הקברניט - פוקה וולף 190: סוס מלחמה נאצי בעולם של סוסי מירוץ  

בגרמנית, חנקן זה "וורגר", ולא מפתיע אותי שכך נקרא הפוקה וולף 190 - מטוס הקרב הכי מוצלח של הנאצים, שהעניק להם אלפי נצחונות באוויר ועד היום רודף את ותיקי מלחמת העולם השנייה בחלומות הכי גרועים.

נעים להכיר: פוקה וולף 190 וורגר
(צילום: USAF)

סיפורנו מתחיל בשנת 1931, כשחברת אלבטרוס הגרמנית, יצרנית מטוסי הקרב הטובים ביותר של מלחמת העולם הראשונה, הפכה מאז למקבילה המסחרית של שלולית: לאחר המלחמה נאסר על גרמניה לייצר מטוסים צבאיים, והחברה פשוט לא מצאה את עצמה. שוק התעופה האזרחית בגרמניה פרפר כמו לוקוס על הרצפה; הכלכלה המקומית היתה שבורה, וחברות התעופה הזמינו מטוסים בודדים.

כדי לצמצם אבטלה איומה, מיזגה הממשלה את אלבטרוס עם חברה צעירה בשם פוקה וולף. תוך זמן קצר השתלט על הארגון קורט טאנק, טייס ניסוי ומהנדס יצירתי שהפך למנהיג פוקה וולף הבלתי מעורער.

נכס מיוחד. קורט טאנק (צילום: calumdouglas)

הבחור עשה זאת די בקלות: מייסד א' - היינריך פוקה - נמשך בעיקר לתעופה נסיונית כמסוקים מוקדמים ולא התעניין בעסקים, ואת מייסד ב' - גאורג וולף - אף אחד לא שמע מאז ספטמבר 1927, ובצדק; קשה לדבר אחרי שנהרגים בתאונת מטוס. טאנק היה לפרונטמן, זה שעל פיו יישק דבר. ובסוף שנות השלושים, הדבר היה מטוס קרב חסר תקדים.

לאחר עליית הנאצים זרמו כספים ליצרניות התעופה, וחברות שהצטיינו גם בהנדסה וגם בפוליטיקה זכו במכרזים עצומים. כך נבחר ב-1936 המסרשמיט 109 הקטן והזריז כמטוס הקרב העיקרי של הרייך השלישי, זה שיוביל את הגרמנים לכיבוש אירופה. מבחינת ביצועים, נראה שרק הספיטפיר הבריטי יכול לו: באותם ימים, היו שני אלה הפרארי והלמבורגיני של עולם מטוסי הקרב.

מימין: הספיטפייר הבריטי, והמסרשמיט 109 הגרמני (צילום: IWM)

טאנק, שהפסיד במכרז ההוא, הסתכל על שני המטוסים ואמר בפשטות: זה לא מספיק טוב, פראונדינן - העיצוב מרשים, אבל חסרים שם דברים קריטיים. וכך החל טאנק לפתח את הפוקה וולף 190 וורגר, משהו שאינו מטוס קרב כי אם מטוס-מלחמה.

את הפילוסופיה מאחורי האווירון שלו הסביר בצורה יצירתית: לדבריו, המסרשמיט והספיטפייר נבנו למהירות מתפרצת וזריזות; מנוע כמה שיותר חזק מקדימה, מאחוריו כמה שפחות מטוס. שני אלה, כתב טאנק, יוכלו לשבור שיאים בתנאים אופטימליים אם יטפלו בהם נכון, בדיוק כמו סוסי מירוץ.

מהירים, חזקים, זריזים, שוברי שיאים. מה חסר? (צילום: shutterstock)

אבל מה? לפי טאנק, המטוסים הללו לא התאימו לעולם האמיתי. נראה שכל הצד של התכל'ס הוזנח בהם: החימוש הותקן כבדרך אגב, המהנדסים לא חשבו על נוחות ובטיחות ההטסה, על הישרדות הטייסים, על קלות התחזוקה או על תפקוד המטוס כמערכת נשק - העיקר שייקפץ כסייח על ספיד.

וטאנק ידע על מה הוא מדבר: הוא שרת במלחמת העולם הראשונה כקצין פרשים, ושם ראה איך לועסת התופת אנשים ומכונות כאחד. ולכן החליט לעצב את ה-190 בתור סוס מלחמה: הוא לא יישבר בקלות, הוא ישרוד תנאי שטח קשים, הוא ינצח בקרב כי יהיה הכי קשוח, לא הכי ספורטיבי; מטוס-חייל.

אב טיפוס מוקדם של הפוקה וולף 190. מה עובר על האף שלו? המשיכו לקרוא (צילום: Focke-Wulf Flugzeugbau AG)

לפני הכל, בחר טאנק להסיר מראש חסמים פוליטיים ותירוצים ממשלתיים, ולכן עיצב את ה-190 סביב מנוע בשם BMW 801. מה הטריק פה? ובכן, הנוסחה האירופית למטוסי קרב מהירים היה בחירה במנוע טורי, כלומר כזה שהוא צר וארוך ולכן מאפשר עיצוב מטוסים עם חרטום שפיצי - שיתמודד טוב יותר עם התנגדות האוויר.

ה-801 של BMW היה מנוע חזק ואמין, רק מה? רדיאלי, כזה בו הבוכנות יושבות סביבו במקום לעמוד בטור. זה אומר שהמנוע תפס פחות מקום במטוס וגם הקירור שלו היה נוח יותר - אבל החרטום היה רחב, ולכן התאים יותר למפציצים ומטוסים איטיים. בחירה במנוע שמלכתחילה לא נועד למטוסי קרב הבטיחה שלא יזרקו את הרעיון שלו לפח בטענה שאין מספיק מנועים גם בשביל המסרשמיט וגם בשביל המטוס שלו.

מימין: מנוע טורי, ארוך וצר. משמאל: מנוע רדיאלי, רחב וקצר (צילום: sketchfab)

כדי להבטיח שלא תהיה פגיעה בביצועים, עיצב טאנק ראש מדחף גדול וזרמי, שיעזור לצמצם התגדות אוויר. בתחילה רצה לתת לאווירון חיפוי מדחף ענק ומחודד, אך ראה שהעסק מפריע לזרימת אוויר למנוע וגורם לו להתחמם בצורה בעייתית - ושהמטוס טס יופי גם בלעדיו.

טאנק נתן ל-190 חופת טייס גדולה, ממנה ראות מצוינת לכל הכיוונים - וגם למטה, כדי שיוכל לשמש גם לתקיפת כוחות קרקע. זאת, לעומת חופת המסרשמיט שהיתה קטנה וצרה, והראות ממנה היתה מוגבלת מאוד בגלל ברזלים עבים.

ופה של וורגר (צילום: il2sturmovik)

הכנפיים היו דקות אך חזקות, כני הגלגלים היו רחבים מאוד והתאימו גם להפעלה ממנחתים מאולתרים ואף בוציים. הרעיון היה להימנע מתאונות נחיתה, שאיפיינו את המסרשמיט 109 ובסיס הגלגלים הצר שלו.

כמו כן, הפוקה וולף 190 היה פשוט ונוח לתחזוקה; לא מעט מחלקיו היו דו-צדדיים ואיפשרו לצוותים הטכניים גמישות תפעולית נהדרת.

שימו לב לרוחב בין גלגל וגלגל (צילום: warbirdphotographs)

לא שולחים מטוס למלחמה בכנפיים ריקות, וכך קיבל הוורגר של טאנק שני מקלעים 13 מ"מ מעל למנוע שמסונכרנים עם סיבוב המדחף, ועוד ארבעה תותחי 20 מ"מ בכנפיו. באותם הימים, אף מטוס באירופה לא נשא כוח אש גדול יותר.

הרעיון היה תכליתי: בטווח רחוק זרק הטייס מסה נפיצה של פגזים, כדי לפגוע במפציצים גם מחוץ לטווח מקלעי ההגנה שלהם. בקרב הדוק, המקלעים שמעל למנוע היו די והותר כדי לגזור חתיכות ממטוסי קרב. זאת, כשהמיקום המקלעים על הגוף במקום על הכנפיים שיפר גם טווח וגם דיוק.

מימין: מקלעים על חיפוי המנוע, משמאל: תותח בשורש הכנף (צילום: topwar.ru)

חידוש חשוב ביותר היה ההתמקדות בהישרדות הטייס, אפילו על חשבון ביצועים: בעוד מטוסי קרב אחרים קיבלו גוף מאלומיניום דק, הוורגר זכה בציפוי דוראלומין, סגסוגת חזקה בהרבה. היא לא היתה מסוגלת לעצור קליעים, אך הסיטה אותם בזויות מסוימות.

מטוסי קרב אחרים נשענו על מערכות הידראוליות להפעלת רכיבים קריטיים כמו מדפים ומעצורים, גלגלים, רכיבי מנוע כמגדשי טורבו ועוד. לספיטפייר למשל, היתה מערכת שעבדה על לחץ אוויר. לעומתם, כל המערכות הקריטיות של הוורגר נשענו על מנועים חשמליים; אצלו אין סיכוי שכדור בודד ינקב צנרת שמן ויגרום לדליפה רבתי שתוציא אתכם מהמשחק.

יותר נוח, יותר בטוח. צוותי קרקע ליד וורגר (צילום: topwar.ru)

המטוס שלכם חטף מכת אש קטלנית? בהצלחה: כיסאות המפלט עוד עיטרו שולחנות שרטוט ולכן היה עליכם להילחם בחופה ולפתוח אותה, לעיתים לפתוח גם דלת קטנה בדופן הקוקפיט, לשחרר חגורות ולגלגל את המטוס כך שתעופו החוצה או לטפס החוצה ולהחליק במורד הכנף. לעיתים קרובות פגש הטייס את הקרקע לפני שהספיק לצאת, או שקיבל בדרך צ'פחה של מאות קמ"ש מהזנב.

ומה בוורגר? כדור פירוטכני (מטען נפץ זעיר) העיף את החופה במקרה חירום, וחסך זמן יקר - שתורגם לשיעור הישרדות גבוה ביותר.

וורגר פגוע מבעד לכוונת של מטוס אמריקאי. שימו לב איך החופה עפה (צילום: USAF)

אבל המהפכות הכי גדולות עטפו את הטייס בקוקפיט. הוורגר היה, בהיעדר תיאור אחר, יקי: מפסקים למיניהם, מחווני מערכות החשמל, מערכת החמצן ועוד רוכזו בצד ימין של הפאנל; בשמאל הייתם יכולים למצוא את כל מפסקי ובקרות המנוע וההידראוליקה. באמצע בלטו מכשירי הטיסה העיקריים (מצפן, מדי גובה, מהירות וכן הלאה) ומעליהם - מחווני החימוש והכוונת האמורה.

מה קיבלנו? מטוס ארגונומי, שהרבה יותר קל ללמוד אותו, והרבה יותר קשה לטעות איתו גם בשיא הלחץ. בנוסף, ה-FW190 קיבל כפתורים על הסטיק והמצערת, כדי לאפשר תפעול שוטף גם בלי להוריד מהם את הידיים. התפיסה הזו הפכה לטרנד משמעותי בעיצוב תאי טייס במטוסי קרב וכיום כל המטוסים בנויים כך.

קוקפיט מסודר וארגונומי, עם כפתורים על המצערת (צילום: topwar.ru)

ולקינוח, קיבל הוורגר חידוש יצירתי במערכת בקרת הטיסה: רכיב אוטומציה שעוזר לטייס לנהל ולהטיס את הכלי. מחשב אנלוגי בשם קומנדוגרט, שינה את זווית להבי המדחף בהתאם למהירות, את היחס בין תערובת האוויר והדלק בהתאם לגובה ולמצערת, ובעצם הוריד הרבה עומס מהטייס.

מינהלת החימוש הגרמנית לא היתה יכולה להתעלם מכל היתרונות הללו, והכניסה את הוורגר לשירות בקיץ 1941 בתור מטוס גיבוי למסרשמיט המהיר. תוך זמן קצר ביותר, הפך בעצמו לעמוד השדרה של הלופטוואפה, ונבנו עשרות אלפים.

היכל הרכבה במפעל פוקה וולף (צילום: worldwarphotos)

כל החידושים והטריקים של טאנק יצרו מטוס קרב מפלצתי. הראשונים שפגשו אותם בקרב היו טייסי חיל האוויר המלכותי הבריטי: באוגוסט 41' דיווחו על כלי לא מזוהה עם חרטום פחוס, שתופר את מטוסיהם כברווזים במטווח.

הספיטפיירים פנו יותר בחדות, אך הוורגר טיפס וצלל מהר יותר, וגם כשחטף אש מדויקת, הסתובב והחזיר. לא פעם טענו טייסי הכתר שזה מטוס שצריך להרוג יותר מפעם אחת. למשל, במבצע "ג'ובילי" שנערך באוגוסט 1942 בגזרת דיאפ שבמערב צרפת איבדו האנגלים כ-100 מטוסי קרב ומפציצים, לעומת 23 וורגרים.

וורגר מול ספיטפייר (צילום: alphacoders)

יחידות הוורגר הלכו וגדלו במהירות, והופנו ברובן לחזית המזרחית, בה חיכו 10,000 מטוסי חיל האוויר האדום. המילה "טבח" לא מתארת נכונה את מה שהלך שם: טייסי גרמניה היו כל כך עדיפים על אלו של רוסיה, עם ציוד כל כך מתקדם, שהנאצים עצמם הופתעה מהמספרים; האייס הגרמני גונתר ראל (272 הפלות) סיפר שכמעט בכל מקרה בו הצליח טייס להפיל 12 אויבים ביום אחד, עשה זאת בוורגר.

האייס המפורסם אדולף גלאנד (104 הפלות) הוסיף שהטייסים אהבו את הוורגר יותר מאשר את המסרשמיט כי היה פשוט מטוס טוב יותר, שהגן עליהם מפני מוות בקרב. כשהחלה ההפצצה ההמונית של אירופה הכבושה בידי ארה"ב, פגשו האמריקאים את הוורגר, וכאן התחילו הסיוטים.

וורגר מביס מטוס רוסי (צילום: warthunder)

בזכות סוללת התותחים שלהם, טייסי ה-FW190 לא היו צריכים להתקרב יותר מדי לטרפם. הם זיהו מבני מפציצים, בחרו פינה, וכיוונו בניחותא. מקלעני הנ"מ של המפציצים ראו אותם כנקודות קטנות, משייטות לאט וללא מורא.

היה להם ברור שאלו וורגרים, ושתוך שניות ינחת עליהם גשם של פגזים; מי שנפגע מרסיס מיד נפל והתחיל לדמם, מי שקיבל פגז איבד על המקום יד או רגל - ואם נפגע במרכז גופו פשוט מת.

לפעמים אין ברירה אלא להסתער. וורגר ומפציצים (צילום: alphacoders)

המקלענים ידעו שאפשר להתכופף, אפשר להתפלל, אפשר לקוות - אבל אין הרבה מה לעשות נגד וורגרים שיורים מרחוק. רק אחרי שנכנסו לשירות מטוסי ליווי ארוכי טווח כמו המוסטנג, קיבלו צוותי המפציצים אבטחה שאילצה את טייסי הוורגר להתקרב ולהסתער.

המטוס של קורט טאנק עשה שמות בבעלות הברית גם על הקרקע; הוא הותאם לנשיאת רקטות ופצצות קטנות, תמרן נהדר בגובה נמוך והיה זריז דיו כדי לחמוק מאש נ"מ.

וורגר בקרב (צילום: eduard)

עם הזמן עבר הוורגר שדרוגים ושנויים מבניים ששיפרו את זריזותו על חשבון המהירות, כדי לתת מענה ליריבים קשוחים כמו המוסטנג, הטמפסט והגרסאות המאוחרות של הספיטפייר. כדי להכות במפציצי בעלות הברית, צוידו הוורגרים בתותחי 30 מ"מ כבדים יותר, ואף בגרסאות מוטסות של רקטות ארטילריות - שנועדו לחסל כמה אויבים בפגיעה אחת.

ה-FW190 היווה בסיס לפיתוח ה-TA152, מטוס יירוט מהיר שמצטיין בקרב בגובה רב וציד מפציצים, ונכנס לשירות בתחילת 1945. לצד שיפורי מנוע ועיצוב מאורך וזרמי, קיבל האווירון חימוש קטלני ביותר: רביעיית מקלעים ושלישיית תותחים, מהם אחד שיורה דרך ציר המדחף כדי לשלב גם דיוק עם טווח מוגדל. לשמחתנו, לא היה די ביכולותיו כדי למנוע את נפילת גרמניה ושחרור אירופה.

חימושו הכבד של ה-TA152H: שבעה קנים (צילום: airwar.ru)

אחרי המלחמה, ניסו הרבה מדינות להשיג וורגרים - בדגש על מדינות בלי גישה לטכנולוגיית מנועי סילון. ההברקה של קורט טאנק היתה מבוקשת, אבל מפעלי החלפים הושמדו, ובלעדיהם אי אפשר היה להפעיל את המטוס. טורקיה הצליחה להשיג מלאי, והטיסה וורגרים בשמחה עד שאזלו החלפים ב-1947, ודבר דומה קרה גם בצ'כוסלובקיה וצרפת.

מקורות בארה"ב מספרים שטורקיה נדרשה להשמיד את הוורגרים שלה, כחלק מהדיל במסגרתו הורשתה לקבל אותם אחרי המלחמה. המטוסים נארזו בארגזים ונקברו באזור אנטליה, ואף אחד לא יודע היכן. טורקיה עצמה הכחישה את הדיל, ועד היום לא יודעים היסטוריונים אם מדובר במתיחה או תיאוריית קשר. אישית, ממש אשמח לגלות שזה אמיתי - ושיש עוד עשרות וורגרים שיושבים באדמה ומחכים שישלפו, ינקו וישיבו למצב טיסה; אם יש מטוס אחד שיכול לחזור כך מן המתים, הרי זה סוס המלחמה של קורט טאנק.

קורט טאנק (במרכז) מבקר ביחידת וורגרים בימי המלחמה (צילום: ww2colorfarbe)

הוורגר הפך לאבן דרך קריטית בהיסטוריה של תכנון המטוסים: בזכותו למדו מהנדסים בכל העולם שצריך לבנות מטוס מנקודת מבטו של מי שישתמש בו בשטח: טייס שצריך מקסימום נוחות, מכונאי שצריך מקסימום גמישות, וצבא שרוצה שטייסיו ישרדו הפסד בקרב, ויחזרו לאוויר למודי ניסיון. כל אחד מהעקרונות שהציג טאנק הם סטנדרט בימינו, וכנראה שלעולם לא נדע כמה טייסים ניצלו בזכותם, כמה ניצחונות הושגו מהר יותר, ותוך פחות סבל ואבדות. טיסה נעימה!

👨‍✈️הקברניט👨‍✈️
https://www.calcalist.co.il/calcalistech/article/bjluh5ok5