרה שנים לפני ה"כיבוש", אמר משה דיין, בהספד על קברו של רועי רוטנברג ז"ל:
"דור ההתנחלות אנחנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית אל נירתע מראות את המשטמה המכלה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים היושבים מסביבנו. אל נסב את עינינו, פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו. ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב ונכרתו חיינו." (מתוך: נתיב, גיליון 1-2 1997, עמ' 293).

גם זמן רב אחרי מלחמת ששת הימים, לא פגה משמעותו החיובית, הנאצלת של המונח "התנחלות":
הנה, מתפארת מפלגת המערך, במודעת בחירות-01/10/1973:
"במשך שנים בזו אנשי "חירות" להתיישבות. רק אחרי מלחמת ששת הימים הם שינו את יחסם. אנו שמחים על כך. הצרה היא, ששינוי היחס הוא בעיקר בדיבורים. מי ששומע את מר בגין מדבר בלהט על "התנחלויות" יכול לחשוב שאנשי תנועתו הקימו את רובן.

ולמעשה?
כדי למצוא התנחלויות "חירות" דרושה זכוכית מגדלת. מבין 49 התנחלויות שהוקמו מעבר לקו הירוק:
26 הוקמו על-ידי תנועות ההתישבות של המערך.
12 הוקמו על-ידי תנועות ההתיישבות הדתיות.
5 הוקמו על-ידי העובד הציוני והאיחוד החקלאי.
2 הן התיישבויות עירוניות.
על-ידי אנשי "חירות" הוקמו 4 התנחלויות בלבד."
("והיום עוטפים בזה דגים", אורי אורבך וחגי סגל, עמ' 113).

ואולם, אם ניתן לתרץ זאת בפרפראזה על אימרתו של חיים וייצמן ("כל אחד מאוהב בפשרות של עצמו") הרי שגם סמוך לאחר התבוסה, כתב ראש האופוזיציה המוכה והמובס, שמעון פרס, בספרו: "כעת מחר" (1978), בתת-פרק שנקרא: "התנחלות בארץ":
"אדמת ארץ-ישראל נשארה ברובה הגדול במצב של ציפייה, עד אשר החלו העליה וההתנחלות להשיב לה את לשדה."

גם רבין המנוח, שהיה ניתן לצפות שינקוט בשיטת 'אם פרס בעד - אז אני נגד'... בכל זאת אמר ב-13/06/1979:
"נראה לי שיהיה זה משגה מצידה של ישראל לוותר על זכות ההתנחלות במהלך המו"מ לכינון האוטונומיה ויתור ישראלי על זכות ההתנחלות ישמיט מידי ישראל קלף חשוב אין לוותר על זכות ההתנחלות ומימושה אך ורק לצורך יצירת אווירה נוחה"
("והיום עוטפים וגו' - עמ' 122).

פרשה מעניינת במיוחד היא יחסו של יעקב חזן ז"ל, ה"אדמו"ר האדום" של השומר הצעיר, לאנשי גוש אמונים. בספרו האוטוביוגרפי, "דרך חדשה" (עמ' 92-93), הוא ציטט את עצמו, מתוך רב-שיח עם אנשי גוש אמונים, שנערך באוקטובר 1986:
"ראשית כל חשוב לומר על מה אין בינינו ויכוח אין בינינו ויכוח על אהבת הארץ הזאת ועל הדאגה לגאולתה. אין בינינו ויכוח על אהבת הארץ הזאת כמולדתו של העם היהודי ועל כך שזאת היא הארץ היחידה שבה יכול העם היהודי להיגאל. אין בינינו ויכוח על מהותם המיוחדת של יהודה ושומרון ועל הזדהותנו עם הנוף ההיסטורי שלהם. מבחינה זאת איני נותן לכם שום בכורה. בשבילי יהודה ושומרון הם תמצית תולדותיו של העם היהודי. שם קרו הדברים הטראגיים ביותר והנעלים ביותר בחיינו. שם התהלכו נביאי ישראל. גם כאן אין בינינו כל ויכוח. הויכוח הגדול המפריד בינינו הוא ויכוח טראגי דווקא על יסוד הדברים שאינם מפרידים בינינו: מה קודם למה ומהו הקובע, גאולת העם או גאולת הארץ".

חזן, אם כן, התנגד בחריפות לגוש אמונים, וראה בהם סכנה גדולה. אולם, בניגוד לרוב חבריו מהשמאל, הוא גילה כלפיהם, בה-בעת, אהדה עמוקה:
"בראשית הופעתו של "גוש אמונים" הפתעתי את חבריי באומרי שהם מזכירים לי, מבחינת המתח הנפשי והכוננות להגשמה עצמית של שאיפותיהם, את השומר הצעיר בראשיתו. החברים הוכו בתדהמה: חזן משבח את "גוש אמונים" - אמרו - את אלה המתפרצים להתנחל ביהודה ושומרון ומסכנים את כל עתידו של השלום...
למעשה, באתי להזהיר בפני ההתפתחות המסוכנת הזאת. תמיד מאסתי בוויכוחים פוליטיים המתמצים בהשמצת הזולת: כל מי שאינו אתי הוא, כביכול, פוחז וריקא, אדם חסר מניעים אידיאיים והדואג רק לעצמו... בצער ראיתי, גם מן המתרס הצד השני של הצד הפוליטי והאידיאי, אנשים המוכנים לשאת בעול השליחות בה הם מאמינים, גם אם זה תובע מהם קרבנות כבדים. כאלה נראו לי אנשי "גוש אמונים" מראשית הופעתם, ובכך היתה סכנתם."

חזן לא הפך לימני ולו לרגע אחד, אך הוא ידע להעריך ולכבד את המתנחלים, ולא לזרוק בהם בוץ לחינם.

לפיכך חייבים אנו לכבד את עצמנו לפחות כפי שיריבנו הדגול כיבד אותנו.
רואים אנו למעשה, שאך לפני 23 שנים - לא יותר - עוד שימשו התיבות "התנחלות" ו"התנחלויות" כערכים חיוביים בפיהם של בכירי האופוזיציה השמאלית של אז, כפי שהיה נהוג מראשית הציונות.
ואם נציץ לרגע אל מחוזות האוייב, ניווכח בקלות שכל יישובי הארץ היהודיים, מיהודי חיפה, עבור בקיבוץ מעלה החמישה, ביישובי הנגב, עד לתושבי הצפון וכלה כמובן במתנחלי יש"ע - כולם נקראים על-ידי התקשורת הפלשתינאית בשני שמות: "קולוניה" ו"התנחלות" - ללא הבחנה. לכך דרושה רק הצצה שטחית בדו"חותיהם ובתרגומיהם של אנשי "המרכז למעקב אחר תקשורת פלסטינית" בהנהלת איתמר מרכוס.

מצידנו, חייבים אנו, המתנחלים ואוהדיהם, להימנע ממקסמי-שווא, כגון "מתיישבים בני-דת משה סנה", ולהגיד בראש מורם ובלב שלם: "אנחנו/הם מתנחלים, טוב שכך, וירבו כמונו/כמוהם".
http://www.moledet.org.il/mitnahalim.html




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   20:00   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  109. סוף עונת החילונים  
בתגובה להודעה מספר 101
 
© אסף ענברי
סוף עונת החילונים
(סאגת "עידן החדש", פורסמה במוסף "הארץ" בשלושה חלקים: 10, 17 ו-24 בספטמבר 1999).

פרק א: מחתרת הערגה
1. שתיקת האדמה
ב-1958 חגגה מדינת ישראל עשור לקיומה הבן-גוריוני. מאות-אלפים נהרו לירושלים, לחזות במצעד צה"ל ובתערוכת העשור, שהציגה את הישגי החקלאות, החרושת והעליה כמקשה קורנת של גאווה לאומית. להקת "בצל ירוק", עם אורי זוהר ושאר יוצאי להקת הנח"ל, הצהילה את הציבור, ונחום גוטמן כתב לילדים את "שביל קליפות התפוזים". הרבי מלובביץ', שנשאל בברוקלין מה יחסו לחגיגות העשור, פטר את העניין בכך שמדינת ישראל היא גלות ככל הגלויות, אבל דיעה זו נשמעה אז - אם טרח בכלל מישהו להאזין לה - כבדיחה שבקעה מלועו של פוחלץ. הישראליות החילונית, המודרנית, הסוציאל-דמוקרטית, ששיקפה חצי מאוכלוסיית הארץ, נחוגה כאילו ביטאה גם את החצי השני - ניצולי-שואה ועולי צפון-אפריקה, שנדרשו להשיל את מנהגיהם המסורתיים ולהיצרף בכור-ההיתוך של העברית, ההסתדרות, הסנדלים. תחושת החוסן, שעלתה דרגה מאז "מבצע קדש" שנתיים קודם לכן, נסכה ודאות בלבבות החוגגים. עתיד המדינה נמתח למלוא האופק, מוצק, בוטח, ירוק-עד. נותרו להם 15 שנה להאמין בזה.
מחוץ לשאון-החגיגות, התפרסמו אז שני ספרים שהיו שונים מאוד זה מזה, ושדמו זה לזה, בכל זאת, בעניין אחד, שעשה אותם חריגים בנוף-הספרות הישראלית שנכתבה עד אז: שניהם - "ימי צקלג" של ס. יזהר ו"החיים כמשל" של פנחס שדה - נכתבו מתוך ערגה רליגיוזית. הם לא עסקו במדינה, בחברה, באקטואליה. הם דיברו על הטבע; על העמידה בתוך הטבע היפה והמכאיב לאין חקר. אצל יזהר, היה זה טבע בהיר, שקוי שמש, של מרחב מדברי תחת "התכלת השלמה, הקלה, הלא נפגמת כלום", אשר "קוראת אליך עד כי נשתאגו קרביך אליה"; אצל שדה, היה זה טבע אפל, פראי, מושך-מטה, של "שתיקת האדמה הכבירה, הכבדה, האטומה, הלילית". אבל תשוקת ההתעלות של יזהר אל התכלת ותשוקת הצלילה של שדה אל רחם-האדמה, נבעו מאותה ערגה בסיסית. היתה זו ערגה פאגאנית, אל הדממה האלוהית, הטהורה, הבראשיתית, של קמרוני-גבעות, אורנים נוטפי-גשם וריח רגבים. הדממה הזאת לא יכלה לשאת את ענייני המדינה או את רעש ההיסטוריה. היא חייבה פרישה מכל זה, אל מחוזות-בתולין זכים. שניהם כתבו על נערים, ונערים היו גם אלה שקראו אותם בהזדהות. מרחבי היקום, המסתורין, הפלא: עבור קורא צעיר, ב-58', ענתה הנגיעה בזה על צורך שקופח לגמרי בספרות "דור הפלמ"ח", שהיתה רוחנית כמו עיתון.

יזהר, הוותיק מבין סופרי "דור הפלמ"ח", התנתק ב"ימי צקלג" מבני דורו. ספרו, שהתקבל כ"סיכום מונומנטאלי של דור הפלמ"ח", הובן כך רק משום שהבערה הרליגיוזית שפיעמה בכל 1156 עמודיו דופדפה על ידי קוראיו כאילו לא היתה שם. אצל שדה, היתה הרליגיוזיות כה מוצהרת ובוטה, עד כי אי-אפשר היה לקבור אותה מתחת למישור-משמעות אחר, ארצי יותר; לחוקרי הספרות לא נותרה ברירה אלא להתעלם מ"החיים כמשל". לא הזיזה להם השפעתו על דור שלם של צעירים שפיתחו כלפיו יחס פולחני. שדה מעולם לא נידון בחוגי הספרות. קיומו הוכחש בהתמדה. הוא לא נתפס כחלק מהספרות העברית, אלא, לכל היותר, כפריט בילקוט-השטויות הרומנטי של גיל-ההתבגרות. מוסמכי התרבות נזקקו לעוד שנים רבות כדי לתפוס שעם "ימי צקלג" ו"החיים כמשל" נגמר כאן משהו והתחיל דבר אחר. מתחת לאפם, בתזוזה תת-קרקעית, נולדה מחתרת הערגה.

2. חליל רחוק בדרך לאגם

באותה שנה עצמה, רחוק-רחוק מהמולת העשור בירושלים, נוסדו שני ארגונים רוחניים שאיש לא שיער אז לאלו ממדים יגיעו תוך 20 שנה. בסיאול שבדרום-קוריאה הלך ד"ר צ'ו, אוואנגליסט בן 22, ורכש בניין גדול לאחר שישו נגלה אליו בחלומו והורה לו לעשות זאת. כשפתח את כנייסתו, היו מעט מאוד נוצרים בסיאול; כיום, זוהי הכנסיה הגדולה בעולם. מהרישי מהש יוגי, גורו הודי שפיתח את טכניקת "המדיטציה הטראנסצנדנטלית" כנתיב אל ההארה, עזב את ההימלאיה ויצא להנחיל את שיטתו למערב. "העידן החדש" יצא לדרך, אבל ב-58', מי שם לב. העולם היה עסוק במלחמה הקרה (בבריה"מ עלה חרושצ'וב לשלטון, ובארה"ב המתינו בדריכות לצעדיו), במרד באלגי'ר ובנסיונות המהוססים, המרגשים, לשגר אסטרונאוט (או קוף, או כלב) לחלל.

מלחמת העולם השלישית אמורה היתה לפרוץ בשנה זו, על-פי נבואתה של החוזה האמריקאית ג'ין דיקסון (שניבאה גם, באותה הזדמנות, שג'ון קנדי ייבחר לנשיא-ארה"ב ויירצח ב-1963); המלחמה לא פרצה אמנם, אבל פחד-השמדה הרעיל תמידית את השגרה. האפוקאליפסה של יוחנן, שבסוף הברית החדשה, הדהדה מבעד לפחדים של ההווה, ובשוודיה כבר היה אז קולנוען צעיר שהבין זאת. שבעה חותמות - מספר יוחנן - סוגרים על ספר גזר-הדין שבשמיים. בהתקרב יום-הדין, ייפתחו החותמות בזה אחר זה, וכשייפתח השביעי, תהיה הארץ למאכולת אש. על ידי שיחזור אווירת יום-הדין של ימי-הביניים (אימת סוף-המילניום בשנת 1000, השתוללות הדבר השחור במאה ה-14), רמז ברגמן: חברים, תתכוננו לסיבוב שני.

בגרמניה עמד מארטין היידגר וניסה להתריע על הסכנה האורבת לאנושות שנעקרה מהטבע. התרבות החומרנית, הצרכנית של ימינו, איבדה את זיקתה לאדמה, לשדה, לשבילי-היער. היא הפכה, אמר הפילוסוף, לתלישות עירונית, ממוסחרת, החומסת את הטבע. באותם הדברים האמין היידגר כבר 20 שנה קודם לכן, כשהצטרף למפלגה הנאצית, הניאו-פאגאנית, שהצטיירה לו כהבטחה לשיקום המגע עם ההוויה; אבל ההרצאה האקולוגית שנשא עכשיו, נאמרה אל תוך הקשר חדש. על סף שנות ה-60, בישרה התייצבותו כנגד ה"קידמה" הטכנולוגית את מה שייצעק תוך זמן קצר מפי מיליונים של ילדי פרחים.

עדיין 58', וב"הארץ" התפרסם שיר של נתן זך, על מוות ש"בא אל סוס העץ מיכאל" - מעין מיסה שחורה (מקהלה, מלאכים מוטרפים, דמות של אל מרחף), בתוך נוף אפוקאליפטי של סוף-העולם: הריסות, ישימון, גולגלות נתוצות. ב"מעריב" פירסם דן בן אמוץ רשמים על תערוכתו של צייר ירושלמי תמהוני, מריאן מרינל. "כל מה שאתה רואה כאן", הסביר מריאן לבן אמוץ, "זה תת-ההכרה שלי", וציטט לו מדברי אנדרה ברטון, מנהיג הסוריאליזם, על חובת-האמן להשתחרר לחלוטין מהשכל. ציוריו עסקו במוות, בנופי-דמיון, בישו. בן אמוץ המשועשע, המחוסן מתת-ההכרה, ידע על מריאן פחות משידעו קוראי "החיים כמשל"; שדה הקדיש פרק שלם בספרו למריאן, שגילם בעיניו את תמצית הקדושה שבשיגעון. מריאן, לשדה, היה האדם האותנטי, קורבן החברה, שנצלב כשסביבו קלי-דעת המצחקקים לאידו: קלי-דעת כמו דן בן אמוץ.

במחנה 80 של הנח"ל, במגורי הבנות, כתבה קצינת ח"ן בת 20 הגיגים ביומן. כשיצאה, השאירה את יומנה פתוח לעיני חברותיה לביתן. הן היו בגילה, אבל ראו בה, ברינה שני, דמות בוגרת, מרתקת בחריגותה, בקדרותה, ביופיה הכמו-אינדיאני ובדיבורה המלוטש, שהתגלגל כשורות שיר. בחיפה התעלם יעקב רוטבליט בן ה-13מן האתיאיזם של אביו הסוציאליסט ועלה ביוזמתו לתורה כדי לחוות קצת יהדות. בתיאטרון הקאמרי בתל אביב דרך כוכבו של שחקן חדש, עודד תאומי בן ה-21, שבחייו הפרטיים, מחוץ לבמה, טיפח בסתר יכולות של קריאת-מחשבות וניחוש העתיד. בגליל התחתון יסדו תלמידים של יוסף שכטר את הישוב הרוחני יודפת. ה"דת הפנימית" שהחדיר בהם שכטר, דיברה על הקשר לטבע ולמה שמעל לאדם. היה בה הרבה מטולסטוי ומגורדון, מבובר, מקירקגור, מגורדייף. לא היתה זו משנה סדורה, אלא מסגרת חווייתית שעודדה את עצם החיפוש: את החיים כאקולוגיה, כבקשת-מגע עם כוליות-ההויה. הם לא יכלו לדעת זאת, אמנם, אבל בעזיבתם את העיר אל הטבע, הם נענו לקריאה שהשמיע באותה שעה הפילוסוף הגרמני המושמץ. כצליל רחוק של חלילן מהמלין, הגיח אל אוזנם השדר שנשאה רוח הזמן. את החליל שהם שמעו, שמעו תוך זמן קצר עוד ילדים רבים, רבים מאוד, בדרך לאגם.

3. אני הבתולה הקדושה

"אהבת תפוח הזהב" של דליה רביקוביץ', שפורסם ב-1959, היה התשובה השירית ל"החיים כמשל": שירה "קדמונית", אקסטאטית, שכאילו נכתבה על-ידי נביאה מקראית שעישנה חומר טוב. "רוחשים במקומם כוכבים ומזלות, והלילה נופל אל ים הלילות, והאור מרקד כרגלי איילות וזולף כמבוע מגיח מקיר", "ובחומר הזה האפל נבעה מכרה של זהב, והחומר הזה האפל מגלה את מעמקיו". היא שטה, הלומת אהבה, על פלגים ונחלים וימים גועשים. חופת השמיים התמלאה בכתובות-חרטומים, כוכבים המו סביב כדור-הארץ ובדי אילנות היו מתעצמים בתשוקה לגבוה. שרקו צמרות. עלי השיחים צלצלו כמטר של זהב. ביערות, במצולות, בהרים, ניתך אור שלא ידע שובע, שושני נהר פערו את פיהן לבלוע, והמשוררת ידעה אז חמדה שלא היתה כמוה.

ברחבי ארה"ב שודרה נבואתה של מנהיגת "אחוזת הר כרמל", שעל פיה נועדו חברי הכת להישחט בידי שמיים ב-22 באפריל 59' ולהילקח לגן-עדן. המונים נהרו לאחוזת הכת (וואקו, טקסאס), נטעו אוהליהם סביב והמתינו להתגלות השניה של ישו, כמובטח בחזון-יוחנן. ויהי בוקר ויהי ערב. לא קרה כלום. מאוכזבים, קיפלו את הציוד והתפזרו איש-איש למדינתו. קדחת-המילניום היתה, עדיין, לא יותר ממחלה של כת שולית. ספק אם הקוראים שנתקלו עכשיו בשירו של ייטס, "ההתגלות השניה", תפסו עד כמה הוא מביט קדימה, בדומה לברגמן, אל התפשטות הקדחת בסוף-המאה. "העניינים מתפוררים. כבר אין מרכז. אנארכיה פושטת בעולם, נחשול של דם מציף הכול, ופולחני-תמימות, בכל מקום, טובעים במצולה. הטובים אכולי ספקות, והרעים חדורי להט. ההתגלות השניה נראית כממתינה מעבר לפינה. יורד החושך, אך אדע: אלפיים שנות שינה כבדה כאבן, נעורו לסיוט כשטולטלה העריסה. חיית-הפרא, שסוף-סוף הגיעה שעתה, זוחלת לכיוון בית-לחם, להיוולד". השיר, שנכתב עוד ב-1920, חיכה בשקט לקוראי שנות ה-80-90.

בישראל, בינתיים, חדרו מוטיבים נוצריים לאמנות ולגישושי הדרך של מחתרת הערגה. יגאל תומרקין, שהגיע ארצה ב-1960אחרי שנות השתלמות באירופה, הציג עבודות שהתמקדו במוטיב הצליבה, תוך אימוץ הפורמאט הכנסייתי של טריפטיכון מעל למזבח. במנזר נוטרדאם בירושלים, תחת פסל-השיש של הבתולה הקדושה, עם פעמוני-כנסיה בחלון, ישבה יונה וולך וכתבה את שיריה המוקדמים. "מלאכים סחוטים", "תופת" ו"נשים קדושות" נשזרו ב"קולות הקוקו והתנשמת" ודינדון "פעמונים כחולים". "אני", היא כתבה, "הבתולה הקדושה. אני הבתולה הקדושה. האם אתה שומע אותי". גם בעניין זה, היה "החיים כמשל" פורץ-הדרך. הפלירט של שדה עם הנצרות, עשה את ספרו למסע צלייני ששיאו בשירת "ירושלים החדשה", הלקוחה מחזון-יוחנן. הברית החדשה, שהתגלגלה לידיו של שדה בנעוריו והיתה לאחד משני הספרים המעצבים של חייו ("כה אמר זרתוסטרא" של ניטשה היה השני), התגלגלה עכשיו - לא מעט בהשפעתו - לידיהם של צעירים מחפשי משמעות, שהחולין הישראלי השרה עליהם מחנק.

4. המרחב שבו נושמים סוסי הפרא

בספריה של קיבוץ גבעת-חיים מאוחד - קיבוצו של יצחק בן אהרן - מצאו כמה נערים את ספרו של המיסטיקן האוסטרי רודולף שטיינר, "כיצד קונים דעת העולמות העליונים", ותמונת-עולמם השתנתה. שטיינר, מייסד ה"אנתרופוסופיה", דן בגלגול-נשמות, בתפיסה על-חושית ובתירגול של עילוי התודעה. הוא דיבר על הנשמה האלוהית שלבשה באחד מגלגוליה את גופו של הצלוב מנצרת, וההיבט הנוצרי הזה של משנתו לא הרתיע את נערי הקיבוץ מלאמץ את האנתרופוסופיה, מכאן ואילך, כתורת חייהם. בנו הצעיר של בן אהרן, ישעיהו, עתיד היה להצטרף אליהם תוך שנים אחדות ולהפוך למנהיגם. בחיפה נפתח סניף של "עדי האל" - כת נוצרית הכופרת בקיומו של עולם הבא. כאן, אמרו, בעולם הזה, ישתרר בקרוב "גן-העדן". יהיה זה סופו של המין האנושי, מלבד בודדים שהאל חפץ ביקרם. הרוצה בגן-עדן, יסור אל הסניף ויוטבל ל"אח" בין אחי העדה.

תשומת הלב הציבורית היתה תפוסה בפרשת לבון, במשפט אייכמן, בשמועות על הקמתו של כור גרעיני בדימונה ובהתפטרותו של בן אהרן - שר התחבורה - שהתריע מפני התנוונותה הרעיונית של מפא"י ושפך את זעמו במאמר פרוגראמאטי ("עוז לתמורה בטרם פורענות") שפורסם בעיתון "למרחב". מפעל הפיס גייס אלפי ניצבים לצילום הכרזת-המדינה עבור הסרט ההוליוודי "אקסודוס". ברדיו התנגנו התרנגולים, שלישיית גשר הירקון ואסתר רייכשטאט ("היו לילות"). בבתי-הקולנוע הוקרן "סלאח שבתי", על במות-הבידור עלתה שלישיית הגשש החיוור, ובמרפסת מועדון-החמאם שביפו נפתח דיסקוטק. "דור האספרסו" - מושג שהגדיר את צעירי שנות ה-60 כדור סתמי וריקני - הפך למטבע-לשון השגור בפי כל. זהו נוער עייף, משועמם ואובד-דרך, נטען בביטאון הקיבוץ הארצי, ובעיתון אחר כתב ס. יזהר דברים דומים. המונח "ביטניק" שצץ בעיתונים, ביטא חשש מעליית מפלס ההפקרות. "העולם הזה" דיווח שהחשיש, שהיה עד כה נחלת העולם התחתון, מפעפע לחברה הגבוהה. המהפכה הניאו-פאגאנית שסחפה את צעירי המערב - פריקת-העול, קידוש החופש המיני, הרוקנרול, הפסיכאדליה "מרחיבת התודעה" ופולחן-הטבע - הסתננה לישראל דרך רדיו רמאללה, סרטי "גל חדש" צרפתיים וטפטוף ראשוני של תרגומי כתבים מן המזרח.

הבוהמה התל אביבית מיהרה להשתחל לאווירה החדשה. באורח חייהם ובאורח כתיבתם, בעטו הצעירים במוסכמות-ה"בורגנות". שירי יונה וולך רחשו מיניות מתריסה. מאיר ויזלטיר הציב לשירה העברית רף חדש של בוטות. דוד אבידן נטל את קוראיו ל"מסעות LSD". בשיריה של רינה שני תוארה המציאות העירונית ככלא שממנו מבקשת הנשמה להשתחרר. "בסבך הסורגים נחפש את המרחב שבו נושמים סוסי הפרא". שם, במרחב, נחזור לאושר הפאגאני האבוד. "נגור בתוך שבט עתיק, קול נהימתנו קול הים, ויהיה אוהלנו סמיך ומפויח. בערב יביאו את הציד. ליד העשן נלבה לנו אש קטנה. בינתיים, דומם, אבותינו ישבו מסביב ויספרו בתולדות העולם". דן בן אמוץ, שעבר להתגורר בבית ערבי בנמל-יפו, הפקיד את עיטור דלת-הכניסה בידי אהובתו החדשה, בתיה אפולו. הדלת כוסתה בדמויות חידתיות, מיניאטוריות, שכמו הגיחו ישירות מתת-הכרתה של הציירת מבלי שהיא עצמה יכלה לומר מי הן ומה הן. היא ציירה כמו מריאן, אבל ספק אם בן אמוץ זכר עכשיו את הצייר ה"מגוחך" ההוא (שהתאבד בינתיים. גופתו המפוחמת נמצאה מוטלת לרגלי עמוד-חשמל).

בזמן שבתיה שקדה במכחוליה הדקיקים על דלת-הכניסה של דן, שיחק דן בסרטו ההזוי של אורי זוהר, "חור בלבנה". משהו חלומי, מסומם קלות, היה תלוי על הראשים. כתבים של פרויד ויונג הופיעו בתרגום עברי, ופסיכולוגיית המעמקים, על צבא-סמליה, נתנה דחיפה נוספת לרימום המסתורין. רחוק מהבוהמה, בקיבוץ חולדה, כתב עמוס עוז על עוצמות הטבע ותסיסת היצר בערבותיהן הפרוצות-לרוח של ארצות התן. א.ב. יהושע כתב סיפורים סוריאליסטיים על דחפים לא-נשלטים של אלימות. מעמליה כהנא-כרמון ניגרו פלגים שוקקים של זרם-תודעה. השער אל הטבע, אל הפלא, אל גנזי הנפש, שהחל להיפתח ב-58' עם "ימי צקלג" ו"החיים כמשל", היה עכשיו פתוח לרווחה; הספרות העברית של אמצע שנות ה-60 שחררה עצמה מסדר-היום הישן - הלאומי, החילוני, החברתי-רציונאלי - שהתנסח בספרות של העשור הקודם. את מרכז הזירה תפסו עכשיו מי שביקשו להיחלץ מסיר-הלחץ הישראלי ולנשום אוויר אחר. הערגה כבר לא היתה מחתרת. היא היתה הנורמה.

5. גחליליות, ציפורים, עוף בקארי ג'ון גלן, האסטרונאוט האמריקאי שהקיף את כדור-הארץ בפברואר 62', סיפר, כשנחת, ש"גחליליות" לא-מזוהות ליוו את חלליתו. בטי ובארני היל, בני-זוג מניו-המפשייר, טענו שנחטפו אל עב"ם שנחת לידם על הכביש כשנסעו בשעת-לילה בהרים. בתוך העב"ם, סיפרו, היו יצורים אפורים שערכו בהם בדיקות רפואיות. אחד מבכירי האסטרונומים בנאס"א, קארל סייגן, אמר שעלינו להכין את עצמנו לכך שנמצא בחלל תרבויות אחרות. אסטרונום אחר, פראנק דרייק, חישב מה הסבירות להופעת חיים תבוניים על פלאנטות אחרות, ומצא שיש ביקום, בעיקרון, משהו כמו עשרה מיליארד פלאנטות שכאלו. האפשרות הקוסמת והמאיימת ש"אנחנו לא לבד", שנידונה עד אז רק בסיפורי מדע-בדיוני ובכתות-מסתורין סגורות, החלה לצאת מתחום הפאנטאסיה.

אפילו להקות הציפורים על חוטי החשמל שלאורך הרחוב, נראו פתאום ככוח חייזרי, דמוני, על-טבעי, אחרי המתקפה האפוקאליפטית שצילם היצ'קוק ב-63'. הקטע המרכזי בסרט, היה רמיזה ברורה לחזון-יוחנן. כתם הדלק הבוער שהתפשט בלב העיירה ומשך את תשומת-לב הציפורים, יצר, ביחד עם הכביש שלרוחבו, צורה של צלב; "זה סוף העולם!" קרא זקן שתוי מפינתו על דלפק המסעדה המקומית, וציטט מזכרונו פסוק מזרה-אימים מספר יחזקאל; בחוץ הסתערו הציפורים על מי שלא הספיק לתפוס מחסה, וסוסים חלפו בשעטת אמוק כארבעת סוסי האפוקאליפסה המוכרים היטב לכל נוצרי. החרדה מן הנשגב, מן ה"אחר לחלוטין", תבשיל עם השנים לכדי אימה מיצורים שלא כתובים בשום מגדיר.

בצלחת-האנטנה של אוניברסיטת פרינסטון נקלט ב-1964 רשרושה הרפה של קרינת-הרקע הקוסמית, שסיפק לראשונה ביסוס לתיאוריית "המפץ הגדול": לפני 15 מיליארד שנה היה כל היקום דחוס בנקודה זעירה, שפיצוצה - אשר יצר את המרחב ואת הזמן - נמשך ממש ברגע זה, בהדף המרחיק את הגלאקסיות עוד ועוד. תמונת-עולם חדשה זו, עלתה בקנה אחד עם התורות המיסטיות העתיקות; תיאור היקום כהתנפחות מתמדת של המרחב מתוך הכלום, נשמע דומה-להביך לתיאור ההינדואיסטי של היווצרות ה"מאיה" מן ה"בראהמאן", או לתיאור נביעתו של העולם מנקודת-ראשית טראנסצנדנטאלית בכתבי פלוטינוס ובקבלה. לאנשי "העידן החדש" שבדך, היתה זו זריקת-עידוד לא קטנה.

וזה עוד לא היה הסוף. רוג'ר פנרוז וסטיבן הוקינג טענו שהיקום פרץ מתוך "ייחודיות" שאינה ניתנת לתפיסה משום שחוקי הטבע אינם חלים עליה. אנדריי סאחארוב טען שבמפץ הגדול נוצר "אנטי-חומר" בכמות שאינה פחותה מכמות החומר ביקום (אם יש מובן למלה "כמות", כשמדובר באנטי-חומר). מושג ה"חומר" עצמו, זועזע קשות עם גילויים של "קווארקים" תת-אטומיים שריצדו בין יש לאין כמין נוכחות מפוקפקת, שלא היה ברור אם היא אנרגיה, או חומר, או השד יודע מה. אפילו בין המדענים עצמם, היו שהשגיחו בכך שמה שהמדע חושף כעת, והמלים שהוא מוצא כדי לבטא זאת, מגלים קירבה חשודה לתורות המזרח. מארי גל-מן, הפיסיקאי שזיהה (בו-זמנית עם יובל נאמן) את המבנה המערכתי של הקווארקים, כינה מבנה זה "דרך השמונה" - ביטוי השאוב מתורת בודהא. וכשפיסיקאי אחר, ג'ון וילר, טבע את המונח המבעית "חור שחור" כדי לתאר אתרים שבהם שוררת כבידה בולעת-כל, הוברר סופית שהיקום שבו דנים הפיסיקאים, מטורלל הרבה מעבר לסף-הסיבולת של השכל הישר.

נשיא ארה"ב לינדן ג'ונסון, שחידש ב-1965 את היתרי ההגירה מאסיה, לא ידע מה הוא מכניס לארה"ב. המהגרים הסינים, היפאנים וההודים הביאו איתם לא רק אגרול, סושי ועוף בקארי; הם הביאו את המדיטאציות, את הסוואמיז והגורוז ומורי הזן, את ההינדואיזם, הבודהיזם והג'יאניזם, את הטאנטרה והמאנטרה והיאנטרה, את הדיבור על "קארמה" ו"נירוואנה", את השינטו, את היוגה, את הטאו. פרופ' סוזוקי הרביץ באמריקאים את תורת הזן-בודהיזם, וביחד עם אריך פרום פירסם ספר המצביע על הזיקה בין תורה זו לפסיכואנאליזה. אגודת "המדיטציה הטראנסצנדנטלית" של מהרישי מהש יוגי, הקיפה עכשיו מיליון אמריקאים וגדלה בהתמדה. הצטרפותה של להקת הביטלס, זמן לא רב אחר כך, לשורות המהרישי, סימלה את מה שנתפס אז כחיבור טבעי ומתבקש בין שני פניה של אותה אופטימיות ("All you need is love"); והביטלס סחפו מיליונים נוספים של מצטרפים.

זו לא היתה אופנה בלבד. השיער הארוך (של מהרישי, של ג'ון לנון), גלימות המשי, היחפנות, שרשרות-הפרחים וחרוזי-העץ, מקלות הקטורת והישיבה המזרחית על מחצלות וכריות כשברקע מפכים צלילי סיטאר וטאבלה, היו, ללא ספק, קסומים דיים בפני עצמם כדי למשוך ציבור רחב. אבל לצעירים רבים, היתה החשיפה אל המזרח הרבה יותר מזה. כנוצרים מלידה, הם חונכו להסכין עם כך שהאושר איננו בר-השגה בעולם הזה; שהחיים הם רק פרוזדור; שהשכר למאמין יבוא אחרי ההלוויה. והנה באו מורי-ההארה והגישו להם תרגילי-נשימה, תנוחות-יוגה ואימוני טאי-צ'י שהבטיחו את כיבוש האושר כאן, עכשיו, בגוף הזה: עניין של טכניקה, אימון, קצת התמדה.

6. אמא גאיה

חדירת המזרח למערב, החלה לפרום את החיץ ששמר עד אז על מובחנותו התרבותית של כל אחד משני המחוזות. וההתייחסות ה"קוסמולוגית" לחיים, שהתעצמה עם כל גילוי נוסף בתחום האסטרונומיה ועם כל שיגור נוסף של חללית, קידמה אף היא את תחושת הגלובאליות הקוסמופוליטית של "העדין החדש". הירח התקרב משנה לשנה. החלל נהיה מעניין יותר, רלוואנטי יותר, מהתרבות והלאום. ההיאחזות בהיסטוריה, בטריטוריה או באיזו מורשת ספציפית, נתפסה כקטנונית ומיושנת לנוכח הפריצה למרחבי עתק כאלה. מול האינסוף הקוסמי, נראו הגבולות בין העמים כסתם טפשות.

דיווחים על מפגשים עם צלחות מעופפות ויצורים ירקרקים, זרמו אל מערכות-העיתונים. אריך פון דניקן, מנהל-מלון שוויצרי, פירסם ספר שנועד להוכיח שה"אלים" המוזכרים במיתוסים של תרבויות העולם, היו, בעצם, מבקרים מהחלל החיצון: מי, אם לא הם, בנה את הפסלים שבאיי הפסחא, את הפיראמידות או את "מסלולי הנחיתה" במישורי הפאמפאס? הספר, שתורגם ל-26 שפות ונקרא על ידי כל אדם שלא שהה באותה עת על כוכב אחר, הפך את סוגיית החייזרים לנחלת הכלל. כשהתברר, לאחר מכן, שהמחבר בדה חלק מ"מימצאיו", ספגה התיאוריה מהלומה הגונה, שנדרשו שנים - ומאות מימצאים חדשים - כדי לשקמה. אבל האפקט הראשוני היה בלתי הפיך; החייזריות יצאה מהארון, והלבבות דומה שהוכשרו לקראת התגלותה כאמיתית.

האווירה הקוסמולוגית כללה גם נהירה לאסטרולוגיה. שינוי מהמם - חזו מפות-הכוכבים - יפקוד את העולם בסביבות שנת 2000, כשיסתיים "עידן הדגים" המחורבן, ובמקומו יפציע בשעה טובה "עידן הדלי". האסטרולוגיה מצד אחד, והאפוקאליפסה הנוצרית מצד שני, סימנו עיגול סביב אותה שנה עצמה; הערגות השונות הותכו לאחת, והתודעה האקולוגית שהתפתחה במקביל - הסגידה הניאו-פאגאנית ל"אלת" האדמה - תרמה את חלקה לאותו הלך-רוח. ההרצאה האקולוגית של היידגר מ-58', זכתה עכשיו לפיתוחים שהוא עצמו היה ודאי נבוך מצביונם האלילי. האדמה היא אורגאניזם חי, אמרו ילדי-הטבע שבישרו את בוא ה"ירוקים". האדמה, אמרו, היא "גאיה": האלה החובקת, הבראשיתית, המוזכרת במיתולוגיה היוונית. פולחני-האדמה, השמש והגשם של האינדיאנים, זכו בעדנה מחודשת. קארלוס קאסטאנדה, אמריקאי יליד-פרו שיצא ב-1961 למסע של חיפוש עצמי במקסיקו, חזר משם עם "משנתו של דון חואן": תיאור שהותו של המחבר במחיצת מכשף אינדיאני המשתמש בפטריות-הזיה ל"השעיית המציאות" ולהתגלותה של "מציאות אחרת". הספר היה לאחד מרבי-המכר רבי-ההשפעה של שנות ה-60, והמלצותיו של קאסטאנדה על שינוי-התודעה באמצעות פטריות, השתלבה בהמלצותיהם של טייסי-תודעה כטימותי לירי על השימוש ב-LSD, במאסקלין, במאריחואנה או בכל חומר אחר המשפיע על המוח יותר משקדי מרק.

ה"רוחניות" קיבלה גוון שאמאני. הטבע הצטייר כבית-מרקחת המכיל את כל המירשמים לאושר. עץ הדעת של תרבות-המערב פינה את מקומו לעץ החיים. אלוהי התנ"ך הגברי, התובעני, חמור-הסבר (אלוהי המשטר, המוסר, המשפט), נדחק לטובת האלה הגדולה (אמא טבע, אמא אדמה). גאיה המיטיבה, המניבה, השופעת, היתה מעבר לטוב ולרוע, אדישה להסדרים המעיקים של התרבות. הניצחון שלה היה נצחון הנשיות. יותר ויותר גברים ענדו עגילים ומחרוזות, דיברו ברכות ונראו מאחור, עם שערם הגולש, כנשים לכל דבר. האמביציה הטכנולוגית, הגברית-מערבית, לכבוש ולביית את מרחבי הפרא, הומרה בריקודי גשם, בעישון צמחים ובתיפוף על חוף הים, ליד ריצוד בבואתו של הירח.

באירופה פירפרה עדיין, בחוגים גבוהי-המצח, המורשת חמורת-הסבר של המודרנה השכלתנית. המוזיקה שיצרו בכירי האוואנגארד תוך התעלמות כמעט הפגנתית מהעובדה שאין קהל למרכולתם, היתה חירחור הגסיסה של העידן התרבותי המעונב, המעודן, שהוליד את הארוע הקרוי "קונצרט". הצירצורים שורטי-האוזן של קרלהיינץ שטוקהאוזן, ויטולד לוטוסלאבסקי, לוצ'אנו בריו ופייר בולז, לא היו "פריצה אל דרך חדשה", כפי שדימו האוהדים הנכחדים של המודרנה; הם היו סוף-הדרך. שום תחנה נוספת לא חיכתה למוזיקה הקלאסית. היא התפגרה לה יחד עם שאר צורות-הביטוי של המערב המתפורר, שנעשה פאגאני ועבר לרוקנרול. כשהזקנים הלכו להתרפק על השמינית של ברוקנר, הלכו הצעירים להתפרק בכוכי-הדיסקוטקים, בבאככאנאליה של וודסטוק, בשילהוב האורגיאסטי של מופעי-הפארק.

מיק ג'אגר, ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין וג'ימי הנדריקס גילמו את עסקת-החבילה הפאגאנית "סקס, סמים ורוקנרול", ואלמנט-המחאה שהופיע בשירי ג'ון לנון ובוב דילן, היקנה לשצף משולח-הרסן של תרבות-הנעורים הילה של משמעות. הצעקות, ההוללות, הנסיעה לשום-מקום על הארלי-דייוידסון כבדים - כל זה היה, בזכות ה"מסר" העמום, לא רק מלהיב, כי אם "צודק". "השמאל החדש" שנולד במרד-הסטודנטים של 68' ובהפגנות-המחאה נגד מלחמת-וייטנאם, היה עוד סוג של רוקנרול. בניגוד לשמאל הישן, הסוציאליסטי, שפעל לאורו של אתוס כלכלי-חברתי מפורט, לא היה לצעירי 68' אתוס של ממש. היה להם פאתוס. הם היו פשוט "נגד", כרפלקס הפטור מהנמקה. ככל שידעו פחות מה הם רוצים, כך הרגישו צודקים ומגובשים יותר. ההשתתפות במהומות סיפקה לגמרי את הצורך הרוקיסטי להרעיש, להתקוטט עם שוטרים ו"לעשות אהבה".

7. תנו לשמש לעלות

באחד מאותם צירופי-מקרים מוזרים של ההיסטוריה, נוצר בישראל, בדיוק באותו הזמן, מצב פוליטי ששינה את פני השמאל. כיבוש השטחים מאוכלסי הפלסטינים במלחמת-הבזק של הקיץ הקודם, גרם לכך ששלטון-מפא"י חדל להיתפס כ"שמאל" בעיני הדור הצעיר. הסוציאליזם לא היה עוד, ב-68', קריטריון לשמאלנות. העניין הטריטוריאלי הדיח את העניין הכלכלי-חברתי. דן בן אמוץ ואורי אבנרי - ממובילי המחאה כנגד הכיבוש - היו ימניים בהשקפתם הכלכלית. ישעיהו לייבוביץ', הגורו של צעירי השמאל החדש, לא היה סוציאליסט כשם שלא היה חילוני. האתוס החילוני-סוציאליסטי של תנועת העבודה, נתפס בעיני הצעירים כביטחוניזם תוקפני, והם לא בדקו בציציותיו של מי שסלד, כמוהם, מהביטחוניזם הזה; שיהיה קאפיטאליסט, שיהיה אורתודוקס, שיהיה חתול סיאמי - העיקר שיזדעק על הכיבוש. מטרות-השמאל הישנות - תקומה לאומית, עבודה עברית, הפרחת השממה והגשמת החזון המודרני של מדינת-הרווחה - סולקו לטובת מטרה אחת ויחידה, שלעומתה נראה הכול תפל ולא חשוב. "השלום".

הערגה אל "השלום" היתה רליגיוזית, והשנים הוסיפה לה סמלים, שירים ופולחנים שרק חיזקו את צביונה המשיחי. "מחנה השלום" שנולד אחרי 67', טרח רק לעתים נדירות לצקת תוכן מוחשי לערגתו. "השלום" לא נחלם כהסדר מדיני סבוך ומיוזע בין מדינות שיחששו לבטחונן גם לאחר חתימתו. שלום מציאותי כזה, נראה כהתחמקות מחתירה אל "השלום" בהא הידיעה: השלום המוחלט, הצח כיונה, שאחריו לא נדע מלחמות. "תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר", שרה להקת הנח"ל ב-69' את מלותיו של יעקב רוטבליט, שיהפכו להמנון המחנה. לא היתה זו ערגה חילונית יותר מהערגה לאחרית-הימים של הנביא ישעיהו, מהערגה הנוצרית למלכות-השמיים, מהבטחות "גן-העדן עלי אדמות" של תנועות-ההארה או מכיסופיו של לנון, בשירו "Imagine", לעולם א-פוליטי, א-היסטורי, נטול גבולות ולאומים. העייפות ממלחמות היתה, בעצם, עייפות מההיסטוריה וכמיהה לסיומה. "השלום", כאופק-ציפיות גאולתי, שירת מעתה, בישראל, אותה ערגה שהתבטאה בחו"ל כהמתנה ל"סוף המילניום", ל"עידן הדלי", ל"התגלות השניה".

לא רק השמאל, גם הימין בישראל כבר לא היה אותו ימין אחרי 67'. חניכי ישיבת "מרכז הרב", בני-עקיבא ושאר סרוגי כיפה, הגיבו על כיבוש השטחים בפרץ אושר ועזוז לא יתואר. מה שהיה "השלום" לשמאל הישראלי החדש, היתה עבורם "ארץ ישראל". ארץ ישראל - לא מדינת ישראל - יקדה בהם בלהט משיחי, רב-קוקי. לא השיקול הבטחוני-פראגמאטי של הרחבת הגבול וביצורו דחף אותם אל שכם, בית-לחם וחברון, גם אם היה זה השיקול של ממשלות-העבודה שעודדו אותם להתנחל שם; מבחינתם, היתה זו חזרה אקסטאטית אל "קברי אבות". הם היו שחקנים בתסריט תיאולוגי של "היסטוריה קדושה" הממריאה בהתמדה, בסילון אחד ישר, מ"בריאת העולם" אל "גאולת ישראל השלמה". בחזית העימות הפוליטי בין "שמאל" ל"ימין", התייצבו זה מול זה מחנות שסירבו להבין עד כמה הם דומים בשורשם; אלה ואלה, משני עברי הקו הירוק, היו איראציונאליים, בלתי-מפוכחים ומוכי-ערגה באותה מידה.

8. ירח מלא אמנות סביבתית

נצחון ישראל במלחמת ששת-הימים היה אחד המאורעות הרי-המשמעות של המאה בעיני העולם הנוצרי. "שחרור ירושלים" מידי הערבים, נתפס בעיני הנוצרים כארוע צלבני. בטבור-העולם, בעיר שממנה עלה המושיע השמיימה, כיפרו עכשיו היהודים על חטא-הסגרתו לצולביו, וניקו את השטח לקראת התגלותו השניה. גם בישראל לא חסרו, אמנם, רבנים כמו שלמה גורן, שתפסו את הניצחון כעניין מטאפיסי, ניסי, אתחלתא דגאולתנו; אבל הרב גורן, ברגעיו המתלהמים ביותר, היה מתון בהשוואה למטיפי-הדת האמריקאים שפצחו אחרי 67' בתרועות סוף-העולם.

תומאס פטרסון, שעמד אז בראש תנועה נוצרית ניו-יורקית ("אחוות ישו"), הכריז עם היוודע תוצאות מלחמת ששת-הימים, שמעתה ברור מתי יקיץ הקץ על העולם; בעוד 21 שנה, חישב פטרסון, תפרוץ מלחמת יום-הדין בין בריה"מ לארה"ב. באותו יום (14 במאי 88') ישטפו 200 מיליון ערבים את מדינת ישראל וישמידוה. המלחמה תקיף את העולם כולו. האנושות תוכחד, מלבד מאמיניו של פטרסון. קומונות נוצריות ברחבי ארה"ב ואירופה החלו לקיים את הנחיות כתבי-הקודש כפשוטן, ללא הנחות פרשניות, כולל את הציווי להתחלק בכול. אחת מהן כינתה עצמה "כנסיית ארמאגדון". "הר מגידון" (כפי שקרוי תל-מגידו בחזון-יוחנן) - המקום שבו תפרוץ מלחמת יום-הדין על-פי האפוקאליפסה - נדחס בתודעת הנוצרים למלה אחת, "ארמאגדון", המכילה את הגרועים בסיוטים. "ארמאגדון" הוא מגיפה, הוא חורף גרעיני, מטר מטאורים, התפרצות וולקנית, רעש-אדמה, פלישה של חייזרים (או ציפורים, או החותנת). עכשיו, כש"ארמאגדון" נבחר כשם של כת, היה זה אות להיערכות לקראת הפורענות החזויה סביב שנת 2000.

החוזה האמריקאית ג'ין דיקסון המשיכה להנפיק בשורות. מרטין לותר-קינג יירצח השנה, התנבאה דיקסון, וכשהתארחה במלון "אמבאסאדור" בלוס-אנג'לס הודיעה שרוברט קנדי יירצח במלון זה תוך חודשים אחדים. התגשמותן של שתי הנבואות בזו אחר זו, באביב 68', הקנתה לדיקסון מעמד של אוראקל, וחיזקה את יוקרתם של שאר המתנבאים בשער. הפאראפסיכולוגיה, כנושא-מחקר וכעיסוק פרטי, חדלה להיתפס כסתם קישקוש. חוגים מתרחבים גילו עניין בטלפאתיה, בסיאנסים, בעל-טבעי. והפריצה המיוחלת לחלל, תרמה לרוח הכללית של חדירה אל מחוזות שנחשבו עד כה נבצרים-מגשת.

"צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות", אינפף ניל ארמסטורנג אל גולת-קסדתו כשדרך על הירח ב69-'. הצעד הגדול הזה לאנושות, היה גם צעד לא קטן עבור שוחרי החייזרים. תצלומי הירח שסיפקה אפולו (החללית, לא בתיה), נסרקו בדקדקנות תחת מבטם של אלה שלא קיבלו את "הגירסה הרשמית". סימנים ברורים של נוכחות תרבותית התגלו, לטענת החייזרולוגים, על פני הישימון מחוטט-המכתשים. תצלום מסויים הסגיר אותיות לאטיניות. קפלי קרקע שהסתמנו בתצלום אחר, היו ללא ספק ספרות ערביות. החרוצים שבמפענחי התצלומים, זיהו צורות של פיראמידות, אוטוסטראדות, צלבים, עב"מים זוהרים, גשרים, אנטנות ועקבות דמויות-רוכסן שהותירו זחל"מי ענק. חלק מהמכתשים והגבעות התבררו לאחר עיון מעמיק כתצורות שעוצבו על ידי דחפורים ושאר ציוד כבד של קבלני-עפר עלומים. את האפשרות להתייחס לכל השקעים והבליטות האלה כאל עניין טופוגראפי, השאירו החייזרולוגים לחברים המשעממים מנאס"א.

הטופוגראפיה העסיקה בימים אלה גם לא מעט אמנים בישראל. יצחק דנציגר, יגאל תומרקין, אביטל גבע ומיכה אולמן יצרו פסלי אדמה וטיט, הקימו מזבחות כנעניים, חפרו בורות, קשרו סרטים על עצי זית, ריכזו אבנים לטראסות והציבו דולמנים מסלעי בזלת. ה"אמנות הסביבתית" של עיצוב הנוף, מוססה את הההגדרות הישנות של המוצג האמנותי; לא היה זה "פיסול" במובן המקובל של המלה. ה"פסל" לא ניצב עוד בחלל-תצוגה, אבל גם לא נכון לומר שהוא הוצב "בחוץ", שכן החוץ עצמו היה ה"פסל"; התערבותו של האמן בנוף, ושאר הנוף כנתינתו, היו כוליות אסתטית אחת. חומריותו של הטבע - אותה חומריות אלמנטארית הקודמת ל"תרבות", "אמנות" ו"סגנון" - ריתקה עכשיו אמנים שונים בעולם. בגרמניה ערך יוזף בויס מיצג של מזחלות הנושאות גושי שומן. האמן הסביבתי כריסטו עטף ביריעות-ניילון בניינים, עצים, הרים וגאיות, ונראה כמי שלא תתקרר דעתו עד שיעטוף את ניקאראגווה, לוב או פורטוגל. הקומפוזיטור האמריקאי ג'ון קייג' (בודהיסט, הגיגן ואספן-פטריות לעת מצוא), התמסר ל"מוזיקת המקרה" של קולות הטבע. עם רשמקול בידו, שוטט קייג' על חוף הים, ביערות ובשדות, ואחר כך, באולפן, ערך את דגימות-הצליל שקושש בשטח (איוושת הרוח, צקצוק הרמשים, נשירת אגלי המים מעלה לעלה) ל"יצירות" שהיו חפות כמעט לגמרי ממגע-יד אדם. "מוזיקת המקרה" הזאת, היתה "אקולוגיה" אקוסטית, שכשם שמיצגי-הנוף של כריסטו, דנציגר ותומרקין היו "אקולוגיה" חזותית. היא לא היתה מערבית, ובוודאי שלא מודרנית. היא היתה פאגאנית, ובישראל נוסף לה מימד נוסטאלגי, "ארכאולוגי"; ה"התחברות של האדם למעגל הקוסמי של הבריאה", שעליה דיבר דנציגר, מומשה בכריתת-ברית עם הכנעני, הפריזי, החיווי והגירגשי - תושביה האותנטיים, השורשיים, של אדמת המקום.

9. מה שבטח יבוא כבר מחר

האופוריה הלאומית עדיין לא התפוגגה בשעה שמימטרים פזורים של ארטילריה מצרית חבטו במוצבי המילואימניקים על גדת תעלת סואץ. האויב נתפס כמטרד, לא כאיום ממשי, אחרי תבוסתו הניצחת בששת-הימים; הוא לא הפחיד, רק "התיש". יהורם גאון לקח את פסטיבל הזמר עם "בלדה לחובש", וילדי 69' קראו את "עזית הכלבה הצנחנית" של מוטה גור. אבל בשולי תל אביב, באחד הצריפים שליד מפגש הירקון עם הים, התקבצה חבורה שהשמיעה זמירות אחרות. תפיסת העולם הרוקנרולית-פאציפיסטית של שנות ה-60, שהסתננה לכאן עד כה כייבוא מארה"ב, לבשה עכשיו, בחבורת "לול" של אורי זוהר, אריק איינשטיין ונספחיהם, נוסח עברי. חדוות ה"חבר'ה" - אותה אחוות-גברים חפיפניקית, פלמ"חניקית, שאין להבינה מחוץ לישראל - העניקה לתוצרתם, ולעצם הווייתם הקומונאלית, קסם מקומי כובש-לב. תוך שנה, בהינף דחוס של יצירה משותפת, פרצו מהצריף תקליטים, סרטים ופולקלור שלם שהפך מניה וביה למודל-חיקוי. האקורדיאון של הלהקות הצבאיות נבעט לטובת הגיטרה החשמלית. האיפוק הפוריטאני של הממסד המהוגן, נבעט לטובת רוח-שטות וחרות מינית.

בטלוויזיה הישראלית, שזה עתה חנכה את שידוריה, הריצה החבריה "קטעים" סאטיריים ושירים טריים, שהזריקו את קיומה לתודעת הכלל. השמאל החדש זכה בפס-קול. יהונתן גפן, שכתב לאיינשטיין את השיר "אבשלום", ביטא היטב את הערגה שתשיק אל שנות ה70- את ספינת "קול השלום" של אייבי נתן ושתוליד לימים את תנועת "שלום עכשיו". "למה לא, למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא כבר מחר", שר איינשטיין, כהמשך ישיר לשיר-השלום של רוטבליט ("אל תגידו 'יום יבוא' - הביאו את היום"), והחבורה כולה - עם שחקני-חיזוק כדן בן אמוץ, ישראל גוריון ושאר אושיות הבוהמה - שרה בעברית את "Give peace a chance" של ג'ון לנון. "זמרי ישראל" - הודיע אחד העיתונים - "מבקשים: דחילק, תנו לשלום סיכוי". ה"דחילק" הזה - אותו קוצר-רוח תמים, פשטני, של "די כבר, נו כבר, מתי כבר" - ביטא, כביכול, אמירה פוליטית; אבל החזון הפוליטי של החבורה התמצה, בסופו של דבר, בהבטחה הרחפנית: אני ואתה נשנה את העולם, אני ואתה - אז יבואו כבר כולם. "שטויות שאנשים לא אומרים", העיר פעם וולטר, "הם שרים". החבר'ה רצו "חופש", והכמיהה הזאת נראתה כמספיקה-לעצמה, מבלי שיובהר מה יהיה תוכנו של החופש, לכשיושג. "לא יודע למה, לא יודע איך ומה, רק רוצה לברוח. מה זה קרה לי, טוב לי או רע לי, תגיד לי", שר איינשטיין, ושלום חנוך ענה: "תן לבעוט ותן לצחוק, תן לדפוק ותן לשמוע, תן לחיות ותן לראות, תן לעצמך לצמוח, פשוט לאהוב".

פשוט לאהוב - או, כפי שסיכם יהונתן גפן את המצע המדיני של החבורה: "אנחנו רוצים עולם יפה יותר, אהבה חופשית, אנחנו צעירים, יפים, וכוס-אמו על כולם". הנחת-העבודה שלהם היתה שהם ישארו תמיד צעירים. הם חיו את הרגע, נוסעים במכונית הישנה אל תוך הלילה הרטוב, בגשם הכבד, כשלא רואים ממטר. רוטבליט, שכתב לאיינשטיין את "אמא אדמה", ביטא, לתומו, אותה ערגה פאגאנית, א-פוליטית, אל אמא-גאיה הגדולה, שאותותיה ניכרו כבר ב"ימי צקלג" ו"החיים כמשל". עכשיו, כשהערגה הזאת נימרה את נוף-הארץ במזבחות ובדולמנים של דנציגר ותומרקין, היא גם שודרה ברדיו ופוזמה ברחוב. "היא תביט אלי טובה וחכמה, כמו בבן השב הביתה מן הדרך. תחבק אותי אליה בנשימה חמה. אמא אדמה. היא תגיד: 'אתה עייף מן המסע. אל תפחד, אני חובשת את פצעיך'. היא תיקח אותי אליה כשאקרא בשמה, היא שקטה תמיד וכמו תמיד סולחת. תחבק אותי אליה בנשימה חמה. אמא אדמה".

10. על הברכיים, בבוקר שאחרי

הישראליות הבוטחת בעצמה, התרסקה באוקטובר 73'. מחגיגת-העשור זקופת-החזה של 58' עד לשבר של מלחמת יום הכיפורים, עברו 15 שנה. 15 שנה עמדה הישראליות על רגליה. עכשיו, כשהופלה על ברכיה, נדרשה רק עוד דחיפה קלה בגבה כדי שתיפול סופית על הבטן. המלחמה, שלא היתה תבוסה, נחוותה ככזאת. היא כונתה "מחדל". הממשלה והצבא נתפסו כגוף אחד, שהכזיב, וזעמו של הציבור על ה"הנהגה" ש"הפסידה" במלחמה (ולכן היא "צריכה ללכת"), הוכיח שהציבור חדל להתייחס אל תנועת העבודה כאל צד בויכוח רעיוני. האמת היבשה בדבר תחילת מותה של הישראליות, נחשפה עכשיו, בגל המחאה הא-פוליטית של מוטי אשכנזי ומניפי השלטים "גולדה ודיין הביתה": לא בזכות מצעה הרעיוני נהנתה תנועת העבודה מאמון הציבור אחרי 67', ולא בגלל מצעה הרעיוני היא איבדה את אהדתו ב-73'. הציבור הילל אותה כשהביאה קבלות במלחמה, והתנער ממנה כשכשלה בכך. ערכי הישראליות החילונית, המודרנית, הסוציאל-דמוקראטית, שגולמו פוליטית בתנועת העבודה, התגלו עכשיו במלוא שבריריותם וקלישות-אחיזתם בציבור: כישלון יחסי של צה"ל הספיק לכך שהישראליות הזאת תורד מהבמה.

בעצם ימי המלחמה, טסה קבוצה של 20 ישראלים לכינוס של כת "שליחות האור האלוהי" ביוסטון, טקסאס, כדי לחזות בזיו פניו של נער בן 16. רבבות המאמינים שבאו לאיצטדיון, עברו בסך מול גורו מהרג'י, התכופפו בזה אחר זה ונישקו את כפות רגליו. כשנמאס לנער מכל העניין, קם והתיז עליהם מתותח-מים של מכבי-אש, והם צהלו והריעו. מנהגו להשפיל את חסידיו, להתעמר בהם, להכותם כששורה עליו הרוח, או אף להתקיפם מינית בנסיבות פרטיות, רק הגביר את הערצתם. הם היו אסירי תודה לו על כל גילוי של התייחסות לקיומם, והשאירו לו לבחור את האמצעים. נאמר עליו שבגיל שנתיים וחצי כבר נתן הרצאות בנושאים רוחניים, ושמגיל שש עשה זאת באנגלית. ארבע טכניקות-האושר שלימד, כללו לחיצה על העיניים והמצח (כדי לראות את האור שבתוכנו), לחיצה על תנוכי האוזניים (כדי לשמוע את "הפעמונים והתופים של המוזיקה האלוהית"), ליעלוע הרוק שבעמקי הגרון ("הצוף הנע תמיד בשקט בתוך גופנו") ומדיטאציית-נשימה על "השם הקדוש". אבל אין ארוחות חינם. מבקשי טכניקות-האושר, נדרשו לעבור תהליך חניכה ממושך, שבו למדו להתמסר לנער, להתיר את קשריהם הקודמים עם העולם ולהיגמל מהדיעות שבהן החזיקו עד כה. "לא להבין, לא לחשוב, רק לקלוט". הגורו הבטיח עולם שלא יהיו בו חוקים וממשלות, עולם ירוק, טבעי, ללא מכוניות מזהמות ורעש-מטוסים. העובדה שהוא עצמו התנהל ממקום למקום במטוס פרטי ובמכונית-יגואר מוזהבת, התקבלה כהוכחה נוספת לעמקות המסתורית של האדם-האל, הסותר את עצמו מעצם הווייתו הנעלה מבינתנו.

ובעוד אלה שוהים בטקסאס במחיצת הקטין האלוהי, טסו ישראלים אחרים לפונה שבצפון-הודו, שבה יסד בהאגאוואן שרי ראג'ניש (המכונה גם "אושו") קומונה של מין חופשי. התירגולת המינית של אנרגיית-החיים ("טאנטרה יוגה"), נועדה להביא את המתרגלים ל"מאהאמודרה" - אורגאזמה קוסמית של התמזגות עם היקום. היתה זו הצעה לא בלתי קוסמת; במקרה הטוב - הגעת למאהאמודרה; לא הגעת - לא אסון: בדרך למאהאמודרה עשית מין כמו ירבוע, ועוד הרגשת רוחני. בדומה לגורו מהרג'י, הורה רג'ניש לחסידיו לזנוח את ההגיון, את האגו ואת הקשרים עם עברם; לחיות "כאן ועכשיו". "את הנעליים והשכל יש להשאיר בכניסה", הורה השלט שעל שער האשראם.

שלמה קאלו, יפואי יליד בולגריה שחווה רגע של הארה כשנסע באוטובוס לעבודתו בקופת-חולים, פירסם את הספר "מפי בודהא: לקט פסוקים מ'דרך האמת'". "עמדתי באוטובוס", תיאר קאלו את רגע-ההתגלות, "ופתאום העולם נמס. הכול התמלא אור חי והפרצופים סביב היו לנצח. הם עברו בממד הזמן, בקפיצות של שנים". "סידהרתא" של הרמן הסה, שתורגם לעברית זה-מקרוב, הפגיש את הקורא הישראלי עם דמותו של בודהא בעלילה לוקחת-לב. האופציה ההודית, שהתגלתה בבוקר שאחרי המלחמה, לא תהיה נטיב-המילוט היחיד מן הישראליות הישנה. החזרה אל היהדות תהיה נטיב-מילוט אחר. עזיבת הארץ, שתהפוך לגל המוני באמצע שנות ה70-, תצטרף למהלך הכולל של הזדכות הישראלים על הציוד שהיו חתומים עליו עד מלחמת יום הכיפורים. עם ובלי זיקה להתגברות האווירה המיסטית בעולם, נעה החברה הישראלית לעבר ההוויה הפוסט-חילונית, הפוסט-ציונית, הפוסט-מודרנית, של "העידן החדש".


פרק ב: המהפך
1. אטלאנטיס
כשהישראליות הישנה קרסה, היו שפרשו פנימה אל בועתם הפרטית, והיו שפרשו החוצה, לאיוורור בחו"ל. פנחס שדה, שפירסם ב-73' את הקובץ "התמסרות" (צרור מכתבי-תשוקה שכתבה לו חבצלת חבשוש בת ה23-, שהיתה לאהובתו אחרי שקראה את "החיים כמשל"), העניק לקוראיו מפלט ארוטי-רליגיוזי מטראומת יום הכיפורים. הטלפאט ומכופף הסכו"ם אורי גלר, שעד המלחמה הופיע בפני חיילים כמילואימניק במדור ההווי והבידור של צה"ל, עזב את הארץ בעת המלחמה עצמה, ועשה לו שם עולמי בהופעות-טלוויזיה מטקסאס עד נורווגיה. אבל היו ישראלים שנשארו לחוות את המפולת ולמצות עמה את הדין.

יהונתן גפן ויעקב רוטבליט - חי"רניקים של ששת-הימים, שהקרב על ירושלים, שבו איבדו את טובי חבריהם (ורוטבליט, את רגלו) היה הארוע המעצב של ישראליותם - כתבו עכשיו סאטירות מצליפות שנעו בין תוגה למיאוס. מוסיה תהילימזייגר, שעמל שנים רבות כל כך על הפיכת עצמו לישראלי המופתי ששמו דן בן אמוץ, ושסיפק לישראליות כמה מאבות-המזון שלה ("ילקוט הכזבים", חן מאצ'ואיסטי, סלנג בגאלאבייה), נראה עכשיו כמי שמתחרט על כל ההשקעה. הוא חיפש מוצא מהאתוס שהוא עצמו היה ממעצביו, ותהה מה עשויה להיות החלופה לכך. את התשובה סיפק לו פילוסוף בן 27 שפרץ לתודעת הציבור ב-1975.

בבלוריתו הנערית ובפני-התינוק הממושקפים שלו, נראה ד"ר משה קרוי צעיר מכדי לשמש כסמכות רוחנית. אבל הברק הנדיר שקרן ממנו והנחרצות שבה שטח את השקפת-עולמו, העלו אותו כמטאור הן כמרצה באוניברסיטה והן כמרואיין סוחף. הוא לא היה הוגה מקורי, והוא גם לא הציג עצמו ככזה; את משנת "האינדבידואליזם האגואיסטי" שבה דגל, נטל מאיין ראנד, שהניפה בספריה את נס הקאפיטאליזם. קרוי, בנו של עסקן-מפא"י, גילה את הקאפיטאליזם כשקרא את "מרד הנפילים", ובבת אחת נראתה לו כל ההוויה הישראלית שטופחה על ידי אנשים כאביו כתועבה גמורה. מדוע עלי לחיות במדינה השולחת את בניה להיהרג במלחמה כל חמש שנים, מחה קרוי; מדוע עלי לחיות במדינת סעד, הגוזלת את כספי כדי לתמוך בחלשים? מדוע עלי להשתתף במוסרניות המזוייפת הנקוטה כאן, של טיפוח רגשות-אשמה ובינוניות צדקנית, במקום טיפוח חירויות הפרט והישגיו? כניטשה בשעתו, וכאיין ראנד בתורה, בחל קרוי ב"מוסר העבדים" היהודו-נוצרי, וקרא למרד-נפילים שיחדש את "מוסר האדונים" ההלני. אצל היוונים, אמר, לא שרר ניגוד בין אינטרס למצפון, בין מימוש עצמי לבין טובת הכלל. האינדבידואליזם האגואיסטי שלהם, היה סוד אושרם ושיגשוגם. האלטרואיזם המתחסד, הדורש מן היחיד לוותר על מאוויו למען הזולת, הוא המחלה של תרבות המערב, והקאפיטאליזם הוא התרופה.

בן אמוץ נדלק. ילד הפלא הממושקף הפך באחת למורה-דרכו. בן אמוץ לא היה זקוק, אמנם, לתמריץ חיצוני כדי לחיות כאגואיסט חסר-מעצורים; משחר נעוריו השתמש בקסמו האישי כדי לנצל את סובביו בלי לחשוב פעמיים; אבל קרוי העניק לו את הביסוס הרעיוני שהניף את התנהגותו למעלת סגולה טובה. קופה של שרצים היתה תלויה לבן אמוץ על גבו. הנשים שנטש, הילדים שזנח, החברים שאיכזב וזכרונות-הילדות האדיפאליים שהדחיק (שנאתו לאביו, משגליו עם אמו), גרמו לו לברוח כל חייו מהתעמתות עם פיגולי נפשו. פרויד הילך עליו אימים. הוא לא רצה טיפול, הוא רצה צידוק; ותורתו של קרוי, כפי שציין אמנון דנקנר בספרו על בן אמוץ, התאימה לו כמו כפפה ליד. הוא ליווה את קרוי במסעות הרצאותיו ברחבי הארץ, רב את ריבו בפני המסתייגים מתורתו, הפך את ביתו היפואי לחוג-בית, ואת עצמו - למו"ל של קרוי ועורך-ספרו "החיים על פי השכל: תנאים לאושר אובייקטיווי", שנמכר ברבבות עותקים.

קרוי היה הישראלי הראשון שיצא לתקשורת בהכרזה שאין עמה כל התנצלות, על שאט-נפשו מהמדינה ועל כוונתו להגר ממנה. בן אמוץ, בעקבותיו, אמר לתקשורת שגם הוא היה עוזב את הארץ אילו היה צעיר יותר. בעודו מתלבט לאן יהגר, קיבל קרוי הצעה מפתה מאדם תושב נתניה, שסיפר לו על "אטלאנטיס" - ארגון-סתרים עולמי של חסידי איין ראנד, העומד לייסד מדינה משלו בדרום-אמריקה. כשאר המועמדים ל"אטלאנטיס", נדרש קרוי, על ידי איש-הקשר הנתנייתי, לנטוש את אשתו ובתו - שאינן ראויות למדינת הנבחרים - ולהגר לשם בגפו. היתה זו אחת מאותן הצעות המציבות דילמה קשה בפני אדם כקרוי. כאגואיסט ראציונאלי, יכול היה לנטוש את אשתו ובתו ללא נקיפות מצפון; אבל המוסר היהודו-נוצרי הציק לו איכשהו, והוא התלבט ארוכות באוזני בן אמוץ וביקש את עצתו. כשנודע לנתנייתי שקרוי שיתף חבר בסוד-הארגון, איים עליו בפעולת-נקם, וקרוי נשטף זיעה קרה. זמן קצר אחר כך, כשהנתנייתי נהרג בתאונת-דרכים, פירש זאת קרוי כהתנקשות של הארגון, וחרד פן הוא הבא בתור. לקח את האשה, לקח את הילדה, וירד לאוסטרליה.

2. בלילות הקיץ החמים

"נפולת של נמושות", כינה ראש-הממשלה רבין את היורדים מהארץ בנאום-הטלוויזיה של יום העצמאות 76'. זליגת הישראלים לחו"ל כבר חרגה מחזקת התגנבות יחידים. היורדים לא נזקקו לתיזות של ד"ר קרוי כדי להצדיק את הגירתם מפה; אוניית הישראליות הלכה ושקעה, והם עזבו אותה בסירות-ההצלה המכונפות שהמריאו מנתב"ג. הנשארים בארץ, שהתגעגעו למופעי הטלפאטיה וכיפוף הכפיות של אורי גלר, קיבלו עכשיו תחליף בהופעת-יחיד נודדת של עודד תאומי, שהתגלה כגלר לא קטן בזכות עצמו. "מעל ומעבר" קרא תאומי למופע, שבמהלכו סיפר על החוויות הפאראפסיכולוגיות שפקדו אותו מגיל 11, והדגים את כישוריו הטלפאטיים כשניחש נכונה כתובות ומספרי-טלפון של היושבים בקהל וכשחשף את מחבואו של חפץ שהורה להם להצפין שלא בנוכחותו, כשיצא לכמה רגעים מהאולם.

"אני יפה?" שאל מדי שבוע אורי זוהר את צופי שעשועון-הטלוויזיה "תשע בריבוע", תוך שהחליק בידו על שערו; מרירות וספקות מכרסמים התגנבו לשאלתו המבודחת-כביכול, שבאמצעותה נדמה שביקש לרמוז לצופים על מיאוסו מדמותו כבדרן לאומי, כצבר מבסוט, כנציג "ארץ ישראל היפה", הגוועת, של להקת הנח"ל והבוהמה שנלאתה מעצמה. "אני יפה?" - ואתם, מה אתכם? עדיין יפים בעיניכם? מלטפים לעצמכם את הראש?

בתכנית "ציפורי לילה" בגלי-צה"ל, חלק עכשיו זוהר עם המאזינים את מה שרק רמז עליו בטלוויזיה, באותו ליטוף-שיער אירוני. האיש הלך ונשמט מעצמו. משבוע לשבוע, משידור לשידור, נשמע זוהר פחות מבודח, פחות נטוע בהווייתו המוכרת כלץ פרוע ומחוספס. בסיומה של כל תכנית עדיין נפרד ממאזיניו, כדרכו, עם השיר האהוב עליו, "בלילות הקיץ החמים שום דבר אינו קורה", ששיקף, בעקיפין, את קסם הימים האבודים של חבורת "לול"; אבל הלילות, עכשיו, כבר לא היו אותם לילות. משהו קרה לזוהר, והמאזינים היו עדים לתהליך בשידור חי. כבר שנתיים קודם לכן, כשעשה את הסרט "עיניים גדולות" על פי תסריט של יעקב שבתאי, ביטא זוהר מיאוס שגבל בהלקאה עצמית. בני פורמן, גיבור-הסרט, שאותו גילם זוהר, היה בקושי דמות בדויה; זוהר לא שיחק, אלא פשוט הגיש את עצמו כמות שהוא: הולל מזדקן, אימפולסיווי, אכול ריקנות, המתרוצץ כה וכה בנסיונות-נפל לאחוז ברגע החומק. דרך תאוותנותו הנואשת של בני פורמן - אותה חמדנות של בעל "עיניים גדולות" המעמיס על צלחתו יותר משקיבתו יכולה להכיל - אותת זוהר לצופי הסרט על נקיעתו מעצמו. חייו הגיעו למבוי סתום. אפלולית ירדה עליו, כאפלולית אולפן-הלילה של גל"ץ, וככל שהתעבתה האפלולית לחושך, גבר בו הכיסוף לאור. הוא ליטף את שיערו, והרגיש שמשהו חסר שם.

עוד זה מחפש את האור, וחברו מימי "לול", יעקב רוטבליט, נבלע לתוך אהבה חדשה שטרפה את קלפי חייו. "אני רוצה שתכיר מישהי", אמר לו דורי בן-זאב כשהסיע אותו ערב אחד אל מחוץ לעיר. צולע על תותבתו, יצא רוטבליט מהמכונית ונלווה אל בן-זאב, שהקיש על דלתה של ידידתו. כשנפתחה הדלת, ועיניו של רוטבליט נבלמו בדמותה של רינה שני, היה זה כרטיס בכיוון אחד. הם התחילו לדבר, והשיחה נמשכה שנה. רוטבליט חדל לשגר את טורו הסאטירי ל"הארץ". רוטבליט נעלם. הוא היה עם שני במשרה מלאה, נושם את חדרה העמוס בספרי פילוסופיה ובניירות-גלגול, לומד, צובר, כותב ספר. כשנקפה שנה, תחב את טיוטת הספר לתרמיל-נסיעות וטס עם אהובתו לארה"ב.

3. סיריוס

בישראל היו עכשיו אלפים רבים של מתרגלי מדיטאציה טראנסצנדנטאלית, שצללו אל תוך עצמם 20 דקות בבוקר ו-20 בערב. הנלהבים מביניהם, שטעמו מן המוחלט וגילו שהוא טעים, תיגברו את שגרת-יומם ב"תעופה יוגית" (טכניקת ניתור בשיכול-רגליים), המאיצה את התפתחותו הרוחנית של המתרגל ואת הבלאי של המזרון תחתיו. בירושלים נפתח סניף של ה"מוניז" - כת נוצרית אנטישמית שמנהיגה הקוריאני, סון מיונג מון, הכריז שהוא המשיח, ובישר שישראל הנוכחית תוחלף ב"ישראל השלישית", של חסידי כנסייתו. על המאדים התגלה פרצוף. בתצלום ששלחה משם החללית האמריקאית "וייקינג", נראה גוש אבן ששטחו קילומטרים אחדים וצורתו צורת פני אדם המביט לשמיים כתוהה אם יש חיים ביקום, מלבד על המאדים.

במדבר-יהודה טיפס האמן אברהם אופק על אחד ההרים ופרש יריעות-בד שבמבט מהשמיים התגלו כצורות-גופם של יצורים מיתיים. אופק, שבא מלב החילוניות הסוציאליסטית, שהה במהלך השנה בישיבת "מרכז הרב" בירושלים, ואגדות חז"ל דבקו בנפשו. מעניין מה היה אומר לעצמו, אילו ידע שבשעה שהוא טורח על המיצג השמיימי שלו במדבר-יהודה, התגלה מיצג שמיימי עוכר-שלווה בפינה נידחת של מדבר אחר.

בדרום מדבר-סהרה, ליד טימבוקטו, גילה רוברט טמפל שבט שכוח-אל ששמו "דוגון", המשמר באגדותיו ידע אסטרונומי שאינו נופל מן המימצאים העדכניים ביותר של האסטרונומיה המערבית. ללא כל ציוד לצפיה בכוכבים, ידעו בני הדוגון מקדמת-דנא שהשמש היא מרכז המערכת הפלאנטרית שלנו, שהירח חג סביב כדור-הארץ, שמסלולי הפלאנטות הם אליפטיים ולא מעגליים, שלצדק יש ירחים ושלשבתאי - טבעות. אבל זה עוד כסף קטן לעומת מה שהיה לדוגונים לספר לטמפל על סיריוס - הכוכב הבוהק ביותר בשמיים, העומד במרכז פולחנם. המסורת העתיקה של השבט קובעת שסיריוס אינו כוכב בודד, אלא שלשה המורכבת מכוכב מרכזי, מכוכב שני (העשוי, לדבריהם, "מחומר כבד מאוד") החג סביבו בהקפה בת 50 שנה, ומכוכב שלישי החג סביב שני הראשונים במסלול מרוחק.

טמפל התפלץ. הוא היה אסטרונום, והנתונים שיצאו מפי הדוגונים חפפו-להדהים את הידוע לו כאיש-מדע. ב-1862התגלה לאסטרונומיה כוכב החג סביב סיריוס; ב-1928 התברר שכוכב זה הוא "ננס לבן" שמסתו צפופה במידה כזאת שכפית ממנו שוקלת כמה טונות, ובמדידות שנעשו מאוחר יותר, התברר שהקפתו את סיריוס נמשכת 50.04 שנה. כוכב שלישי לא נצפה, אמנם, בטלסקופים שכוונו אל סיריוס, אבל גם אם בנקודה זו טעו הדוגונים - איך, לעזאזל, הם ידעו את מה שהם ידעו?

"לפני עשרת-אלפים שנה", הסבירו לו הדוגונים, "ביקרו אותנו הנומוס. הם סיפרו לנו על זה.
"מי?"
"הנומוס. הם באו מסיריוס. בספינות מהשמיים."
"איך הם נראו?"
"כמו אנשים, מהבטן ומעלה."
"ומהבטן ומטה?"
"כמו דגים."

חיוור, שמוט לסת, נפרד טמפל מהדוגונים וחזר לאנגליה, לכתוב את סיפורם. לפני 2300 שנה כתב מלומד בבלי שתרבות-מסופוטאמיה נוסדה על ידי יצורים שחציים אדם חציים דג. יצור אמפיבי ממין זה, היה אלם של הפלישתים, דגון. בדרום-אמריקה, בסין, במיתולוגיות של עמים שונים, חוזר אותו סיפור, על דגי-אדם שבאו פעם מאי-שם ונעלמו כלעומת שבאו. דור המייסדים.

4. נואבה

לדור המייסדים של מדינת ישראל, היתה 1977 שנת חורבן. ותיקי תנועת העבודה כמאיר יערי, יעקב חזן וישראל גלילי, היו עדיין בין החיים כשלנגד עיניהם עברה הנהגת המדינה לידי הימין. בן גוריון, שהשכיל למות ארבע שנים קודם לכן, חסך מעצמו את התנפצותה של הישראליות שהיתה מפעל חייו. המהפך היה הרבה יותר ממהפך פוליטי. היה זה מהפך תרבותי, חברתי, רעיוני, כלכלי ומנטאלי. הרוב הישראלי החדש הורכב בעיקרו מאותם ציבורים שלא הזדהו מעודם עם האתוס המודרני, הסוציאל-דמוקראטי, שעליו ביקשה תנועת העבודה להשתית את הישראליות. דתיים, מסורתיים, מזרחים ומתנחלים, חברו להפלת המערך ולהמלכתה של ישראליות שבטית, עדתית, ניאו-יהודית. היתה זו ברית בין שכירים קשי-יום, רוויי תחושת קיפוח, לבין אנשי-עסקים שרצו קאפיטאליזם. שנאת-המערך של עיירות הדרום ושנאת-המערך של הבורגנות העולה, מילאו את הקלפיות בקונפטי של פתקי "מחל". עם עלייתו של בגין לשלטון, נכנסה החברה הישראלית לפרק השני בתולדותיה: הפרק שהחיה בבת אחת את כל מה שהוקע ובוזה על ידי תנועת העבודה כ"גלותיות".

משה שמיר, שהושבע לכנסת החדשה מטעם הליכוד, הגדיר מעל דוכן-הנואמים את השמאלנות ששלטה כאן עד כה כתרבות שאינה אלא "טירוף מחליא של סיאוב וצדקנות, זוהמת ביבים והתחסדות של הלקאה עצמית". "והלא ימים רעים יבואו עלינו עכשיו", כתב עמוס עוז אחרי המהפך. "הזעיר-בורגנות, מלכת חיינו למעשה זה כמה וכמה שנים, תהיה מעכשיו תורת ההתנהגות הרשמית".

הקינה על מות הישראליות הישנה, מצאה את ביטויה בשני הרומאנים הבולטים שהתפרסמו ב-77' - "המאהב" של א.ב. יהושע ו"זכרון דברים" של יעקב שבתאי. יהושע תיאר את התפוררותה של משפחה הנפרצת על ידי פולשים מבחוץ, כאותם ציבורים שקמו עכשיו על הישראליות האשכנזית-סוציאליסטית לכובשה ולרשתה. שבתאי תיאר את התנוונותה ושקיעתה של החברה הישראלית כחלק מן "התהליך הנורא של התפרמות והתפוררות, שבו מתגלמים מהותם של החיים ועיקר עצבונם, שהרי קשה להשלים עם העובדה שמה שהיה אחד ושלם מתפרד ומתפורר ומתרחק ואובד לעולמים ולבלי שוב כמו הגאלאקסיות המתרחקות זו מזו במהירות עד שהן אובדות לנצח אי-שם במחשכי האינסוף שמעבר לכל אופק ונשכחות".

בסוכות ירדו עשרת אלפים צעירים לנואבה, לפסטיבל תואם-וודסטוק שהנחה שם אורי זוהר, כדי לזכות באשליה רגעית של המשך הישראליות שלא גזמה את תלתליה מאז שנות ה60-. אלא שהמנחה עצמו היה עכשיו בהליכי תשובה. בצד במת-המופעים, הקים לו זוהר סוכה כשרה מענפי הדקלים שבשטח, וכל ימי הפסטיבל נע בין הבמה לבינה כמקרטע בין דמותו הקודמת לדמותו המתהווה. מדבר סיני, שבו חנו בני-ישראל בדרך אל הארץ המובטחת, היה תחנתו האחרונה של זוהר בדרך לישיבת "אור שמח" בירושלים, שבה יבוא בעול תורה ומצוות.

בתל אביב הופיעה במועדון "צוותא" להקה חדשה, "הברירה הטבעית", שצלילה המזרחי והתכנים השורשיים-מסורתיים של שיריה סימנו את מגמת-פניה של הישראליות החדשה, כשם שפסטיבל נואיבה סימן את הפרידה מן הישראליות של טרום-המהפך. "אצלנו בכפר טודרה שבהרי אטלאס", התרפק שלמה בר על ילדותו במארוקו בקול גרוני, מזרחי במודגש, ודובב את הדארבוקה הלחוצה בין ברכיו. סאמסון ההודי סילסל בכינורו כשהוא אוחז בו בניצב על הברך, כנהוג בארצות-ערב, ומיגל הגיטריסט סחט ממיתריו פכפוכי פלאמנקו. התרכובת הצלילית הזאת, שהתפרשה על העולם המזרחי כמשולש הנמתח בין מארוקו, הודו וספרד, הביעה אמירה תרבותית נוקבת בדיוק משום שלא התגדרה בצליל עדתי נתון. הבשורה של בר לא היתה מארוקאית; היא היתה מזרחית. בר לא שר בשם העדה המסויימת שבה נולד, אלא בשם התרבות המזרחית באשר היא אלטרנאטיבה לתרבות המערב.

5. קבור את העבר

בחווה רוגעת בקאליפורניה, ליד אגם שברווזים התנודדו עליו כמצופים סחופים, ישבו אדם וחוה והתענגו על הזמן הניגר ועל משבי הרוח שפרעו את חלקת המים. רוטבליט היה מאושר עם שני, ואם היה הדבר תלוי בו, לא היה משנה מאומה במציאות הקסומה שעירסלה את אהבתם מיום ליום. אבל אהובתו, שנטלה עד כה סמים קלים בלבד, החליטה להתנסות ב-LSD. ותרא האשה כי טוב הקרטון למאכל וכי תאווה הוא לקרביים ונחמד הקרטון להשכיל. ותיפקחנה עיניה. "מאותו יום גורלי", סיפרה לימים, "חשתי שהתאחדתי עם הקוסמוס. פשוט עפתי בהפנינג אחד גדול, ומאז אני לא מפסיקה לעוף. גלי ההארה שהתחוללו בי העבירו אותי אל ממדים טראנסצנדנטאליים. הסוטול הביא אותי לשיא הספיגה וההקשבה".

יתכן שהפכה למוארת, ויתכן שבסך הכל תפסה ראש טוב; כך או כך, שני מינתה עצמה מעתה - ומונתה על ידי אנשים שנתקלו בה - למורה רוחנית. קן-האוהבים הפך לאכסניה של מחפשי-דרך שייחלו למוצא-פיה, ושני ניסתה לצרף גם את רוטבליט למעגל החסידים. "מצטער, מותק", אמר לה רוטבליט, "אבל הייתי מעדיף לפגוש אותך מחוץ לשעות הקבלה". הוא ארז ונסע לתפוס מטוס לישראל. בתרמילו לא היתה עכשיו טיוטת-הספר שעליה טרח כל השנה. שני, שקראה את הטיוטה ולא רוותה ממנה נחת, אמרה לו שמוטב לשרוף את הדפים, וכך עשה.

ישראל שאליה חזר רוטבליט, היתה צמאה לדוקטרינות ולמורי-הלכה. בבית-קולנוע משופץ ברמת-השרון, נפתח הסניף הישראלי של תנועת ה"אימן", שמייסדה, ריימונד שרטנליב (המכונה "ארמין", ולחלופין "ליאו"), היה סוכן מכירות של אנציקלופדיה בריטאניקה, שעשה הסבה למנהיג-כת לאחר שהוכרז פושט-רגל. משנתו היתה סבוכה כשיער שלא סורק שנתיים וסודית כמחבוא הדולארים בבית פולני. "בשום פנים אל תזכיר את הכתוב כאן לאדם כלשהו מחוץ לאימן", ציווה ליאו בכתביו המסווגים. "אנשים לא יבינו אותך, הם אינם מסוגלים. יש פער עצום בין הרמה שלך לרמה שלהם. אל תשליך פניניך לחזירים, שמא יפנו נגדך וישסעוך". הוא תפס את עצמו כפיתאגוראס מודרני. "באגודת-הסתרים של פיתאגוראס", הזכיר לחסידיו, "נשבעו החברים לשמור על סודיות מוחלטת, וכשאחד מהם הפר את השבועה והדליף כמה מהסודות, הם הטביעו אותו באמבט". מעטה בלתי חדיר של חשאיות אפף את פגישות האימן; אין כניסה לזרים, אין תגובה לעיתונאים. במערה החשמלית, ב"סנטר" שברמת-השרון, ישבה חבורת חסמב"ה ודנה ברזי הידע הכמו-פיתגוראי של ליאו, ששידך בין תגליות מדעיות, פרשנות למזלות אסטרולוגיים ודיון במהותם האזוטרית של המיספרים בתרבויות עתיקות. כשציינו חג עברי, העניקו לו משמעות חדשה. ט"ו בשבט, למשל, נחוג על ידם כ"יום של התיישרות עם הטבע והפלאנטה". המצטרף לכת, נתבע להתנתק מעולמו הקודם. "קבור את העבר", ציווה ליאו, "ושכח איפה קברת אותו".

יהושע גבעון, פרופסור למתימטיקה באוניברסיטת בן-גוריון, פתח סניף ישראלי של אגודת ה"סיינטולוגיה" שיסד רון האבארד, סופר מדע בדיוני. "סיינטולוגיה", הסביר האבארד, פירושה "לדעת איך לדעת". מדובר, הכריז, בידע טוטאלי המביא לחופש רוחני ולאלמוות. בדומה לליאו, מנהיג האימן, נקט גם האבארד בנימה של איום ופאראנויה. "אם תתנגד לסיינטולוגיה, אנו נמצא את פשעיך ונחשוף אותם. מי שמנסה להקשות עלינו את החיים, הוא בסכנה מיידית". בכל מקום זיהתה אגודת הסיינטולוגיה אויבים המנסים להתנכל לה; פסיכיאטרים, שלטונות המס, עיתונאים, הורים מודאגים, סיינטולוגים-לשעבר ו"עושי צרות" בתוך הארגון. כמו תורת האימן, נועדה גם הסיינטולוגיה למחוק את עברו של המצטרף לשורותיה, "להחלים מהחינוך שקיבלת", להגיע למצב "בהיר" שבו שולט הסיינטולוג בחומר ובאנרגיה, ניתק מהגוף ונע קדימה ואחורה בזמן וביקום. גופו מחוסן מפגעי העולם, ממחלות ומקרינה רדיואקטיווית. האנושות תוכחד בשואה גרעינית. לא הסיינטולוגים.

ברחובות תל אביב שידלו פעילי האגודה עוברים ושבים לסור אל הסניף ולעבור מבחן-אישיות בן 200 שאלות, שנועד לברר אם הנבדק זקוק לסיינטולוגיה כדי לשפר את חייו (כל הנבדקים התגלו כנזקקים). גיוס-המצטרפים התבסס על איתור אנשים במצוקה. פעילי הגיוס הומרצו לסרוק כל יום את העיתון, לקרוא את מודעות-האבל ואת הדיווחים על תאונות, ולשלוח חוזר של האגודה לכתובתם של האבלים. כגודל הסבל, ידעו הסיינטולוגים, גודל הערגה לאושר.

6. הלו הלו ירושלים

הפילוסופיה המזרחית, שכתבים ממנה תוגרמו עד כה לעברית על ידי מחתרת-הערגה בלבד, זכתה ב-78' להכרה אקאדמית. בפאקולטות למדעי-הרוח של שלוש האוניברסיטאות הגדולות, הרצו בן-עמי שרפשטיין, שלמה בידרמן, דן דאור ויואל הופמן על חוכמת-המזרח לסוגיה, ואולמות-ההרצאה היו קטנים מלהכיל את מבול הנרשמים. "זן ואמנות אחזקת האופנוע", סיפור המסע הפילוסופי של רוברט פירסיג שתורגם עכשיו לעברית, השפיע עמוקות על מחפשי-עצמם, שהזדהו עם המסר המובע בו (נטישת השאיפה המערבית ל"אמת", למען אימון זן-בודהיסטי באיכות העשייה הימויומית). ספרי מדע בדיוני הציפו את השוק, ומאגאזין ישראלי של מדע בדיוני, "פאנטאסיה 2000", היה לפריט-פולחן של מכורים.

רמי פורטיס, לבוש סרבל-שריון ומאופר בכבדות, צרח שירי פאנק שלא היו מביישים אף מחלקה סגורה, והקהל המתודלק הרגיש שתל אביב הפכה סוף-סוף ללונדון. במאמר לסיכום השנה, קבע עיתון-הפופ "להיטון" שאופנת הפאנק שפשתה בנו, מצביעה על "חידלון, שעמום וטימטום-מוחין בקרב הגיל הצעיר". בגו'נסטאון שבגינאה החדשה התאבדו 900 חברי הכת "מקדש העם", בהוראת מנהיגם, הכומר ג'ים ג'ונס, על ידי שתיית רעל מקדירה גדולה שהוצבה בחצר אחוזתם. ובמושבה מגדיאל שבשרון יסדה רינה שני, עם שובה מארה"ב, כת של מעריצים צעירים, רובם בני-קיבוצים.

עכשיו לא קראו לה רינה שני. היא שינתה את שמה ל"ריין שיין" ("גשם-זוהַר"), וגם את שמות חסידיה החליפה בשמות זורחים של מוארים-בדרך. "ברוך אתה ה' בורא הקאנאביס התרבותי", בירכו החסידים עם מורתם כשהעבירו ביניהם סיגריית-עשב ויצאו להתמזג עם השקיעה. כשנכנסו אל חדרה, השתחוו לה. "מה שאני אומרת", הסבירה להם, "זה לא ממני, זה מאלוהים. אני ויתרתי על האישיות שלי, על השם שלי, על הכול. הדברים רק עוברים דרכי כמו רוח". ממגדיאל עברה עם תלמידיה לזכרון יעקב. הם צייתו לה, גוננו עליה, פירנסו אותה בעבודות-הדחק שמצאו. היא היתה כל עולמם. הוריהם חדלו לראות אותם. "ההורים", אמרה להם ריין שיין, "צולבים את הילדים ומחדירים בהם אשמה, פחדים ותלותיות". על מוסד הנישואין, על בית הספר, על השירות הצבאי, על הפסיכולוגים והאינטלקטואלים, לא היו לה מלים חמות יותר. את תלמידיה כינתה "ניצולים". בפגישותיהם עבדה איתם על "פיצוץ התודעה" כתנאי להתגלות הנשמה הטהורה, בת אינספור הגלגולים. מדי פעם נחקרה במשטרה על אחזקת סמים, ואף בילתה במעצר. העיתונים, שדשו שוב ושוב בסיפורה, יצרו לה דימוי דמוני של "סוחרת נשמות תועות", ואף ציינו מקרה או שניים של התאבדות בין צעירים שנמנו בקהלה. שלא כמו הסיינטולוגים או אנשי האימן, היתה לריין שיין סיבה אמיתית להרגיש רדופה.

רוטבליט, שאהב אותה כשהיתה רינה שני, היה עכשיו רחוק ממנה כרחוק ירושלים מזכרון יעקב. "כך שחררתי את ירושלים", תקליט-הסולו שהוציא ב-79', היה יצירתו הראשונה שחרגה מממדי פזמון. לא היה זה לקט שירים, אלא רצף מתמשך אחד של מסר אישי ופוליטי, שהיה בו, אולי, כדי לפצות על הספר השרוף שאין להשיבו. "בארבע לפנות בוקר, באופן די מדהים, היה אלי לפתע דבר-האלוהים. אמר לי: בנאדם, תקשיב אלי טוב, אתה קונה גיטרה ויוצא אל הרחוב. ברק הבריק בזעם, ורעם בא בעוז, הכול חשך סביב והמראה כולו נגוז. רדף אותי מין אל כזה, זועף בלי פנים, עולים אליו בסולמות, רואים אותו בעננים. בלילה לשולחן, ומסביבי מראות, צירפתי תו לתו וחיברתי אות לאות."

רוטבליט של 79' לא היה הבוהמיין התל אביבי שבילה עם חבורת "לול" לפני עשר שנים. ירושלים, שקטעה את רגלו ושאליה חזר מארה"ב, התגלתה לו כמקום שבו פועם התדר המסוער שתל אביב השטחית אינה ערה לקיומו. עומק-העבר של ירושלים ותודעת-הקץ הרוטטת בה, חילצו מנפשו תכנים שהורדמו מאז שיעורי התנ"ך בבית-הספר ועלייתו לתורה ב-58', בחיפה האדומה. בנימה היתולית אמנם, אבל מתוך גרעין אמיתי של חוויה ירושלמית, הניח לחרוזיו להתכתב עם אלוהים ועם הנביאים שבשעריו. "הלו הלו ירושלים, בשעריך שוב אני עומד, עם גיטרה על השכם שב אליך בן אובד. אל אבינו בשמים שידרתי מכתב בהול, על חומותיך ירושלים הצבתי את כוחות משמר-הגבול. אל תשאלי אותי מה פשר כל האותות והמופתים, איבדתי את הקשר עם ארגון עושי-הלהטים. ועיר-הקודש מוזרה כל כך בדרך חזרה, רמאים רצים לכנסת ובדרנים לומדים גמרא. הכול דופק לפי הספר. מי כתב את התסריט? היהודים חוזרים הביתה לקומדיה אלוהית."

"היהודים" זה לא רק אורי זוהר. רוטבליט חש היטב לאן נסחפת החברה. "הרוח מביאה געגועים משיחיים לרחוב המשובץ בחלומות תנ"כיים". מול הנהירה לדת, ידע, אין לחברה החילונית, שדורדרה לתת-תרבות אמריקאית, מה להציע לבניה. "הר סיני עוד בידי כוחותי, אבל לוחות-הברית בארצות-הברית". אנחנו שוקעים, הוא הרגיש, ואין לנו מושג איך לעצור את זה. המדינה היא הרפתקה זמנית, והיא רועדת על צירה. "אם תיבקע לפתע החומה, אלי הטוב, תגיד, נו מה? במי נטיל את האשמה? אם הספינה הזאת פתאום תטבע, אלי הטוב, תן לי תשובה, תגיד לי אנה אני בא?"

ירושלים המשיחית, הבין רוטבליט, ירושלים זו הימנית-ניצית, אשר פניה חרותים "הרים עוטים קברות-מתים, בתי-מסגד, בתי-תפילה, עמים צופים לגאולה שתבוא בקצה-חרבם" - היא המוקד של הוויית המדינה מאז המהפך. לא תל אביב. תל אביב החילונית, השמאלנית, רק מעלה גירה נוסטאלגית ופטפוט עצל על "השלום", משלה עצמה שהיא מרכז-העניינים, אוטיסטית למהלך העז המתרקם מחוץ לה, בעיר שבה הופכים ישראלים ליהודים.

7. שדות מגנטיים

"חיפוש אחר המופלא: קטעי תורה לא נודעת" מאת פ.ד. אוספנסקי, תורגם לעברית ב-79' בידי חברי החוג לחקר משנתו של גורדייף. סרקר, מנהיג הכת האלימה "אנאנדה מארגה" ("אושר עילאי"), ביקר בישראל ועשה נפשות לתורתו. "איננו יכולים לסבול עוד את החברה כפי שהיא", אמר. "מותה ודאי. הבה לא נהסס לנער את העולם". לנער, כלומר: לפוצץ שגרירויות, להתנקש באישי-ציבור, לנקות את השטח. "קיבוץ פרוג'קט", קבוצה של נוצרים פונדאמנטאליסטים מאוקלאהומה, התפרשה בין קיבוצי הגליל העליון (דן, יפתח, דפנה, גונן) ופצחה במיסיון. חבריה התקבלו כמתנדבים, ורק לאחר שהתערו בענפי-המשקים התברר המניע האמיתי להימצאותם; הואיל ואחרית-הימים קרבה, ואיתה חזרתו של ישו לארץ-הקודש, כדאי להיות בישראל בעת המאורע, ולגאול בעוד-מועד כמה שיותר מקומיים. כשתפסו מזכירי-הקיבוצים עם מי יש להם כאן עסק, הורו למתנדבים להתקפל ולעזוב. הם עזבו, ואיתם 15 קיבוצניקים שהתנצרו תחת ידם.

ביפו התגבשה סביב שלמה קאלו קבוצת חסידים ששמה "דע"ת" ("דע עצמך תמיד"). "Y", סמל הקבוצה, הורכב מ-V הרוכבת על I, דהיינו: "ניצחון על האני". כדי להשתחרר, כמו קאלו, מן השעבוד לאני ומן התאוות האנוכיות, תירגלו החברים ישיבה בשתיקה, התנזרו ממין ושיננו ללא הרף: "טוהר מוחלט". כמורים רוחניים אחרים המטיפים להכרה בכך ש"האמת היא לא בספרים" אלא בשתיקה, פירסם קאלו ספרים לרוב, בקצב של אחד או שניים בשנה. קבוצת "דע"ת", שעם היווסדה ב-79' כללה ארבעה תלמידים בלבד, תמשוך לימים תלמידים נוספים, ובהם רבקה זוהר, שושיק שני, שלמה בר-אבא ואודטה שוורץ-דנין. אבל ספריו הרבים של קאלו, שנפוצו ברחבי הארץ כאדוות המתפשטות ממרכזן היפואי, השפיעו גם על אלה שלא פגשו את המחבר.

במסגרת מבצע "ייהוד הגליל" שבו פתחה הממשלה ב-1980, נוסדו בגליל המערבי שני מצפים - הרדוף והררית - שכל אחד מהם היווה סניף ישראלי של אגודה בינלאומית. ביחד עם יודפת - היישוב השכטריסטי שהיה בודד באזור מזה 22 שנה - יצרו שני המצפים החדשים משולש רוחני העתיד לקבוע את אווירת "העידן החדש" שתשרור בדבוקת-המצפים של "גוש שגב". הרדוף, קיבוצה של התנועה האנתרופוסופית, הונהג על ידי ישעיהו בן אהרן. "אנחנו יוצרים שדות מגנטיים", אמר בן אהרן, "שדות שמושכים אליהם את החסד והשפע של הכוחות העליונים. לאחר שחווינו על בשרנו במשך מאה שנה את מארותיה של ארץ השממה, של תרבות מחוסרת רוח ומשמעות, ביכולתנו להכיר מחדש את זהותנו ואת המקור שממנו נשאב חזון וכוחות לבניית עתידנו". המצטרפים להרדוף, עברו שנת-השתלמות בתורת שטיינר בהנחיית בן אהרן וחבריו לגרעין-ההנהגה, וכדי להעמיק את לימודם נשלחו ל"בית הספר החופשי למדע הרוח" שבדורנאך, שוייץ - מרכז האנתרופוסופיה העולמי.

מצפה הררית, שהוצב על רכס הר-נטופה, הוקם על ידי מתרגלי מדיטאציה טראנסצנדנטאלית שרצו למדוט יחד ולחיות נכון, על פי תורתו הכוללת של המהרישי. כמו חברי הרדוף, האמינו גם תושבי הררית שעצם ישיבתם יחד על מזרוני המדיטאציה יוצרת מעין שדה מגנטי של השפעה מיטיבה על הסביבה. "אפקט מהרישי", כפי שכינו זאת, התבסס על חישוב מתימאטי של קוטר-השפעת התירגול הקבוצתי על המרחב הנפרש מן המצפה ההררי לארבע הרוחות. כדי להגיע לקוטר שייטיב עם המדינה כולה, נזקקו על פי החישוב ל-200 מודטים בהררית. בינתיים, היו שם 20 איש בקושי, וקוטר-השפעתם היטיב לכל היותר על הכפרים הערביים שלרגלי ההר.

8. עורו הספרדים

בארה"ב נכנס עכשיו "העידן החדש" להילוך גבוה. המניין הנוכחי של תנועות-ההארה האמריקאיות, העלה 600 תנועות מיסטיות לא-נוצריות (החל באשראמים מזרחיים וכלה באירגוני-כשפים, אגודות-וודו וכתות-שטן) ו-900 מיסדרים נוצריים הפועלים מחוץ לממסד הכנסייתי המוכר. ספרה של מרילין פרגוסון, "הקונספירציה של עידן הדלי", שטח את עיקרי האתוס החדש. "אנו עומדים להיכנס למילניום של אהבה ואור", הודיעה פרגוסון. "יהיה זה נתק מן ההיסטוריה האנושית שעד כה. אנו חיים בתקופה שבה אנו יכולים לכרות ברית עם הטבע למען עיצוב-מחדש של עצמנו ושל מוסדותינו המתמוטטים. האלים הישנים של הלאומיות וההתבדלות עוברים מן העולם, ואיתם גם ההסתמכות על רציונליזם עובדתי, במקום על אינטואיציה. המוח האנושי עתיד לחרוג ממגבלות הפיסיקה ולפתח סוג אחר של תודעה". ליד ספרה, עמד בחנויות ספרו של האוואנגליסט דייב האנט, "התפוצצות הכתות", שבו גילה לקוראים ש"העב"מים אינם גשמיים. אלו התגלויות שטניות מממד אחר, המיועדות לשנות את אורח החשיבה האנושי. אותן ישויות עב"מיות שבאו לכאורה במגע גופני עם בני-אדם, הורו תמיד את ארבעת השקרים שגילה הנחש לחווה אימנו. הברואים הללו הם שדים, והם מכשירים את הקרקע לקראת האנטי-כריסטוס".

המתח הרליגיוזי שהתעצם ב-1980 ברחבי ארה"ב, התלהט באותה שנה גם באגף הצפוני של העולם המוסלמי. איראן, שעברה בשנה הקודמת מהפכה דתית ראדיקאלית תחת זקנו של האייאטולה חומייני, יצאה עכשיו למלחמת-קודש בשכנתה עיראק, בחדוות ג'יהאד חסרת מיצרים. איראן שלחה את ילדיה להתפוצץ על המוקשים שלאורך הגבול, ואימהותיהם השכולות צהלו לנוכח מות-הקדושים של פרי-בטנן והזדרזו ללדת אוגדות חדשות של מתאבדים. לכל אם איראנית חולק צרור בן שני מפתחות - ירוק ואדום - שאחד מהם ענדה על צווארה, ואת השני מסרה לבנה הקט בצאתו למערכה שבה יותז לגן-העדן. מזרקה של מים אדומים הוצבה בכיכר טהרן, וה"דם" שקלח ממנה ללא הפסקה ניבט מעיניהם של חיילי אללה.

בשכונת בקעה שבירושלים צוירו על הכתלים צלבי-קרס ליד הכתובות "מוות לאשכנזים" ו"עורו הספרדים". לקראת הבחירות של 81' גאתה האיבה העדתית לכדי מרד מזרחי בוטה ולוחמני. במועדון צוותא בתל-אביב התכנסו אינטלקטואלים לדיון מדוכדך שכותרתו: "ארץ-ישראל העובדת - בדק בית", בידיעה שכבר איחרו את המועד; איזה בדק בית, מה בדק בית? הרי עצם הדיבור על "ארץ ישראל העובדת" היה עכשיו תמצית האנאכרוניזם הממלמל אל עצמו. הישראלים החדשים לא הלכו לדיונים בצוותא; הם הלכו לבורסה, ולחנויות לממכר טלוויזיות צבעוניות, מכוניות יאפניות ומדיחי-כלים. קברניטי הטלוויזיה, שהיו בין שרידיה האחרונים של אותה "ארץ ישראל העובדת", כפו על הציבור את שרהל'ה שרון בתכנית של "שירי אמא רוסיה בלבוש עברי", ששודרה מן הדשא של קיבוץ גבע. מיד למחרת הועמדו על טעותם. אלי תבור, שהתשלח בתכנית מעל דפי "ידיעות אחרונות", הגדיר אותה כ"אטימות והתנשאות של חניכי התרבות המערבית, המשוכנעים בתום לב שהתרבות שהם מוצריה, היא נעלה ועדיפה על זו המזרחית, המפגרת והפרימיטיבית בעיניהם". ולהשתלחותו של תבור הצטרפה מעט אחר כך, ערב הבחירות, הגדרתו של בגין את הקיבוצניקים כ"מילניונרים מתנשאים".

צעירי תל-אביב המשיכו להשתכשך בבועת תלישותם הפאנקיסטית. "אמא, אני לא רוצה להיגמל", ייבבה להקת "הקליק"; "ארץ, לא נולדתי חייל, נמאס לי להיות נתין שלך, רוצה לגמור את הסיוט, הטריפ היה איום". רמי פורטיס הצטווח כדרכו (ואיתו להקת "כרומוזום"), דורון אייל (שהתנאה בתואר "שולץ האיום") הקרין סרטים קצרים של חולניות מסוגננת, וצמד המוזיקאים אילן וירצברג ושמעון גלבץ הוציאו תקליט פסיכאדלי של שירי יונה וולך. אבל תל-אביב כבר לא היתה מרכז של שום דבר; תרבותה טופלה בהרחבה בעיתונים ושודרה לעייפה ברדיו רק משום שאנשי-התקשורת היו חלק מאותו מיליה. מחוץ לבועה, נמכרה קלטת-הבכורה של זוהר ארגוב, בן לילה, ב-200 אלף עותקים.

9. הזונה הגדולה מבבל

אילנה צוקרמן, שראיינה את יעקב שבתאי ברשת א' אחרי בחירות 81', שאלה אותו מה דעתו על התהליך שעוברת החברה הישראלית. "הדבר הזה", ענה שבתאי, "מעורר בי חלחלה ומדכא אותי מאוד. אני נבהל מהפרצוף של הברוטאליזציה, של הוולגאריזציה, של אי-הנאורות ושנאת-התרבות שהולכת ומתפשטת בארץ. היא הפכה להיות חלק מהבון-טון של הארץ, וזה מפחיד מאוד. אני חושב שאלה הדברים המאיימים על עתיד הארץ. זה דבר שעלול להביא לחורבן המדינה". הוא מת כמה ימים אחרי הראיון.

בביתו היפואי, עם תרני הסירות בחלון, ישב דן בן אמוץ והתכתב עם משה קרוי השוהה באוסטראליה. קרוי שלח לו את כתב-היד של ספרו השני, "הוכחות לוגיות לקיום הנשמה", ובן אמוץ טרח על התקנתו לדפוס והוצאתו לאור, כפי שטרח על ספרו הקודם. אבל הספר החדש נכתב, כאילו, על ידי אדם אחר. קרוי גילה את הנשמה. משהו מיסטי הסתנן לכתיבתו, למרות שהעניין גובה עדיין בלוגיקה ראציונאליסטית שעשתה אותו "כשר" פילוסופית. בן אמוץ התקשה לבלוע את הצפרדע, וכשפירסם את הספר, עשה זאת לא בלב שלם. עם או בלי "הוכחות לוגיות", הנשמה, לבן אמוץ, היתה סתם קוץ בתחת.

אחרי שחרש את הארץ מאות פעמים עם המופע "מעל ומעבר", העלה עכשיו עודד תאומי מופע-יחיד חדש, מיסטי אף יותר מקודמו, ששמו "אותות ומופתים". תאומי סיפר לקהל על מסע שערך במערות-צדיקים בצפת (שבאחת מהן נגלתה לו רוחו של ר' יוסף קארו), לאחר שאביו המת הופיע בחלומו בדמות קוקיה שהגיחה משעון-קיר וצייצה את המשפט "ציפור פתאום תבוא". כשהתעורר מחלומו, התחוור לתאומי שהמסר החבוי בציוץ-הקוקיה נחשף כשדוחסים את המשפט לראשי תיבות. משהו, או מישהו, מחכה לו בצפת, ועליו לקום וללכת לשם, יקרה מה שיקרה. תאומי גייס את כל כשרון-המשחק שלו כדי לגלם את הדמויות המוזרות שנקרו במסעו, והוא עשה זאת טוב כל כך, עד שרבים מן הצופים תהו אם הסיפור סיפור-אמת או המצאה. היו שחזרו בתשובה בעקבות ההצגה. רון קולטון, המוזיקאי שליווה את תאומי, הפך אף הוא לתלמיד-ישיבה במהלך סיבוב-ההופעות. תאומי, שנחרד מכך שבלי להתכוון דחף ישראלים אל הדת, הוריד את המופע בשיא הצלחתו.

תהפוכה רליגיוזית פקדה את הצייר משה גרשוני. עד שנת 81', היה גרשוני אמן מושגי, מינימאליסט שכלתן של רישומים בקו אנין על ניירות כמעט ריקים. והנה, כנחשול פתאומי של התמוטטות-עצבים, השתנה הציור של גרשוני לבלי הכר. כורע על ארבעותיו על רצפת הסטודיו, מרח גרשוני את בדיו במערבולות טרופות-דעת של אדום וחרדל, כילד הטובל בהפרשותיו. אבל דווקא מתוך הירידה הזאת אל תשפוכות הגוף, דווקא מתוך אותה משחת-צבעים שנראתה כקיא, צואה, דימום וזרע, הפיק גרשוני איכויות אקסטאטיות של תפילה. מגן-דוד וצלב שובצו בציורים. בין קילוחי-הרפש ובוץ-השפופרות חרת גרשוני פסוקים מהסידור. "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו", כתב לרוחב אחד הבדים הגואשים, כפראנקיסט המבקש גאולה דרך הביבים.

"יסורי איוב", מחזהו של חנוך לוין שהוצג כהמשך ל"הוצאה להורג", הסגיר עובדה מכרעת, שנרמזה במחזותיו הקודמים ושהתגלתה עכשיו במלוא החדות. לוין, הובהר ב"יסורי איוב", רואה את העולם בעיני נוצרי. גסיסת איוב ביסורים, כשמוט-ברזל תקוע כשיפוד בישבנו ומוקיונים סונטים בו בשמחה לאיד, היתה רמיזה שקופה לסצנת הצליבה של ישו; הטכניקה הבימתית של "יסורי איוב" היתה מחווה ברורה למחזות-המוסר והמיסטריות הנוצריות של ימי-הביניים; והתיעוב שהובע במחזה כלפי מנת-חלקו של האדם, הייאוש המוחלט מהעולם הזה, הזעקה העקרה כלפי שמיים - כל אלה חפפו לחלוטין להפניית-הגב אל העולם, שהורתה בגנוזיס ומיצויה בנצרות. שנה אחר כך, כשהעלה לוין את "הזונה הגודלה מבבל", הוסר סופית כל ספק באשר למקורות-היניקה של הטרילוגיה; עצם שמה של ההצגה, שלח את הצופים לפרק י"ז בחזון-יוחנן, ועלילת ההצגה, שהציבה במרכזה שטן בדמות אישה ושוויון-ערך בין חיים למוות, היתה נוצרית במהותה יותר מכל מה שנכתב בישראל לפני או אחרי כן.

10. זן חדש של אדם

לא רחוק מביתו של רוטבליט בשכונת אבו-טור בירושלים, פתחו ישראלים שחזרו מפונה קומונה טאנטרית בנוסח אושו, ולידה מסעדה ששמה "זורבה הבודהא". ברחבי הארץ נערכו מאראתונים פסיכולוגיים של ארגון ה-EST, שמייסדו, וורנר ארהרד, התחיל את דרכו בין הבריות - כמו ריימונד שנטרליב, מייסד האימן - כמוכר אינציקלופדיות. "מה שישנו ישנו, ומה שאיננו איננו", גילה ארהרד לבאי-המאראתונים את החוכמה העמוקה שאולי נטל אותה במשיכה מפארמנידס, ואולי חצב אותה מלבבו. "האנושות", הכריז, "נמצאת עכשיו על סף מוטאציה פסיכו-פיזיולוגית שממנה יצמח זן חדש של אדם: נשגב רוחנית, נעלה מן החומר ופטור מנורמות-המוסר של העבר". מלחמת לבנון שפרצה באביב 82', ושתקעה את צה"ל לבוץ סמיך יותר מציורי גרשוני, לוותה בניתוח אסטרולוגי שוטף בעיתונים. "מארס הקרין זווית דיסהרמונית על וונוס", הסביר אחד העיתונים את המצב המזופת בין ג'וניה להרי השוף.

לזבולון המר נמאס. בתוקף תפקידו כשר החינוך, מינה ועדת חקירה בין-משרדית בראשות ח"כ מרים תעסה-גלזר "לעניין הכתות המיסטיות בישראל". הוא היה מבוהל, והוא לא היה היחיד. באיחור של שנים, כדרכם של נבחרי ציבור, גילה המר סוף-סוף עד כמה רחבה התופעה האמורה. הוא לא הקים את ועדת-החקירה כדי להבין את הכתות; הוא הקים את הוועדה כדי ללחום בהן ולשרשן מן הציבור, כיהודי הנאמן למורשתו. אבל דאגתו מהכתות הסתירה מעיניו את מה שכבר התחיל להתחולל בתוך היהדות עצמה. "העידן החדש" פנים רבות לו, והסחף לכיוון המיסטי-גאולי, תוך חזרה לאוקולטיזם, ללחשים ולקמעות, התרחש לא רק בקרב תחליפי-היהדות. הוא התרחש בבית פנימה.

בבודהא גאיה שבהודו, כתבה ריין שיין מכתב הביתה ביד רפה. "אני כותבת עם חום, אמא. לא הייתי מאושרת בהודו, רק בהימליה התאהבתי, ועכשיו, תשושה, אני מחכה כאן לנס ההתחזקות. אני אוהבת את המקום, איך האלוהים זימן טבע, טבע, המון טבע". היה זה מכתבה האחרון. היא מתה מצהבת, והיא בת 46. חבצלת חבשוש, 34, התאבדה. יונה וולך, 40, גססה מסרטן. אבל לא בשלהן תיזכר 1984, וגם לא בשל בהלת תשמ"ד שהעסיקה באותה שנה את האסטרולוגים, את הנומרולוגים, את כלי-התקשורת ואפילו את המר, שהציע להעביר את רוע-הגזירה על ידי שינוי סדר האותיות; אם היתה 1984 ציון-דרך בתולדות הישראליות, הרי זה משום שזו השנה שבה קמה מפלגת ש"ס.


פרק ג: על ספסל בחדר המתנה
1. העניינים מתפוררים
הכלכלה הישראלית הגיעה ב-84' לסיחרור המצדיק אשפוז בכפיה. האינפלציה השנתית התקרבה ל-400 אחוז. המשק שותק. אבדה תחושת היציבות ההכרחית לכך שהאזרח ירגיש שיש לו מדינה, ושהיא מתנהלת. הזמן כרצף המוליך מן העבר אל ההווה ואל עתיד שאפשר לבנות עליו, רוסק לעכשוויזם מבוהל. כל יום נחווה במנותק, כבעולם-החי, ללא כל אפשרות לצפות או לתכנן. הפרספקטיווה צומצמה לחתירה אל ארוחת הערב; מה מחר? אלוהים גדול.

היתה זו קרקע פוריה למגמות איראציונאליות. השיר ההוא של ייטס ("העניינים מתפוררים, כבר אין מרכז, אנארכיה פושטת" וכו'), נחווה עכשיו בישראל בכל בית-אב. כשהעניינים מתפוררים ואין מרכז, אל מה יפנו האנשים, אם לא אל מקורות-סמכות חליפיים, איראציונאליים במוצהר. אם יש צדיק זמין בעיר, יפנו לעצתו. אם אין, ילכו להשטח על קברו של בר-יוחאי או רבי מאיר בעל הנס ויעלו ירושליימה, לסתום סדקים בכותל. יתנו קולם בהילולות ובתעניות, בתיקון חצות או ב"תיקון הלב" (כפי שקרא פנחס שדה לספר שהוציא זה-מקרוב, ובו מבחר מעזבונו של ר' נחמן מברסלב). ואם היהדות זרה לעולמם, יש מיסטיקה נוכרית בשפע; אגודות, כתות, ספרי "עידן חדש". ימצא כל סדן פטישו.

"חניכה לאמת", ספרה של אליזבט הייך ובו ידע אזוטרי מגלגולה הקודם כבת-פרעה, תורגם לעברית ונמכר בכמה מהדורות. גורו מהרג'י, 27, הופיע בפני מאות חסידיו הישראלים בקאנטרי-קלאב של תל אביב. ב"פורום" - סדנת תקשורת שהחליפה את סדנאות ה-EST - למדו אלפי המשתתפים "להשתחרר מו העבר ומן העתיד הצפוי מראש" (כאילו היה עדיין, בימי אינפלאציה אלה, "עתיד" בר-חיזוי מעבר לשעתיים הבאות בחייך). קבוצות של כת ה"אנאנדה מארגה" התאספו מדי סוף-שבוע בחיפה ובוואדיות שונים בגליל.

בחירות 84' הסתיימו בתיקו. סוף תקופת בגין היה גם סוף העידן הפוליטי שבו נדרשו הישראלים לבחור בין שתי דרכים. ממשלת האחדות הלאומית שהקימו שמיר ופרס, הוטלאה מפיסותיהן של מפלגות חסרות מכנה משותף, שהושבתן סביב אותו שולחן קטלה מראש את הסיכוי למימושו של קו מובחן. צבע כל אחת מכנפיו של מאוורר בצבע משלה, ואז הפעל אותו - ותקבל אפור אחיד. מעתה לא נתפסה הממשלה כהנהגה, אלא כהנהלה גרידא, כאילו היא רשות מוניציפאלית בקאליבר כלל-ארצי. הוויתור על האידיאולוגיה, מימין ומשמאל, למען פראגמאטיזם טהור, עקר את תחושת האחריות הממלכתית שנשא עד כה הישראלי בלבו בלכתו לקלפי. הפוליטיקה הישראלית, שהיתה דמוקראטית עד 84', החלה להפוך, מנקודה זו ואילך, לליבראלית; ההבדל התהומי בין דמוקראטיה (המכפיפה את היחיד לשלטון-הרוב הממלכתי), לבין ליבראלזים (התופס את המדינה כסתם מקבץ של יחידים או קהילות), טושטש מאז בחירות 84' באורח בלתי הפיך.

מאמצע שנות ה-80 ואילך, שוחרר הישראלי מהתביעה להצביע כישראלי. ישראלים רבים יותר ויותר, ממערכת-בחירות אחת לחברתה, יצביעו עבור עדתם, איגודם המקצועי או מחוז-מושבם, עד שבשנות ה-90 יגיעו דפוסי-ההצבעה לאטומיזאציה של מפלגות אתניות (מזרחים, רוסים, אתיופים, רומנים), מפלגות-קאנטון (יו"ש, הגולן, הנגב), מפלגות-גילדה (שכירים, נהגי-מוניות, מהמרי-קאזינו) ושאר מפלגות-אינטרס (גימלאים, נכים, גברים מוכים). "מצעה" של כל אחת ממפלגות אלו יכיל סעיף אחד בלבד, הפונה לקהל-יעד. הליכוד והמערך יקטנו, ואופיין ימוסמס עד שהבחירה ביניהן תהא כבחירה בין מים פושרים בכוס למים פושרים בספל.

2. יורדי מרכבה

המונח "פוסט-ציונות" טרם הוטבע אז, וגם המושג הכללי "פוסט-מודרניות" - שהפוסט-ציונות אינה אלא ביטוי מביטוייו - היה עדיין בבחינת שמועה בלבד. בעל המונח, ז'אן פראנסואה ליוטאר, פירסם ב-84' את הספר "מהו פוסטמודרניזם?", שבו טען שההיסטוריה כבר הגיעה לקיצה. אין יותר היסטוריה עולמית, רשמית, אלא רק סיפורים ("נאראטיווים") שמספרת כל קהילה לעצמה כדי להמציא את זהותה. ה"מציאות" הפוסט-מודרנית היא קליידוסקופ של סיפורים; הטה את הקליידוסקופ לכאן - ותקבל מיגבש רגעי של משמעות-ארעי; הטה אותו שנית - ותקבל סיפור אחר.

המשכילים הישראלים המזדרזים להתעדכן, שהחלו לגלגל את המונח הטרי, לא השגיחו בזיקתו ההדוקה למשיחיות המילנארית. כשכלתנים קרירים, מתוחכמים, הם היו מחוסנים, כביכול, מהוויית "העידן החדש". אבל האתוס הפוסטמודרניסטי שהם אימצו, לא היה למעשה אלא גילום נוסף (ארוז, כמובן, בז'ארגון חלקלק ומתעתע) של אותה הוויה עצמה. הפוסטמודרניסטים רצו בקץ ההיסטוריה. תחושת ה"פוסט" שהם ביקשו לקדם, היתה נפנוף-פרידה למפעליה של תרבות המערב. הם לא פרשו מן התרבות כפי שעשו המיסטיקנים וילדי-הטבע של "העידן החדש"; הם פשוט חדלו לקחת אותה ברצינות. הם תפסו אותה כנשף-מסיכות, כפסולת למיחזור, כקארנאוואל רלאטיוויסטי של "סיפורים אפשריים". הם ניסרו את הענף שעליו ישבו, והמוזר היה, שהם עשו זאת בידיעה ובלב חפץ. כילדים המפרקים שעון או רדיו למען הפירוק עצמו, ניגשו לפרק לגורמים את כל המכלולים של העבר. את ההיסטוריה. את הלאום. את המדינה. את "הסיפור הציוני". את הישראליות.

150 אלף איש נסעו לעיירה נתיבות ב-85' כדי לפקוד את קברו של הבאבא סאלי. העיירה היתה לשוק של קמיעות, סגולות ומזכרות. לתופעה הזאת, שהתקיימה עד כה מחוץ ל"סיפור הציוני", היה עכשיו נציג בממשלה. הרב יצחק פרץ, שר-הפנים מטעם ש"ס, השמיע ממרום-כסאו אמירות שביטלו את המרחק בין נתיבות לבין קריית הממשלה. כשנהרגו 21 תלמידי בית-ספר מפתח-תקווה בהתנגש רכבת באוטובוס שהסיעם בצומת הבונים, הכריז השר שהאסון קרה בגלל חילול שבת. הסערה הציבורית שקמה כנגד הכרזתו זו, רק עודדה אותו לשלוף משרוולו הכרזות נוספות ברוח זו חדשות לבקרים.

המיסטיקה היהודית זכתה לחיים חדשים בציבור הדתי והחילוני כאחת. האנשים רצו כשפים. רצו פתרון-בזק בלחש-נחש. 22 אותיות האלף-בית, מילאו עכשיו דפים ופנקסים בחישובי קיצין על פי גימאטריה, נוטריקון ודילוגי-מלים קצובים בפרשיות-תורה. פוסקי-ההלכה הליטאים הרשימו את ציבור הניאו-יהודים פחות מכל "צדיק" או "מקובל" שצץ בשטח. ה"התחברות למקורות", שסחפה ישראלים חסרי מושג בסיסי ביהדות, התבטאה רק אצל בודדים מהם בגילוי-עניין בטקסט התורני, התלמודי. הם פסחו עליו וקפצו היישר אל הנוצץ והמלהיב: אל הספירות, אל השכינה, אל מלאכי-שרת וגלגלי המרכבה, אל להטוטי נומרולוגיה, אל אקרובאטיקה בשמות-הקודש. רבים מהם רכשו את ספר הזוהר והציבוהו בסלון-ביתם מבלי לקרוא בו כלל. הספר לא נועד להיקרא; הוא שימש כאובייקט מאגי המפיץ "אנרגיה חיובית" על סביבותיו, וברבים מהבתים בהם עמד, עמדו גם מפיצי-ויבראציה אחרים: חרוט-קריסטאל, מחצב נדיר, ביצת מתכת או פסלון של שיווא. ב"עידן החדש" הכול הולך.

בין ה"מקובלים" החדשים, הגיע לירושלים דייוויד כורש, מנהיג הכת הנוצרית "הר כרמל", שהכיר את המיסטיקה העברית הקדומה של "יורדי מרכבה". בהגיעו לירושלים, הוטס, לטענתו, ב"מרכבה" המתוארת בחזון-יחזקאל. "היתה זו חללית", סיפר לחסידיו כשחזר לאחוזת הכת בוואקו, טקסאס, "שטסה על ידי השתברות קרני-אור. נלקחתי מעבר למערכת-אוריון, עד לאלוהים, וגיליתי שאלוהים הוא בוראה של תרבות קדומה שהתקיימה לפני העולם". ככל נביא-מילניום, הכין כורש את חסידיו ליום-הדין, שעל פי חישוביו צפוי היה להתרחש בשנת 93'. ביום-הדין, הודיע להם, יהיה עליהם להתאבד ולהמריא למלכות-שמיים.

3. גברים בחזיות

אל יישובי "העידן החדש" שבגליל המערבי (יודפת, הרדוף והררית), נוסף ב-86' יישוב של אנשי כת האימן. למעשה, קיבלו יישוב מן המוכן; מעלה-צביה היה קיבוץ שהתפרק וננטש. כשהגיעו אנשי האימן ליישוב-הרפאים, ניגשו ללא שהות לשוות לו חזות המרחיבה דעתו של אדם. את בריכת הניקוז העזובה הפכו לבריכת נוי. במרחבים שבין הבתים הציבו פעמונים ומזרקות. בבניין שהועידו לפגישותיהם התנגנה מוזיקה משרת-נועם והיתמר ניחוח קטורת. על גג הבניין הותקנה "אנטנה לקליטת מהויות". מכל הכתות הפעילות בארץ, לא היתה כת שהותקפה ככת האימן בדו"ח תעסה-גלזר, שפורסם ב87-', חמש שנים לאחר הקמתה של ועדת-החקירה. לגבי שאר הכתות, היה הדו"ח עוין למדי, כצפוי; אבל בהגיעו אל האימן, הפסיק לרטון והתחיל לנהום. האימן הוגדר בדו"ח כאירגון טוטאליטארי, ומשנתו של "ליאו", המנהיג, רוטשה בדו"ח ללא רחם. היא הוצגה כבלבול-מוח מעורפל במתכוון - ספק שרלטנות ספק נוכלות - וכהתהדרות נלעגת בנוצות מדעיות ופילוסופיות שאינן אלא גיבוב מדהים של אמירות סותרות. למקרא 150 עמודי הדו"ח שדנו באגודתם, התיישבו אנשי האימן וכתבו מסמך-תגובה בן 63 עמודים, שבו הגדירו את דו"ח תעסה-גלזר כ"פרוטוקולים של זקני ציון".

המחצית השניה של שנות ה-80 הביאה לישראלים מחפשי-האוריינטאציה את סדנאות ה-"I am" של פט גרוב. גרוב, יליד דרום-אפריקה, פיתח את שיטת-הסדנאות שלו אחרי שנים של שוטטות בהודו וקריאת ספרי-הגות. לקח קצת בובר, מעט היידגר, קורט זן-בודהיזם, ויצר לו עיסה משלו. העובדה שבצעירותו התפרנס גרוב ממכירת אנציקלופדיות - כמו ארהרד מנהיג ה-EST וכמו ליאו מנהיג האימן - מלמדת שמכירת אנציקלופדיות היא מסלול-קידום שכל המסיים אותו ינהיג בבגרותו איזו כת. העניין מסתורי כחיים עצמם, ומשהתחלת להרהר בו, אלוהים יודע כמה שעות יעברו עליך בבהיה בקיר שממולך כשקמט מטופש חוצה את גבותיך ובקפה שלך שוחה יתוש. על כל פנים, הסדנאות של גרוב היו להיט ברחבי הארץ. לא נערים תועים ומחוששים נהו אל ה-"I am", אלא מצליחנים ומשכילים, בני 40 ו-50 עם ילדים בגיל תיכון או בגולני. לחלקם היה זה, אולי משבר אמצע-החיים, לחלקם - סקרנות, לחלקם - רצון לחוות דינאמיקה עזה יותר מנופש בערד. צורת ההנחיה של גרוב היתה, אכן, עזה מאוד. הוא התרוצץ על הבמה, הילך כמרקד, צרח, גידף, המם את הקהל, תיבל את משפטיו ב"בולשיט", "פאק" ונימוסי-שולחן דומים.

"אתם תקועים. מבוזבזים. חיים בפירצה שבין החלום שעליו ויתרתם לבין המציאות האפורה", חבט בשומעיו. "תפסיקו לשחק את הקורבן. תפסיקו לחקות את המאניירות של ההורים שלכם. תתחילו להיות מודעים לכוח שיש בכם". הוא הורה למשתתפים לעמוד איש איש במקומו וכיבה את האור באולם. "געו בשק הכאב שלכם", אמר להם. "מששו אותו. הרגישו את גודלו, כמה ליטר של כאב יש בו, איזה צבע יש לו, איזה ריח". הם מיששו, שקלו וריחרחו את שק-הכאב שבגופם, עד שחלקם החלו לפרכס באי-שליטה, על סף חרגון חושים.

התרגילים שבסדנה שברו את המחיצות בין אנשים שנכנסו לשם זרים, ובמחי-פקודה נצמדו זה אל זה, חבוקים ומלוטפים. הם הוחזרו אל גיל הגן. פיזזו, צווחו כדרדקים הבועטים במי-שלולית, מירפקו זה את זה והלכו מכות בצחוק. חולקו להם משטחי פלסטלינה ועליהם שישה גפרורים, שמהם היה עליהם לבנות ארבעה משולשים. המוכשרים שפיצחו את המשימה (הפתרון הוא פיראמידה), ניגשו אל שולחן המדריכים, קיבלו מחמאה ונשלחו לעודד את המתקשים. הם פוצלו לצמדים שבהם גילמו תפקידי הורה וילד (היו שנשברו בקטע זה מגודל חשיפת הרגשות, והתייפחו אל חיק "אביהם" או "אמם"), וכדי לחזור לעליצות, הכינו הגברים מופע-מחול כשלעורם רק תחתונים וחזיות (שהנשים פשטו מעליהן ומסרון להם, כנהוג בין מכרים אינטימיים השוהים יחדיו כברת-חיים בת כך וכך שעות); הנשים, מצידן, התחפשו לגורילות והעלו גירסה חיננית של הסרט "קינג קונג". תמיד נחמד להתפרק קצת, לשחרר קיטור, להימצא בסיטואציה אשר בה מותר לך, נגיד, למשוך פתאום באוזן של האיש שלידך, או להפוך עליו עוגה. אך בעולם האמיתי, מחוץ לגן-המבוגרים של ה-"I am", פרצה עכשיו מחלת-המין של המאה, ונפרשה כצל קודר, משבית שמחות. מנות הדם בארץ, כבחו"ל, נבדקו כולן מחשש שחלקן נגוע באיידס. הפחד מהמגיפה החדשה החזיר את אווירת המאה ה14-, המאה של המגיפה אשר קצרה כל איש שלישי בין אוכלוסי אירופה. רכוב על סוס שחור, יצא מלאך המוות שוב לדהור בין עיר לעיר, כשאור כסוף בורק בלהב-חרמשו.

4. כמו כלב מוכה פרעושים

תחושת-הקץ היתה פניית-פרסה מן המתירנות קלת-הדעת של שנות ה-60-70. היחס העורג אל "אמא טבע", שאותו ירשו שנות ה-60 מהדוקטרינה של רוסו, נראה עכשיו נאיווי להחריד. כמו רוסו, האמינו ילדי-הפרחים וספיחיהם ב"טבע" חד-צדדי, מקסים. אבל לטבע שני צדדים, הזכיר נגיף ה-HIV. הוא גחמני, זורע מוות באותה קלות שבה היא מייצר חיים, מוחץ אותנו כל אימת שמתחשק לו לגהק; והוא עושה זאת לא מפני שהוא "נגדנו". הוא לא נגדנו ולא בעדנו, הוא פשוט אדיש לקיומנו האפסי, שאינו יקר לו יותר מקיומה של חזזית-הסלע או מבאקטריה במעי קיפוד.

התרבות היתה זקוקה לאיידס כדי שהעולם יחזור וייאחז בה. הקידמה הטכנולוגית שבוזתה בשנות ה-60, התגלתה עכשיו ככתובת שפונים אליה גם כפויי-טובה גמורים. טכנולוגיה, נזכרו כולם, היא לא רק מפעלי כלי-נשק וזיהום-אוויר; היא גם התרופה העשויה להצילך, שעל מציאתה טורחים מעל למיקרוסקופ נגיפולוגים בחלוק לבן, האוחזים בכפפת-ניילון את מבחנת תקוותך. האיידס לא בלם את "העידן החדש"; במובנים רבים, הוא העצים אותו; אך הוא שינה את צביונו. העליצות החושנית-שאמאנית הומרה בקדרות נפחדת. הדגש הוסט מן הקוטב המזרחי-פאגאני אל הקוטב הנוצרי-אפוקאליפטי.

אבירי האהבה החופשית לסוגיה, שהוגדרו עכשיו כ"נשאים" וכ"קבוצות סיכון", סיפקו למטיפי-הדת קרדום מושלם לחפור בו. רבנים בארץ ואוואנגליסטים בארה"ב יכלו עכשיו להתלהם כאוות נפשם ולצטט פסוקים על סדום ועמורה, בבל, נינווה ותועבות מצריים. הימין האמריקאי שהעלה את רייגן, גדל בהתמדה, נהה אל הנצרות, אל ניאו-שמרנות ריאקציונרית. מטיפים ומרפאים ברוח-הקודש ערכו כנסים המוניים שבמהלכם פקחו עיני עיוורים, הקימו נכים, הושיעו חולי-סרטן ושמו יד על בטן-עקרות. ארץ הרוקנרול היתה למקהלה של גוספל, והרוקנרול עצמו נרתם לכנסיה; אותם מקצבים סוחפים ששירתו בעבר תכנים בנוסח "Come on baby, light my fire", שירתו עכשיו תכנים בנוסח "Jesus, I can see the light". פט רוברטסון, מטיף-הטלוויזיה רב-ההשפעה, הציג עצמו כמועמד לנשיאות ארה"ב. מסע הבחירות שלו ב88-', אף כי לא נגמר בנצחונו, סיפק עדות ברורה לכך שהאוואנגליזם כבר כבש אוכלוסיית ענק.

בישראל היו עכשיו 3000 "יהודים משיחיים", שהאמינו בישו וציפו לבואו, למרות שלא המירו את דתם. הם היו אוואנגליסטים בלי להיות נוצרים (שילוב מוזר כמעט כמו השילוב המפורסם של צמחונים אוכלי דגים), והמיסיון שהם ערכו ברחבי הארץ די בילבל את השומעים; הברית החדשה, אמרו, היא חלק מהיהדות, ויהודי שלם הוא יהודי המקבל את הכתוב בה. חברי הכת הניו-יורקית "אחוות ישו", בראשות תומאס פטרסון, הגיעו לירושלים וחיכו ליום-הדין. פטרסון, כזכור, הודיע אחרי מלחמת ששת-הימים שיום-הדין יפרוץ בירושלים ב-14 במאי 88'. הם באו בתחילת החודש וספרו את הימים. ה-14 במאי היה דראמאטי כמו שקילת שקית בוטנים בקיוסק. פטרסון נבוך מעט בסוף היום, אבל חזר לחישוביו ומצא בהם טעות.

בשדות-חיטה שונים בדרום-אנגליה הופיעו צורות גיאומטריות מעגליות וקוויות שרק ריבונו של עולם ידע מי שירטט אותן ולשם מה. לא מקצרה יצרה את הצורות הללו; השיבולים לא נקצרו אלא שכבו כבושות לקרקע כשסביבן זקוף שאר השדה, הממסגר את הצורה שהוטבעה בו. מטאורולוגים ניסו להסביר זאת כ"מערבולות טבעתיות של זרמי אוויר", אבל ההסבר הזה נשמע קלוש לנוכח הסימטריה המשוכללת של אותן צורות, שהתפרשו על חמישה-שישה דונאמים, ולנוכח העובדה שבשולי אותן צורות הופיעו האותיות DD. האם נחתו שם צלחות מעופפות? ביפאן ביצעו מדענים ניסוי-הדמיה של התופעה, והעלו חרס. התקשורת העולמית היתה כמרקחה. יצאו ספרים גדושים בהיפותזות. מתימאטיקאים הוכיחו שהצורות הנ"ל בנויות על פי נוסחה שאין לנו כלים להתמודד איתה. הפארלאמנט הבריטי דן בכך, וגם משפחת המלוכה הכניסה את ראשה לסוגייה הטורדנית.

תנועות "עידן חדש" שונות התאספו בו-זמנית ב"מוקדי כוח" ספיריטואליים ברחבי העולם ביום שהוכרז כ"התלכדות הרמונית", לציון התגלותו החזויה של האל האצטקי קוואצאלקוטל, האמור לנטרל את הארמאגדון. בשווייץ עמדו חברי כת "מסדר מקדש השמש" סביב עמוד שסימל את טבור-העולם, ובחשכת הלילה שסביבם ריחפו גיצי המדורה שהם הבעירו כסימן לאש של יום-הדין. נשמותיהם, האמינו, הן גלגול נשמותיהם של האבירים הטמפלרים. האש שתכלה את העולם, לא תכלה אותם; ביום-הדין הם יילקחו בחללית אל סיריוס, שם יחיו כיישויות אווריריות בנוסח ישו.

יותר ויותר אמריקאים החלו לפנות לעצת "מתקשרים" למיניהם במקום לפנות כבעבר לפסיכולוגים. בדידות? בריאות? קריירה? בורסה? לכל שאלה תשובה, צריך רק לתקשר עם החייזר שעל הקו. חמישית מתלמידי התיכון במערב-גרמניה - הודיע סקר עדכני - משתתפים בסיאנסים; עשרת-אלפים מערב-גרמנים חברים בכתות-שטן; ילדים שעברו "פסיכוזה מדיומיסטית" (ובהם, למשל, נערה שסברה כי הרתה לשטן) זרמו למירפאות בריאות-הנפש. ילדים מסוג אחר לגמרי עמדו עכשיו בג'באליה ודהיישה וסקלו את חיילי צה"ל באבני המקום.

5. החברה השבויה

האינתיפאדה שפרצה בסוף 87', הביאה את החברה הישראלית לתחושת-אשם שאכלה בה כאכול החומצה את הברזל. המלחמה התנהלה בין צד החמוש באבנים ובקבוקי-תבערה לצד המגיב במרגמות-חצץ, באלות-גומי ובקליעים מחומרים מגוונים ("כוחותינו עברו לתבלינים", הודיע העיתון "חדשות" כשהוחלט בצה"ל לבדוק את תועלתם של כדורי-מלח בפיזור מתפרעים). מצבא הרואי, הנלחם בצבאות כמותו, הפך צה"ל לכוח-שיטור נלעג הדולק אחר זאטוטים בקאסבה ומטיל בהם מומים.

שני דברים הולידה האינתיפאדה. היא הולידה את ההיפרדות מהשטחים, ואת הפוסט-ציונות. אינטלקטואלים לא מעטים כפרו עכשיו בציונות והציגוה כקולוניאליזם דכאני, שנישל את ערביי-פלסטין, דפק את המזרחים, קיפח את הנשים, הפקיר את יהודי אירופה בזמן השואה וגילה יחס מחפיר לניצוליה. כור-ההיתוך הבן-גוריוני רמס, לדבריהם, את זהותם האתנית והתרבותית של כל הציבורים שלא היו חברי מפא"י. הורתה של מדינת ישראל בחטא, משום שהיא מדינת-לאום; הפוסט-ציונים קראו להפרדת הלאום מהמדינה, למען הפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה": מדינה רב-לאומית, רב-תרבותית, כמו ארה"ב. ה"סיפור הציוני" שאותו באו לפצפץ, היה בעיניהם מסכת של שקרים, שנרקמה למען הצדקת הפשע הברוטאלי של ייסוד המדינה והשתקת קורבנותיה. היו ביניהם "היסטוריונים חדשים" כבני מוריס ואילן פפה (מוריס הוא שטבע את המונח, ב-88'), "סוציולוגים ביקורתיים" כברוך קימרלינג ואורי רם, חוקרי ספרות כחנן חבר ואורלי לובין, מבקרי אמנות כאריאלה אזולאי וחיים לוסקי ומשפטנים כאביגדור פלדמן ומנחם מאוטנר. אוניברסיטת תל-אביב היתה משלטם העיקרי, "הארץ" היה העיתון שפירסם בקביעות את דעותיהם, ומקומות כ"גלריה בוגרשוב" ומכון ון-ליר היו מגרשם הביתי. עדי אופיר, מרצה לפילוסופיה ועורך כתב-העת "תיאוריה וביקורת", היה הרוח החיה בחבורה.

הם היו גנוסטיקאים. תפיסת העולם הגנוסטית, שהולידה את הנצרות, בחלה בעולם ונכספה להיחלץ ממנו אל הטוהר המצוי מעבר לו. בעולם השפל שבו אנו חיים, הכוח הוא חזות הכול. העולם הוא טינופת, והסדרי-הכוח של התרבות (השליטה בטריטוריה, המשטר הממלכתי ורשויות-האכיפה) הם חלק מאותו זדון כולל. הגנוסטיקאים הישראלים החדשים רצו עולם לא כוחני. עולם ללא כפיית דיעה של רוב על שום מיעוט. עולם קוסמופוליטי, בו לא יישא עוד גוי אל גוי חרב, כי לאף גוי לא תהיה מדינת-לאום חמושה. מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית, חייבת להיבטל כדי שיהיה תוקף מוסרי לחיינו כאן. "מי שהתעוררו מהחלום הציוני", כתב אילן פפה, "יוכלו לא רק לתאר את החברה השבויה, אלא גם לתת את דעתם על החברה המשוחררת". על סף העשור האחרון למילניום, הצטרפה ערגתם של הפוסט-ציונים לערגה הבינלאומית של תנועות אחרית הימים.

6. מלחמת בני-אור

נפילת הקומוניזם ב-89' תרמה אף היא תרומה נכבדת לאווירה המשיחית. הקומוניזם עצמו, כדאי לזכור, היה מונע מראשיתו בדלק משיחי, אוטופי, שחתר להביא לקץ-ההיסטוריה ברגע שבו ייכון גן-עדן פרולטארי עלי אדמות. המהפכה הקומוניסטית ("עולם ישן עד היסוד נחריבה") לא נועדה להמשיך את ההיסטוריה, אלא לסיימה. ולמרבה האירוניה, בנפול כעת הגוש המזרחי, באה ההכרזה על קץ-ההיסטוריה מצידו השני של המתרס, כשפראנסיס פוקויאמה האמריקאי הכריז שקץ-הקומוניזם הוא קץ-ההיסטוריה. הערגה לאחרית הימים היתה אפוא אוניברסאלית יותר מהאידיאות שפיצלו עד כה את העולם. הפרפרים המכושפים, מכאן ומכאן, נמשכו אל אותה נורת-להט כחולה שזרחה בה הכתובת "מילניום".

14 שנה לאחר שעזב לאוסטרליה, חזר עכשיו משה קרוי לישראל, והוא אלמן טרי, המום ומעורער. אשתו נרצחה. הרוצח היה אביה. הברגים שעוד היו מחוזקים לפני כן בראשו של קרוי, התרופפו אחרי הרצח והיו מצטלצלים על אומיהם. כבר שלוש שנים לפני כן, כשפירסם את ספרו "מעבר ליש ולאין: הראציונאליות שבמיסטיקה", היה קרוי מרוחק לאין-שיעור מן המאטריאליסט האנוכי בן ה-27 שקסם לדן בן אמוץ. את הספר הזה, השלישי במניין ספריו, כבר לא ניאות בן אמוץ להוציא-לאור עבורו. חברותם נגוזה משעה שקרוי הפך למיסטיקן. עם שובו ארצה, רואיין קרוי בטלוויזיה והדהים את הצופים בחירפונו. הוא דיבר על מלחמת בני-אור בבני-חושך, והצופים לא נזקקו לשרלוק הולמס כדי לדעת מיהו בן-האור לדעת קרוי. בני-החושך, אמר, רודפים אותו בכל מקום, ובקרוב, תוך שבועות אם לא ימים, הם יתפסו ויחסלו אותו - אין לו ספק בכך. שבועיים לאחר הראיון, נמצאה גופתו בביתו. אם לא התאבד, הרי שיד בני-החושך היתה במותו, כפי שחזה למפרע.

בשבועות הספורים שעברו מנחיתתו של קרוי בארץ ועד למותו, לא נוצר כל קשר בינו לבין בן אמוץ. אפילו לא שלום בטלפון. בן אמוץ היה עכשיו חולה סרטן, והעבר שלו - כולל קשריו הישנים עם קרוי - העסיק אותו פחות מן העתיד המיידי של שארית חייו. משאפסו סיכוייו להחלים, החליט להיפרד מן העולם על פי דרכו הייחודית. "אל תלך חרישי אל תוך הלילה של מותך. צעק, התקומם מול דעיכת האור שלך", כתב פעם דילן תומאס, ובן אמוץ יישם זאת, חודש לאחר מותו של קרוי, במסיבת-פרידה גדולה ומתוקשרת. אחרי המסיבה נותרה לבן אמוץ רק גסיסתו. אהובתו משכבר, בתיה אפולו, חזרה אליו עכשיו וסעדה אותו בביתו היפואי, שמלאכי הנייר הדבוקים לתקרתו הלכו וניטשטשו לנגד עיניו. הרפואה הקונוונציונאלית, שהרימה ידיים בעניינו, הותירה אותו עם הריפוי האלטרנאטיווי של אפולו ועם מלמולי התפילה של שמשון מרקוס, מכר ותיק, חוזר בתשובה, שישב לרגלי מיטתו וספרון-תהילים פתוח בידיו. אפולו ציירה על בטנו ספיראלות בטוש כחול, כיסתה אותו בעלים, החוותה בידיה תנועות שאמאניות ולחשה מיני כשפים, שאם לא הסיגו את מחלתו הרי שעכבוה, ואם לא עכבוה הרי שבאו מלב אוהב. באוקטובר 89', חצי שנה אחרי מסיבת-הפרידה שערך, מת החילוני המושלם כשמימינו ומשמאלו נוטלים אותו אל ליל מותו אדם דתי ומיסטיקנית.

7. מכתבים מבית רביעי

1990 החלה להזרים לישראל נהר-אדם מרוסיה ומאגד-המדינות של ברית-המועצות-לשעבר. רוב הבאים לא היו ציונים. זיקת רובם ליהדות - כתודעת-לאום וכמורשת - היתה שטחית, שלא לומר קלושה. הם לא "עלו" לישראל אלא היגרו אליה. קשיי הקיום ברוסיה המתפרקת דחפו אותם לארץ שהיתה, בעבורם, פשרה דחוקה: גרועה מארה"ב, אך עדיפה על גרוזיה או על קאזאחסטאן. חצי מיליון אוזבקים, אוקראינים, לאטווים ואזרבאיג'אנים נוספו מעתה, תוך שנים אחדות, לאוכלוסיית ישראל, והתיישבו על כף-המאזניים הכבדה בלאו-הכי של הציבור הפוסט-ציוני.

לא היה זה גל-ההגירה הראשון בתולדות המדינה שהתאפיין בניכורו לאתוס הציוני-ישראלי; עולי צפון-אפריקה, בשנות ה-50, התנכרו לישראליות שנכשלה בקליטתם, ומעולם לא חדלו לבוא חשבון עם ילידי הארץ. אבל הניכור של הבאים מרוסיה, היה הרבה יותר מופגן ועקרוני, משום שלא נבע מרגש-נחיתות אלא מרגש-עליונות. ישראל, מבחינתם, היתה פרובינציה לבנטינית, ישימון-תרבות, מדינת עולם שלישי. נסים אלוני, שבאחד ממחזותיו כינה את ישראל "רפובליקת-בננות באפריקה המשתחררת", קלע לדעתם. הם באו לא רק עם מיטלטליהם, אלא גם עם התיאטרון והספרות שלהם, שנעקרו ממוסקווה ונשתלו בתל אביב ללא כל כוונה להתאקלם כאן.

כאותם אמיגראנטים רוסים שברחו ממהפכת 1917 והמשיכו לנהל את חיי-תרבותם ברבעים משלהם בברלין ובפאריס, סברו אף הם ששפת-המקום אינה נחוצה להם, ושתרבותנו הדלה אינה שווה את טרחתם. הם הוציאו עיתונים ברוסית, הדפיסו ספרים ברוסית, הקימו להם מפלגה וניהלו את דיונם הפנימי כקהילה אוטארקית שאינה נוטלת מסביבתה ושאינה מעניקה לה. ובימים אלה של "רב-תרבויות" פוסט-ציונית, כשרעיון כור-ההיתוך הוקע כחטא לא-יכופר של דור המייסדים, לא נתפסה התבדלותם כסכנה לשארית הסולידאריות שאיחתה עוד איכשהו את קרעי הישראליות. החברה הישראלית לא באה לרוסים בשום דרישה רצינית להשתלבות במצע-זהות מאחד, משום שהיא כבר לא דרשה זאת מעצמה.

"יש לי חלומות על מות האימפריה. יש לי חדשות על מות האימפריה. כי יום-הדין עומד על סף הדלת. אני רואה איך נעלה בסערה אל השמיים, האדמה אז תיבקע, הו, הורה, המולה, והתזמורת תנגן על הר-הבית, והכרובים יתנו קולם במקהלה". התקליט החדש של רוטבליט, "מכתבים מבית רביעי", הביע השלמה נואשת עם חורבן המדינה. "מסימטאות-העיר ומגדליה, שרידי היופי של מלכות מתה, זו עיר-שלם השבויה בחצאיה, עם השבטים הנלחמים על גווייתה. נרות דולקים בכנסיית-הקבר, שם השליחים איבדו את הבשורה. אני חטפתי על הראש מאיזו אבן, וגם שתיתי מבקבוק-התבערה".

ליד מצפה-רמון קיבצה אריקה קנולר, 73, פסיכולוגית קלינית, קומונה ספיריטואלית שעסקה בטיפוח "אנרגיות חיוביות" ואהבה. האתוס ההוליסטי, האקלקטי, של "העידן החדש", הובע בשמה של הקומונה - "שנגלה" - הניתן להתפרש הן כנוטריקון קבלי ("שורש, נפש, גוף, לבוש, היכל") והן כמלה בסאסקריט, שהוראתה "התקשרות האדם עם האינסוף". בתל-אביב ובחיפה נערכו מפגשי הכת "פיזיקאל אימורטאליטי" (אלמוות גופני), ששלושת מייסדיה האמריקאים - אשה ושני גברים שחלקוה ביניהם כבעליה במשותף - כפרו בכך שהאדם הוא בן-תמותה. "אתם יוצרים את המוות", הודיעו, "כי אתם לא יודעים אחרת. אפשר לעצור את הקוד הגנטי. אין שום סיבה הגיונית שנזדקן ונירקב. האלמוות הוא המצב הטבעי, אבל האנושות ויתרה עליו. אנחנו גילינו אותו מחדש".

ישראלים שלא הצטרפו ל"פיזיקאל אימורטאליטי", המשיכו למות כדרך כל בשר. בהלווייתה של מרים בן-אהרן, בקיבוץ גבעת-חיים מאוחד, עמדו יצחק בן-אהרון ושני בניו ליד בור-קברה, וסביבם חברי הקיבוץ וותיקי תנועת העבודה. ישעיהו, הבן הצעיר, ספד לאמו כאנתרופוסוף הנפרד מנשמה בדרכה להמשך-מסעה. "כל אותן דמויות נשיות, צעירות ובתוליות שהתחלת לכייר בשנתיים האחרונות לחייך, היו השתקפויות של כוחות האם הנושאת את גופת בנה בן ה-33, אשר זה עתה הורד מהצלב. ראיתיך, מרים, בדמותה של מרים האם הצעירה הנצחית, וידעתי שאני רואה את דמותך האמיתית. הבנתי את שנות נעורי עמך, כיצד זה יכולת להוליד בלבי את סוד התחיה, את כוח-החיים הקמים לתחיה בתוך ועל ידי המוות. מי יתן ובני-אדם רבים יותר ויותר יחוו בעתיד את מעברם אל עולמות הרוח". ככה ספד לה, ובאוקראינה, בו-בזמן, טענו חצי-מיליון איש שראו את מאריה חולפת בשמים מעל ראשם ומבטיחה להם שיהיה בסדר.

8. היכונו לביאת המשיח

39 סקאדים עיראקיים נחתו על ישראל בחורף 91' בלא להרוג נפש-חיה. ההרוג היחיד מת מפחד; רעם-נפילת הטיל ליד ביתו גרם לו לדום-לב. אבל 40 ימי האימה שעברו על ישראל, והתחושה שיד-אלוהים מעורבת בכך שהטילים נופלים על כל דבר מלבד על אנשים, העצימו הן את אווירת הקץ והן את יוקרתם של רבנים, מקובלים ומחזירים-בתשובה, שהשתמשו בנס-הישועה (שהתבלט כל כך על רקע אוזלת-ידה של הממשלה ומיגוני-הניילון של החדר ה"אטום"), כדי להוכיח לכול שאין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים.

"היכונו לביאת המשיח", הודיעו שלטי-החוצות של חב"ד מיד אחרי מלחמת המפרץ. הרבי מלובביץ' לא היה עוד "צדיק" בשטח, שיש לו קהילה סגורה של חסידים. הוא היה "מלך המשיח" וחסידיו היו צבא-חילו. היהדות ידעה אמנם אי-אלה משיחים לפני הרבי מלובביץ'; שלמה מולכו, הרמח"ל, ר' נחמן מברסלב; אבל מאז הנהיה ההמונית אחר שבתאי צבי ב-1666, לא ידעה היהדות קאמפיין אישי-משיחי מפורש וגורף כל כך. כדי לזרז את הגאולה, התפרשו חסידיו מיוקנעם עד טימבוקטו, נוסעים בטראנזיט ("טאנק מצוות") שדפנותיו גדושות כרזות ורמקול על גגו. נקרה יהודי בדרכם - כרכו עליו תפילין, בירכו עמו על הלולב, גאלו עוד ניצוץ מקליפתו. שניאורסון מעולם לא ביקר בישראל. הוא המתין לשעת הכושר. הסקאדים היו הסימן; הם היו חבלי-משיח, שאחריהם אמורה הגאולה להתרחש ללא שיהוי. בברוקלין התהלכו חסידיו עם מכשירי ביפר בחגורותיהם, כדי להתעדכן בכל עת על תנועותיו. הם חיו על המזוודות. עשרות מטוסי ג'אמבו עמדו בהיכון, להטיס אותם עם משיחם לארץ ישראל.

בהיכל הספורט יד-אליהו עמד הרב שך מול עשרת-אלפים אברכים והשתלח במדינה ובחילוניה. הקיבוצניקים, אמר, הם אוכלי שפנים ושאר טרפות. אל זרם הבאים מרוסיה, הצטרפה עליית יהודי אתיופיה: גל נוסף של ניכור, ייסורי מהגרים, עוד פסיעה במסע אל הדיס-אינטגראציה. באנגליה, לעומת זאת, נשם עכשיו הציבור לרווחה. תעלומת הצורות שהוטבעו בשדות-החיטה של קורנוול, נפתרה באותה פתאומיות שבה צצה, כששני חברים מסאות'המפטון, דאג באוור ודייב צ'ורלי, הודו שהם האחראים לתעלול. השאלה למה, לכל הרוחות, עשו זאת, היא ממין השאלות שהתשובה היחידה עליהן היא: למה לא. במשך שנים היו יוצאים עם לילה לשדות, ובידיהם קרשים, מוטות-ברזל וחבלים, מועכים שיבולים לכאן ולכאן וחותמים בשולי היצירה את ראשי-התיבות של שמותיהם הפרטיים. עכשיו עייפו מזה. הם בני 60, כואב הגב, זה לא לגיל שלהם, לסחוב קרשים הלוך-חזור. וקר נורא בלילה.

9. וואקו, אוסלו, ברוקלין

שני פלמ"חניקים זכו לעדנה מחודשת ב-92'. יצחק רבין ניצח בבחירות, וס. יזהר חזר לכתוב סיפורת. אחרי שתיקה בת 30 שנה, פירסם יזהר בזה אחר זה ארבעה ספרים שבהם שב אל הפרדסים, השדות, המשעולים ופרחי הבר של ילדותו, והישראלים האחרונים שעוד יכלו להזדהות עם זה, התמוגגו מכל שורה. מצב-בריאותו של הרבי מלובביץ' התדרדר פלאים. משיח או לא משיח, האיש היה כבר בן 80 ומשהו, והגוף אמר את שלו. לחסידיו בארץ ובחו"ל, היתה זו הוכחה נוספת לקרבת מועד-התגלותו. הם תירצו את מחלתו בכך ש"המשיח יסבול בשל חטאי ישראל", והודיעו שהתגלותו תפציע ביום-הולדתו הבא.

ממשלת ארה"ב מימנה פרוייקט חדש של נאס"א לסריקת השמיים בתקווה לעלות על התדר של תרבות חוצנית. לפי שעה שידרו השמיים רק איוושה אחידה, כגון זו העולה מן הרדיו הישראלי ביום הכיפורים, כשאתה משייט לרוחב הסקאלה מקצה אל קצה. חללית אמריקאית עשתה את דרכה אל מחוץ למערכת-השמש, כשעליה לוחית-הסבר לחייזרים, שהתקין עליה קרל סייגן. בערב הסעודית פירסם המופתי הגדול, שייח' עבד אל-עזיז אבן-בעז, פסיקה דתית שהצהירה שהעולם שטוח. כל הגורס שהוא עגול, כופר באלוהים וראוי לעונש. ב-28 באוקטובר התכנסו 20 אלף דרום-קוריאנים תושבי סיאול, וציפו שמשהו ייטול אותם בצווארוניהם ויניפם השמיימה. חזיונות אפוקאליפטיים פקדו רבים מהם בחודשים שקדמו לכך. אשה אחת חלמה שהעולם נחרב, וקול לחש לה: "1992". אשה אחרת ראתה את הספרות "28.10.92" תלויות באוויר מעל מגרש-הגולף שבו עמדה. אשה שלישית ראתה אותו תאריך הרה-גורל חקוק לרגע בכיור שאליו גהרה כשצחצחה את שיניה. שלושתן טעו. קורה.

בחודשיים הראשונים של 93' עקבה ארה"ב בעצבים הולכים ונמרטים אחר המצור שהטילו כוחות ה-FBI על אחוזת "הר כרמל" בוואקו, טקסאס. בתום שבועות על שבועות של נסיונות-סרק לשאת ולתת עם דייוויד כורש ו80- אנשיו, פרצו הטאנקים הפדראליים אל הבניין, ואחריהם כוחות החי"ר. הרעיון לא היה להשמיד את המתבצרים אלא להשתלט עליהם ולחלצם ממנהיגם; הטאנקים לא הפגיזו, רק שימשו כדחפורים דורסי-קירות. אך בבניין הממוטט היו פזורות גופותיהם של כל חברי הכת. רק מיעוטם נהרגו מחילופי היריות. רובם התאבדו בעוד מועד. נבואתו של כורש בדבר התחסלותם המשיחית ב-93', הגשימה את עצמה, והציבור האמריקאי האשים את הממשל - מהצבא עד קלינטון - באובדן אידיוטי של חיי אדם.

את תדמיתו שיקם קלינטון חצי שנה אחר כך, כשעמד על מידשאתו עם רבין וערפאת בטקס חתימת הסכם אוסלו. עבור רבין, היה זה הרגע שבו החלה הספירה לאחור עד להירצחו כעבור שנתיים. הסטיקרים הראשונים שקראו להורגו, הופצו מיד לאחר לחיצת היד המשולשת. הפיגוע באוטובוס קו 5 בדיזנגוף, ב-94', ופיגועי האוטובוסים שבאו בעקבותיו, הצניחו את מנייתו של רבין, ובין מתנגדיו בימין הדתי-לאומני כבר היו שבדקו מה אומרת ההלכה בעניין "דין רודף". בשנה שנותרה לחייו, הוגדר רבין כ"בוגד" וכ"רוצח", צוייר לבוש מדי SS ו"הובל" בארון-קבורה בתהלוכה שכללה בין משתתפיה את מועמד הימין לרשתו, בנימין נתניהו. בינתיים מתו מוות טבעי שני יהודים יקרים (ואולי רק אחד, שכן מותו של השני הוכחש על ידי חסידיו). פנחס שדה מת מסרטן, והרבי מלובביץ' - איך לומר זאת - הסתלק לזמן-מה, ומאה-אלף החסידים שנכחו בהלווייתו וראוהו מוטמן בעפרה של ק"ק ברוקלין, הצליחו בכל זאת לבצע במוחם את הלהטוט של אישוש נצחיותו והמשך ההמתנה להתגלותו. שלטי-החוצות שנשאו את דיוקנו ואת אימרותיו, לא פסו מרחבי ישראל לאחר הסתלקותו. הם התרבו.

10. נצעד אל החלום

"התחילה הספירה לאחור", הכריז מעצב-האופנה הצרפתי פאקו ראבאן, שפירסם עכשיו ספר אפוקאליפטי שנטל מכל הבא ליד (נצרות, הינדואיזם, אסטרולוגיה), כמיטב ההוליזם של "העידן החדש". סקר חדש של מכון גאלופ, העלה כי יותר משלושה מיליון אמריקאים נחטפו, לטענתם, על ידי חייזרים. בישראל כבעולם כולו, שודרה בטלוויזיה, במהדורת החדשות, נתיחת גופה שהיתה מוזרה יותר מעניבתו של הקריין; פאתולוגים בחליפות-מגן נראו נוברים בגווייתו של חייזר גדול-עיניים, בעל 12 אצבעות, שנמשה מן העב"ם שהתרסק ברוזוול, ניו-מקסיקו, ב-1947. הנחיתה המסתורית ההיא, שהיתה או לא היתה, זכתה עכשיו לתהודה עולמית, למרות שהסרט המטושטש, שצולם במצלמת 16 מ"מ, נראה מפוקפק כמו ארץ עוץ.

באוקלהומה סיטי פיצצה כת מילנארית את בניין-הממשל וקצרה 200 הרוגים. בשווייץ התאבדו חברי כת "מסדר מקדש השמש" בכנסייתם התת-קרקעית, נחפית אריגי הארגמן, שבמרכזה מזבח הנושא גביע זהב. כת-הארמאגדון היפאנית "אום שינריקיו" ("דת האמת העילאית") ביצעה פיגוע ברכבת התחתית של טוקיו על ידי שימוש בגז-העצבים סארין, שנוסה בעבר בהצלחה על ידי הנאצים. 12 נוסעים נספו, 5500 אושפזו במצב קשה, וחברי הכת המשיכו לפיגועיהם הבאים, כשעל ראשיהם כרוכים חוטי ברזל לקליטת גלי-המוח של מנהיגם, שוקו אסאהרה. מספר הכתות המיסטיות ביפאן - מספר הכתות, לא חברי הכתות - עמד עכשיו על 190 אלף.

ככל שנעשה העולם לרשת תקשורתית אחת של טלוויזיה, לוויינים, כבלים ומסופי-מחשב; ככל שהתכווץ ל"כפר גלובאלי" שבו רואים כולם אתMTV ו-CNN; ככל שנפרץ המרחב הפרטי ובוטל המרחק הפיזי למען נגישות הפאקס, המודם, הביפר, התא הקולי, הטלפון הסלולארי, הדואר האלקטרוני והאינטרנט; ככל שהתמסחרו הפוליטיקה והתקשורת לשוק קאפיטאליסטי בולע-כל של רייטינג, פריימריז, משרדי-פרסום, יחצ"נים, סקרי-צפיה וסקרי פופולאריות - כך נעשתה גם הוויית "העידן החדש" לחלק מהשוק, לעוד אתר ברשת. ההיפים הוחלפו ביאפים. ה"עידן החדש" הפך לעוד מצרך במציאות קונסיומריסטית של בולמיית גירויים. הרפואה ההוליסטית, קלפי הטארוט ומפות-הכוכבים של שלל הידעונים, המדיטאציות, התיקשור עם חייזרים וחישובי-הקץ המילנאריים, הצטרפו להצפת הסחורות ולהצפת המידע של שנות ה-90. מה שהתחיל כמרד בתרבות המערב הטכנוקראטית, נספג ברקמות של פרצופה.

"הו אנשים, אל תלכו לטלוויזיה", הפציר ס. יזהר בחבריו אנשי-הרוח. "יזמינו אתכם כדי להשתיק אתכם. ימחקו אתכם לפני שהתחלתם, יהפכו אתכם לגלמים מטופשים". דברים כדורבנות. חבל רק שלא אמר אותם בטלוויזיה, כדי שיגיעו לידיעת הקהל. כולם הלכו לטלוויזיה, לדבר בשבח מרכולתם בתכניות-אירוח. סדרת-הטלוויזיה החדשה, "רמת אביב ג'", עם כל מופרכותה האווילית, היתה שיקוף מהימן של הישראליות החדשה, צמודת-הסלקום והג'יפ המעוצב. בנקודה זו, רב הפיתוי לומר דברים אחדים על כוכבת הסדרה, יעל בר-זוהר, הנערה אשר... על מה דיברנו?

רבין נרצח, ובכיכר-העיר הדליקו לו נרות אלפי בני-נוער ששרו את "לבכות לך" של אביב גפן ואת "שיר השלום" של רוטבליט. "זוהי חברה חולה ומקוטבת", כתב יצחק בן-אהרן. "אין לה במה להאמין. עם האבל הכן והסוחף היא נאחזה ברבין כדי להאמין במשהו". גפן הצעיר, דוברם הייצוגי של נערי שנות ה-90, שיחרר אחרי הרצח שיר שהיה להמנונם. "נצעד אל החלום בלי דגל ולאום, בואו ננסה, עד שיהיה טוב, עד שיהיה". מעולם לא נכתב שיר שהיה כה דומה במלותיו ובמנגינתו ל-"Imagine" של לנון, ומעולם לא היתה התגובה על רצח פוליטי כה א-פוליטית כערגתו של נוער-הנרות לצעוד אל החלום. "נקבור את הרובים ולא את הילדים", שר גפן, והילדים שעליהם ואליהם יצא קולו, חונכו עכשיו לא על קריאת ספרים או תכניות-העשרה ב"טלוויזיה הלימודית" של פעם, אלא על מושאי-הערצה אופנתיים שליהגו וקיפצצו בשידורי "ערוץ הילדים". התוכן ששידרו המגישים, היה נוכחותם כשלעצמה. הוואקום לא נועד להתמלא בידע כלשהו על העולם, אלא בציחקוקים הפוטוגניים של איתי שגב, יעל בר-זוהר, אפרת רייטן, עודד מנשה, יעל בר-זוהר, דנה דבורין, מיכל ינאי, נמרוד רשף ויעל בר-זוהר.

11. הכוכב השלישי

"נתניהו טוב ליהודים", פיזרו חב"ד שלטים ומדבקות ערב-בחירות 96', ונתניהו קיבל לידיו את הצעצוע המשומש המכונה מדינת ישראל, והחל להפוך בו בידיו כתוהה מה בעצם עושים עם זה. הדבר העיקרי שקרה בשלוש שנות שלטונו - לאחר שתלה על קיר-לשכתו תצלום-אוויר של גמלא, הציב על שולחן-עבודתו את דיוקנאות-משפחתו והניח במגירתו את הסיגרים החביבים עליו - היה שילהובו של הקיטוב בין דתיים לחילונים ובין מזרחים לאשכנזים. "הציונים האמיתיים זה אנחנו - ציבור שומרי-המצוות הספרדים", קרא דרעי בעצרת ש"ס שכונסה לאחר שנחשד כמעורב בפרשת בראון-חברון. "התייחסו אלינו כמו אל עב"מים, אבל ככל שהשפילו אותנו, כך הלך כוחנו וגדל". דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה, אמר ש"הציבור יצטרך לבחור בין חצי מיליון המסוממים שלהם לחצי מיליון בעלי תשובה שלנו".

בית-המשפט העליון היה לסדין אדום מול עיניהם של אברכי ש"ס. אלפים מהם פרצו אליו באביב 97' בחימה שפוכה, ואלמלא שומרי-הסף, מעניין אלו שפטים היו עושים באהרן ברק ובעמיתיו. בל"ג בעומר שרפו נערים חרדים את דגל המדינה במדורותיהם. "זו לא המדינה שלי", הסביר אחד מהם לכתב שראיינו, והיה לו בהחלט ממי ללמוד; הרב שך כינה את הדמוקרטיה "קללה", והכריז ש"כל יושבי בית-המחוקקים נוטלים שוחד". ח"כ שלמה בניזרי התרעם על כי ביאליק נחשב למשורר הלאומי, שהרי ידוע ששיריו גורמים לצעירים לסלוד מיהדות. "החילונים הם גויים דוברי עברית", אמר תא"ל יעקב עמידרור, והיטיב את כיפתו הסרוגה על פדחתו. "אנשי השמאל", גהר נתניהו אל אוזנו של הרב כדורי, "שכחו מה זה להיות יהודים".

ח"כ אהוד ברק ביקש סליחה מהמזרחים בשם מפלגת העבודה לתולדותיה, ותגובת המזרחים לכך נעה בין בוז לאדישות. על הצעת-החוק שהגיש ברק בעניין גיוס בחורי-ישיבות לצה"ל, ענתה מועצת גדולי התורה ש"התורה הקדושה היא המגינה על ארץ-ישראל ותושביה". הביטוי "ארון הספרים היהודי" נטחן עכשיו במוספי התרבות עד שהתחרה בביטוי "סוף המילניום" על תואר קלישאת העשור. דומה שלא היה אינטלקטואל בשטח שלא היתה לו דיעה בעניין; פלוני גרס שהשיבה אל ארון הספרים היהודי היא התבטלות בפני החרדים, אלמוני גרס שמדובר בסך הכול בהרחבת-אופקים, פלמוני גרס שזוהי חזרה ברוכה לשורשים וטלמוני גרס שזוהי טאקטיקה של "דע את האויב".

אל ארון הספרים של ה"עידן החדש", נוסף עכשיו רב-המכר של גראהם הנקוק, "טביעות אצבעותיהם של האלים", שנועד להוכיח שהמונומנטים העתיקים הפזורים בעולם נבנו על ידי תרבות חייזרית או אטלאנטית לפני כ-12 אלף שנה. המימצאים שגדשו את ספרו היו מוצקים מכדי שינופנפו בביטול. העובדה, למשל, שהפיראמידות המצריות ערוכות במרחב כשיקוף של מערכת-הכוכבים אוריון, ושמערכת-כוכבים זו ניצבה בשמיים במקביל לפיראמידות לפני 12 אלף שנה, היא נתון שאפשר להרהר בהשלכותיו, כשם שאפשר להימנע מכך לטובת הרהורים על דברים אחרים (יעל בר-זוהר); אך לכפור בעובדות אי אפשר. אינך יכול לכפור, למשל, בגולגולת הקווארץ-קריסטאל שהתגלתה בהונדורס, ואשר בדיקות-הפחמן שנערכו לה העלו כי היא בת 12 אלף שנה; מדובר בגולגולת מושלמת, קשה כמעט כיהלום, שהטכנולוגיה המתקדמת שברשותנו תזדקק, להערכת המומחים, ל-30 שנה כדי לייצר משהו בדומה לה, אם הדבר יצלח בכלל. כאן אין לנו עניין בבדחנים אנגלים עם קרש. מי שייצרו את הגולגולת מהונדורס, דמו אולי לבני-אדם, אך לא דמו לנו בידע שהחזיקו בידם.

שני אסטרונומים צרפתים גילו עכשיו כוכב שלישי במערכת-סיריוס. הדוגונים, התברר סופית, ידעו מה שאמרו לרוברט טמפל ב-76'; ואם עד כה אפשר היה לחשוד שהם שמעו על מערכת-סיריוס מתייר שהזדמן למעונם, הרי שהחשד הוסר. אין בעולם אדם אשר ידע שיש כוכב שלישי סביב סיריוס עד לרגע זה.

12. אפוקאליפסה עכשיו

האפיפיור יוחנן פאולוס השני פירסם איגרת המתווה את שלבי-ההכנה לסוף-המילניום. בסאנטה פה, קאליפורניה, התאבדה שוב כת נוצרית, "שערי גן-עדן", לנוכח הופעתו של כוכב-השביט האלי, שמאחוריו נסרך, לטענתם, עב"ם גדול פי ארבעה מכדור-הארץ, אשר בא "להחזיר אותם הביתה". אביב גפן שיחרר לרדיו שיר חדש ששמו "סוף העולם".

הסופר הצעיר גדי טאוב פירסם ב-97' את ספר-המסות "המרד השפוף", שדן במצוקת חוסר-המשמעות של התרבות העכשווית בישראל. ב-98' התחתן טאוב עם קטי קמחי, אחותו של תמיר קמחי, הקרוי "רפיק" מאז שהוטבל לתנועתו של אושו. ב-99' התגרשו. קטי טסה להודו, חברה אל אחיה השוהה בפונה, הצטלמה שם עם ידידיו לסדרת-טלוויזיה ששודרה בישראל תחת הכותרת "אופטימיות קוסמית", גילתה את האושר, גילתה את האושו, ומצאה לה בן-זוג חדש מבני החבורה, הקרוי "אוג'אס" מאז שהומר שמו העברי כנהוג בתנועה.

בבחירות 99' ניצח אהוד ברק לאחר שלראשונה בישראל נערכה ההתמודדות בין שלושה מועמדים אישיים, ולא בין שתי מפלגות. הפרסונאליזציה נעדרת-התכנים, שלטון-הרייטינג וניטרול הפן הרעיוני מן הפוליטיקה הישראלית, קבעו שיא שקשה להעפיל עליו. בין עשרות המפלגות הסקטוריאליות שרצו לבחירות, התמודדו שלוש רשימות שאנשיהן באו מתנועות ה"עידן החדש": מפלגת "הירוקים" האקולוגית, "מפלגת חוק הטבע" של חסידי מהרישי מהש יוגי ומפלגת "עלה ירוק" של מעשני-העשב ודופקי-הראש, שרפיק קמחי היה אחד מפעיליה המרכזיים. אף אחת משלושתן לא עברה אמנם את אחוז-החסימה, אבל יותר ישראלים הצביעו ל"עלה ירוק" מאשר, למשל, למפלגת "הדרך השלישית" של נאמני רמת-הגולן.

בחורשות ובחופים רקדו צעירי ישראל עד אפס-דעת לקול הלמות-הטראנס המונוטונית, כשטבליות נמסות על לשונם בדרך אל המוח. בשטח-בור ליד זכרון-יעקב נערך באביב פסטיוואל "שאנטיפי", שפרש את מסיבת-הטראנס על פני ימים אחדים. בראש-השנה תש"ס נערך פסטיוואל "בראשית" בחורשה ליד כרכור, אשר כלל, בנוסף לריקודי הטראנס ולהופעות של להקות "עידן חדש", גם שיעורים בקיום יחסי-מין טאנטריים (המורה: רפיק קמחי. מפיקת הפסטיוואל: אחותו). אלפי ישראלים טסו להונגריה, להשתתף במסיבת-טראנס המונית שעילתה ליקוי-חמה. מאות-מיליונים בתבל ומלואה הפסיקו לתפקד ביום של הליקוי והתמכרו לעלטה אפוקאליפטית. נבואות יום-הדין של חזון-יוחנן נראו כמתממשות, כשרעש-אדמה קבר אלפי תורכים וכשסופה עזה התנחשלה במזרח-ארה"ב. החרדה מ"באג 2000" - אותה קריסת-פתאום של מחשבי כל העולם כשהשעון יכה חצות ב-31 בדצמבר 99' - תרמה את שלה לתחושת-הקץ הכללית. על מוצרים ומותגים כחול אשר על שפת הים - מתכשירי-טיפוח עד ערכות של כלי-מטבח - התנוסס השם "מילניום". מילניום מימין, מילניום משמאל, ואין מפלט, כאולם-מראות שהניצב בו משתקף לאינסוף מכל עבר.

ישו משתהה במרומיו. הרבי מלובביץ' מתעכב מעבר לפינה, מסדר את הכובע. החייזרים בדרך, עוד שתי גלאקסיות לעבור והם יורדים לשתות קפה בשינקין. העולם מכרסם ציפורניים, מציץ בשעון, מתנדנד על ספסל בחדר-המתנה, מועך במאפרה עוד סיגריה. טיק טק. טיק טק. זה לא הזמן להפסיק לעשן. נפסיק לעשן ב-2000, אם לא יקרה כלום. סגרנו? סגרנו. טיק טק. רגע, ומה אם יקרה? ומה אם בכל זאת - חזון-יוחנן, קבלה, אסטרולוגיה, החור באוזון? אתה יודע מה - שיקרה. שיקרה כבר. שיקרה ונמות, העיקר שנפסיק לפחד. נמות, ננוח, לא נעשן.

© אסף ענברי
http://inbari.co.il/newage.htm



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   20:08   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  110. יעקב חזן, מראשי מפ''ם, שעוד ב-1978 אמר כי הקמת מדינה  
בתגובה להודעה מספר 101
 
איתות אדום של מרכז הליכוד לאריאל שרון. אנחנו אוהבים אותך אבל רק בדרך שלנו.

יום שני, ב סיוון תשס"ב, 16:16, 13 במאי 2002

מרכז הליכוד, למרות חספוסו ולמרות המהומה שהוא מקים כל פעם שהוא מתכנס, הוא גוף פוליטי שקובע בדיוק רב מאוד מה הוא רוצה ומה הוא אינו רוצה. וביום א' 12.5, בערב, בישיבה ובשתי הצבעות שנמשכו שש שעות הוא קבע כי הוא רוצה לומר לראש הממשלה אריאל שרון, כי הוא רוצה לראותו ממשיך בתפקיד ראש הממשלה, אבל הוא גם רוצה להזכיר לו כי הוא ראש ממשלה מטעם מפלגת הליכוד ולא מטעמם של הנשיא האמריקני ג'ורג בוש וממשלת האחדות הלאומית וכי מרכז הליכוד הוא נגד הקמת מדינה פלסטינית נגד שמעון פרס ונגד יאסר ערפאת.

זו הסיבה מדוע מרכז הליכוד דחה ברוב גדול של 669 קולות נגד 465, שהם 59 אחוז לעומת 41אחוז מחברי המרכז, את הצעתו של ראש הממשלה אשר אמרה כי המרכז מחזק את ידיו של ראש הממשלה ושל שריו במלחמה בטרור ודוחה את הניסיונות לקבל עכשיו החלטה בדבר פתרונות הקבע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. קבלת החלטה כזו, אמר ראש הממשלה, היא מסוכנת והיא תזמין לחצים חיצוניים לא נחוצים על ישראל.

לעומת זאת, אישר המרכז בהצבעה גלויה וברוב גדול עוד יותר את הצעת ההחלטה שהגיש בנימין נתניהו ואשר אמרה כי מרכז הליכוד חוזר וקובע, מה שכתוב כבר במילא במצע הליכוד כי לא תוקם מדינת פלסטינית מערבית לירדן. מיד לאחר ההצבעה קם ראש הממשלה ואמר לחברי המרכז ההמומים: אני מכבד את החלטתכם אבל אני אמשיך במדיניות שלי! והוא קם ויצא את האולם. במילים אחרות, אני שרון, מצפצף עליכם ועל החלטותיכם. אבל כאשר הוא צעד על הבמה החוצה הוא צעד מובס. לעומת זאת בנימין נתניהו שנשאר לשבת על הבימה, לא נראה מנצח.גם נתניהו היה ער לעובדה כי מרכז הליכוד העניק לו ניצחון טכני, אבל בינתיים לא ניצחון פוליטי.

כל הופעתו של אריאל שרון בישיבת מרכז הליכוד הייתה אם לומר בלשון המעטה, כוחנית וחסרת הגיון פוליטי ואישי. שרון חשף בישיבת מרכז הליכוד את המציאות של חיינו לא רק הפוליטיים. במדינה הזאת, לפי גרסת שרון, שולטת הכוחנות. הרעיון, האידיאולוגיה, התחכום, העדינות במהלכים פוליטיים נסתרים, כל אלה מאתנו והלאה. הרמה האישית והציבורית ששרון הפגין לעיני כל במרכז הליכוד מתאימה לגן הילדים בו מנצח הילד או הילדה שיש לו את האבא החזק והעשיר יותר. ואם הילד מפסיד, גם הוא וגם האבא נעלבים.

ראש הממשלה הציג מצע רעיוני-פוליטי ייחודי במקוריותו: אני כן! ואתה, נתניהו לא! כלומר: אני שרון נלחם בטרור, אתה נתניהו מברבר וכותב ספרים על הנושא. כאילו פשע נורא הוא לכתוב ספרים. אני שרון לא לחצתי את היד של ערפאת אתה נתניהו לחצת את ידו! בקיצור בעברית נקייה, אל תבלבל לי את הראש ועוף מהעיניים שלי! אני שרון נלחם בטרור וזוכה לתמיכתה של המעצמה הגדולה בעולם, ארצות הברית. אם לא הייתה לראש הממשלה גזרה עגלגלה כזו אפשר היה לומר כי ספיידרמן סופרמן הופיעו בהופעה משותפת ביום א' על בימת היכל התרבות בתל-אביב.

מנגד הופיע נתניהו שאמר: משלתי בצורה דמוקרטית והפחתתי את הטרור, מבלי להביא להקמת למדינה פלסטינית. אתה אריאל שרון מנסה באורח לא דמוקרטי, ותחת המסווה של מלחמה בטרור, מבלי שמפלגתך הליכוד אשרה זאת,להביא להקמתה של מדינה פלסטינית דרך וועידה בינלאומית שרק תזיק לישראל. ועוד, האשים נתניהו את שרון, בבנאום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בדברים אלה של נתניהו היו כמה נקודות הראויות להקשבה ולדיון רציני. בייחוד כאשר ציטט את יעקב חזן ז"ל, מראשי מפ"ם, שעוד ב-1978 אמר כי הקמת מדינה פלסטינית תהווה איום ישיר על קיומה של מדינת ישראל. אבל לא היה איש אחד בכל האולם שהקשיב לדבריו.

חברי המרכז, העם שבאולם, צעק, רקע, נופף, התעמת, דיבר בפלאפונים, מבלי שהקשיב בכלל לשני המתאגרפים על הבמה. שורת השרים וחברי הכנסת המרכזיים של הליכוד ישבו על הבמה, מבלי להוציא מילה אחת, כעדה של שנקאים מפוחלצים, כאילו היו תיירים-ניטרליים נטולי יכולת דיבור, הבעה ותנועה. מישהו בעל חוש הומור ציני, דאג שכל קימה או ישיבה, צעד או עצירה, התחלת או סיום נאום, של ראש הממשלה תלווה בנגינה סוערת של ג'ינגל הליכוד, כאילו המודבר במתן אות לפתיחת מצעד ניצחון גדול.ואחר כך ניגשו להצבעה.

השר לאיכות הסביבה הפוליטית, צחי הנגבי, הסביר בקול ניחר כי מדובר בשתי הצבעות כאשר המדובר למעשה בהצבעה אחת. בין רגע האולם התרוקן. הקרקס הנוסע עבר למזנונים ולקלפיות. למעשה עוד לפני התחלת ההצגה כולם כבר ידעו את התוצאה. כולם מלבד התקשרות הישראלית, אשר שוב הפעם טעתה בגדול ובמשך כל הערב מיהרה לנבא ניצחון מוחץ לראש הממשלה על נתניהו.רק כאשר הוכרזו לקראת חצות התוצאות, הוברר גודל כישלונו של ראש הממשלה.

צריך לזכור כי כשלון זה מצטרף לשורה של כישלונות אחרים אותם ספג אריאל שרון בימים האחרונים. צורת הטיפול של משרד ראש הממשלה בפרשת וועדת הבדיקה של האו"ם בקרבות שנערכו במחנה הפליטים בג'נין. היה זה משרד ראש הממשלה שקידם תחילה בברכה את הקמת וועדת הבדיקה ולא התנגד לה. אחר כך באה ההסכמה להתחלת הבנאום של הסכסוך הישראלי- פלסטיני על ידי מסירתם של רוצחי רחבעם זאבי ז"ל לידיהם של גורמים ביטחוניים-מודיעיניים אמריקנים ובריטים. הדרך בה שוחררו הטרוריסטים-הרוצחים מכנסיית המולד. והצורה בה בוטלה או נדחתה לפתע הפעולה הצבאי ברצועת עזה. ולבסוף כשלון הצעדים הכלכליים של הממשלה והכישלון האחרון בישיבת מרכז הליכוד.

מעמדו של ראש הממשלה ורשימת הכישלונות שלו היא לא רק עניין וקנה מידה להצלחתו או אי הצלחתו של בנימין נתניהו ולמתחרש בזירה הפוליטית הפנימית הישראלית. אחר גמגומיו וכישלונותיו הפוליטיים של ראש הממשלה עוקבים בעניין רב החל מהבית הלבן ועד ארמונות הנשיאות בקהיר, בדמשק ובבגדאד. וכאשר גורמים אלה מרגישים בסימן הראשון של חולשה הם פועלים.

בהקשר זה מוסיפים המקורות הצבאיים של תיקדבקה: למרות הפרסומים הרבים ביום א', נראה כי מרבית אנשי המילואים אשר נקראו בסוף השבוע לפי צוו 8 לא שוחררו והם ממשיכים להתרכז ולהתאמן מסביב לרצועת עזה.נראה כי התנהגותו של אריאל שרון, ביום א' במרכז הליכוד נובעת מהחלטתו לבצע בסופו של דבר את הפעולה נגד עזה, למרות הדיבורים והלחצים החיצוניים.

אם אכן הפעולה תתבצע, כפי ששרון מתכנן, הרי תוך כמה ימים יישכחו תוצאות ההצבעה במרכז הליכוד. דעת הציבור בארץ ובעולם תהייה שוב הפעם שקועה במלחמה ובפעולה המתמשכת של שרון נגד האפשרות שתקום מדינה פלסטינית ממערב הירדן.

אחד הסימנים הבולטים לכך, היה מידע שפורסם ביום א', בעיתון ניו יורק פוסט על ידי העיתונאי אורי דן, מקורבו ואיש סודו של אריאל שרון. הידיעה מסרה כי צה"ל טיבע ספינת נשק של חיזבאללה שהובילה נשק מלבנון לעזה וכי הפלסטינים עדיין מחכים כי ספינה זו תגיע. כלומר הם אינם כי היא טבעה. הידיעה לא מסרה מתי ועל ידי מי הספינה טובעה. על ידי ספינות טילים של חיל הים או אנשי צפרדע.

הידיעה הזו לא משכה במיוחד את תשומת לבם של חברי מרכז הליכוד.אפשר לקרוא בידיעה זו מסר חשוב אחד:יש עילה חדשה למהלומה נגד הפלסטינים בעזה. עוד לא עברו מספר ימים מאז ערפאת התחייב בקולו להפסיק את הטרור וכבר הוא מפעיל מחדש את הקשרים המבצעיים עם חיזבאללה. במהלכים קרובים אלה, בנימין נתניהו אינו יכול להתערב. גם מרכז הליכוד לא!
http://www.debka.co.il/article_print.php?aid=455



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   20:09   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  111. יעקב חזן: ''אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות, שמש...  
בתגובה להודעה מספר 101
 
מלחמתה של רוסיה
01/08/2002 | זאב גלילי | galili@netvision.net.il

הספר "מלחמתה של רוסיה", פרי עטו של ההיסטוריון הבריטי ריצ'רד אוברי, הוא אחד הספרים המרתקים ביותר על מלחמת העולם השניה שקראתי. במקור נכתב הספר כמלווה סידרת טלוויזיה חשובה בת עשרה פרקים, הנושאת אותו שם ( הסידרה משודרת עתה בערוץ 8 בכבלים, בימי שני, בשעה 3 אחר הצהריים).

הסידרה מבוססת, בין היתר, על חומר צילומי נדיר, שנתגלה במרתפי נ.ק.וו.ד. - משטרת הביטחון האימתנית של סטאלין - וכן על ראיונות עם עדי ראיה וניצולים מן התופת של "המלחמה הפטריוטית הגדולה".

שני גורמים הופכים את הקריאה בספר למרתקת. האחד נעוץ בכישרון הכתיבה של המחבר, המתאר את האפוס הגדול של מלחמת ברית המועצות ביד אמן. תיאורו של קרב קורסק, שהיה נקודת המפנה האמיתית במלחמה, "מתעלה לדרגת סימפוניה מן הגהינום", נכתב בכריכת הספר ואני חותם על כל מילה.

הגורם השני נעוץ בכמות האדירה של אינפורמציה מעודכנת, הנותנת תמונה מלאה ומקיפה על המלחמה הזו, שנדמה היה שאנו יודעים עליה כל מה שאפשר לדעת.

היקף המלחמה

הרושם החזק ביותר שמותיר הספר הוא ההיקף האדיר של מלחמת רוסיה. כולנו הרי גדלנו על המיתוסים של המלחמה הזו, על גבורת העם הרוסי, על ההצלה והישועה לשרידי הפליטה שהביאו הדיוויזיות של הצבא האדום. אך שפע הנתונים והתאורים של אוברי ממחיש לא רק את העובדה הידועה שחלק זה של המלחמה היה הגדול והמכריע מכל קרבות מלחמת העולם השניה. הוא ממחיש למעשה כי זו בעצם היתה המערכה שבלעדיה ספק אם ממלכת הרשע של היטלר היתה מובסת.

רק כדי להמחיש: בשני חודשי לחימה בשנת 1943 (שהיתה שנה של נצחונות) סבל הצבא האדום מספר אבדות שהיה שווה למספר האבדות של ארצות הברית או האימפריה הבריטית, במהלך המלחמה כולה.

בין 1941 ל-1943 איבדו הסובייטים בממוצע 7950 איש ביום. 34.5 מיליון גברים ונשים גוייסו למלחמה בברית המועצות. שעור האבדות של כוח זה הגיע ל-84 אחוזים - 6.2 מיליון הרוגים, יותר מ-15 מיליון פצועים, 4.4 מיליון שבויים או נעדרים 3-4 מיליון נכים עקב מחלות או מכות קור.

לגבי האבדות בקרב האוכלוסיה האזרחית יש אומדנים שונים, הנעים מ-17 מיליון ועד 40 מיליון, כולל אובדן פוטנציאל הגידול הדמוגרפי של הנספים.

על היקף המלחמה ניתן ללמוד מגודל הכוח שהיקצה היטלר להתקפה על ברית המועצות: יותר משלושה מיליון חיילים, 2000 מטוסים, 3350 טנקים.

האבדות הגרמניות לא הגיעו בחזית המזרחית לממדים של האבדות הסובייטיות. אבל 80 אחוזים מכלל האבדות של הוורמכט הגרמני בכל המלחמה עד 1944 היו בחזית המזרחית.


סטאלין כרוצח המונים

דמותו של סטאלין כעריץ אכזר עומדת במרכז הספר. אוברי מתאר ללא כחל וסרק את משטר הטרור והרצח שהנהיג סטאלין עוד שנים רבות לפני המלחמה ועוד יותר מכן במהלכה (בסידרת הטלוויזיה יש סרטים של הנ.ק.וו.ד. על הריגת חיילים שניסו לסגת, או שהואשמו בהורדת המוראל או סתם לא מצאו חן בעיני מישהו). סטאלין מצטייר כרוצח ההמונים הגדול ביותר במאה העשרים, הרבה יותר מהיטלר. והשאלה שאוברי מבקש להשיב עליה היא כיצד להסביר את המסירות והגבורה האמיתית שגילו המוני העם הרוסי למרות מעשי הזוועה של סטאלין.

לענייננו חשובה שאלת יחסו של סטאלין ליהודים - במהלך המלחמה ובשנים שלאחריה עד סמוך למותו.


סטאלין והיהודים

לפני זמן מה נפגשתי עם חבר עיתונאי שהיה קומוניסט מסור עד לפני שנים לא רבות. שאלתי אותו: כיצד יכולת להאמין בעולם הקומוניסטי, אחרי שנודעו לך מעשי הזוועה של סטאלין. הוא השיב לי: הצלחתו של סטאלין להביס את היטלר והיהודים שניצלו בזכות כך מכפרים על הכל.

ההיסטוריון הבריטי מפריך את האגדה הזו.

לאחר פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 (שנתיים לפי ההתקפה על ברית המועצות) החל המשטר הסובייטי לשתף פעולה עם האנטישמיות הגרמנית. אלפי יהודים גרמנים ופולנים חצו את הגבול הסובייטי-גרמני בניסיון להימלט מן הנאצים. הצבא האדום החזיר רבים מהם, ושומרי הגבול הגרמנים פתחו באש על ההמון חסר הישע. יהודים גרמנים שמצאו מקלט בברית המועצות במהלך שנות ה-30' הוחזרו לגרמניה. פליטים יהודים מן הכיבוש הגרמני הוגלו לסיביר או לקזחסטן, או שנלקחו לכלא ולמחנות עבודה. בתוך תחום הכיבוש הרוסי בפולין (כיבוש שנעשה במסגרת הסכם ריבנטרופ מולוטוב) אסר השלטון הסובייטי מנהיגים יהודים, ארגונים ותנועות נוער פוזרו, בתי כנסת נסגרו, המשחטות נסגרו ונאסרו קיום מצוות מילה ובר מיצווה.

באוגוסט 1941, חודש לאחר הפלישה הגרמנית, הורה סטאלין על שינוי מוחלט ביחס ליהודים. יהודים כלואים שוחררו, בהם שני מנהיגים סוציאליסטים יהודיים מפולין - גנריך ארליך וויקטור אלתר, שכבר נידונו למוות (על "חתירה תחת הסכם ריבנטרופ מולוטוב").

לאחר שחרורם קיימו השניים כינוס במוסקבה אליו הוזמנו אישים יהודיים בולטים בתחומי הקולנוע, האמנות והספרות. המטרה היתה להקים ועד יהודי בינלאומי נגד היטלר. היוזמה הזו לא מצאה חן בעיני סטאלין. השניים נעצרו - אחד מהם הוצא להורג והשני התאבד בכלא.

באפריל 1942 הוקם ארגון חדש של יהודים למלחמה בהיטלר, הפעם בתמיכתו של סטאלין. בראש הארגון החדש, "הוועד האנטי פאשיסטי", הועמד השחקן שלמה מיכואלס. תפקידו היה לגייס כספים למאמץ המלחמה הסובייטי. הוועד היה נתון כל העת לפיקוח של הנ.ק.וו.ד. לקראת סוף המלחמה, כשראשי הוועד החלו לתכנן הקמת מולדת יהודית בברית המועצות, הביע סטאלין את החשד שהוועד יהיה "סוס טרויאני לקפיטליזם ולאימפריאליזם" ופירק אותו.


רצח מיכואלס

מיכואלס ויתר ראשי הוועד היו הקרבנות הראשונים למסע הרצח המטורף נגד יהודים, שבו החל סטאלין כמה שנים לאחר תום המלחמה. ב-12 בינואר 1948 זומן מיכואלס למינסק לדון כאילו במחזה בילורוסי. הוא נלקח ממלונו במכונית, הוסע לדאצ'ה של מנהיג מפלגה מקומי ושם נרצח. גופתו נזרקה בצד הדרך ליד המלון ונדרסה על-ידי משאית בניסיון לביים תאונה.

במהלך החודשים הבאים פוטרו או נאסרו יהודים בעלי מעמד. באוקטובר 1948 נערכה ליד בית הכנסת הראשי במוסקבה הפגנה של כחמישים אלף יהודים, בהשתתפות גולדה מאיר, שהיתה הציר הישראלי הראשון במוסקבה.

ההפגנה הזאת הפתיעה מאד את סטאלין, שלפי אחד הדיווחים אמר על היהודים: "איני יכול לבלוע אותם ואינני יכול להקיאם. הם הקבוצה היחידה שאי אפשר להטמיעה".

חודש לאחר מכן הופסקה פעולת הוועד האנטי פשיסטי. מנהיגיו נעצרו והוכשרה הקרקע למשפט ראווה גדול. בתי ספר ביידיש וספריות יהודיות נסגרו, נאסר פרסום ספרים ועיתונים יהודיים, אותיות סדר ביידיש הושמדו.

האנטישמיות נגעה בכל תחומי החיים היהודיים: גרוש מבתי ספר תיכוניים ומאוניברסיטאות, גרוש מתפקידים אחראיים במנגנון הכלכלי והביורוקרטי, איסור נסיעה מחוץ למדינה. אפילו חוקרים יהודים סדיסטים של הנ.ק.וו.ד. הוגלו או חוסלו. מאות יהודים נעצרו כשהם מואשמים שהיו שותפים ל"מזימה ציונית", לאומניות בורגנית, ריגול למען המערב ואפילו בהשמצת ברית המועצות בכך שהם טוענים ששוררת בה אנטישמיות.


משפט הרופאים

בחודש שקדם למותו הספיק סטאלין לארגן את "קשר הרופאים". מאות רופאים נכלאו והואשמו בחברות ב"כנופיית טרור ציונית". בהודעת סוכנות הידיעות הסובייטית נאמר, כי מאיר וובסי, הרופא הראשי לשעבר של הצבא האדום בתקופת המלחמה, הודה בכוונה "לחסל מנהיגים מובילים של ברית המועצות". רופאו האישי של סטאלין הודה כי הוא סוכן בריטי. ההאשמות בדבר קשר יהודי הלכו והתרחבו ו"נחשפו מזימות" נגד הרכבת התחתית ונגד מפעל המכוניות "מוסקבה". סטאלין עוד הספיק ליזום ולאשר תוכנית לגרוש כל היהודים למזרח, אך מותו מנע את ביצוע המזימה.

אוברי מעלה את הסברה, כי דווקא "טיהור" זה לא היה מעשה ידיו של סטאלין אלא אולי חרושצ'וב עצמו - יורשו של סטאלין, והאיש שחשף בפני העולם את מעשיו - יזם את הטיהור במסגרת המאבק על הירושה. אך אין לכך הוכחה.

סטאלין היה, לעומת זאת, אחראי למאסר רופאו האישי, ולדימיר וינוגרדוב. סטאלין גילה ככל הנראה את התיק הרפואי האישי שלו שניהל ונוגרדוב, בו היה כתוב, בין היתר: "שיחרור מכל עבודה". סטאלין הזועם קרא: "שימו אותו באזיקי רגליים". הפקודה מולאה כלשונה (אף שלא היה נהוג לכבול אסירים ברגליהם) והרופא הישיש נלקח לכלא לוביאנקה.

חטא מאסר רופאו היה אולי החטא היחיד שעליו נענש סטאלין. כאשר נזקק סטאלין לרופא, בשעותיו האחרונות, היה רופאו האישי ורוב הצוות הרפואי הבכיר בכלא. סטאלין נותר ללא טיפול משך 13 שעות, לאחר שלקה בשטף דם במוחו. סטאלין גסס משך שלושה ימים. בתו היתה עדה לרגעיו האחרונים: "ברגע האחרון הוא פקח את עיניו. זה היה מראה נורא - מטורף או כועס, אפוף פחד מוות". הוא הרים את ידו השמאלית במחווה אחרונה ונשימותיו פסקו.


"מת שמש העמים"

העובדות העיקריות על מעשי הזוועה של סטאלין היו ידועות בארץ בעת התרחשותן. אף-על-פי כן, היו לסטאלין מעריצים כאן, לא רק בקרב המפלגה הקומוניסטית, אלא במפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) שהיתה בשר מבשרה של התנועה הציונית. ביום מותו של סטאלין פרסם ביטאון המפלגה "משמר" את הבשורה המרה בכותרת ראשית: "מת שמש העמים". בכל קיבוצי השומר הצעיר נערכו עצרות אבל.

מנהיג השומר הצעיר יעקב חזן אמר בעצרת: "אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות, שמש העמים שקעה...".

______
פורסם במקור בשבועון מקור ראשון
http://nfc.msn.co.il/archive/003-D-1335-00.html?tag=20-06-37



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   20:14   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  112. חיים שור: ''לא אסלח לפלסטינים לעולם''  
בתגובה להודעה מספר 101
 
"לא אסלח לפלסטינים לעולם"



חיים שור (57) מי שהיה מזכיר הקיבוץ הארצי ועורך העיתון "על המשמר", יוצא בהתקפה קשה על הפלסטינים בפרט והערבים בכלל/

כותב אורנה קדוש תאריך: 24/6/2001

82 שנים חלפו, וחיים שור עדיין זוכר בבהירות מדהימה כל פרט ביום הנורא בחייו, שבו הודיעו לו על נפילת בנו אבידע במבצע אביב נעורים. שור היה אז בביתו של יצחק רבין, שאותו ראיין ל"על המשמר", עיתונה של מפ"ם, שבו כיהן כעורך הראשי.

לאה רבין ענתה לצלצול הטלפון. שור הבין מיד שקרה דבר איום, אך לא קישר זאת לעצמו. "אני לא יכולה, אני לא יכולה", צעקה רבין ואחר כך אמרה: "אולי אני אקרא ליצחק. דברי איתו".

רבין קם ושוחח בטלפון בקול ענייני. אחר כך ניגש לשור ואמר: "בת דודה שלך צלצלה מבית החולים רמב"ם בחיפה. קרה משהו לבן שלך. אני מציע שנפסיק את הראיון". שור חשב שזה לא יכול להיות משהו רציני והחל לארוז את מכשיר ההקלטה. רבין אמר שהוא כבר ידאג לזה והציע להסיע את שור למקום חפצו. "אין צורך", אמר שור, שעדיין לא הבין מה קורה. "אני נוסע למערכת".

בדרך, במכונית, חשב שור לטלפן לבית החולים ולחפש את בת דודתו, אבל החליט שחבל על הזמן היקר שיבזבז בחיפוש אחרי טלפון ציבורי. מוטב לנסוע לחיפה, לרמב"ם, לבקר את אבידע. הוא ניסה לבצע פניית פרסה בכביש העמוס ולהסתובב לכיוון חיפה ולא הצליח, אלא הלך לאיבוד באז ור תעשייה לא מוכר. כך, כלוא במכונית, רחוק מביתו )בקיבוץ שובל שבנגב( ורחוק מבית החולים, מבודד מן העולם )מי חלם אז על טלפון סלולרי(, עבר שור את השעות הראשונות, תוך כדי סירוב מוחלט להאמין.

"ברגעים אלה, שניסיתי לפלס את דרכי )אל אבידע(, כבר שודרו אלי די והותר אותות איוב, ואני הייתי עדיין אטום להם", כותב שור. "הצעקה ההיסטרית של לאה רבין, 'התנדבותו' של הרמטכ"ל לשעבר ושגריר ישראל בוושינגטון והאדם שנועד שוב לגדולות, המציע לשמש כנהג שלי, כמו היה זה עניין של מה בכך. ואני - לא כלום. מין קריאת תיגר פנימית, אדירה בעוצמתה, נגד עולם ומלואו ונגד כל היגיון שמסביבי, כמו אני חוזר ואומר ש'אני האבא של אבידע, לא אתיר להם להמית את הבן שלי'".

במידה רבה התחושה הזאת קיימת עד היום. "אני מוריד אותו מהשמים", ספרו החדש של שור, הוא שיחות עם בנו המת. שיחות ממש, לא מונולוגים. האב והבן נפגשים על פסגת הר בנגב לצלילי מוזיקה כנסייתית. ובאופן כל כך מתאים לזמננו, המשפט הראשון ששם האב בפי בנו המת הוא: "למה שלחתם אותי?".


"הנאומים של נביל שעת היו שווים כקליפת השום"


המשפט הזה אינו מקרי. בשנים האחרונות רואה שור בן ה-57 את האידאלים שנשא כל חייו מתפוררים בזה אחר זה: השומר הצעיר, הקיבוץ, הסוציאליזם, השמאל, אחוות העמים. החודשים האחרונים הביאו התפכחות מכאיבה נוספת. שור, שהיה אחד הצעירים הבולטים של מפ"ם וכיהן כמזכיר הקיבוץ הארצי, כעורך "על המשמר" ועורך "ניו אאוטלוק", ירחון שמאלני באנגלית שקרא להידברות עם אש"ף, להקמת מדינה פלסטינית ולנסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים, מרגיש מרומה.

"הפלסטינים רימו אותי באופן אישי והם רימו את כל השמאל בישראל", הוא אומר. "הם שיקרו לנו, הם הונו אותנו, הם תמרנו אותנו, הם עשו איתנו מניפולציות. אני אישית לא אסלח להם על זה לעולם. וכשיוסי ביילין אומר שהוא הגיע כבר לנוסחה משותפת איתם על זכות השיבה, אז חנו של יוסי ביילין יורד פלאים בעיני, כי אם הוא עדיין לא מבין מה שקורה פה, אז הוא לא באמת איש שמאל. כי איש שמאל אמיתי זה אדם שצריך לראות את המציאות כפי שהיא, לא כפי שהיה רוצה לראות אותה. הפלסטינים לא בשלים כיום לשלום, ותפקידי כשמאל לראות את האמת. שמאל זו לא רמאות".

- באיזה מובן הפלסטינים רימו אותך באופן אישי?

"נפגשתי בלי סוף עם פלסטינים. אם יעשו משאל ויחפשו את העשרה ישראלים שנפגשו הכי הרבה עם פלסטינים, אני משוכנע שאהיה ביניהם. יותר מאשר שמעון פרס, יותר מאשר יוסי ביילין, יותר מאשר רון פונדק. הפלסטינים תמיד, בכל השיחות, אמרו שנמצא את המכנה המשותף בנושא זכות השיבה, ולא היו דברים מעולם".

- כלומר?

"הם לא התכוונו לזה. כל דבריהם היו חלק מתוכנית השלבים. אני הייתי מאלה שפתחו לאש"ף את הדלת לאמריקה. אנחנו ארגנו כנס של ישראלים ופלסטינים בוושינגטון ב-78', ומשרד המדינה האמריקאי לא רצה לתת להם אשרות. אנחנו טיפלנו בזה שיקבלו אשרות, והם נכנסו ובעזרתנו כבשו את אמריקה. זה מה שהם רצו, זה היה היעד, לכבוש את רצונו הטוב של השמאל היהודי האמריקאי. אני אישית הזמנתי אותם לחוגי בית של יהודים אמריקאים. הם הצליחו בזה בעזרתנו. בלעדינו הם לא היו מצליחים בזה לעולם".

- וזו היתה טעות?

"לא רק שזו היתה טעות, אלא ששנתיים-שלוש אחרי זה אני רואה שנביל שעת מופיע בפני הציבור שלו בעזה ומסביר שזו טקטיקה. שאנחנו נשיג קודם את זה, ואחר כך נשיג את זה, ואחר כך נשיג את זה, עד שנכבוש את כל ארץ ישראל. אותו נביל שעת, ש היה חבר הכי טוב שלי באמריקה ובא לחבק אותי ולנשק אותי אחרי שנאמתי נאום בעד השלום, מתברר לי שכל הנאומים שלו היו שווים כקליפת השום. הוא לא התכוון לזה".

- חוסר האמון הזה הוא מהפך לאיש שמאל כמוך.

"יש דבר אחד שלא ייקחו ממני לעולם, וזאת האמת שלי. וכשאני רואה שחברים שלי במפלגה, גם צעירים ממני, נוסעים לחלות את פניו של יאסר ערפאת בעזה, זה מקומם אותי. אני לא יכול לשאת את זה. הוא הרי ארכי שקרן, ארכי רוצח. כל השנים אמרתי ששלום עושים עם אויבים, אבל בתנאי שהאויבים רוצים שלום. אם הם ממשיכים להיות אויבים עד כדי הרג, אני לא הולך אליהם כחבר. אני חושב שלא יוסי שריד, ולא יוסי ביילין, ולא אבו וילן, ולא ענת מאור, יש להם מה לחפש אצל יאסר ערפאת. אם בכלל, רק הממשלה צריכה לנהל איתו מגעים".

- כשאמרת "רימו אותי", התכוונת לכולם?

"אני מדבר על שכבה שרימתה אותי ולא עושה פה חשבון אישי. זה שנביל שעת הוא מין אופורטוניסט כזה, זה ברור לי. זה שזיאד אבו זיאד הוא אופורטוניסט כזה, זה ברור לי. האם חנה סניורה הוא כזה? זה לא ברור לי. האם הפרופסורים האלה שהכרתי באמריקה הם כאלה? אני לא יודע. אם הם חולקים על י אסר עראפת, אני לא שמעתי אותם".

- הימין מאשים את השמאל הישראלי שרימיתם את העם, שהובלתם איזה גל משיחי של שלום. אתה מקבל עליך את האשמה?

"במידה מסוימת כן. כי אנחנו כל כך רצינו שיהיה שלום, שהפכנו את משאלות הלב למציאות אמיתית. ולא יהיה שלום לא בעוד שנה ולא בעוד חמש שנים. אני לא זונח את השלום, אבל אני גם לא זונח את העם שלי ואת הזכות שלי לחיות. אבל באותו להט שבו אני מדבר נגד הפלסטינים, אני מדבר נגדם".

- נגד הימין?

"נגד ההתנחלויות שיורידו את כולנו ביגון שאולה. מה פתאום תוקעים להם את אריאל בלב השטחים שלהם? אנחנו היינו מוכנים לשאת את זה שהם יקימו אריאל שלהם במקום נתניה? אני קודם כל חייב להיות בסדר. חייב שהמצפון שלי יהיה נקי. מה שמגיע לי, גם אם הם לא רוצים לתת לי, אני לוקח. אבל לא יותר ממה שמגיע לי.

"כואב לי כשפוגעים במתנחלים. כאב לי הלב על גלעד זר, בחור צעיר, מסור, נאמן לתפקיד שלו. אבל אני לא יכול להתעלם מהשאלה מה הוא מחפש שמה. כל העולם הבין שבשביל לפתור את בעיית פלסטינה צריך לחלק את הארץ. אין דרך אחרת. אז מה המתנחלים חושבים? שאנחנו ניקח גם את מה שהפלסטינים קיבלו? סך ה כל הם קיבלו 22 אחוז. אנחנו ניקח את זה בכוח?".

"אני חי מהירושה של הבן שלי"
עם תחושת השבר הזו שום דבר כבר אינו ברור. שור מתמודד היום עם שאלות שלא העז לשאול בעבר, בכל התחומים, מהיחסים הקשים בין הוריו ועד צדקת הפעולה שבה נפל בנו. את הלבטים שלו הוא כותב בשטף אדיר. עוד לא יצא לאור ספרו הראשון, המונה 520 עמודים צפופים, וכבר סיים ספר נוסף, על בת דודתו שניצלה מן השואה, והוא כבר עסוק בספר השלישי.

"עד גיל 17 לא כתבתי שורה ספרותית אחת. בקיבוץ צריך להביא יום עבודה, ומכיוון שהייתי ממנהיגי העניין הזה, לא חשבתי שאני יכול לא לעשות כלום. לכתוב זה כלום. מגיל 07 מקובל בקיבוץ שלא חייבים לעבוד. בעבורי, השנים האחרונות שבהן אני כותב זה פשוט תענוג. אני מרגיש ששאיפת חיי התמלאה. כבר עכשיו יש לי יותר הצלחה משהעלתי בדעתי. עברתי את גיל ה-07, לא כתבתי ספרים. ופתאום, אחרי שהתחלתי לכתוב, אני שומע שזה בסדר וזה יפה, זה טוב, זה חזק, אז מה עוד אני צריך?".

במשך השבוע חי שור לבדו בתל-אביב, בדירה שכורה ועמוסה בספרים ברחוב קטן ושקט מקביל לדיזנגוף. בסופי שבוע הוא נוסע לקיבוץ, לאשתו שלומית ולבנם הצעיר טובי, שהוא מרכז המשק בשובל (שני הבנים הגדולים עזבו את הקיבוץ). את המימון לחיים הצנועים בתל-אביב קיבל ממשרד הבטחון, וגם את המלגה להוצאת הספר קיבל דרך קרנות הקשורות למשרד. "איך אני נוהג לומר?", אומר שור, "אני חי מהירושה של הבן שלי".

- אתה צריך לשלם להוצאה לאור?

"ידידי חיים באר, שאהב את הספר שלי והיה עורך של עם עובד, אמר שברור לו שכל הוצאה תקבל את זה, אבל צריך לשלם בשביל זה. שהיום, אם אתה לא א.ב. יהושע ואתה רוצה להוציא ספר, אתה משלם".

- באיזה סכום מדובר?

"כמה עשרות אלפי שקלים. יש כל מיני תעריפים. חיים באר אמר לי שבעם עובד לוקחים לך 15 דולר לעמוד".

- ואז המהדורה שיוצאת היא רכושך?

"לא, מה פתאום. אני מקבל עשרה אחוזים רק אחרי האלף הראשון".

בקופה מיוחדת, שבה שמר כל עודף מתקציבי נסיעות לחו"ל או מהתקציב החודשי בקיבוץ וכן מכספי מלגות שקיבל, אוגר שור כסף להוצאת הספר השני. "חברים שקראו את הספרים אמרו שכדאי לי להוציא קודם את השני, כי הוא יותר ספרותי. למעשה, רציתי לכתוב את ההיסטוריה של המשפחה שלי בסדר כרונולוגי. אבל כשהתחלתי לכתוב היה לי ברור שלא אוכל להמשיך עד שאשחרר מתוכי את המטען, במרכאות, הנורא הזה, הכואב הזה, אבל גם המשמח הזה, של הבן ש לי שנפל. ידידי יצחק אורפז קרא את הספר ואמר, וזה היה קצת פוגע: 'כל החיים שלך החזקת את אבידע אצלך בבטן ועכשיו הוצאת אותו, וזהו. כתבת את מה שיש לך לכתוב'".

- כך הוא אמר?

"הפרשנות שלי היתה שאין לי יותר מה לכתוב אחרי זה. התקוממתי מאוד ומיד רצתי לכתוב את הספר הבא. אבל מה שנכון, שזה היה מטען אדיר ונורא. הכתיבה היתה משמחת. כשכתבתי על הבן שלי, אני הייתי עם הבן שלי. אני לא מתאבל. אני מדבר עם אדם חי.
אני זוכר בדיוק את התגובות שלו. הרגשתי אותו איתי. כל הספר התחיל מכך שכל כך רציתי לחלום על אבידע. שאיפת השאיפות שלי היתה לחלום על אבידע, וזו היתה גם שאיפת השאיפות של אשתי שולמית. כשהייתי חולם עליו, הייתי קם בבוקר בתחושה של קתרזיס, התעלות כזאת. שאני ראיתי את אבידע, שאני הייתי יחד עם אבידע. לכן גם הספר הוא לא ספר עצוב".

"אבידע נהרג כי הוא נתן אמון
מלא במפקדים שלו"
מה שעצוב בספר הוא התחושה שלגעגוע אל הבן אין ארוכה ואין נחמה גם כעבור עשרות שנים. שור עצמו, כמו הורים שכולים אחרים שהוא מתאר בספר, עוסק בחיפוש מתמיד אחר כל שבריר משפט שאי פעם נאמר על ידי הבן, כל פיסת נייר בכתב ידו, כל אדם שהכיר אותו ולו היכרות קלושה, כל מי שלא הכיר אותו אבל שמע על אודותיו. "בכל יום שנה אנחנו מספרים על הקבר לפחות ארבעה-חמישה דברים חדשים, שנודעו לנו עליו במשך השנה".

שור אומר שיש כאלה, במיוחד שהבן, אבידע, הפך אחרי מותו לסמל החייל הישראלי טהור הנפש, יפה התואר, המוסרי, שסיפורו נלמד בשיעורי מורשת קרב בצה"ל. הוא מספר שבתדריך האחרון לפני היציאה לאביב נעורים )מבצע התנקשות בכמה מבכירי אש"ף בביירות, בהשתתפות אהוד ברק המחופש לאשה(, בנוכחות הרמטכ"ל דוד אלעזר, הציע אבידע להקטין את כמות חומר הנפץ כדי לא לפגוע באזרחים שהתגוררו בבניין השכן למפקדת אש"ף. הרמטכ"ל קיבל את טענותיו והורה להקטין את כמות חומר הנפץ למרות התנגדות קציני ההנדסה.

בפעולה עצמה נורה אבידע שור מידי שומרים שישבו ברכב שחנה ברחוב, רכב שעל פי הערכת גורמי המודיעין, לא היה צריך להיות שם. שור האב אומר כי בנו נהרג משום שנתן אמון מלא במפקדיו - עוזי יאירי (מפקד סיירת מטכ"ל) ואמנון ליפקין-שחק (מפקד כוח הצנחנים, שזכה בעיטור המופת על הפעולה).

"הפעולה מוצגת ביחד עם אנטבה וסבנה. אבל זה לא אנטבה ולא סבנה. שם היו חטופים והיה צריך לחלץ אותם, נקודה. ביירות זה סיפור אחר. אנחנו באנו לביירות, בשביל אני יודע? להרוג בהם. מבחינת צה"ל זאת היתה הצלחה. התקלה היחידה היתה שהבן שלי נפל וגם חבר שלו. לנו ברור שהתקלה הזאת לא היתה מוכרחה לקרות".

- למה?

"באו אלינו כולם - דדו, גולדה, מי לא. וסיפרו לנו את כל הסודות. לא כמו באסון המסוקים או באסון השייטת. התברר לנו שאנשי המוסד שהכינו את הפעולה בביירות בדקו את המקום ערב-ערב, ולא היו שם שומרים בכלי הרכב. אלא שבאותו בוקר היתה התקפה של אש"ף על שגרירות ישראל בניקוסיה והם ציפו למכת נגד והגבירו את השמירה. בצה"ל היו צריכים לחשוב על זה. לצפות לזה.

"אבידע נהרג כי הוא נתן אמון מלא במפקדים שלו. אם הוא היה נותן טיפטיפה קצת פחות אמון, הוא לא היה נהרג, כי הוא היה כל כך זריז, שהוא היה יודע איך לברוח מהיריות האלה. אנחנו יודעים את האמת הזו, שאבידע היה יכול שלא למות, כבר די הרבה שנים".

- מרגיז אותך שהפעולה נחשבת להצלחה?

"אבידע איננו, נקודה. אם הפעולה היתה מוצלחת או לא כל כך מוצלחת, לא היתה לזה שום משמעות בעבורנו. אני כשלעצמי לא חושב שזה היה משנה משהו במערך הכוחות בצד הפלסטיני, אם הפעולה הזאת לא היתה נערכת. כתבתי בספר שבקיפאון המחשבתי שהתגלה כאן התחיל המחדל של יום כיפור".

בשיחות שבספר נותר הבן בגיל 22. "אני לא מסוגל לדמיין אותו בן 30, ובטח לא בן 50, כפי שהוא היה היום אילו היה חי. אין לי מושג מה הוא היה, איפה היה חי, במה הוא היה עוסק. לפעמים אני רואה את חברו הטוב ביותר, ששוחרר לפני כמה חודשים מצה"ל בדרגת תת אלוף, אבל אני לא יכול לדמיין את אבידע בגילו. זה לא אמיתי. הוא תמיד נשאר בן 22 וזהו. רק דבר אחד אני יודע: שכמו שהיה נאמן לעצמו בגיל 20 ו-22, אילו היה חי הוא היה עד היום נאמן לעצמו".

"באמריקה נמשכתי לשחורות עור, לכושיות"
הספר, שבו מספר שור לבנו על חייו, משפחתו, אנשים שהכיר, הפעילות הפוליטית והעיתונאית, האידאלים שקרסו, הוא בעצם אוטוביוגרפיה. השמות ברובם בדויים, אבל כל מי שמתמצא מעט ברכילות המפ"מניקית מזהה אותם על נקלה. סעיד, למשל. צעיר ערבי בן כפר קטן שמתואר כאמביציוזי וארוגנטי, שהילך קסם על נשים והחזיק "חברה יהודייה בכל קיבוץ", והפך לחבר כנסת.

- מוחמד וותאד?

"אני לא רוצה שהשם יבוא ממני".

- מה היה בו שהקסים את נשות הקיבוץ?

"הקסם היה בכך שהוא היה אחר, שהוא היה ערבי. הוא בא ליהודיות, הבלונדיניות האלה, והיו לו הרבה חברות. גם לעבדול עזיז זועבי שהיה חבר כנסת, ואני כותב עליו בהערכה בלתי רגילה, היו אינסוף חברות יהודיות. גם אשתו היתה יהודייה. אשתו הרשמית. אבל זועבי היה בן אדם. הוא היה אמיתי. וותאד לא היה סימפטי".

- וותאד לא בא לשבעה של אבידע למרות החברות ביניכם.

"הוא בגד בי. לימים הוא אמר שאבידע היה חבר שלו, אבל גם כאמל נאצר, אחד ממנהיגי הפתח שחוסלו באביב נעורים, היה חבר שלו. לא קיבלתי את זה. הוא בגד בי בכאב הכי גדול שהיה לי בחיים שלי. הוא, שהגדיר את עצמו כחבר שלי ויכול היה ב שתיים בלילה לבוא אלי ולהעיר אותי כי אין לו מקום לישון, עומד ואומר לי שהוא חבר של המחבל ולכן הוא לא בא לשבעה".

- תיארת שהתגרו פעם בוותאד ושאלו מה יהיה איתו כשייגמר הסכסוך היהודי-ערבי שמפרנס אותו, והוא ענה: "כשיסתיים הסכסוך נבוא לקיבוץ שלך ונחזיר לעצמנו בכוח את האדמות שלנו. פרנסה לא תחסר אז".

"היינו בהלם. אין ספק".

- גם ערביי ישראל בגדו בשמאל הישראלי כמו הפלסטינים?

"יש ויש. יש ביניהם אנשים נהדרים. במישור האישי אנחנו חיים יחד מצוין. בצד הפוליטי היחסים הם שקר אחד גדול. הם כל כך נדפקו במלחמת השחרור, שהרבה זמן הם הרגישו שאין להם ברירה והם צריכים להתכופף, כמו שהיהודים בגולה התכופפו. הם הצטרפו לנוסחה שלנו כיוון שהם רצו להיות חברי כנסת. היא לא באה מהם, היא באה מאיתנו. עד שהתברר להם שהנוסחה הזאת לא שווה כלום בשבילם. ואז הם התחילו לעשות צרות".

- באיזה מובן היחסים הם שקר?

"בעבורם השקר הוא כלי עבודה. פעם שאלתי את תומס פרידמן, כתב ה'ניו יורק טיימס', איך ערפאת. הוא אמר: '' Like an old filthy small shop keeper". ככה גם אני רואה אותו. רוכל ירושלמי, כמו אלה שעומדים בסמטאות של ה עיר העתיקה ואתה מתמקח איתם ומוריד אותם ממאה לעשר. זה המזרח, וכך הערבים מנהלים את המדיניות שלהם".

- נשמע קצת כגזענות.

"זה יכול להישמע כגזענות, אבל זה לא. אני פשוט לא עושה להם הנחות".

- המערב יותר הגון?

"לא שהמערב הוא יותר הגון, אבל במערב יודעים שאם אתה לא אומר אמת, אתה לא יכול לנהל עסקים. אף אחד לא יקנה אצלך. חלק מהערבים עוד לא הגיעו לרמה הזאת. בעבורם השקר הוא כלי. אני יודע שכל חברי מהשמאל לא יכלו לשאת את זה שקובעים פגישה עם מישהו בירושלים בשעה שתיים, במלון אמריקן קולוני, אז או שהם באים בארבע או שהם לא באים בכלל, ובכל מקרה הם לא משאירים לך הודעה שהם לא יכולים להגיע.

"אני זוכר שקבעתי עם זיאד אבו זיאד, שהיום הוא נציג ירושלים ברשות הפלסטינית. נסעתי במיוחד לירושלים והוא לא בא ולא הודיע, ואחרי כמה ימים כשתפסתי אותו הוא אמר: 'אני חייב לספר לך?'. הוא מרגיש שמותר לו ושהוא לא חייב כלום, לא לחיים שור ולא לשמעון פרס. וזאת גישה אופיינית אצל הפוליטיקאים שלהם".

- אמרת שהקיבוצניקיות נמשכו לערבים בגלל השוני. אתה נמשכת לערביות?

"מי ראה ערביות? מישהו הראה לנו ערביות? כשהל כתי לאכול אצל וותאד, היה אשנב בקיר שדרכו אשתו היתה מעבירה לנו מגשים של אוכל, ואני ראיתי רק את הידיים שלה. אבל באמריקה נמשכתי לשחורות עור, לכושיות. הן היו מאוד פתוחות ומושכות, וזו היתה תאווה לעיניים".

"הקיבוץ לא מתאים לזמננו"
אולי משום שרוב שנותיו חי שור מחוץ לקיבוץ, כפוליטיקאי וכעורך, אין בו מרירות ביחס להתפרקות המפעל הקיבוצי. "הקיבוץ לא מתאים לזמננו", הוא אומר.

- אין בך שברון לב?

"לא. זה היה כורח המציאות. זה היה יפה, זה היה נכון לשלב מסוים, ואי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. האידאולוגיה של השומר הצעיר קרסה. האמונה בברית המועצות קרסה. השלום קרס. הקיבוץ קרס. ויחד עם זה, ואני אומר את זה כאדם מבוגר, בלי נוסטלגיה,
זאת היתה תנועה נהדרת. ומה שהמפא"יניקים, בן-גוריון ואלה, היו אומרים עלינו בלעג, בציניות, אפילו בביטול, מתברר כנכון".

- מה זה?

"הם היו אומרים: 'מעשיכם הרבה יותר יפים מאשר דיבוריכם'. וזה נכון. הדיבורים של מפ"ם לא היו הצד היפה שלה. אבל היא היתה תנועה נהדרת. היא היתה בראש כל המלחמות. היא הלכה עם העובדים בכל השביתות. היא עשתה דברים חשובים. אבל הסיפור שלה נגמר. אני תמיד חשבתי שפעם אני אכתוב את הסיפור שלי, על מפ"ם, על יעקב חזן ומאיר יערי וכל השאר, ואחר כך הגעתי למסקנה שהוא לא חשוב. הכל לא חשוב. גם מפ"ם לא חשובה. גם הקיבוץ לא חשוב. הכל לא חשוב".

- לעומת הדברים הפרטיים?

"לא , לא, לא, לא".

- אלא?

"מדינת ישראל חשובה. התנועה הציונית. הערכים האנושיים. אבל לא העניין המפלגתי. אני חושב שאחד ההישגים הגדולים שלי זה שמדי פעם אחד מהבנים שלי אומר: 'חיים הוא אדם עם ראש פתוח'. זה יותר יקר לי מכל התארים שהייתי יכול לזכות בהם. אני חושב שזו גם הסיבה שלא יכולתי לערוך יותר את 'על המשמר'. היה איזה שלב שלא יכולתי יותר לשאת את זה. פשוט לא יכולתי לשאת את הקונספציה שלמפלגה יש עיתון".

- הוצנחת ל"על המשמר" כמינוי פוליטי.

"יכול להיות. כשגמרתי את תפקידי כמזכיר הקיבוץ הארצי כולם ציפו ממני שאני ארוץ לכנסת, ואני החלטתי שאני לא רוצה. רציתי לכתוב, וחזן ומאיר יערי קיבלו את זה בשתי ידיים, כי הם היו זקוקים לאדם שהם יכולים לסמוך עליו בתוך העיתון. אבל לאט-לאט התחילו זרעי המרד לנבוט אצלי. ובמקביל כל מיני אנשים התחילו לעבוד על היום שבו הם יהיו העורך הראשי במקומי".

- אתה מתכוון לסבר פלוצקר שהחליף אותך?

"היה מאבק שלם שמה, ובסופו של דבר בחרו בו. הוא היה צעיר, צעיר ממני אז, מאוד מוכשר, ובלי אלוהים".

- באיזה מובן?

"במובן של אדם מאמין, שיש לו אמונות. אני חושב שסבר, א ין לו אלוהים. סבר הוא אדם שיכול לכתוב כל דבר".

"אדם מת, אז הוא מת. הכל נגמר"
שור הוא מבקר מחמיר, ובעיקר יש לו דברים קשים לומר על תוכניות האקטואליה בטלוויזיה. "אני לא יכול לשאת אותם. לא את דן שילון ולא את רפי רשף ולא את אמנון לוי ולא את נסים משעל. ואת הבנות האלה, סליחה, איזו מין חוצפה יש להן?".

- איזה בנות?

"אילנה דיין ושלי יחימוביץ' מתנהגות כאילו שהן שולטות על כל העולם. אני לא יכול לשאת את זה. גם דן שילון, שהוא ידיד, אני רק רואה את השם שלו, אני עובר לערוץ אחר. זה כל כך שטחי וכל כך מתנשא וכל כך לא מחדש כלום. הגברות והגברים האלה של הטוק שואוז הם אנשים מוכשרים, מיומנים, אבל איש לא נתן להם את הסמכות ללעוג ולבוז לאנשים".

- אז מה אתה רואה?

"כשאני נח מהכתיבה אני רואה את הזיפתים הכי גדולים. לאחרונה גיליתי את הטלנובלות. 'ניחוח אשה', וקרוב לאושר, או איך שקוראים לזה".

- "לגעת באושר"?

"'לגעת באושר'".

- בספר שלך אתה מחזיר את אבידע מהעולם הבא. אתה מאמין בעולם הבא?

"הייתי מאוד-מאוד-מאוד רוצה להאמין בעולם הבא. לדאבון לבי, אני חושב שאחרי המוות
יש רק חידלון. אין חיים שאחרי המוות, אין טיפת חיים, אין כלום. אדם מת, אז הוא מת. הכל נגמר. מה ש יעשו אחרי מותי, יזכירו אותי כך, או אחרת, אין לזה שום משמעות. ויחד עם זה, כשאני מתאר את העולם הבא, זה עושה לי טוב".

- אין לך איזו פנטזיה שאולי בנך בכל זאת יודע על זה מלמעלה? שהשיחה היא דו סיטרית ולא רק בתוכך?

"כן, היו לי כל הזמן פנטזיות. כל הזמן. אני יודע שהוא איננו. אבל כשכתבתי, בשעות האלה כשישבתי וכתבתי, הוא היה מאוד קיים. אני החזרתי אותו לחיים. אני הורדתי אותו מהשמים".

מעריב 22.6.2001
http://www.yesha.org.il/article.asp?num=761151




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   20:17   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  113. חלום הבלהות של גולדה שסיפרה ליעקב חזן !!  
בתגובה להודעה מספר 101
 
האם צדקה גולדה שהחליטה לא לאשר מכת מנע לפני פרוץ מלחמת יוה"כ??
http://www.governmentofisrael.com/bambili_news/katava_main.asp?news_id=4418&sivug_id=7




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום ששי י''ט באב תשס''ז    02:17   03.08.07   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  141. גולדה: ''רציתי להתאבד''  
בתגובה להודעה מספר 113
 
חלום הבלהות של גולדה מאיר
מאת אמנון ברזילי | עדכון אחרון - 14:28 05/10/03

האם צדקה ראש הממשלה כשהחליטה שלא להנחית מכת מנע בבוקר יום הכיפורים? הדעות בעניין זה, כמו בעוד סוגיות רבות הקשורות למלחמה האיומה שפרצה לפני 30 שנה, חלוקות גם כיום


גולדה מאיר

תקיפה

בליל יום הכיפורים, 6 באוקטובר, בין שישי לשבת, נדדה שנתה של ראש הממשלה גולדה מאיר. היא חשה כי משהו איום מתרגש ובא. לפנות ערב הצטרפה לסעודה המפסקת שערכו בנה הצ'לן מנחם מאיר ורעייתו איה. בני הזוג וילדיהם התגוררו בדירה ברחוב הברון מוריץ הירש ברמת אביב, הצמודה לדירתה של גולדה מאיר. מאיר הכירה את מרבית הידידים שהתאספו בדירתו, מספר בנה, אך מצב רוחה היה עכור. היא היתה מוטרדת ועזבה מוקדם מהרגיל. "הייתי דרוכת מנוחה מאוד ולא היה לי תיאבון בכלל. ביקשתי סליחה והלכתי לישון אבל להירדם לא יכולתי... שעות על שעות שכבתי ערה ולא יכולתי להירדם... לבסוף ודאי התנמנמתי", כתבה בספרה האוטוביוגרפי "חיי".

גולדה מאיר סבלה מחלום בלהות ששב והטריד אותה בלילות. טפח ממנו חשפה שלא ברצונה ברב-שיח במועדון צוותא. האירוע התקיים בעיצומה של מלחמת ההתשה, לציון יום השנה השלישי למלחמת ששת הימים. עמוס עוז התריס נגדה: "על מה את חולמת?" מאיר השיבה בזעם: "אין לי זמן לחלום. אני לא ישנה כי הטלפון מצלצל בלילה להודיע על נפגעים".

לאחר מותה כתב מנהיג מפ"ם, יעקב חזן, את שסיפרה לו מאיר על הסיוט שמלווה אותה בלילות. "אתה זוכר חזן, אמרה לי גולדה, את השאלה ששאל אותי עמוס עוז? הופתעתי. ידעתי לאיזה חלומות הוא מתכוון. כי איזה בן אדם שראוי לשם בן אדם אינו חולם. אבל השאלה נראתה לי פוגעת. גימגמתי בתשובתי כי לא רציתי ולא יכולתי לספר לו על מה שאני חולמת.

"ועוד איך אני חולמת. אבל רק חלום בלהות אחד. לפתע כל הטלפונים בביתי מתחילים לצלצל והם רבים ומצויים בכל פינות הבית ואין סוף לצלצולים. אני יודעת מה פשר הצלצולים ואני פוחדת להרים את השפופרות הרבות. אני מתעוררת כולי מכוסה זיעה קרה. בבית שקט. אני נושמת לרווחה אך לא נרדמת עוד. אני יודעת שאם אירדם שוב יחזור אותו חלום. אני חוזרת וחושבת מתי ירפה החלום הזה ממני. אז אחזור לחלום את כל חלומות חיינו היפים".

בשבת, 6 באוקטובר, בשעה ארבע בבוקר, צילצל הטלפון בדירתה של ראש הממשלה. והסיוט של גולדה מאיר היה למציאות. על קו הטלפון היה מזכירה הצבאי, תת-אלוף ישראל ליאור. הוא אמר לה בקצרה: "התקבלה ידיעה שהמצרים והסורים יפתחו בהתקפה משולבת על ישראל בשעה מאוחרת אחר הצהריים".

בשבת בבוקר, 6 באוקטובר, לפני שיצאה מביתה, ביקשה גולדה מאיר ממזכירה הצבאי לזמן את הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) ואת השרים משה דיין, יגאל אלון וישראל גלילי להתייצב בלשכתה לפני שבע בבוקר. הישיבה התאחרה. ובשעה שמונה בבוקר לערך הובאו להכרעתה שני עניינים ששר הביטחון והרמטכ"ל לא הסכימו עליהם: היקף גיוס המילואים והאם יש לצאת במכה מונעת.

הרמטכ"ל דרש לגייס 200 אלף איש. דיין, שעדיין התקשה להאמין כי מדובר במלחמה, הסכים לאשר גיוס חלקי של 30-20 אלף אנשי מילואים. "זאת ההצעה שלי", אמר דיין לגולדה, "אבל אני לא אתפטר אם תכריעי נגדי". ובלבה אמרה: "אלוהים אדירים, האם אני צריכה להכריע מי מהם צודק?" מאיר צידדה בעמדת הרמטכ"ל. "אמרתי שלי יש קנה מידה אחד בלבד: אם באמת תהיה מלחמה, הרי עלינו להיות במצב הטוב ביותר שבגדר האפשר. הגיוס צריך להיות כמו שהציע דדו".

הסוגיה אם להנחית מכה מונעת היתה מורכבת יותר. אלעזר טען כי הנחתת מכה מקדימה תחסוך הרבה חיים. דיין סבר שהסיכוי להצלחה, כשהצבא אינו מגויס, קלוש. גם ראש הממשלה סירבה. היא אמרה לאלעזר: "אף אחד מאתנו אינו יודע עכשיו מה יביא אתו העתיד, אבל תמיד קיימת האפשרות שנהיה זקוקים לעזרה, ואם נהלום ראשונים לא נקבל שום דבר מאף אחד".

כעבור שלוש שנים, ב-1976, כתבו שני חוקרים צעירים יהודים, סטיוון רוזן ומרטין אינדיק, לימים שגריר ארצות הברית בישראל, מחקר - "הפיתוי של מהלומת נגד במלחמה החמישית של ישראל ומדינות ערב" - על המחיר ששילמה ישראל על הימנעותה ממהלומת מנע. אילו אישרה גולדה את מכת המנע המתוכננת, כתבו, רק נגד מערכי הטילים וחיל האוויר של סוריה - היה אפשר להרוס 90% מבסיסי הטילים בתוך שלוש עד שש שעות, במחיר של פחות מעשרה מטוסים ישראליים. "ברור שלכך היתה השפעה מכרעת על אבידות חיל האוויר מאוחר יותר, וכן - וזה משמעותי עוד יותר - על יעילותן של עשרת אלפי הגיחות להתקפות אוויר-קרקע, שבוצעו במשך המלחמה. האבידות הישראליות על הקרקע היו מצטמצמות, שחיקת הארטילריה הערבית, הטנקים ורכב קרבי משוריין של צבאות ערב היתה מואצת, והפגיעות בגשרים המצריים של התעלה היו יעילות יותר".

תוך כדי הדיון בלשכתה הגיע לשם שגריר ארה"ב, קנת קיטינג. ראש הממשלה פיזרה את הישיבה ודיווחה לקיטינג על המתקפה המצרית-הסורית המשולבת. מאוחר יותר היה בפיו שדר משר החוץ הנרי קיסינג'ר, שהזהיר את ממשלת ישראל לבל תפתח במלחמה.

בזיכרונותיה כתבה מאיר כי היא שלמה עם החלטתה. בזכות החלטה זו, טענה, הובטחה הרכבת האווירית האמריקאית לישראל. אינדיק ורוזן מטילים בכך ספק. לדעתם, אילו היתה מהלומת מנע, היא לא היתה משפיעה על מדיניות הבית הלבן.

אבנר שלו, ראש לשכת הרמטכ"ל אז ולימים קצין חינוך ראשי, מצדיק את החלטתה של מאיר. "אני מניח שמתקפת מנע, כפי שדדו רצה, היתה משנה את התמונה. דדו רצה להפעיל את חיל האוויר, בעיקר מול הסורים. אבל כשדדו לוחץ על מתקפת מנע, ראש אמ"ן, האלוף זעירא, מעריך בשלב זה שלא תפרוץ מלחמה ודיין מושפע ממנו. בשלב זה, כשאין ביטחון שפורצת מלחמה, תמיכה ברמטכ"ל נגד דיין וזעירא אינה דבר של מה בכך. וזו החלטה של אדם אחד. וצריך לזכור, לציבור אין שמץ של מושג מהאירועים. הוא לא מוכן פסיכולוגית למלחמה".

ההיסטוריון הצבאי, הד"ר מאיר פעיל, התמנה לאחר מלחמת יום הכיפורים לצוות שהוקם במחלקת היסטוריה של צה"ל לחקר הניהול האסטרטגי של המלחמה. לדעתו, גולדה מאיר צדקה כשהחליטה נגד מכת מנע. פעיל: "האם חיל האוויר היה פועל נגד מצרים, כמו במלחמת ההתשה? כשיש הפסקת אש? כשאין לנו תירוץ? ובסוריה? ב-13 בספטמבר הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי 13 מטוסי מיג של חיל האוויר הסורי. הרי ביום שבת בבוקר לא ידענו בוודאות שתפרוץ מלחמה. גם העולם לא ידע על ההיערכות ההתקפית של סוריה ומצרים. בשביל לצאת למהלומת מנע צריך תירוץ כזה שהעולם הגדול יקבל. ובראש וראשונה ארה"ב. העולם היה מאשים אותנו שאנחנו פרנואידים".

בדיעבד, צה"ל לא היה יכול לפתוח במהלומת מנע. הדיון בממשלה התקיים בשעות הצהריים, כשההערכה היתה כי המתקפה המצרית-הסורית תתחיל ב-18:00, והיה עדיין זמן להכנות הנדרשות לחיל האוויר. אולם בעיצומו של הדיון, ב-13:55, נכנס המזכיר הצבאי ליאור לחדר הישיבות של הממשלה והודיע כי המלחמה פרצה. מיד נשמעה בכל רחבי המדינה יללת צופרי האזעקה. מטוסי קרב מצריים וסוריים החלו לתקוף את מעוזי צה"ל ואת מערכי הטנקים. במקביל החלו לנוע כוחות חי"ר ושריון גדולים של צבאות סוריה ומצרים.

בשבועות שקדמו למלחמה, ערב הבחירות לכנסת (שנועדו ל-30 באוקטובר ונדחו), נמנעה מאיר מלשתף את מליאת הממשלה בידיעות על ריכוזי כוחות מצריים וסוריים. ועדת אגרנט קבעה כי "מן הנכון היה שראש הממשלה תמסור אינפורמציה על המצב בגבולות בישיבת הממשלה שלא מן המניין שהתקיימה