ערכתי לאחרונה בתאריך 22.01.13 בשעה 07:37 בברכה, ליה
לבג"צ אין שום הגנה קוסמית. הוא בדרך לחיסול במתכונתו המעוותת וכנ"ל תפקיד היועץ המשפטי לממשלה שנשלח על ידי שמאלני הבג"צ למשול על ישראל באמצעותו.כל זה עומד להיגמר עם ביבי ובלי ביבי.
כך כותב פרופ' מאוטנר וכך מרגיש כל העם. בג"צ הוא מרכז מפלגתי של השמאל שאיבד את כוחו בכנסת והעתיק את פעילותו לבג"צ ולמערכת המשפט ומשם מושל בכוח. זו הסיבה למשבר החמור של מערכת המשפט בישראל ולחוסר האמון המוחלט של הציבור הרחב והלאומי-יהודי במערכת המעוותת הזאת. זו דיקטטורה כפי שאומר שפטל ולא מערכת משפט.
את כל מגדל הקלפים שבנה שודד הים המשפטי אהרון ברק כהגדרת פוזנר - נעיף לכל הרוחות.
יש לבסס את השפיטה על משפט העברי במקום על המשפט הטורקי מוסלמי ואנגלי נוצרי!
******
בישראל בניגוד לכל מקום אחר בעולם שופטים נבחרים על ידי שופטים אחרים. עד לא מזמן לא היו נבחרי ציבור שהשתתפו בבחירה. בעבר הלא רחוק גם לא היו כל נציגי צבור שהשתתפו בבחירה. קנה המידה לבחירת שופטים היה חסוי, גם חברי כנסת לא ידעו על פי מה מועמד נבחר לשופט. על כך אמרו שופטים: "מכירים אותו". מה שברור שבנפוטיזם ובפרוטקציוניזם הקיים בבית המשפט בני ונכדי שופטים שנבחרים ודאי מוכרים וכך גם בני עמדות פוליטיות זהות בעלי יחסים בתוך המקצוע.
עם קום המדינה כאשר החלו להרכיב את בית המשפט העליון, הייתה בתוקף פקודת בתי המשפט המועמדים לכהונת שופט הוצעו על ידי שר המשפטים, אושרו על ידי הממשלה, ואז אושרו סופית בכנסת - שיטה המתאימה למדינה דמוקרטית.
אלא שבהמשך שר המשפטים הראשון פנחס רוזן חיבר ביחד עם נשיא בית המשפט העליון משה זמורה, הוא שהיה לא אחר משותפו לשעבר במשרד עורכי דין את רשימת המועמדים לשופטי בית המשפט העליון ללא כל התיעצות עם נציגי ציבור.
לאחר שקמה ועדה לבחירת שופטים, השופט מאיר שמגר בשנת 1978 הביא להרחבת מספר השופטים בוועדה בתואנה של חיזוק התדמית העצמאית של בית המשפט.
ב- 1996 אהרן ברק – השופט הפוליטי- ניסה לשכנע שאין דבר הרסני יותר מהנהגת פיקוח דמוקרטי על בחירת השופטים בתואנת פוליטיזציה.
הועדה לבחירת שופטים כיום מונה תשעה חברים.
למראית עין יש נציגים מקבוצות שונות.
חברי הוועדה הם: נשיא בית המשפט העליון ושני שופטים נוספים מבית המשפט העליון, כלומר 3 בסך הכל - נציג אחד יותר מלכל קבוצה אחרת ושני נציגים של לשכת עורכי הדין.
לכל החלטה דרוש רוב של שבעה מתוך התשעה, כך ששופטים מהווים גוש חוסם. בנוסף יש להם גם זכות וטו שאין לשאר וכך הם יכולים לבטל כל החלטה.
רוב חברי הוועדה לבחירת שופטים - שלושת השופטים ושני נציגי לשכת עורכי הדין – 5 בסך הכל - אינם נבחרי ציבור ואינם אחראים כלפיו.
שני השופטים מלבד נשיא בית המשפט העליון, בדרך כלל מצביעים לפי רצון נשיא שבחר בהם ועורכי הדין תלויים מקצועית בשופטים ועל כן נוטים הם לרצותם.
כך, לפחות 5 מצביעים בהתאם לרצון הממסד המשפטי.
חבר ועדה נוסף הוא שר המשפטים.
שר המשפטים הוא בדרך כלל עורך דין הנאמן לממסד המשפטי יותר מאשר לעמדות הממשלה והכנסת ולערכיו של ציבור הבוחרים. דבר זה בולט במיוחד כאשר שר המשפטים הוא גם עורך דין המייצג לקוחות בבית משפט וגם איננו בחר ציבור כלל, כך שבדרך כלל לפחות 6 מתוך 9 חברי הועדה מצביעים לפי רצון הממסד המשפטי.
בועדה משתתף שר נוסף שהממשלה ממנה ו- 2 חברי כנסת. שני חברי הכנסת האלה הם אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה והם בדרך כלל מצביעים באופן שונה. אחד מהם עשוי להצביע ביחד עם הממסד המשפטי שכבר מגיע ל - 7 במצב כזה. שליטת הממסד המשפטי בולטת ולנציגי ציבור אין כוח לקבוע.
נשיאת בית המשפט העלין טענה שהרכב הועדה מכיל "בדיוק את האיזונים והבלמים הדרושים...
איזונים?
ההחלטות "מתאזנות" לפי רצון השופטים!
בלמים?
בית המשפט בולם את רצונות הצבור!
אלא שלהיות שליטת בית המשפט "כה מובנת מאליה" יש הסבר אחר: "עצמאות בית המשפט".
בשם עצמאות בית המשפט אימצה ישראל שיטה שבה הרשות השופטת אינה אחראית כלפי איש.
שופטים מתמנים על ידי ועדה הנשלטת על ידי השופטים המכהנים, ודיוניה נערכים בחשאי ואילו האומה נותרת ללא כל זכות להתערב בהכרעה מי יישם ויפרש את חוקיה.
על כך גאוות השופטים המכנים את השיטה כ"טובה בעולם" - מאחר שהשופטים מעצבים את בתי המשפט בצלמם הם, אך למרות מאמצי שופטי ישראל אף אומה אחרת לא השתכנעה בכך.
בשם "עצמאות בית המשפט" קיימת בישראל חסינות מוחלטת לשופטים.
כך נקבע בסעיף 8 לפקודת הנזיקין: "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי. הנה כי כן, חסינותו של אחד מחברי הרשות השופטת הינה מלאה גם אם התרשל וככל הנראה גם אם פעל מתוך מניע פסול, לא ניתן לתבוע אותו על מעשיו".
לטענת השופטים הרצון לשמור על אי התלות של הרשות השופטת ועל אי התערבות בפעולתה מחייבת חסינות רחבה.
השופט דוד גולדשטין קבע כי לשופטים חסינות מוחלטת: "גם אם הפעולה בגינה נתבע שופט נעשתה בחוסר סמכות, אין מקום לבחון האם נעשתה בזדון או ברשלנות. המטרה היא מניעת פגיעה בעצמאות שיקול דעתו של השופט ותכליות המשנה, למנוע פגיעה באמון הציבור ותביעות סרק שיכפישו את תדמית השופטים או הבטחת סופיות הדיון והליך דיוני תקין...כמו גם מניעת פגיעה בתפקוד השופט, ערעור מעמדו ושאלות באשר לטיב שפיטתו, מניעת עיוות דין ובזבוז זמן שיפוטי יקר. לפי כך יש להעניק לשופט עצמאות מוחלטת כאילו אינו פועל בשליחותה של החברה וכאילו אין תפקודו משפיע על אחרים וקובע גורלות"...
משמע - שופטים שונים משאר בני תמותה אשר עצם התביעה נגדם פוגעת בהם קשות ולהבדיל נזקקים לשירות עורך דין.
להבדיל, בעיסוקים אחרים, יש אחריות ועל מעשים פליליים משלמים מבלי שהדבר יפגע בתפקוד או במעמד.
אבל כשזה נוגע לשופטים: "אין כל מקום להטיל אחריות שילוחית או ישירה על המדינה על פעולות שופט ואין משנה סוגה של הרשלנות".
לדעת השופט דוד גולדשטיין החסינות מהותית נרחבת ומוחלטת ובאה לשרת את הציבור ואת האינטרס הציבורי ולא את נושאי המשרה השיפוטית באופן אישי, שכן לדבריו אין זו זכות / חסינות אישית של נושא המשרה השיפוטית, עליה הוא יכול לוותר"...ולשיטתו חוסר אחריותם של השופטים כלפי הציבור אינה חלילה מתוך אנוכיות השופטים אלא מאד מיטיבה עם הציבור הנתון בידי השופטים המרשים לעצמם הכל...
עוד הוא מוסיף:
"לא עולה כלל על הדעת כי נושא משרה משפטית - שופט, רשם, ראש הוצאה לפועל, בורר, או כל אדם אחר המבצע פעולת שיפוט - יצטרך להתגונן מפני תביעות. זו סופה של עצמאות הרשות השופטת ותחילתה של "פסיקה מתגוננת".
השופט פרגו פסק: "אם אין לשופט אחריות - גם למדינה אין אחריות זאת היות והחסינות המוענקת ל"רשות השופטת" הינה מהותית והרי אין אחריות של המדינה מאחר ואין יחסי עובד - מעביד בין השופטים למדינה.
אם כך נשאלת השאלה: מי הוא מעסיקם של השופטים?
את משכורתם מאין הם מקבלים?
מהמדינה!
שופטים דורשים להשוות תנאי העסקתם לשרים של המדינה!
מי מעניק להם מינוי? נשיא המדינה!
אך חמור מכל: מה לגבי הנפגעים שלא כדין מהשפיטה?
בנוגע לאחריות השיפוטית: לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין לא ניתן לתבוע בעל תפקיד שיפוטי "על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".
לשופטים עצמם חסינות מתביעה, אולם גם למדינה אין אחריות שילוחית כי מדובר בחסינות מהותית ושופטים אינם "עובדים" לצורך העניין.
לפי הגדרה זו שלטון החוק פירושו חוסר אחריות השופטים או במילים אחרות שלטון.
היש לכך ביטויים אחרים כמו הדיווח מטעם בית המשפט?
שופטת בית המשפט העליון בדימוס והנציבה הראשונה על תלונות הציבור נגד שופטים:
"יש סתירה מסויימת בין עצמאות בית המשפט לבין חובת הדיווח"...
האומנם?
האם מהנדס כיוון שהוא שמוציא תרשימים מדוייקים, נפגעת בשל כך עצמאותו להחליט מקצועית כיצד יבנה?
או האם רופא אחראי השומר את תוצאות כל הבדיקות ורושם גליונות רפואיים מדוייקים נפגעת בשל כך יכולתו לשקול ולהחליט על הליכים וטיפולים?
הרי עצם התיעוד המדוייק מאפשר פעילות מקצועית יותר ומבטיח מעקב שאכן היא מתבצעת כראוי.
תיעוד מדוייק יכול להפריע אך ורק אם בית המשפט אינו מעוניין לפעול על פי כללי הצדק אלא על פי שיקולים זרים והוא מעוניין להסתיר זאת.
במקרה של שפיטה תיעוד מדוייק של הדיונים וההוכחות שהובאו, נועד לאפשר מעקב ובכך לעזור להחלטה נכונה ולכן עצם טענה כזו מלמד ש "עצמאותם של שופטים" היא עצמאות מכל מחוייבות מוסרית ומכל אחריות למעשיהם.
למערכת משפט תקינה צריכה להיות חובת דיווח מדוייק ויכולת לבצע על הדיווח ביקורת.
אם כך מהי עצמאות או אי תלות שיפוטית? מפני מה? או מי? ולשם מה?
פירושה שתפקיד השופטים להיות הוגנים ולא נושאי פנים כלפי מי מהבאים לפניהם. עליהם להיות חופשיים מהשפעה פוליטית, עליהם להסתמך על מה שצודק ולא על מה שמקובל. עליהם להיות מסוגלים להגן על האזרח הפשוט ממדינאים, ממשלות, תאגידים גדולים ועל האחד מהשני.
עצמאות שיפוטית פירושה ששופטים חופשיים להחליט על פי ההגינות וללא משוא פנים תוך הסתמכות בלבדית על העובדות המוצגות ועל חוקים ישומיים, מבלי להיכנע ללחצים או הפחדות.
עצמאות שיפוטית תפקידה לאפשר הגנה על האזרח והבטחת שלטון החוק.
עצמאות שיפוטית מתייחסת הן לבית המשפט כרשות והן לכל שופט בנפרד.
עצמאות מוסדית, משמעה עצמאות של הרשות השופטת כגוף.
אי-התלות המוסדית מהווה ביטוי של עקרון הפרדת הרשויות לשם דחיית התערבות מהרשויות האחרות: המחוקקת והמבצעת. עצמאות מוסדית היא תנאי הכרחי לעצמאותו של השופט היחיד.
עצמאותו של השופט היחיד, משמעה אי-תלותו בגורמים חיצוניים בלתי רלוונטיים.
עצמאות בית המשפט או אף עצמאות שיפוטית, בשום אופן אינה מטרה בפני עצמה, אלא רק אמצעי כדי להבטיח את שלטון החוק בעזרת קידום החלטות ללא משוא פנים.
אם כך האם קיימת דילמה בין עצמאות שיפוטית - לאחריות ציבורית?
עצמאות שיפוטית נועדה לתת הגנה על שופטים מפני לחצים חיצוניים העלולים לעוות את פסיקותיהם ואחריות ציבורית דורשת מן השופטים להתחשב בערכי היסוד של האומה אשר את חוקתה הם מפרשים.
יש להכיר במוגבלות העצמאות השיפוטית לעומת האחריות השיפוטית.
על השופטים להיות מספיק עצמאיים כדי לאפשר צדק ללא משוא פנים ולדחות מעליהם נסיונות הפחדה אך אין השופטים עצמאיים במידה שלא ישאו באחריות כיוון שעצמאות מוחלטת ללא אחריות מתאימה רק למי שאינו מועסק ואינו פועל בשם אחרים או למענם כמו לדוגמא העוסקים בתחביבים או יוצרי אומנויות עצמאיים שלא על פי הזמנה. לא כך לגבי עובדי ציבור האמורים להיות נאמניו.
הליך מתוקן למינוי השופטים צריך להגן בקנאות על עצמאותם של שופטים מלחצים כלשהם בשעה שהם ממלאים תפקידם, אלא שההגעה לתפקיד חייבת להיות מבוססת על אמון העם באמצעות הליך מיון ציבורי.
כדי להשיג עצמאות שיפוטית, צריך תהליך בחירת השופטים להבטיח בחירת שופטים בעלי יושרה ללא דופי וכישורים מקצועיים – לא על פי אידיאולוגיות או עמדות פוליטיות שאסור שיהיה להן ביטוי בבית המשפט.
היות ואקטיביזם שיפוטי הינו אמצעי פוליטי, אין לו מקום בבית המשפט.
סייגים אלו באים להבטיח שהחלטותיהם של השופטים תתבססנה על חוקים בלבד.
על בית המשפט להישען על תמיכת העם למען הבטחת קיומה של מדינת ישראל.
בישראל השפיטה עצמה כלל אינה עצמאית.
בין בית המשפט לתביעה מתקיים יחס סימביוטי.
השפיטה תלוייה לחלוטין בתביעה ופועלת לרצותה. זה מתבטא באופן התנהגותם של השופטים שאין בה כל הגינות וגם בפסיקותיהם.
בית המשפט אינו מגן על האזרח הישראלי מפני זרועות שלטון אחרות ולא על אזרח אחד מפני השני.
משמע כל הצעקה של "עצמאות בית המשפט" אינה אלא אחיזת עיניים.
בית המשפט איננו מבקש אלא עצמאות לנהוג בכפוף לתביעה...
גם אחריות ציבורית בישראל אינה קיימת מאחר שלא רק שלא נעשה כל מאמץ להבטיח אחריות זו, אלא מובהר לשופטים עד כמה מוחלט כוחם על הציבור...לא הציבור בחר בהם ואין הם תלויים בו או חייבים לו דבר.
"אחריות ציבורית" מחייבת מטבעה עצמאות עניינית, שגם היא אינה קיימת.
בית המשפט בישראל "עצמאי" מכל מחוייבות כלפי החברה.
"עצמאות שיפוטית" כביכול זו מתבטאת בכמעט 100% הרשעות. גם בערעורים המצב עגום מאוד בשני מישורים: באשר לקבלת רשות ערעור ובאשר לפסיקה של כ - 80% לטובת המדינה. לא ניתן לאתר מדינה נאורה, שבה בית המשפט לערעורים מעניק יתרון כה מובהק למדינה, בהליכים משפטיים שבין המדינה לאזרח.
סיבת הסיבות לצורך במעמד מיוחד של הרשות השופטת היא כדי לאפשר לה שפיטה על פי העובדות, הצדק וההגינות על מנת שתספק הגנה מפני התעמרות זרועות אחרות של השלטון.
שפיטה עצמאית אינה מתקיימת במערכת המשפט הישראלית. ההיפך הוא הנכון.
בראיון רדיו בגלי צה"ל הודה נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט מאיר שמגר, כי בית המשפט (בארץ) איננו "לגמרי" עצמאי.
לגמרי?
האם יש אחוזים בעצמאות או בחוסר עצמאות, או שזו דרך לומר שבית המשפט בארץ איננו עצמאי?
בישראל מתקיים שלטון מוחלט ועריץ של בית המשפט, שהוא כולו פניות ומשוא פנים בשם "עצמאות בית משפט".
http://www.news1.co.il/showTalkBack.aspx?docId=80418&subjectId=3&talkBackId=1349965
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
