פרופסור אריה אלדד חושף את ערוותו של שמעון פרס  

על פי דיווחים בתקשורת הבריטית, הסרט Israel’s Secret Weapon, שהיה אמור לעלות בערוץ BBC2 בערב יום ראשון, מביא את סיפורה של תוכנית הגרעין הישראלית ומשווה אותה לתוכניותיו של סדאם חוסיין להתחמש בנשק בלתי קונבנציונלי.

כאמור, צופים רבים זעמו על החלטת ראשי הרשת לבטל את שידור הסרט - דקות ספורות לפני העלאתו לאוויר - ועד היום התקבלו במשרדי BBC כ-300 טלפונים וכ-720 מכתבי דואר אלקטרוני בנושא זה. ב-BBC מסבירים את ההחלטה לבטל את שידור הסרט בצורך להעביר בשידור חי את כינוס הפסגה שנערך באיים האיזוריים בין מנהיגי ארה"ב, בריטניה וספרד. ככל הנראה, מתכוננת הרשת לשבץ את הסרט לשידור בימים הקרובים.
http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=46804&catId=3

רשת החדשות סילפה דיווחים נגד ישראל את הדוח חשף עו"ד בינלאומי,
טרוור אסרסון; בדוח נעשתה השוואה בין הסיקור העיתונאי של כוחות הקואליציה בעירק וצה"ל בשטחים; בדוח נכתב:

הרשת הפרה התחייביותיה לדיווח הוגן ולא משוחד הדבר מטיל ספק אם
ביכולתה להעביר מיד נטול פניות.

בניתוח מקיף על אופן סיקור האירועים בישראל ברשת חדשות ה-BBC, נעשתה השוואה בין הטיפול העיתונאי במהלך המלחמה בעירק מול הטיפול באירועי השיגרה של כוחות צה"ל בשטחים.

דוח מעקב של ה-BBC, בן 39 עמודים אשר פורסם על-ידי עו"ד בינלאומי, טרוור אסרסון עומד על אופן הסיקור בשני האירועים ובו נכתב:

"במהלך המלחמה בעירק הובלטו באופן עקבי דגשים שונים אשר מהווים הפרה ברורה של רשת החדשות על-פי התחייבויתיה לספק מידע הוגן ולא משוחד. הדבר מטיל ספק אם הרשת מוכשרת להעביר מידע נטול פניות".

בדוח נכתב עוד: "למרות הדיווח העוין של ה-BBC במהלך המלחמה בעירק, כוחות הקואליציה מתוארים בחמימות ובתיאורים נלהבים וסימפטיים... בניגוד לכך, כוחות הצבא הישראלים מוצגים כשהם חסרי פנים, מטושטשים, מתוארים בעוינות, חסרי רחמים וכרוצחים ברוטאלים".

בהמשך להשוואה בין שתי המלחמות (עירק והשטחים) מצוין עוד בדוח, כי ה-BBC מדווחת באריכות רבה על-מנת להצדיק את הרג האזרחים בעירק על-ידי כוחות הקואליציה. "בכוחות הישראלים היא מטפלת באופן שונה לחלוטין... נימוקים מקלים לנוכח מצב החיילים נדחקים הצידה ובבוז, או שכלל לא מוצגים".

עוד נכתב בדוח: "לפעמים הדיווח על אירועים בישראל מסתכם בעיוות וסילוף ולעיתים, במה שנראה, כאפליה כלפי ישראל". בתגובה לדוח קודם שנכתב על רשת החדשות ה-BBC, מסר מנהל הרשת, ריצ'ארד סאמברוק לעו"ד אסרסון כי נעשה שימוש "חסכוני" במילה "טרוריסט".

"בדיווחים שלנו אנו מעדיפים להשתמש בלשון ניטראלית... בעוד שאתה מתלונן שאנו לא מתארים ארגונים כמו 'חמאס' כ'טרוריסטים', גורמים פרו-פלשתינים מתלוננים כי הצגתם כ"לוחמים", כמו שאנו עושים, זה דבר משפיל מבזה ומה שמציג דעה קדומה אנטי פלשתינית", כך לדבריו.

הדיווח השנוי במחלוקת של רשת החדשות BBC, נגד ישראל אינו מתחיל ומסתכם פה. מאבקים גדולים מתנהלים בימים אלה בין מנהלי הרשת לממשל הבריטי. אלו, האחרונים, מערערים על אופן הסיקור העיתונאי של ה-BBC במהלך המלחמה בעירק.
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-26450-00.html?tag=8-41-46
עודכן: 01:01 03/07/2003 | רנית נחום-הלוי | [email protected]

שטאובר. מי בדיוק החליט??
צילום: איי פי

במברק למשרד החוץ מתח השגריר צבי שטאובר ביקורת נוקבת על ההחלטה
להחרים את רשת השידור הבריטית בעקבות תחקירה על מדיניות הגרעין הישראלית. בקהילה היהודית בלונדון כינו את החרם "גול עצמי".
משרד החוץ הגיב במברק זועם.
דיאנה בחור-ניר

שגריר ישראל בבריטניה, צבי שטאובר, מתח בימים האחרונים ביקורת חריפה על החלטתה של ישראל...:-
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2673395,00.html
להחרים את רשת השידור הבריטית, BBC. כך נודע היום (ה') ל-ynet.

מזה כשבועיים שנציגיה הרשמיים של ישראל אינם מתראיינים ברשת הממלכתית הבריטית, בהוראת משרד החוץ ולשכת העיתונות הממשלתית. ההוראה ניתנה בעקבות תוכנית של ה-BBC...:-
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2668435,00.html
שעסקה בפרוייקט הגרעין הישראלי והשוותה בין ישראל לעיראק. במסגרת "החרם", נציגי ה-BBC אף לא הוזמנו להשתתף בתדרוך שיערוך ראש הממשלה לכתבים זרים במהלך ביקורו הקרוב בלונדון.

לפני יומיים שלח שגריר ישראל בלונדון, צבי שטאובר, מברק חריף לירושלים תחת הכותרת "לא להאמין". במברק נאמר: "כבר כמעט שלוש שנים אני מכהן בתפקיד שגריר ישראל בלונדון, וזאת הפעם הראשונה שהקהילה היהודית יוצאת בפומבי נגד ממשלת ישראל. לא ברור עד עכשיו מי בדיוק החליט על חרם ועל סנקציות כנגד ה-BBC. מיהם הגורמים הישראלים שמתראיינים וקובעים שאנשי המשרד הבריטיים הם פרו-ערבים ושהחברה הבריטית היא אנטישמית? אנחנו הרי נלחמים יום-יום נגד סנקציות והחרמות נגד ישראל, והנה עכשיו גם אנחנו במחרימים, וכל זאת שבועיים בלבד לפני ביקור ראש הממשלה בבריטניה. זה מה שיש, וחבל".

משרד החוץ: ה-BBC הפך חלק מהתעמולה הערבית

סמנכ"ל תקשורת במשרד החוץ, גדעון מאיר, שלח לשטאובר מברק נזעם בתגובה, תחת הכותרת "אשרי המאמין ואוי לעיניים שכך רואות". מאיר תיאר את הקו האנטי-ישראלי שמובילה הרשת הבריטית, אשר תוכניתה בנושא מדיניות הגרעין של ישראל פשוט "הגדישה את הסאה", לדבריו. את הפרומו לתוכנית הגדיר מאיר כ"נבזי".

בין היתר כתב מאיר: "מדינת ישראל בגרה דיה מכדי שלא תגיב ליריקה כאילו מדובר בגשם. באישור השר החלטנו על מדיניותנו הנוכחית כלפי הרשת". מאיר סיכם את דבריו בדברים: "איננו עוסקים בחרם או בהענשה, אלא במדיניות כלפי ארגון שהפך את מדינת ישראל ואת ראש ממשלתה לשק חבטות. אין מדובר כאן בניצחון או בכיפוף ידיים, אלא בכך שארגון תקשורת מכובד הפך את עצמו לחלק מן התעמולה הערבית. במקום לסקר את המזרח התיכון באופן אובייקטיבי, הוא מוצא לנכון השכם והערב להשתלח במדינת ישראל, בממשלתה ובעומד בראשה".

הקהילה היהודית בלונדון מודאגת מעמדת ישראל

במהלך השבועיים האחרונים מתחו בעיתונות היהודית בלונדון ביקורת קשה כנגד מדיניות החרמת ה-BBC. במאמר מערכת של ה"ג'ואיש כרוניקל" שהתפרסם לפני ימים אחדים תחת הכותרת "גול עצמי", נטען כי ההחלטה הישראלית היא דוגמה למדיניות של "התקפה קודם ומחשבה אחר-כך". במאמר נטען כי הדרך להתמודד עם טענות ה-BBC היא בהצגת טיעונים ראויים, או פשוט בהענקת ראיונות לערוצים האחרים שיסבירו את עמדת ישראל בנושא.

מנכ"ל ארגון הגג של הארגונים היהודיים, נוויל נגלר, צוטט בעיתון כאומר שאמנם הסיקור של ה-BBC אינו הוגן כלפי ישראל, אך החרם הישראלי מרחיק לכת מדי. נשיא הפדרציה הציונית, אריק מונמן, אמר: "אני מודאג מתוצאות התגובה הישראלית, ואינני בטוח שהיא הייתה חכמה".
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2688974,00.html
(10.07.03 , 21:37)

מבחן התוצאה.
פ"ש

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

Urgent measures are needed to protect synagogues and community centers which are seen as potential targets, according to British security officers, reports Newsweek.

An official warning to U.S. travelers to Britain is being considered by some officials at the State Department.

There is no intelligence to suggest Jewish targets in America face similar threats.

According to Newsweek, suspicious Iranian activities appear to be related to the terror concerns in Britain. In recent weeks police questioned a carload of Iranian ''tourists'' who were covertly video taping Jewish-community buildings in London.

A similar attempt about a year ago to surveil a Jewish target in Geneva, Switzerland was traced by authorities there to an Iranian diplomatic mission.

U.S. officials believe Osama bin Laden's son Saad was among the al-Qaida operatives arrested by Tehran earlier this year.

Recent intelligence suggests bin Laden's top aides have since been released and have returned to hideouts in Afghanistan and Pakistan.

adcani
חבר מתאריך 31.3.02
1181 הודעות 00:46 21.04.03
הכל על פצצת אטום
מצגת פלאש מדהימה
http://www.endofexistence.org/main.html
אינדקס ישראלי
www.startpage.co.il

חדשות
עדכון אחרון - 04:17 20/11/03
סוכנות האטום - שאלות ותשובות

*מהי סבא"א?

הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית )סבא"א(, שמושבה בווינה, היא ארגון אוטונומי בתוך האו"ם. הסוכנות הוקמה ב-5791 כתגובה לחששות שהגילויים על עוצמתה של אנרגיה אטומית יובילו להתפשטות לא מבוקרת של כלי נשק גרעיניים. שני תפקידיה העיקריים הם פיקוח על העמידה בתנאי ההסכם מ-8691
למניעת הפצת נשק גרעיני ,(NPT) ועידוד השימוש הבטוח באנרגיה אטומית. מנכ"ל סבא"א מאז 1997 הוא מוחמד אל-בראדעי. קודמו בתפקיד, האנס בליקס, עמד בראש הסוכנות במשך 16 שנים, לפני שהתמנה לתפקיד ראש צוות פקחי האו"ם בעיראק.

* מהי מועצת הנגידים?

מועצת הנגידים, המונה 35 חברים, היא הגוף הבכיר ביותר בסבא"א. המועצה
מתמנה מדי שנה בספטמבר, בוועידה הכללית של הסוכנות. החברות במועצה
היא בסבב, אך בפועל חברות בה תמיד חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון
של האו"ם.

* מהן סמכויות המועצה?

מועצת הנגידים ממנה את מנכ"ל סבא"א, הכפוף באופן ישיר למזכ"ל האו"ם.
המועצה יכולה להכריז על מדינה כמי שאינה עומדת בתנאי ה-TPN. במקרה
כזה עליה לדווח על המדינה למועצת הביטחון של האו"ם. מועצת הביטחון
יכולה לפרסם הצהרת גינוי, להטיל סנקציות כלכליות או דיפלומטיות, או
להתעלם מהנושא. מדינה מוגדרת כמי שאינה עומדת בתנאי ההסכם כשמועצת
הנגידים מחליטה שסבא"א אינה מסוגלת לוודא שהמדינה לא מפנה משאבים
גרעיניים לתוכנית כלי נשק - או כשהיא מגלה שהמדינה הפנתה משאבים.
במקרה של איראן, ארה"ב טוענת כי היא מפרה את ההסכם, אבל מספר מועט
מבין חברי מועצת הנגידים שותפים לעמדה זו.

* מי חבר במועצה?

המדינות הבאות חברות במועצת הנגידים עד ספטמבר :2004 ארגנטינה,
אוסטרליה, ברזיל, בלגיה, בריטניה, קנדה, סין, קובה, הרפובליקה
הצ'כית, דנמרק, מצרים, צרפת, גרמניה, הונגריה, הודו, איטליה, יפאן,
מאלזיה, מקסיקו, הולנד, ניו זילנד, ניגריה, פקיסטאן, פנמה, פרו,
פולין, רוסיה, סעודיה, דרום אפריקה, דרום קוריאה, ספרד, סודאן,
תוניסיה, ארה"ב ווייטנאם. מ-51 החברות באיחוד האירופי ועשר החברות
האמורות להצטרף, 11 חברות במוצעת הנגידים. 13 החברות בארגון המדינות
הבלתי מזדהות יושבות במועצה.

* איך מקבלת המועצה את החלטותיה?

בדרך כלל מנסה מועצת הנגידים לקבל את החלטותיה פה אחד. מצב זה מתאפשר
רק אם אין כל התנגדויות לטיוטת ההחלטה. בפגישת מוצעת הנגידים
שהתקיימה בספטמבר, אומצה החלטה בנושא איראן "בלי הצבעה". הדבר אירע
לאחר שחבר מועצת הנגידים האיראני עזב את הפגישה. המועצה יכולה גם
להעלות להצבעה הצעות טיוטה, אך צעד זה אינו נחוץ כשקיימת הסכמה
כללית.
רויטרס

מבחן התוצאה.
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

פרס: לסגת ולעקור מאחזים.
א' באייר תשס"ג, 3 במאי 2003 (22:14)

ארה"ב בקשה מהאו"ם לקרוא לישראל ולרש"פ ליישם את "מפת הדרכים". שרי החוץ של אירופה אמרו ברודוס כי ערפאת הוא דמות "הכרחית" במזה"ת. פרס בוושינגטון קורא לישראל לסגת ולעקור מאחזים.

ארה"ב ביקשה ממועצת הביטחון של האו"ם לקרוא לישראל ולערביי הרש"פ להתחיל וליישם את "מפת הדרכים" החדשה שלה לשלום במזרח התיכון.

בטיוטת הצעת ההחלטה האמריקנית שהובאה לידי מועצת הבטחון של האו"ם נדרשים ערביי הרש"פ וישראל "לפעול יחדיו על מנת להפסיק את הטרור".

שרי החוץ של אירופה, שהתכנסו ברודוס החליטו כי יש ליישם את מפת הדרכים האמריקנית במלואה. הם הוסיפו כי אין לתת ל"וויכוח" על "גורלו" של
ערפאת "לעכב את יישומה".

יתירה מכך שרי החוץ הדגישו כי אינם רוצים את ערפאת "מחוץ לתמונה".

שר החוץ היווני שאירח את הכינוס אמר כי "ערפאת הוא דמות היסטורית ושחקן הכרחי במזרח התיכון שעדיין יכול להשפיע על תהליך השלום".

חוויאר סולאנה, מחזיק תיק החוץ באיחוד האירופי אמר כי "צריך ללחוץ על ישראל ליישם את מפת הדרכים בלי תנאים ובלי שינויים. הפלסטינים צריכים להתחייב להפסיק את פיגועי ההתאבדות".

לקבלת "מפת הדרכים" ללא תנאים מוקדמים קורא גם ח"כ שמעון פרס.

בנאום שנשא במהלך סימפוזיון בוושינגטון אמר פרס כי ישראל צריכה לעמוד על מילוי התביעות המוטלות על ערביי הרש"פ בתחום הבטחוני. עם זאת לדבריו ישראל צריכה ליזום מהלכים ש"יקלו" על ערביי הרש"פ ב"משימותיהם".

ישראל אומר פרס צריכה לסגת באופן מלא לעמדות שלפני פרוץ מלחמת אוסלו ולהפסיק את פעילות ההתיישבות.

אמינות ישראל לטענתו תיבחן בראש ובראשונה בסוגיית ההתיישבות, ולכן הוא קורא לעקור מיידית את כל המאחזים ה"בלתי חוקיים" ולהקפיא את כל הפעילויות בהתיישבות כולל ריבוי טבעי.

יוזם ההצעה, ח"כ מחול': תוחלת החיים של כורים היא 40 שנה ויש סכנה סביבתית של דליפת חומרים מסוכנים
מאת: אריה בנדר-מעריב

"לסגור את הכור האטומי בדימונה", כך תובעת סיעת חד"ש-תע"ל בהצעת חוק שהניחה על שולחן הכנסת.
את ההצעה יזם ח"כ עסאם מחול' והצטרפו אליו שני חבריו לסיעה, מוחמד
בראכה ואחמד טיבי.

בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר, כי על פי המידע והמחקרים שהצטברו עד כה תוחלת החיים של כורים גרעיניים היא כ-40 שנה. החומרים הראדיואקטיביים הופכים לאחר תקופה זו לסכנה סביבתית, המאיימת על האזור, זאת עקב ריבו התקלות בכור המיושן.
לדברי מגישי הצעת החוק, מצב זה גורם לפגיעה פיסית בעובדי הכור: "מעטפת הסודיות שאפפה עד כה את הכור מנעה פיקוח חוץ ממשלתי ומנעה מהציבור ומהכנסת להערך ולאמוד את הסכנות האמיתיות".

בתגובה אמר יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ יובל שטייניץ (ליכוד), כי מדובר ב"הצעת חוק קנטרנית, שאין לה סיכוי לעבור בכנסת".
לדבריו, הכור הגרעיני בדימונה שמור ומתוחזק היטב והוא אינו מהווה סכנה לסביבה: "לצערי יש במדינה בעיות אקולוגיות וסביביתיות הרבה יותר גדולות שדורשות טיפול מיידי, אבל ברור שהמוטיביציה של סיעת חד"ש היא לא לטפל בבעיות האמיתיות".
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/488/162.html

ח"כ מח'ול: "נשק גרעיני בחיפה, בגליל ובבית שמש"

בעקבות תחקיר הבי.בי.סי על הנשק להשמדה המונית של ישראל, יזם מח'ול דיון בנושא וציטט ממקור אמריקני. ח"כ אריה אלדד (האיחוד הלאומי): "זה נראה כמו פגיעה בביטחון המדינה"
חיים שיבי

מקומות איחסון של נשק גרעיני בארץ ויכולותיה של ישראל בתחום הנשק להשמדה המונית – שני הנושאים הרגישים האלה עלו אתמול לדיון פתוח בכנסת, בעקבות התחקיר בנושא ששודר בשבוע שעבר ברשת ה-בי.בי.סי.

הדיון החל בעקבות שאילתא שהגיש ח"כ עיסאם מח'ול (חד"ש), ובה ציטט נתונים על מערך הנשק הגרעיני הישראלי מתוך אתר אינטרנט אמריקני לענייני ביטחון. "אתר הפדרציה של המדענים האמריקנים מפרסם שבישראל מאוחסן נשק גרעיני בין היתר במפרץ חיפה, בהר עילבון בגליל ובכפר זכריה שליד בית שמש. האם נתונים אלה נכונים?", שאל מח'ול מעל בימת הכנסת.

לשאילתא השיב השר המקשר בין הממשלה לבין הכנסת, גדעון עזרא (ליכוד), אומר כי "ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון. ישראל תומכת בעקרון אי-הפצת נשק גרעיני, אך האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני אינה מהווה מענה הולם למציאות השוררת באזורנו, כפי שהוכח בעבר בעיראק והיום באיראן".

העיסוק המפורט של ח"כ מח'ול בסודות הגרעין של ישראל נראה לחלק מחברי הכנסת בעייתי. ישראל מעולם לא אישרה או הכחישה את קיומו של נשק כזה בידיה ודוגלת באופן מסורתי ב"עמימות גרעינית", למרות שמזה עשרות שנים טוענים מקורות זרים שונים כי היא מחזיקה בו.

"על פניו יש כאן פגיעה בביטחון המדינה, אך אם ח"כ מח'ול מסתמך על מקור גלוי לא ניתן להאשימו בעבירה. מח'ול אינו חדל לנסות להדגיש את התדמית התוקפנית של ישראל", אמר אריה אלדד (איחוד לאומי), תת-אלוף במיל'.

"המעשה של מח'ול חמור מאוד, אך אין הוכחה שהדברים שלו מדוייקים, ואף אחד לא יאשר אותם. אני גורס שככל שנמעיט להגיב על דבריו כך ייטב לביטחון", אמר אהוד יתום (ליכוד). יתום הוסיף: "נראה לי פסול ומיותר לעסוק במדיניות הגרעין שלנו. אנחנו חייבים לשמור על מדיניות עמומה וחשאית למען כוח ההרתעה הישראלי".

@ ומה מסתבר....??

הכור בדימונה. ראש הממשלה יצטרך להציע תוכנית סגירה
(צילום ארכיון: הארץ)

שלושת הח"כים של חד"ש-תע"ל, מחול ברכה וטיבי, טוענים כי הכור מהווה סכנה סביבתית; לדבריהם, תוחלת החיים של כורים גרעיניים הם כ-40 שנה, והסודיות סביב הכור מנעה פיקוח עליו

הצעת חוק לסגירת הכור האטומי בדימונה הונחה היום על שולחן הכנסת על ידי שלושת הח"כים של סיעת חד"ש-תע"ל - עיסאם מחול, מוחמד ברכה ואחמד טיבי . על פי ההצעה, ראש הממשלה שיהיה הממונה על ביצועו של חוק זה יצטרך להציע תוכנית סגירה עם לוח זמנים מפורט לביצוע.

בדברי ההסבר להצעת החוק ציינו הח"כים כי על פי המידע והמחקרים שהצטברו עד כה, תוחלת החיים של כורים גרעיניים הם כ-40 שנה. לאחר מכן החומרים הופכים לסכנה סביבתית המאיימת על האזור, זאת עקב שכיחות התקלות שגורמות גם לפגיעה פיסית בעובדי הכור. לדבריהם, מעטפת הסודיות שאפפה עד עתה את הכור, מנעה פיקוח חוץ ממשלתי ומנעה מהציבור ומהכנסת להעריך ולאמוד את הסכנות האמיתיות. אולם לאחרונה נחשפו חלק מהמקרים המאששים את החששות שהכור מהווה סכנה לעובדיו. כמו כן, טוענים השלושה, התפרסמו נתונים בתקשורת הבינלאומית המראים כי הכור מהווה סכנה לאזור ולכן יש לסגור אותו לחלוטין.

לפני כשלוש שנים קיימה מליאת הכנסת בפעם הראשונה בפומבי דיון במדיניות הגרעין של ישראל ביוזמתו של ח"כ מחול. אז אישר יו"ר הכנסת, אברהם בורג, את קיום הדיון, לאחר שמחול עתר לבג"ץ. במהלך דבריו של מחול יצאו מאולם המליאה כל הח"כים מסיעות הימין.

חבר הכנסת שמעון פרס פועל בימים אלה לגיוס מאות מיליוני דולרים לקרן חדשה שתשקיע בננוטכנולוגיה. פרס מנסה לגייס את הכספים מגופים יהודיים בינלאומיים, וזוכה לתמיכת ראש הממשלה אריאל שרון, שמגבה את פעולותיו.

פרס הוסיף, כי לדעתו יש להתמקד בהשקעות בננוטכנולוגיה, שכן מדובר בממד חדש שישנה את פני העולם. לדבריו, ההשקעות בננוטכנולוגיה ייעשו מתשלומי הריבית על הקרן, ובמקרה של הצלחה הסכום יוחזר, עם התשואה שתיזקף עליו. לדברי פרס, כבר היום יש בארץ כ-250 חוקרים בתחום הננוטכנולוגיה, אם כי היקף הכספים המושקעים בו מסתכם במיליוני דולרים בודדים.

ננוטכנולוגיה היא תפיסה מדעית חדשה של שליטה ברמה הבסיסית ביותר של החומר - האטום - והיא ניתנת ליישום במגוון רחב מאוד של תחומים: מביולוגיה, דרך הנדסת בניין, מערכות צבאיות, אופנה וצריכה פרטית.
בשיחה מיוחדת ל-InformationWeek אמר פרס: "גילינו עכשיו מישור חדש של החומר – ננוטכנולוגיה. ירדנו פשוט עוד קומה לאחד המרתפים של הבריאה ומסתבר שזה ישנה את חיינו, מפני שעד עכשיו כל מה שעשינו עשינו מדברים נראים לעין כאשר העולם בנוי מדברים בלתי נראים לעין. עולם זה טומן בחובו עושר יותר גדול מתכות יותר חדשות, אסטרגיות חדשות, מדעים חדשים וגם חסכון בכמות, באנרגיה. האפשרות לחדור למקומות שאליהם לא יכולנו לחדור קודם לכן."

"הננוטכנולוגיה היא החלק החיובי של פצצת הגרעין. בפצצת גרעין שני חצאי כדור מתנגשים במהירות מסחררת ואז פתאום משתחרר אנרגיה גבוהה. פצצה גרעינית ששוקלת שבעה קילוגרמים יכולה להרוס עולם שלם.

"מדוע זה קורה, מפני שזה גורם להתנגשות שרשרת בין אטומים שיש להם סדר קבוע. אם אתה יכול לעשות קומבינציה של אטומים בצורה מסודרת, אתה גם יכול לרכוש כוח בניה אדיר. בשביל להתנגש לא צריך לראות את האטום, מספיק לשער אותו. כדי לבנות אתה צריך גם לשלוט בו. לפני שלוש-ארבע שנים הצליחו לבנות מיקרוסקופים שיאפשרו צפיה בו וגילו שזהו תא מלא עוצמה ובעל יכולת לשינויים וגמישויות בל תתאורנה ועל כן מתחילים עכשיו לחקור."

זה נותן פוטנציאל אדיר, למשל המתכת של האטום פי מאה חזקה מפלדה צריך את החלק המאה של האנרגיה כדי לבנות אותה. כך למשל אפשר לבנות טנק מנייר כסף, מכוניות מנייר כסף. אפשר למזער בצורה מדהימה – מחשב בגודל של ראש סיכה. כל האנציקלפודיה העברית בראש סיכה. בגרגר אבק.

אתה יכול ליצור מנועים בלתי נראים לעין. רובוטים שהוא החלק ה-800 משערו של אדם. הרובוט הזה יכול להכנס לגוף האדם בלי שיהיה צורך לפתוח את הגוף. הוא יכול לסייר בגופו של האדם ולתקן הרבה דברים. הוא יכול להתמודד עם תאים סרטניים. זה גם מאפשר לחבר ביולוגיה עם אלקטרוניקה. אחד המחקרים מדבר על חלקי גוף מלאכותיים כמו יד טוטבת שתהיה מופעלת על ידי מערכת העצבים של הגוף. ניתן לעשות טקסטילים חדשים שיווסתו את החום והקור באופן אוטומטי – מחממים אותך כשקר ומקררים אותך כשחם. גם המחשבים ידווחו על זרימת הדם, מהירות הדופק. כל תקלה בגוף.

כמה זמן עוד יקח עד שיפתחו את הדברים הללו. האם לא מדובר במדע בסיסי?
יש כבר כמה דברים שהם על סף שימוש. נוכל להגיע למצב שיהיו חילות בלי חיילים. הכל יהיה כל כך זעיר. גם תחום הרובוטים שיהיו בתוך גופו של האדם. יש דברים שכבר מתחילים להכנס לשימוש. בתחום השבבים – ננו, שהוא החלק המיליארד של המטר, היחידה הכי קטנה שיצרו עד עכשיו זה מאה ננומטר. באינטל פיתחו עכשיו שבב שעובד ב-70 ננומטר. כשיגיעו לננו אחד לא תראה את השבב אלא במיקרוסקופ משוכלל ביותר. יכולים להגיע למכשירים בלתי נראים. מחשב בגודל של פרפר שיהיה יותר חזק מהמחשבים של ימינו. עובדים על זה בכל העולם ואני רוצה שגם ישראל תיכנס לזה בהקדם האפשרי ובתנופה הגדולה ביותר."

זה מעשי?
"לפני 45 שנים החלתי עם הכור האטומי. כולם צחקו ממני 'מדינה קטנה כזאת, מי צריך את זה?' אבל אם לא היינו נכנסים אז, לא היינו נכנסים אף פעם. היו מדענים שסירבו לשתף פעולה ועכשיו אני רוצה להביא לתשומת הלב את הטכנולוגיה החדשה. היא יכולה להגיע לשיאה בתוך 15 שנה, אבל היא כבר מתחילה. יש כבר כמה מפעלים בארץ המפתחים בננו טכנולוגיה. יש למשל מפעל אחד שמייצר בד שמניחים אותו על החזה ומחדירים ממנו חומרים לגוף במקום להזריק. זה יכול להיות לשימושים רבים, למשל לחסוך בדיאליזה, אפשר להמריץ את זרם הדם. יש את עניין החיכוך שניתן לפתור בעזרת הננוטכנולוגיה. היום כל התעשיה לא נשענת על ההיקף כי אם על החדשנות ומי שרוצה להרוויח צריך לחדש, לכן לא צריך לספור את מספר המפעלים אלא את מספר הפטנטים."

ובכל זאת יהיו כאלה שיגידו שזה מדע בדיוני. האם זה לא כך?
"הכור בדימונה היה מדע בדיוני, התעשייה האווירית היתה מדע בדיוני. כל מה שעשינו היו אז תעשיות בדיוניות וכיום הם המרכז והלב של הארץ."
http://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?U=no&ItemID=508440475&CNumber=10242994&lan=en&SiteName=hayadan&SearchType=Product&ValuePage=Product&BuyerID=327810577
ידען ננוטכנולוגיה http://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/company_search_tree.php?SiteName=hayadan&lan=en&Referral=tree&NewNameMade=57&SearchType=Product

תחקיר מקיף וחושפני: על הפרשות האפלות של ארנון מוזס - בעל השליטה בקבוצת ידיעות אחרונות; על שלטון הפחד שהטיל על גורמים בשלטון ובמערכת הפוליטית; על קשר השתיקה בעיתונות; על יחסי הגומלין המושחתים שבין ידיעות אחרונות, המשטרה והפרקליטות; תחקיר מיוחד, במעריב ובאתר Nfc

כוכבי התחקיר :

ארנון מוזס, מיכל מוזס, משה ורדי, מרדכי גילת, חיים רוזנברג, אליקים רובינשטיין, עדנה ארבל, עירית קאהן, משה מזרחי, שמואל בוקובסקי, יוסף מנדלסון, ויצמן שירי.

http://www.nfc.co.il/UploadImages/lNZZMf.bmp

ארנון מוזס, כוח כוח תרדוף

מלך בבל

ארנון מוזס הוא אחד האנשים החזקים במדינה. כאיש שעומד בראש קבוצת ידיעות אחרונות בע"מ, המוציאה לאור של העיתון הנושא את שמה, וכמי שמחזיק אישית ב-30 אחוז ממניות הקבוצה, מרכז בידיו מוזס כוח עצום.

יש למוזס מספר שותפים בכירים. אחד מהם הוא אליעזר פישמן - איל הון ובעל עוצמה משל עצמו. אבל מוזס שולט ללא מצרים בקבוצת ידיעות אחרונות, המכונה "הארגון". הוא מחזיק למעשה בשליטה מלאה, בזכות תמיכתן של אחותו ג'ודי מוזס-ניר-שלום (הנשואה לשר האוצר סילבן שלום), ושל מרים נופך-מוזס. יחד הם מחזיקים ברוב מוצק, של יותר מ-60 אחוז. מכוח תפקידו כיו"ר מועצת המנהלים, כעורך אחראי וכאיש הבכיר מבין בעלי השליטה בקבוצה זו, בכוחו לקבוע את סדר היום הציבורי: מי יקום ומי ייפול, מי ייקרא לחדרי החקירות ויריח ליזול בחדרי מעצרים, ומי יקבל בונוס או פרס על שירות לידיעות אחרונות.

כוחו של מוזס רב גם לנוכח עסקיו הרבים ופרישתו בישראל. ביניהם: חלק מהשליטה בערוצי זהב, כ-24 אחוז מזכיינית הערוץ השני "רשת", בעלות מלאה על ידיעות תקשורת (רשת המקומונים הגדולה בארץ), בעלות על השבועון "לאשה", על העיתון "וסטי" (בשפה הרוסית), שותפות בחברת בר שיווק, שותפות ב-NMC - חברת המוזיקה, בעלות בהוצאת ספרים משכל (בשותפות עם צבי וחיים איכנוולד), באתר האינטרנט Ynet, בשבועון "ראש אחד", בשבועון "פנאי פלוס", חברת נור, חברת הפצה בארצות הברית של ידיעות אחרונות-ארה"ב (המשווקת בחו"ל מוצרים נוספים), ושותפות בעיתון בשפה הערבית.

זרועותיו הארוכות של מוזס מגיעות גם לאמצעי תקשורת אחרים, מה שמעצים את כוחו והשפעתו, ואיפשר לו במשך שנים ליהנות מחסינות יחסית. מוזס הצליח למנוע פרסומים עליו, שוב ושוב, וגם להשפיע על מו"לים אחרים להימנע מלעסוק בו.

מוזס ניסה למנוע גם את הפרסום של התחקיר הזה. לאחר שקיבל את שאלותי הוא אץ רץ לבית המשפט ובמעמד צד אחד קיבל צו איסור פרסום שעצר את הפרסום. הוא טען כי פרסום הדברים אסור, כיוון שזוהי פגיעה בפרטיות ובבני משפחתו. בית המשפט לענייני משפחה העניק לו את מבוקשו, הן במעמד צד אחד, והן בדיון שהתקיים ימים ספורים לאחר מכן במעמד שני הצדדים. בית המשפט המחוזי בתל-אביב התיר לבקשתנו רק חלק מהפרסום, ולכן נאלצנו להגיש בקשת רשות ערעור. הבקשה התקבלה.

כך, לאחר מאבק של כתשעה חודשים, נחל מוזס מפלה משפטית: בית המשפט העליון טרף את הקלפים, ולבקשת "מעריב" ולבקשתי התיר את פרסום התחקיר המלא, שהוגש ללא קיצוצים ובלי צנזורה (רע"א 3007/02).

השופטים דליה דורנר (אב בית הדין), יצחק אנגלרד ואשר גרוניס, פסקו כי "אלה עניינים חיצוניים לדיונים שהתקיימו בבית המשפט לענייני משפחה, ואין בפרסומם פגיעה בפרטיות חיי המשפחה של בני הזוג או פגיעה מיוחדת בילדיהם".

http://www.nfc.co.il/UploadImages/HPJzXT.bmp

השופט, "הצד של הנתבע"

1. פרשת מוזס-בוקובסקי

דוגמה לדרך ההתנהלות הנפתלת של מוזס נוגעת למה שהתברר כחשד לניסיון לשבש הליכי משפט. המדובר בפרשה חמורה. עיקרה: חשד כי הצד של ארנון מוזס ניסה להשפיע על שופט בית המשפט לענייני משפחה, שמואל בוקובסקי, להטות משפט.

בפני השופט בוקובסקי התנהלה תביעה בין בני הזוג מוזס - ארנון ומיכל. לארנון מוזס (49) ולפרודתו מיכל (41) ארבעה ילדים. מיכל היא בת למשפחה אמידה. הוריה הם רות ועזרא עפרון, מי שהיו בעלי מפעל ישאסבסט, שאותו מכרו לפני שנים רבות.

מערכת בתי המשפט מנסה לשמור בקנאות רבה על שמה הטוב. נשמת אפה היא האמון שהציבור רוחש לה. במיוחד שומרת מערכת המשפט על עצמה מפני השפעות זרות בכלל, ומצד בעלי דין בפרט.

התביעה בישראל נוהגת גם היא יד קשה, ובצדק, נגד מי שנתפס בניסיון להשפיע על שופט שלא כדין. עונשים קשים נגזרו על אנשים שניסו להשפיע על שופט, שלא כדין. במקרים אחדים הם אף נידונו למאסר ממושך.

והנה, מתברר כי כל הדברים היפים הללו אינם תופסים כאשר מדובר במו"ל הגדול במדינה, ארנון מוזס. גם כאשר הוא נחשד במעשה חמור - ניסיון להשפיע על שופט בישראל, שלא כדין - סרים למרותו ראשי התביעה בישראל, ונמנעים, משום מה, ממיצוי הדין עימו.

הסיפור החל בפברואר 99'. על מה שאירע ניתן ללמוד מתיק החקירה בנושא זה, שהתקיימה במרחב דן (א"ת 5075/99). מהתיק עולה כי ביום 2.2.99, בפתח דיון שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן, הודיע השופט שמואל בוקובסקי לבאי כוח הצדדים את הדברים הבאים: "נעשה ניסיון לשוחח איתי מחוץ לכותלי בית המשפט בעניין התלוי ועומד בפני... הפנייה נעשתה על ידי צד שלישי.

הניסיון נקטע באבו מבלי שקיבלתי מידע כלשהו אשר יש בו כדי לפגוע באובייקטיביות ובשיקול דעתי ומבלי שיש חשש כלשהו למשוא פנים. אני מוצא לנכון להביא זאת לידיעת באי כוח הצדדים ומבקש לקבל את עמדתם ותגובתם לעמדה זו".

ההודעה הזו הדהימה את עו"ד דן אבי-יצחק, שייצג אותה ערכאה את מיכל מוזס, רעייתו של ארנון מוזס. "אני מבקש לדעת מי עשה את הניסיון הזה", שאל אבי-יצחק. על כך העיר השופט: "אני יוצא מתוך הנחה שזה הצד של הנתבע". הנתבע הוא מיודענו ארנון מוזס. ניתן להניח, כי השופט אמר את שאמר מתוך ידיעה ברורה על מה הוא מדבר.

מכאן ואילך התגלגלו הדברים בדרך מעניינת: אבי-יצחק הגיש תלונה למשטרה. הוא דרש לפתוח בחקירה פלילית נגד ארנון מוזס, בחשד לעבירות על חוק העונשין: "השפעה לא הוגנת" ו"שיבוש מהלכי משפט".

המחוקק ראה את העבירות האלה בחומרה רבה. סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שיבוש מהלכי משפט, קובע: "העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת, דינו - מאסר שלוש שנים"; לעניין זה, "הליך שיפוטי - לרבות חקירה פלילית והוצאה לפועל של הוראת בית משפט". סעיף 250 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 השפעה לא הוגנת, קובע: "המבקש להשפיע שלא כהוגן על תוצאותיו של הליך שיפוטי, בדברי שידול או בקשה הנשלחים אל שופט או אל פקיד בית המשפט, דינו - מאסר שנה אחת".

אבל המשטרה לא עמדה על רגליה האחוריות לבצע את חובתה. לא היו פשיטות על ביתו של מוזס, והוא גם לא נעצר באישון לילה. רק לאחר פניות חוזרות ונשנות מצד אבי-יצחק נאלצה המשטרה לפתוח בחקירה רשמית.

במסגרת החקירה זומן השופט בוקובסקי למסור עדות. הוא חזר על הדברים שאמר וגם חשף את הסוד. האיש שניסה לדיבר איתי, גילה, הוא האדמו"ר מסדיגורא - הרב אברהם פרידמן. והיכן זה היה? נשאל. הוא השיב: בבית הכנסת, שם נפגשו כשהגיע השופט להתפלל במקום.

השופט בוקובסקי העיד ומסר את פרטי השיחה בינו ובין האדמו"ר מסדיגורא. הדברים נראו לחוקרים כבעלי חומרה מיוחדת: העיד בפניהם שופט על ניסיון להשפיע עליו, שלא כדין. במצב דברים זה נאלצו החוקרים לזמן אליהם את כבוד האדמו"ר לחקירה. באזהרה, כחשוד.

האדמו"ר נאלץ להסביר את דבריו, לספר מה אמר לשופט בבית הכנסת, ובעיקר - מה הציע לשופט בוקובסקי. בחקירה התברר כי האדמו"ר מסדיגורא הציע לשופט לפסוק כך שהילדים יוחזרו לישראל, ויהיו במשמורתו של האב. עניין זה היה אחד מסלעי המחלוקת בין הצדדים.

ממצאי החקירה גרמו למבוכה רבה, שכן האדמו"ר מסדיגורא נחשב לדמות חשובה בעולם החרדי, ובקרב האליטה הישראלית. גם השופט בוקובסקי נקלע למבוכה. מצד אחד, הוא הקפיד אותה עת לשמור על החוק ועל כללי האתיקה, ומשום כך ראה חובה לדווח על האירוע הקשור בכבוד הרב. והנה עתה, מן הצד האחר, הוא מוצא עצמו כעד בחקירה, שהובילה לזימונו של הרב לחקירה באזהרה, כחשוד בעבירה פלילית, שאכן ביצע לכאורה.

בעולם החרדי עלול כבוד השופט להיחשב חלילה וחס כ"מוסר"; במערכת המשפט החילונית, כגיבור העומד על טוהרה של מערכת המשפט. עובדה היא, כי השופט בוקובסקי פירש את השניות הזו כבעלת חשיבות מיוחדת, עד כדי כך שמסר את הדבר לפרוטוקול בית המשפט.

לנוכח הדברים שנשמעו מפי השופט, ובמיוחד לאחר דבריו של הרב, ניתן היה לצפות שהמשטרה תשלים את מלאכתה; שתמשיך להעמיק ולחקור ותדרוש להעמיד לדין את ארנון מוזס ו/או מי שפעל בשליחותו או עבורו. אך לא. כנוהגה של המשטרה הנמנעת ממיצוי הדין עם מוזס, חזרה גם הפעם התופעה המוזרה - של חיפוי וטיוח. במקום לעמוד על מיצוי החקירה ולפעול להגשת כתב אישום נגד מוזס (ו/או שליחיו) בגין עבירה פלילית חמורה - אחרי הכל השופט עצמו העיד על כך - קבע נצ"מ יעקב פלג, קצין אח"ק (אגף חקירות) מחוז תל-אביב: "לא נמצאה כל ראיה לכאורה על ביצוע או כוונה לבצע עבירה.

לנוכח זאת הוחלט לגנוז את התיק ולא להמשיך בחקירה". בכך הוא חתם את תיק החקירה שסומן - א"ת 5075/99.

חזרנו כאן שוב על סימונו של תיק זה, ולא בכדי: א"ת, על-פי ההגדרות בפקודת המשטרה מס' 21431, הוא קיצור המילים: אי תביעה. הדבר מלמד על סוף מעשה במחשבה תחילה: מלכתחילה נפתח תיק זה וסומן א"ת, ונעשתה הצגה גדולה - כאילו חוקרים וכאילו מבקשים להגיע לחקר האמת.

המשטרה לא טרחה להעביר תיק רגיש זה לפרקליטות. אחרי הכל, נזכור נא כי השופט עצמו הוא שגילה כי ניסו להשפיע עליו לרעה. גם עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין לא יצאו מגדרם כדי לבדוק תיק זה ולפעול כחוק. גם כאשר העליתי נושא זה בפניהם נמנע רובינשטיין ממתן הנחיות למיצוי הדין עם הנוגעים בדבר. ביום 15.1.02 פניתי וביקשתי את תגובתו של כבוד הרב. את מי אתה מייצג? נשאלתי. את "מעריב", השבתי. "לא בא בחשבון", השיבה מי שהשיבה, וכאן באה טריקת טלפון, שלא הותירה מקום לבקשות נוספות.

לא רק המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי צופפו כאן שורות. מי שמנע פרסום פרשה זו הוא לא אחר מאשר השופט שמואל בוקובסקי. בינואר 2002, לאחר שפניתי לקבל את תגובתו של ארנון מוזס לפרשה זו, מיהר מוזס לבית המשפט, אל השופט בוקובסקי, ביקש וקיבל צו, במעמד צד אחד, האוסר את פרסום הסיפור בתחקיר, וכן פרטים נוספים המופיעים בכתבה זו, הנוגעים, כביכול, לבני הזוג מוזס.

גם לאחר שהגשנו בקשה לבית המשפט להתיר את הפרסום, פעל השופט בוקובסקי להשאיר בידיו את הדיון בתיק זה - וזאת למרות נגיעתו האישית. השופט הנכבד השאיר במזכירות בית המשפט לענייני משפחה בראשון-לציון הוראה חד משמעית: לא להעביר את התיק לשופט אחר, גם לא לשופט תורן.

השופט בוקובסקי הוא בעל עניין בתיק זה, לפחות בכל הקשור לחקירה בחשד לניסיון להשפיע עליו לרעה. לכן היה צריך לפסול עצמו מלדון בבקשה לאסור פרסום (של מוזס), ולאחר מכן בבקשה להתיר את הפרסום (שלי ושל "מעריב").

במסגרת התחקיר פניתי אל היועץ המשפטי לממשלה, כדי לבדוק מה נעשה בנושא זה ומדוע לא ימוצה הדין עם מוזס. בלשכת היועץ מסרו בתחילה כי רובינשטיין לא ידע על פרשה זו. מאוחר יותר נמסר לי, רשמית, כי אין בדעת היועץ לפעול עוד בנושא זה. השאלה שתישאר לנצח פתוחה היא: מדוע רובינשטיין נרתע מביצוע מלאכתו?


2. צו מעצר בארצות הברית

מיכל מוזס, פרודתו של ארנון מוזס, יצאה את הארץ עם ילדיה ב-97' - בהסכמתו. היא סירבה לשוב לישראל. לארץ שבה רק לפני כשנה וחצי.

לא ניכנס לכל הנסיבות שבגללן החליטה להישאר בחו"ל תקופה כה ארוכה. נעיר רק, כי בתקופת שהותה בחו"ל, ובעצם ממש עד שובה, היא סבלה - לטענתה - מידיו הארוכות. מיכל טענה לנסיון חטיפה כושל שניסה ארנון מוזס לבצע בילדיו כדי להשיבם לישראל. בכל אותה תקופה חששה מיכל, לטענתה, אפילו מאלימות פיזית. בעת ששהתה בארצות הברית אף הגישה תלונה למשטרה המקומית, לאחר שלדבריה נורו יריות מנשק קל, בעיצומו של ההליך המשפטי שניהלה נגד ארנון, לעבר הבית שבו התגוררה בלוס אנג'לס. בחקירה התגלו סימני פגיעה של קליעים שחדרו את הזגוגיות ופגעו בקירות הפנימיים בבית.

ייאמר כאן: מיכל נקלעה, שלא בטובתה, למצב שבו איבדה את האמון במערכת המשפט בישראל. לכן, על אף שחשה מאוימת, סירבה לשוב לישראל. היא הסכימה לשוב לישראל עם הילדים רק לאחר שארנון הסכים להעביר את הסכסוך לבוררות בפני נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר - ורק לאחר שהסכים להבטיח לה בישראל אמצעי קיום.

בעת שהותה בארצות הברית לפני כשלוש שנים, תבעה מיכל מבעלה בנפרד דמי מזונות בבית המשפט בקליפורניה אחרי מאבק ממושך, תוך כדי הוכחת עושרו המופלג של בעלה, שאותו עשה רובו ככולו כשהיא בחזקת רעייתו. היא זכתה בצו להחזקת ילדיה ובמזונות חודשיים של כ-40 אלף דולר לה ולילדיה. מיכל ניסתה לכפות על ארנון לכבד את פסק הדין האמריקאי, כפי שמקובל במערכת המשפטית.

אבל ארנון מוזס, הנחשב איל הון גם בקנה מידה בינלאומי, לא כיבד את פסק הדין. האיש ששווי נכסיו מוערך ב-400 מיליון דולר לפחות, פשוט לא שילם מזונות.

אלא שלרוע מזלו, מי שעומדים בארצות הברית על משמר אכיפת החוק אינם סרים למרותו. במצב דברים זה, ומאחר שלא כיבד את הצו האמריקאי, הוצא נגדו בארצות הברית צו מעצר שחייב הבאתו לבית הדין בגין בזיון בית משפט. שוטרים הצטוו לעוצרו מיד כשכף רגלו תדרוך באמריקה הגדולה ולהביאו לבית המשפט. מוזס שמר בסוד גדול עובדה זו.

בישראל לא סופר הסיפור בעיתונות. ולא בגלל היעדר עניין ציבורי. אחרי הכל, צו מעצר אינו דבר של מה בכך, לבטח לא כשמדובר באישיות ציבורית העומדת בראש העיתון הגדול במדינה - עיתון שעוסק, לעתים, עניינים דומים הנוגעים לאחרים. הציבור בישראל לא קיבל את המידע הנכון על התנהגותו של האיש החזק ביותר בעיתונות בישראל.

כיום אין צו מעצר נגד ארנון, לאחר שהסכסוך בינו ובין מיכל הועבר בהסכמה לבוררות.

http://www.nfc.co.il/UploadImages/McrzIH.gif

ארבל, מגוייסת

3. הפרקליטות מתגייסת

במהלך המאבק המשפטי העז הצליחה מיכל להשיב מלחמה. היא עמדה על זכותה להישאר בארצות הברית, לפחות מסיבות הומניטריות, ובהליכי הביניים זכתה שוב ושוב. היא טענה שהיא מאוימת. היא טענה שלא תוכל לשוב לישראל - שכן בישראל לא תזכה למשפט הוגן. השופטים קיבלו את עמדתה, והעניקו לה פעם אחר פעם סעדי ביניים.

אבל לא איש כארנון מוזס יירתע. הוא פנה באמצעות בא כוחו בבקשת עזרה אל פרקליטות המדינה - בראשה עומדת עדנה ארבל. זוהי אותה עדנה ארבל, ש"ידיעות אחרונות" שומר על כבודה, ואף נמנע מפרסום מעשים בלתי תקינים שלה, כמו אותם 200 אלף שקל פיצויי פיטורין שקיבלה מהמדינה, בניגוד לשופטים אחרים שלא קיבלו.

מוזס העז לבקש מפרקליטות המדינה מסמך פנייה לבית המשפט בארצות הברית, שבו מאשר כביכול משרד המשפטים את גרסתו ביחס לסכסוך. כך ביקש לאלץ את רעייתו לשוב לישראל. ואכן, מוזס זכה לקבל מה שאיש לא קיבל לפניו בנסיבות דומות: מסמך שעליו חתמה ראש המחלקה הבינלאומית במשרד המשפטים, עו"ד עירית קאהן, שבו הציגה המדינה את דבריו כאילו הם משקפים את עמדת משרד המשפטים במדינת ישראל. המסמך הוצג בפני בית משפט בארצות הברית.

הפנייה לפרקליטות נעשתה באמצעות פרקליט בעל קשרים בחלונות הגבוהים. מוזס השתמש לשם כך בשירותיו הטובים של עו"ד יוסף מנדלסון (יחד עם פרופ' דב פרימר). הפנייה נעשתה כדי שמשרד המשפטים ישתמש בהוראות חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), ויצדד בעמדת האב, הוא ארנון מוזס.

עו"ד מנדלסון ייצג אותה תקופה את בתה של ארבל, בענייניה היא. ארבל היא שהדריכה את מנדלסון אילו מהלכים ינקוט בענייני בתה וגם סייעה לבתה במימון שכר טרחתו. על המחירים ששולמו נכתוב בהזדמנות אחרת.

ארבל מסרה בתגובה, כי היא לא היתה מעורבת כלל ועיקר בטיפול בנושא זה. ארבל נשאלה על כך שעו"ד מנדלסון השיג את המסמך עבור לקוחו ארנון מוזס, בה בעת שהוא מייצג את בתה של ארבל, ואמרה: "שאר הטענות המועלות בשאלה זו אינן ראויות לתגובה ויש בהן לכאורה משום פגיעה בפרטיות".

המעמד הזה, שבו פרקליט הבית של משפחת ארבל פונה אל פרקליטות המדינה, מזמין יחס מועדף. ואכן כך אירע. אין צורך כמעט להסביר את המשמעות הדרמטית של מסמך הניתן מאת מוסד ממלכתי כמו פרקליטות המדינה, בשמו של משרד המשפטים - כלומר: בשמה של מדינת ישראל - לטובת צד בהליך משפטי במדינה אחרת. מסמך כזה מעניק למקבלו עמדת כוח מיוחדת בבית משפט אמריקאי.

רק ארנון מוזס יכול היה לקבל מסמך כזה, בלי שהפרקליטות אפילו בדקה מהי עמדת הצד שכנגד - מיכל מוזס ו/או בא כוחה, עו"ד פסח קניר - ואף בלא שטרחה הפרקליטות לבצע בדיקה מינימלית משל עצמה ולבחון מה שמתחייב מכוח אמנת האג: מהי טובת הילדים.

מיכל הלינה על כך, באמצעות בא כוחה, במכתב מיום 28.5.98 שבו נאמר, בין היתר: "כאמור אין מדובר בענייננו בחטיפה, אין מדובר באי החזרה לאחר חופשה, ביקור וכיו"ב, ואין מדובר בעובדות הזועקות להתערבות מיידית ועל אתר, אלא היפוכו של דבר, היה ידוע לכם שהילדים נסעו לתקופה יחסית ארוכה (לשיטתו של הבעל ל-15 חודשים), ידוע היה לכם שהילדים לומדים במוסדות לימוד בארצות הברית.

ומשלא מדובר במעשה חטיפה מיידי היה עליכם, על פי כל נורמה המוכרת לנו, לפנות תחילה לצד שכנגד, למרשתי, לקבל תגובתה, ורק לאחר מכן לשקול פנייה לרשות המוסמכת (...) כל זה לא נעשה על ידיכם, אלא העדפתם לפעול באופן חד צדדי ועל פי אמירות של צד אחד מעוניין ותוך התעלמות ממרשתי. ואכן, על פי מארג עובדתי שהונח בפניכם, באופן חד צדדי ובמעמד צד אחד בלבד ומבלי שתהא כל עילה לבהילות שבפנייתכם, מצאתם לנכון לפעול ולהפעיל הסמכות מכוח האמנה.

"כל האמור דלעיל נעשה תוך הנחת עובדות בפני הרשות המוסמכת בארצות הברית, עובדות שאינן אמת, עובדות שלא נבדקו ואשר לא היה כל קושי לבודקן, והעיקר עובדות שהונחו על ידיכם הגורמות לפגיעה מהותית וקשה ביותר במרשתי בילדים ובזכויותיהם".

בעקבות המכתב הזה; ובעקבות עתירה שהגשתי באותה שנה בפרשת האזנות הסתר שלהן אחראי ארנון מוזס, שבה הצבעתי על הקשר הפסול; ולאחר שהפרקליטות נאלצה להתפתל בבג"ץ - פנתה הפרקליטות שוב לבית המשפט בארצות הברית, כדי לנסות לתקן את העיוות השערורייתי.

הפעם הסבירה הפרקליטות כי אין לפרש את הגרסה שהוצגה כעמדת משרד המשפטים בישראל, אלא כגרסתו של ארנון מוזס. התרגיל המשונה הזה לא יכול היה למחוק את מהות העניין השערורייתי:

מדינת ישראל, באמצעות פרקליטות המדינה, שלחה לשלטונות ארצות הברית מסמך כוזב, על פניו, שהתיימר להציג עמדת צד לסכסוך כאילו זו עמדה של מדינת ישראל.

מוזס ופרקליטת המדינה, שבחצרה בוצע המעשה השערורייתי, מעולם לא שילמו מחיר על כך. היחיד שיכול לבדוק זאת הוא היועץ רובינשטיין. והוא, כפי שהתברר יותר מפעם אחת, מעדיף שלא לעשות סדר בחצרו, בוודאי לא כשמדובר על אנשים מסוגו של ארנון מוזס. גם העובדה המזעזעת שפרקליטות המדינה הציגה מצג שווא בפני בית משפט אמריקאי והכתימה את עצמה כל כך, לא עוררה את רובינשטיין לפעול.

עו"ד יוסף מנדלסון מכחיש את הטענות נגדו - ומכחיש גם טענות שלא הועלו כאן. הוא מסר בתגובה כי מעולם לא פנה לפרקליטת המדינה עדנה ארבל בקשר לענייניו של ארנון מוזס. "מעולם לא שוחחתי עם פרקליטת המדינה על מר ארנון מוזס ו/או עניינים הנוגעים לו. הפנייה, בשנת 98', נעשתה על ידי פרופ' דב פרימר ועל ידי, בכתב, על פי הוראות חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים).

"הפנייה היתה למשרד המשפטים, 'פרקליטת המדינה המחלקה לעניינים בינלאומיים', בתוקף תפקידם כרשות המרכזית בישראל. הקשר במחלקה היה עם עורכות הדין עירית קאהן, מנהלת המחלקה, ועו"ד לסלי קאופמן".

ראוי להוסיף לתגובה הבהרה. איננו טוענים כי עו"ד מנדלסון שוחח בנושא עם הפרקליטה ארבל, אלא מציגים את העובדה הבאה: הפרקליט המייצג את ארנון מוזס (ואת בתה של ארבל), הצליח לקבל מהפרקליטות, בקלות מזעזעת, מכתב התומך בגישת לקוחו (ארנון מוזס), מבלי שהפרקליטות, טרחה לפעול כחוק, ולבדוק האם בכלל צודק ארנון או אולי צודקת מיכל. והרי בתוך עמנו אנו יושבים, ואנו יודעים היטב מי כפוף למי בפרקליטות המדינה ועד כמה הקשרים עוזרים.

תגובתה של הפרקליטות: "בקשתו של מר מוזס להחזרת ילדיו לפי הוראות האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים טופלה על ידי המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה בהנחיית מנהלת המחלקה, אשר מכינה את חוות הדעת המקצועיות שלה על פי הנתונים המובאים בפניה ועל פי קריטריונים ותנאים ברורים לפעולה הקבועים באמנה. פנייתו של מר מוזס טופלה ככל פנייה אחרת להחזרת ילדים חטופים. אין מדובר ב'מכתב', אלא בבקשה לפי אמנת האג להחזרת ילדים חטופים, הנשלחת כבכל מקרה מסוג זה, לרשות המרכזית במדינה שאליה נחטפו הילדים. על פי טבעה בקשה בהתאם לאמנת האג הינה בקשה המבוססת על גרסת הפונה המבקש מהרשות המרכזית סיוע בהחזרת ילדו (היועץ המשפטי לממשלה מינה את המחלקה הבינלאומית לשמש כרשות המרכזית על פי אמנת האג).

"עובדה זו ברורה לרשויות המרכזיות במדינות החתומות, הנוהגות בדומה לרשות המרכזית בישראל. בתיקי חטיפות ילדים, הרשות המרכזית אינה פונה אל ההורה החוטף לקבל את גרסתו טרם הגשת הבקשה למדינה האחרת, שכן מהלך כזה עלול לסכל את החזרת הילדים ולעתים אף לסכנם. גרסת ההורה החוטף נשמעת, כמובן, בהליך המתקיים לפי אמנת האג בפני בית המשפט במדינה שאליה נחטפו הילדים.

"נדגיש, כי פעולות המחלקה הבינלאומית נעשות על בסיס משפטי, וכי דרך הטיפול זהה בעשרות המקרים המטופלים מדי שנה על ידי המחלקה".

תשובת הפרקליטות אינה מדויקת מארבעה טעמים. ראשית, על הפרקליטות היתה מוטלת החובה לברר את האמת קודם שנקטה עמדה חד צדדית. שנית, על הפרקליטות לשקול מה טובת הילדים ולפעול על פיה. שלישית, העובדה שהפרקליטות נאלצה לחזור בה ולקבוע כי מדובר בגרסה של ארנון ולא בגרסתה של המדינה, מעידה כאלף עדים כי מאחורי המסמך שנתנה קודם לכן בידיו של ארנון היה שיקול זר. רביעית, דבר ידוע הוא, כי משרד המשפטים אינו ממהר לתת סעד בנושאים הקשורים לאמנת האג, אלא לאחר שבדק במשך זמן רב ושוכנע מעבר לכל ספק בנחיצות הפנייה.

http://www.nfc.co.il/UploadImages/GXyXyW.bmp

מיכל, נאבקת

4. ויזה בכזב

ארנון מוזס לא הקפיד על שמירת החוק גם כאשר ניסה ב-97' לסדר לרעייתו בנפרד אשרת שהייה ותעסוקה (ויזה) בארצות הברית. באותם ימים היו היחסים ביניהם טעונים, אך הם הצליחו בכל זאת להגיע להבנות. עיקרן: ארנון יישאר בארץ, ומיכל תשהה תקופה מסוימת בארצות הברית עם הילדים. לגישתו של ארנון, הוא הסכים ליציאתה לתקופה של 15 חודשים. מיכל טענה אחרת.

באותם ימים הסתובבה מיכל עם "בטן מלאה" נגדו, וידעה לספר למקורביה על חלקו של בעלה בהזמנת האזנות סתר במסגרת מלחמותיו של ארנון על השליטה בעיתונו ונגד "מעריב".

מוזס סייע לה בהשגת האשרה הכל כך מיוחלת. באותה תקופה הוא אף ניסה לסדר עבורה ויזה, שתאפשר לה להתגורר מעבר לים. לבקשתו, הוציא אחד מחבריו מכתב לידי מיכל מוזס, שבו הוצהר על נסיונה המקצועי בעבודה כביכול אצל אותו חבר. המכתב איפשר למיכל לקבל ויזה לצורכי שהייה ותעסוקה בארצות הברית.

ארנון הפך עורו גם בנושא זה מאוחר יותר והתנער ממכתב זה. עם חלוף הזמן הלכה והתגבשה ההחלטה אצל מיכל לא לשוב לישראל. היא טענה שהיא מאוימת, ועדיף שהיא תחיה כמה שיותר רחוק מארנון. מיכל החליטה לעזוב את ארנון לצמיתות ולפתוח דף חדש בחייה. לכן פתחה בארצות הברית בהליכים נגדו, והגישה תביעה למזונות ולמחצית מהרכוש.

ארנון החל להיאבק בה בכל הכלים שעמדו לרשותו. הוא רצה שתשוב לארץ. מוזס שכנע את חברו לחזור בו מן האישור שנתן במכתב, ולתת הצהרה שלפיה האישור הראשון היה כוזב וניתן בהשפעת מיכל. את ההצהרה החדשה שלח מוזס למשרדי רשויות ההגירה של ארצות הברית. הלשנה זו היא שעוררה את שלטונות ההגירה בארצות הברית לפעול לשלילת הוויזה שקיבלה.

מיכל נאבקה שוב ופנתה לבתי המשפט, ולאחר שהעלתה בפני השלטונות האמריקאיים טיעונים בדבר האיומים שבהם היא נתונה לטענתה, היא הצליחה לעכב את שובה. התרגיל של ארנון לא הביא אפוא לתוצאה מיידית, שכן מיכל השיבה מלחמה ועמדה על זכותה להישאר בארצות הברית, לפחות מסיבות הומניטריות.


5. התגוששות בנקאית


במהלך הסכסוך עם ארנון מוזס מצאה עצמה מיכל מוזס מתקוטטת גם עם בנק לאומי. מיכל לא עמדה בהחזר ההלוואה שקיבלה מהבנק לרכישת נכס בסביון. הריבית על ההלוואה היתה כ-50 אלף שקל בחודש. אחת הסיבות לכך שלא עמדה בהחזר היתה שארנון מוזס לא כיבד פסקי דין ועצר את התשלומים.

בצר לה, ולאחר שלא הצליחה לעמוד בתנאי ההלוואה, ניסתה מיכל לשכנע את הבנק לממש משכנתה על מגרש ובית. זאת, במקום לחייבה בריבית הגבוהה.

השתלשלות העניינים תוארה בפירוט בבקשה שהגישה מיכל לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ה.פ. 1037/00). מיכל רכשה ב-95' מגרש בסביון של חמישה דונמים, ועליו בית קטן. לצורך מימון חלק מהרכישה נטלה מבנק לאומי הלוואה בסכום של כמיליון דולר. המגרש והבית שועבדו כמשכנתה לטובת ההלוואה.

במצב עסקים רגיל היה הבנק פועל לתפיסת הנכס ולמימושו. אלא שכאן פעל הבנק אחרת: הוא המשיך לחייבה בריבית חודשית של כ-50 אלף שקל, ובמקביל פעל לחיובה האישי בפרעון ההלוואה, כל זאת תוך כדי שהוא יוצר למיכל "סטיגמה שלילית כמי שמתחמקת מהחזר הלוואה בסכום גבוה ביותר ונעלמת מבעל חובה".

מיכל התקוממה נגד צעד זה. באמצעות עורכי הדין יוסי שגב ואפי פרי היא דרשה מהבנק לפעול על פי הסכם ההלוואה, לממש את הנכס, ובתמורה שתתקבל ליטול את כספו. שווי המגרש והבית, על פי הערכת שמאי, הוערך אותה עת בשלושה מיליון דולר.

בבקשה שהגישה לבית המשפט נכתב: "הבנק מנמק את ישיבתו באפס מעשה, תוך כדי חיוב המבקשת בריביות גבוהות והגשת תביעה נגד המבקשת ועיקולים, בכך שארנון הגיש תביעות לבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן שבהן טוען שהמקרקעין שייכים לו ושהמשכנתה לא תקפה, בניגוד גמור לחוזה ולרישום ולמרות שארנון טוען למשטר של הפרדת נכסים על פי הרישום. ארנון לא ביקש ולא קיבל צו מניעה המונע מן הבנק לממש את המשכנתה".

מיכל טענה עוד כי "כל מטרתו של ארנון 'להלחיץ' את המבקשת, למנוע ממנה קבלת כספים גם מרכוש הרשום על שמה, והכל מתוך מחשבה כי בהיעדר מקורות כספיים המבקשת תאלץ לסיים את הסכסוך הכספי שבינה לבין ארנון תמורת 'נזיד עדשים'".

מיכל העלתה חשד נגד בנק לאומי, על הדרך המוזרה שנהג בה, לטענתה. "למבקשת חשדות כבדים", נכתב לבית המשפט, "כי קשריו הטובים של ארנון מוזס עם הנהלת הבנק, והעובדה שחברותיו - ידיעות אחרונות בע"מ, ידיעות תקשורת ואח' הינן לקוח גדול של הבנק - הם שעומדים מאחורי התנהגותו המוזרה של הבנק בענייננו, אשר לא פועל כפי שנושה רגיל אמור לפעול על מנת לסלק את החובות, במיוחד כשמדובר בחוב גדול, אלא משתהה ופועל באופן הגורם למבקשת ולשמה הטוב נזק כבד.

"הוכחה לכך שהבנק פועל להגנת האינטרסים של ארנון ולא של הבנק הינה בקשה תמוהה שהגיש הבנק עם הגשת התביעה בסדר דין מקוצר להטיל איסור פרסום כללי וגורף על ההליכים. מדוע לבנק אינטרס למנוע פרסום של ההליכים, אלא אם פעולותיו נובעות מהשפעה שמפעיל ארנון על הבנק?".

בנק לאומי לא נשאר חייב. בתשובה שהגיש לבית המשפט, באמצעות עורכי הדין ליפא מאיר ואלון פומרנץ, הוא טען כי לא היה כל סיכום שלפיו פרעון החוב יהיה בדרך של מימוש המשכנתה. הבנק טען כי מיכל הציגה מצג שווא, שלפיו תמכור את הבית לפני מועד הפירעון, ובדרך זו תסלק את האשראי שקיבלה. תגובת הבנק לטענה שלפיה בחר את הצד בסכסוך לנוכח העסקים של ידיעות אחרונות איתו, והוא שומר על האינטרס של ארנון מוזס, היתה שעקב חילוקי הדעות בין בני הזוג בדבר הבעלות על הנכס, ובהתאם לזכות המוקנית לו לבחור אילו הליכים משפטיים ינקוט לגביית החוב, הוא נמנע ממימוש המשכנתה והעדיף להגיש לה דרישות לפירעון מיידי של החוב.


6. שלטון יחיד ב"ידיעות"

ארנון מוזס, 49, החל את הקריירה העיתונאית שלו ככתב ספורט. במשך השנים הוא עבד בצמוד לאביו, נח מוזס - ממייסדי ידיעות אחרונות בע"מ. עם מותו הטראגי של
נח מוזס ב-86' בתאונת דרכים הפך ארנון לגורם הדומיננטי במשפחתו מכוח הצוואה שהותיר אביו. הצוואה נתנה בידיו (בנאמנות) גם את זכויות ההצבעה במניות שירשו אחיותיו - יהודית (ג'ודי) ותמר (תמי).

בתוך זמן קצר יחסית הצליח להשתלט על חברת ידיעות אחרונות, ועל עסקיה השלובים: באוקטובר 86' חתם על הסכם עם זאב מוזס (בן דודו), שלפיו יפעלו השניים למען מינויים לכהונת דירקטורים יחידים בחברת ידיעות אחרונות בע"מ. בנובמבר 86' הצליח לרכוש, בסתר, חלק ממניות אורי קורת, ובכך השיג רוב באסיפת בעלי המניות בידיעות אחרונות. ההסכם בינו ובין זאב מוזס יושם בחלקו באוגוסט 87' והושלם ב-89'. השניים חתמו על הסכם לשיתוף פעולה במשך 20 שנה - שליטה משותפת בעיתון ובעסקי קבוצת ידיעות אחרונות בע"מ.

ארנון מוזס לא הסתפק בזאת. הוא ביקש להיות האיש החזק בעיתון, ולשלוט גם בתכניו. הוא יצר פרובוקציות רבות, שבעטיין נאלץ לפרוש דב יודקובסקי - מי שנחשב לעורך המיתולוגי של "ידיעות אחרונות". ארנון נטל לעצמו ירושה כפולה: גם את השליטה בעיתון, וגם את תפקיד העורך האחראי ויושב ראש מועצת המנהלים. מאותה עת ניטש מאבק עז בין הצדדים בבית המשפט ומחוצה לו, על השליטה בחברה, ובמיוחד על השליטה בעיתון הגדול במדינה.

דב יודקובסקי עשה מאז כברת דרך: הוא הצטרף לעיתון "מעריב", כשזה נשלט על ידי רוברט מקסוול (ז"ל). אחר כך מכר את המניות שקיבל (חמישה אחוזים) ב"מעריב" לידי משפחת נמרודי. עתה הוא עומד בראש "כותרת" - בית הספר לתקשורת. חתנו, דוד ליבר, הוא היושב עתה בדירקטוריון ידיעות אחרונות, ומייצג את משפחת יודקובסקי.

ארנון לא הסתפק במה שהשיג. הוא פעל כדי להבטיח לעצמו שלטון יחיד. זאב מוזס סומן תחילה: ארנון החל להצר את צעדיו. זאב נחשב אמנם לשותפו הבכיר, אך לאיש שאינו מזדהה עם דרך התנהלותו של "הארגון".

מצלמות סמויות הותקנו בכמה מחדרי העיתון, תוך כדי פגיעה בפרטיותם של העובדים. הנימוק הרשמי היה: החשש מדליפת מידע ל"מעריב". עניין זה גרם לקרע בין ארנון ובין זאב. מבחינת זאב מוזס - זה היה הקש ששבר את גב הגמל. כשנוכח זאב כי ארנון מצר את צעדיו, הוא דרש לקיים את ההסכם שהושג ביניהם. ארנון התנגד. לזאב, שפוטר על ידי ארנון מתפקידיו בעיתון, לא נותרה ברירה. הוא פנה לבית המשפט, בניסיון לכפות על ארנון את קיומו של ההסכם.

ארנון דחה את הדרישה, והסתבך בהגשת תצהיר כוזב. בתצהיר, מיום 27.12.94, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, הצהיר באזהרה, בין היתר: "אני מכחיש את קיומו של ההסכם המיומר לו טוען זאב בבקשתו, אין ולא היה בידי כל מסמך כזה חתום על ידי מי מהצדדים. אמת נכון, התקיים משא ומתן ביני ובין זאב, אך מעולם לא הבשילו המגעים בינינו לכדי הסכם מחייב (...)". כעבור זמן קצר, לאחר שההסכם החתום הוגש לבית המשפט על ידי פרקליטו של זאב מוזס, עו"ד יוסי שגב, ולאחר שהוכח כי ארנון שיקר במצח נחושה, הוא הגיש תצהיר נוסף. בתצהיר מיום 29.12.94 הוא כתב: "... זוהי הפעם הראשונה שבה הציגו המבקשים את ההסכם החתום. זוהי גם הפעם הראשונה למיטב זכרוני שבה הוצג בפני עותק חתום של הסכם זה לאחר חלוף כשמונה שנים ממועד חתימתו...

אני שב וחוזר על עמדתי כי אין בידי עותק של הסכם כזה, ולמיטב זכרוני, גם לא נמסר לי עותק ולא היה בידי כל מסמך על ידי מי מהצדדים. לא זכרתי במועד מתן תצהירי הראשון כי חתמתי על ההסכם ואף כיום אינני זוכר את אירוע החתימה על ההסכם".

ארנון מוזס - האיש הזוכר חשבונות קטנים וגדולים מן העבר הרחוק - הציג עצמו לפתע כמי שלא זוכר הסכם שהבטיח לו את השליטה בעיתון. האם ניתן להאמין לו? בית המשפט לא האמין. הוא קבע כי ההסכם שריר וקיים ומחייב, וכפה עליו את ההסכם עם זאב. איש מאנשי התביעה או המשטרה לא פעל למיצוי הדין עם מוזס, ששיקר במצח נחושה במטרה להשתלט - שלטון יחיד - על העיתון הגדול במדינה. ראשי התביעה בישראל התייחסו לכך כאילו מדובר בסכסוך אזרחי "רגיל" - ולכן, אולי,
נמנעו מהתערבות.

בפסק דין שניתן ב-97', בתביעה שהגיש זאב מוזס, קבע בית המשפט כי ארנון מוזס השתמש לרעה בכספים של ידיעות אחרונות לשם הבטחת שליטתו בחברה, וזאת תוך כדי קיפוחם של יתר בעלי המניות, וביניהם אחותו, תמי מוזס-בורוביץ'. כמו כן כפה בית המשפט על ארנון מוזס להרחיב את דירקטוריון ידיעות אחרונות, לקבוע נהלים חדשים לקבלת החלטות מהותיות, ולאפשר לנציגי יתר בעלי המניות נגישות למידע על אודות עסקי הקבוצה.
בספטמבר 97', בעקבות פסק הדין, מכר זאב מוזס את כל מניותיו בקבוצת ידיעות אחרונות (24 אחוז) לחיים בראון ולאליעזר פישמן (בעלי השליטה בקבוצת גלובס), וליתר בעלי המניות בידיעות אחרונות, תמורת 185 מיליון דולר. בינואר 98' מכרה תמי מוזס-בורוביץ' את חלקה בידיעות אחרונות לבראון ולפישמן.

בתקופת כהונתו כראש הקבוצה הצליח ארנון מוזס להעצים את עסקי העיתון ולהגדיל בשיעור מרשים את רווחיו. קבוצת ידיעות אחרונות נחשבת לאחת החברות הגדולות והרווחיות במשק. היא הוערכה בעסקת מוזס-פישמן-בראון לפי שווי של כ-770 מיליון דולר.


7. תאונה ללא מחיר

ארנון מוזס עושה בעיתונו ככל העולה על רוחו. מעלה ידידים ומוריד יריבים. איש קשה וקר, אומרים עליו עובדים בעיתון. גם כלפי עובדי "הארגון" הוא נוהג ביד קשה. עובדים ותיקים מ"ידיעות אחרונות", אשר תרמו במשך שנים להצלחת הארגון, הושלכו ככלי אין חפץ בו כשמאס בהם. בלי פגישת פרידה, בלי שיחת טלפון, בלי זר פרחים. כלום. כך נהג אפילו כלפי "נפילי" "ידיעות אחרונות", ובהם דידי מנוסי, עמוס קינן וישעיהו בן-פורת.

בשיחה עימי לפני שנים סיפר בן-פורת, בכאב אמיתי ובגעגועים, על נח ועל פולה מוזס שהלכו לעולמם. כאשר סיפר על "נוני", כדבריו, מצץ בעצבנות סיגר ואמר במרירות: "הייתי לוקח אותו (לחצר) לעשות פיפי. לימדתי אותו עיתונאות. הוא גמל לי רעה תחת טובה".
במכתב הפרידה ששלח לארנון מוזס כתב בן-פורת ב-19 באוקטובר 93': "לא כך שיערתי את סוף דרכי בעיתון ששירתתי במשך למעלה מ-30 שנה. יש לי יסוד להניח שאביך המנוח היה בוחר דרך אחרת להיפרד ממני. בהבדל ממך, אביך לא היה אדם כפוי טובה. יש דברים שלא אשכח לך. יש דבר אחד שלא אסלח לך. לא אשכח את קמצנותך כאשר במקום ארבעה חודשי חופשה שצברתי על פי רישומי מחלקת כוח אדם, אישרת לי פיצוי כספי עבור חודשיים בלבד (...) דבר אחד לא אסלח לך: שבשום זמן ובשום מקום לא מצאת לנכון לומר מילה של תודה על 38 שנות עבודתי ועל תרומתי, צנועה ככל שהיתה, להצלחת העיתון".

גם שותפיו יודעים עם מי יש להם עסק. השותף הבכיר אליעזר פישמן, שותפו הבכיר של ארנון, אמנם אינו מתערב באופן שוטף בנעשה בעיתון. בוודאי לא בתכנים. יחד עם זאת, הוא פועל לשמירת האינטרסים הכספיים של הקבוצה, ומשגיח מרחוק על שותפו הבעייתי. לפני כמה חודשים נשלח איש מטעמו של פישמן לבדוק את החשבונות. מוזס לא אהב זאת.

מרים (מימי) נופך-מוזס, השותפה השנייה, מעדיפה עתה יחסים של שלום עם בן דודה. כל עוד העסק פועל ומכניס כסף, היא נותנת גיבוי לארנון. דב יודקובסקי, המחזיק למעשה כ-16.5 אחוז ממניות העיתון, עומד בצל. אחרי מאבקים ממושכים שחלקם התנהלו בבתי המשפט, שבחלקם הצליח ובחלקם לא, הוא העדיף להתרחק. הוא הפקיד את "תיק ידיעות" בידי חתנו, דוד ליבר.

המתח ההולך ומצטבר בין פישמן ובין מוזס גבר בתקופה האחרונה. סלע המחלוקת: דיבידנדים. "ידיעות אחרונות" הוא עסק רווחי. גם בימים קשים הוא מטיל ביצי זהב. פישמן - שעסקיו כידוע ממונפים מאוד (מבני תעשייה, החברה הכלכלית, ידיעות אחרונות ועוד) - לוחץ להעביר החלטה בדירקטוריון על חלוקת דיבידנדים בסכום משמעותי. מי שעומד בדרכו הוא ארנון מוזס.

החשבון העגום (לחובתו של פישמן) פשוט: מוזס משמש יו"ר מועצת המנהלים ועורך אחראי. הוא מושך סכומי עתק כשכר ניהול ומשכורת. הוא "מסדר" את אנשיו במקומות הנכונים בעיתון, ובכך קונה את נאמנותם. פישמן נחשב גם היום ל"נטע זר". למרות שהוא מחזיק, יחד עם משפחת בראון (עזבון המנוח חיים בראון) יותר משליש מקבוצת ידיעות אחרונות, הוא אינו נהנה מהותית מפירות העסק. דרישתו לקבל דיבידנדים-מזומנים בסכום משמעותי, נדחית. מוזס שולט אפוא בענייני המערכת וגם יושב על הברז. הוא מונע מעצמו דיבידנדים, ובלבד שלא ירווח לשותפיו. אם סבר מוזס כי פישמן יילחץ וימכור את המניות, הוא טעה. לפישמן יש כוונות אחרות.

עימות נוסף העומד על הפרק הוא המינוי הבא לתפקיד העורך. משה ורדי אמור לסיים את תפקידו בחודשים הקרובים. מוזס מבקש למנות את נסים משעל לתפקיד העורך. פישמן מתנגד. העניין הזה אמור לעלות בקרוב להכרעה בפני מועצת המנהלים, המונה רק ארבעה: ארנון מוזס, אליעזר פישמן, מימי נופך-מוזס ודוד ליבר.

מדוע נוהג ארנון מוזס כלפי אנשיו באטימות ובקרירות? יש התולים את סוג ההתנהגות הזה בטראומה שעבר בילדותו: כשהיה נער עשו הוא ואביו מעשה שטות שנגמר באורח טראגי. ארנון מוזס הצעיר ישב ליד הגה מכוניתו של אביו, כשנח מוזס המנוח לצדו. היה זה בשיכון ותיקים ברמת-גן, ברחוב ששמו שונה מאוחר יותר לרחוב מוזס.

ארנון יצא אל פינת הרחוב. הוא לא ידע לשלוט בהגה ובדוושות ודרס למוות ילדה קטנה. בת 11 היתה במותה. אביו, נח, שהיה אז המו"ל של "ידיעות אחרונות", איש רב כוח והשפעה, הואשם והורשע וספג עונש קל. יחסית. ארנון מוזס הצעיר יצא בעור שיניו ולא הועמד כלל לדין.

קשה לדעת מה מתרחש בנפשו של אדם הנוטל חיי אדם, קל וחומר קטינה. מה שברור הוא הלקח הפסול שיכול היה מוזס הצעיר להפיק מהפרשה האומללה ההיא שעלתה בחיי ילדה: אפילו כשנוטלים חיי אדם, אפילו כשעוברים עבירה קשה מאוד מבחינת החוק, אפשר להיחלץ בשן ועין. במיוחד כשאחרים משלמים את המחיר.

ארנון מוזס נוהג לפעול באופן דיסקרטי וממודר. הוא אינו נותן אמון כמעט באיש. את מעשיו הבלתי חוקיים לכאורה הוא ביצע באמצעות אנשי סוד. מעולם לא התראיין לעיתונות. הוא נמנע ממתן תגובות על מעשיו. סגנון התנהגות כזה, עומד, כידוע, בסתירה לנדרש מאיש ציבור, קל וחומר כאשר מדובר באיש העומד בראש העיתון הגדול במדינה. כך היה גם בפרשת האזנות הסתר, שבמהלכה הפעיל את חיים רוזנברג ואת החוקר הפרטי זאב לאופר, והם עשו עבורו את המלאכה השחורה. על הפרשה - בחלקו השני של התחקיר שיפורסם בשבועות הקרובים.

מוזס מתאמץ לא להשאיר עקבות באופן פעילותו בידיעות אחרונות. שום נייר, שום מסמך. הוראות הוא נותן בדרך כלל בעל פה. בישיבות שבהן הוא משתתף, הוא ממעט לדבר, אם בכלל. גם כאשר יש מקום לכתוב פרוטוקול - ואחרי ככלות הכל מדובר בחברה המחויבת בניהול ספרים ופרוטוקולים - הוא עושה כל מיני תרגילים כדי שדבריו לא יירשמו.

אחת הדוגמאות המרתקות, המעידה על דרך התנהלותו של מוזס, היא ישיבה שהתקיימה על ידי "גוף מנהל" של ידיעות אחרונות, שבו היו שותפים גם ארנון מוזס, מצד אחד, ודב יודקובסקי, מצד אחר. הישיבה התקיימה ב-2.4.86. מוזס ביקש לקבל החלטה שלפיה לא יוקלטו ולא יירשמו הדברים הנאמרים. בישיבה, שעסקה בעניין חשוב, נטלו חברי הגוף המנהל את רשות הדיבור 162 פעמים, מתוכן 34 פעמים מוזס עצמו. ואולם, מוזס הקפיד לדבר "שלא לפרוטוקול" 33 פעמים. רק פעם אחת, כאשר העלה את הצעתו להצבעה, הסכים לעיגון דבריו בפרוטוקול. הישיבה לא הוקלטה. אולי הבין כבר אז שכדאי לו להיזהר מהשארת עקבות.

על הדרך שבה ביקש מוזס לנהל את ענייניו בידיעות אחרונות ניתן ללמוד מהפרוטוקול הבא, של אותה ישיבה:

"ארנון: אני רוצה להעלות מחשבה אם צריך פרוטוקול או מספיק להעלות את ההחלטות על הספר, וזאת כדי שכל מילה לא תאפשר דיון חופשי.

"יודקובסקי: אם מישהו יבקש שדברים מסוימים לא יירשמו - אז לא יירשמו. אנו רוצים להיות תכליתיים, אם מישהו לא רוצה שדבר יירשם - שיגיד.

"ארנון: למה לא להפך?

"יודקובסקי: בכל ישיבה רצינית עושים פרוטוקול ולא רק מההחלטות. אם יבקשו דברים מסוימים לא לכתוב - לא נכתוב.

"ארנון: עלי זה לא מקובל".

ואכן, באותה ישיבה מיעט מוזס לדבר לפרוטוקול. וכך הוא נוהג גם כיום, שמא מישהו יגיע לפרוטוקולים, יחבר את הפאזל ויגלה את מהות מעשיו.


8. קרב השליטה על "ידיעות"

עם חזרתה של מיכל לארץ, אחרי כמעט שלוש שנים של שהייה בחו"ל, החליטו היא וארנון להעביר את הסכסוך ביניהם לבוררות בפני נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר. כיום מתבררת בפני שמגר תביעה לפסק דין הצהרתי שהגישה. מיכל מבקשת לקבוע את זכאותה לקבל מחצית מכל הנכסים שבידי מוזס, מכל סוג ובכל מקום.

לתביעה זו של מיכל מוזס משמעויות רבות, ולא רק בגלל ההשלכה הכספית האישית העתידית על בני הזוג. עשויה להיות לה השפעה מכרעת באשר למבנה הבעלות והשליטה העתידיות בידיעות אחרונות. מיכל, שהפכה ליריבתו המרה של ארנון, עלולה לחבור למשל לפישמן - ובכך להביא לקץ את שליטתו של ארנון בעיתון. כסעד ביניים מבקשת-דורשת מוזס חלק מהדיבידנדים המגיעים לה מכוח חלקה, לטענתה, באותן מניות. דרישה זו מרתיחה את ארנון מוזס. נראה שזו רק ההתחלה. אם תזכה מיכל בתביעתה או בחלקה, ולפי כל הסימנים נראה שהיא בדרך הנאותה, יחל שלב שיעורר עניין ציבורי רב: הבירור האמיתי אילו נכסים גלויים יש בידו של מוזס, ואילו נכסים סמויים - אם בכלל - יש ברשותו בארץ או בחו"ל. מי שמכיר את עורכי הדין הנוגעים בדבר יכול להעריך כי איתור הנכסים מתבצע כבר בשלב זה.

הבוררות בין השניים מתנהלת באולם בבית אמות משפט בתל-אביב, שם מנהל שמגר את ההליכים. הוא עושה זאת ביד רמה. שני הצדדים הוחתמו על סודיות. את שניהם מייצגים עורכי דין בכירים. עורכי הדין יוסי שגב, פסח קניר ואפי פרי מייצגים את מיכל; שר המשפטים לשעבר עו"ד דוד ליבאי (יחד עם עו"ד חילו כריסטינה ממשרדו), ועורכי הדין יוסף מנדלסון ואיתן מעוז, מייצגים את ארנון. בין הצדדים נקבע מנגנון נוקשה, שנועד למנוע דליפת מידע. ארנון מוזס, הידוע כפרנואיד לא קטן, הוא שעמד על סודיות מוחלטת. ובכל זאת, נודעו לנו פרטים רבים על העתיד לבוא.

נראה כי גדולים סיכוייה של מיכל מוזס לקבל חלק נכבד ממניות ידיעות אחרונות. מוזס מבין זאת היטב. באחרונה, אומרים אנשים המצויים בסביבתו הלא רחוקה, הוא נתפס לעצבנות. פניו אינם כתמול שלשום. מיכל, שתובעת חצי מכל הנכסים - פרקליטה, כבר אמרנו, הוא עו"ד יוסי שגב הרעב להצלחות - כבר קיבלה מארנון מוזס הצעות בסדרי גודל של עשרות מיליונים, ובלבד שתוותר על קבלת מניות בקונצרן ידיעות אחרונות. ואולם מיכל עומדת על שלה: היא רוצה גם את חלקה במניות ידיעות אחרונות.

ארנון מוזס חושש. אולי למד כי עמדתו הערכית והשיפוטית של שמגר היא שיש לפעול לביזור השליטה באמצעי התקשורת הגדולים. לעמדה זו נתן שמגר ביטוי באחד מפסקי הדין האחרונים שכתב בשלהי כהונתו כנשיא בית המשפט העליון (בג"צ 6218/93 ד"ר שלמה כהן נ' לשכת עורכי הדין בישראל): "הפתרון לריכוזיות האמורה", פסק, "טמון בתכנון מבנה שוק השליטה בענף אמצעי התקשורת.

פירושו של דבר, כי מוטלות הגבלות על רמת השליטה של חברות מסוימות בסך כל אמצעי התקשורת. על ידי פיזור השליטה, מובטח הגיוון בשליטה...".

מי שיורד לעומקם של דברים, רשאי להעריך ברוח פסק הדין הזה, כי אם יגיע שמגר להחלטה שאכן מגיע למיכל חלק מהמניות (מחצית, או פחות), הוא עשוי לפסוק על חלוקה בפועל של מניות ידיעות אחרונות - בין ארנון למיכל - ולא, לדוגמה, על תשלום כספי למיכל, בשווי חלקה במניות.


9. שתיקת העיתונות

קרב השליטה על "ידיעות אחרונות" הוא הסיפור הכלכלי-תקשורתי המרתק ביותר המתנהל כיום בישראל. תוצאותיו עלולות להיות מרעישות משום שהן יכולות לשנות באורח דרמטי את מאזן הכוחות בעיתון הגדול במדינה. אפשר להבין מדוע "ידיעות" לא כותב על כך מילה. אבל מה אפשר ללמוד מכך ששאר כלי התקשורת בישראל שמרו על שתיקה?

לעניין "מעריב": ניסיתי כמה פעמים בעבר לעניין את עורכי העיתון בתחקיר על פרשה מרתקת וחשובה זאת. אולם ב"מעריב" לא רצו לגעת בכך. הסיבה, כפי שהוסברה לי לא אחת, היתה כי למרות שהסיפור לגיטימי וחשוב, פרסום הדברים דווקא ב"מעריב" עלול להיראות כפתיחה מחודשת של "מלחמה" בין שני העיתונים רבי התפוצה בארץ, ו"מעריב" יהיה חשוד בכך שהוא מפרסם את הדברים לא בשל האינטרס הציבורי הגדול שיש בהם, אלא כדי לפגוע בארנון מוזס אישית וב"ידיעות אחרונות".

הערכתי היתה כי ישנה סיבה אחת שהיא הנותנת: הרצון מצד "מעריב", או ליתר דיוק משפחת נמרודי, לנהוג איפוק וללכת בדרכי שלום, מתוך משאלת לב שגם היריב ינהג כך. דווקא אחד ממקורבי משפחת מוזס הסביר לי, "כשמכונת ירייה יורה, היא פוגעת בכולם".

רק באחרונה חלה ב"מעריב" התפכחות מאשליה זו, כאשר נוכחו כי מוזס נוהג באופן ערמומי: הפסקת אש, לדידו, היא הזמן שהוא מכין את ההתקפה הבאה. הקש ששבר את גב הגמל מבחינתם היה פרסום כתבה רצופה שקרים במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" על פרשת עופר נמרודי, לאחר סיום משפטו. על פני 12 עמודים ניסו שכיריו של מוזס להפוך עצמם לבית משפט עליון שמעל בית המשפט העליון, המוציא פסק דין מרשיע על נמרודי בעניינים שמהם זוכה. העיתוי של הפרסום הזה לא היה מקרי. הכוונה מאחוריו היתה ברורה ונבזית: "ידיעות אחרונות" בחר את העיתוי כך שיהיה כמה ימים לפני הדיון בבית המשפט העליון שבו ערערה הפרקליטות (כשם שערער גם נמרודי) על מידת העונש.

בכך ניסה "ידיעות אחרונות" להשפיע השפעה לא כשרה על בית המשפט העליון. "ידיעות אחרונות" התעלם בכתבה השערורייתית הזאת מפסק הדין שהיה בבית המשפט המחוזי וחזר על חשדות ועל אישומים חמורים שהיו בכתב האישום המקורי ושמהם זוכה נמרודי לחלוטין, תוך כדי התעלמות מהכרעת הדין, והכל בניסיון להשחיר את נמרודי.

מותר כמובן להתווכח עם פסקי דין. אני עושה זאת לעתים תכופות. אבל מה שאסור הוא להטעות את ציבור הקוראים בשפע בלתי נגמר של שקרים, פרטים כוזבים ופרשנויות הבל. הניסיון לא צלח. עובדה היא שבית המשפט העליון סירב להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת ברכה אופיר-תום) ולא ראה מקום להחמיר בעונשו של נמרודי, למרות בקשת הפרקליטות ולמרות הפרסום הרעשני והכוזב. נודע לי כי העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" משה ורדי התנגד לפרסום הכתבה, כך גם סגן העורך רון ירון, שהתבטא כי פרסום כתבה כזו הוא בושה ל"ידיעות אחרונות" ויבאיש את ריחו בעיני הקוראים. אז עקף ארנון מוזס את עורך העיתון וחרף התנגדותו תיאם עם מקורבתו רותי יובל, עורכת "7 ימים", את פרסום הכתבה ואת עיתויה המתוזמר. ריחו המבאיש של התבשיל שרקחה מקורבתו של מוזס נדף למרחוק. רבים-רבים לא האמינו למה שנכתב.

בכלי התקשורת החלה התפכחות. "ידיעות אחרונות" ואנשיו הואשמו בפרסום מגמתי. גם הציבור לא חפץ לקרוא את מרקחת השקרים והבין, באותם חושים שלעולם אין לזלזל בהם, כי אחרי תום המשפט ולאחר שובו של עופר נמרודי ל"מעריב", היה אינטרס מובהק לארנון מוזס להשחיר את פניו של נמרודי כדי להרתיע קוראים מלקנות את "מעריב" בקיוסקים או לחתום על מנוי לעיתון. אבל אחרי הפרסום המחפיר הזה שוכנעו קברניטי "מעריב" כי שגו כשמנעו ממני פרסום תחקיר על מעלליו של מוזס.

גם בעיתון "הארץ" לא טופלה הפרשה כיאות. "הארץ" מייעד עצמו, בין השאר, לקהיליית אנשי העסקים ואנשי התקשורת. קשה להעלות על הדעת סיפור מרתק וחשוב יותר, המחבר את עולם העסקים ואת עולם התקשורת מאשר סיפור המאבק על השליטה ב"ידיעות אחרונות". אבל "הארץ", שיודע היטב איך מטפלים בסיפורים כאלה, שתק. והדממה נמשכת.

בין שני העיתונים קיימת תלות עסקית. "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" עשו כל מאמץ להסוות ולהסתיר את התלות הזאת. עד ש"מעריב" חשף לתדהמת הכל כי "ידיעות אחרונות" הלווה בחשאי עשרה מיליון דולר (!!!) ל"הארץ" וכי הלוואה זו קיימת שנים רבות. במילים אחרות, "הארץ" הסתיר כי "ידיעות אחרונות" וארנון מוזס הם הנושים שלו. האם בכך יש להסביר את הימנעות העיתון מעיסוק מעמיק יותר בפרשה? אין לדעת. אך עצם העלאת השאלה המתבקשת כמעט בהכרח מקיומו של הקשר העסקי, מלמדת עד כמה קשר כזה פסול מבחינה עיתונאית וציבורית.

רק פעם אחת נגע "הארץ" באורח ביקורתי בענייניו האישיים של ארנון מוזס. היה זה בכתבה של העיתונאית אורית שוחט, שהציגה בפני הקוראים את השערורייה סגירת התיק של ארנון מוזס ושל יד ימינו חיים רוזנברג בפרשת האזנות הסתר - פרשה שבה ניגע בחלקו הבא של התחקיר.

גם כתבתה של אורית שוחט לא עברה לידה טבעית. שוחט הוטרדה בפניות חוזרות ונשנות מצד עיתונאים ועורכים, שביקשו ממנה "לרדת מהעניין". הכתבה התפרסמה במוסף "הארץ" ביום 18.12.98 ("התיק הגנוז"). "בכל זמן הכנת הכתבה", סיפרה שוחט, "צלצלו אלי עיתונאים מהעיתון שלי ומעיתונים אחרים, וניסו להסביר לי שפרסום הכתבה מיותר ומזיק, בגלל שהאויב העיקרי הוא עופר נמרודי, ואם כותבים על נוני מוזס - שגם הוא הזמין האזנות סתר, יוצרים משוואה בין שני האנשים האלה, ובעצם מגמדים את מה שנמרודי עשה. אני חשבתי שלא מתפקידי לעשות השוואות, אלא לתת לקוראים אינפורמציה. ואני עד היום חושבת שנוני מוזס הזמין האזנות סתר".

שוחט סירבה לנקוב בשמות הפונים. ואולם, נודע לי כי אחד מהם הוא אמנון אברמוביץ', המחובר, בנושא זה ובנושאים אחרים, עם מרדכי גילת. הנה כי כן: אברמוביץ' (ערוץ 1), לא הסתפק בעצם הימנעותו ממתן ביטוי למעשיו של מוזס; הוא ניסה לשכנע את העמיתה שוחט להימנע מחשיפת מעשיו של מוזס בעיתון "הארץ". על כך מסר לנו אברמוביץ' בתגובה: "לא היה ולא נברא". נודע לי כי לאחר הפרסום התקשר גילת לשוחט, וחזר על חלק מהדברים שאמר אברמוביץ' באוזניה. נציין כי שלוש שנים לאחר מכן התראיין אברמוביץ' לעיתונאי ארי שביט בעיתון "הארץ", ואמר כמה דברים בגנות מוזס.

גם עורך המשנה של "הארץ", יואל אסתרון, התגייס לצנזר. גם הוא טען שאין להשוות בין מוזס לנמרודי ואסור ליצור משוואה כזו. שוחט, כאמור, עמדה על דעתה. מעמדה בעיתון היה כזה שלא ניתן היה למנוע את הפרסום. אסתרון נמנע ממתן תגובה.

אבל לבד מ"הארץ" ומ"מעריב", ישנם עוד כלי תקשורת רבי תהודה וחשיבות, שאמורים היו לעסוק בפרשות מוזס. לטובת הציבור, כמובן. אחרי הכל, חזות הכל אינה פרשת עופר נמרודי (שהורשע פעמיים), או יעקב נמרודי (שהורשע) או פרשת אריה דרעי (שהורשע). קיימת גם פרשת מוזס, שאותה ראוי לספר. לכן מוזר ומאכזב להיווכח, כיצד נמנעו מרבית אמצעי התקשורת מטיפול מעמיק בפרשה. כל מערכות כלי התקשורת האלקטרוניים והכתובים נאלמו דום. גדולי הפרשנים והתחקירנים בישראל לא העזו לגעת בסיפור הגדול הזה, שלפחות חלקו ידוע, לפחות בקווים כלליים, בחוגי הברנז'ה התקשורתית והעסקית.

הסיפורים על מעלליו של מוזס שנעשו כביכול במהלך סכסוכו עם רעייתו, כאמור, לא טופלו כלל. אין מדובר בעניינים אישיים אינטימיים, כאלה הראויים לחיסיון ולצנזור, כפי שמתאמץ מוזס להציג - גם באמצעות פרקליט העיתון, מיבי מוזר. בפסק הדין האחרון כבר דחה בית המשפט העליון את טענות מוזס, וקבע שאין מדובר בעניינים פרטיים האסורים בפרסום. בזאת יש ויש עניין ציבורי, ממדרגה ראשונה.


10. יד רוחצת יד


"ידיעות אחרונות" הוא עיתון רב כוח שלא לוקח שבויים. פעמים רבות הוא מנהל את מלחמותיו כשהן תפורות על פי מידותיו של האיש העומד בראשו. כך הוא נוהג לא רק במלחמות, אלא גם בבריתות שהוא כורת עם מוקדים רבי כוח בשלטון. בעיקר בתחום אכיפת החוק.

משיחות שקיימתי עם עובדים בעיתון נודע לי כיצד נוצרה בעיתון אווירה שבמסגרתה ממלאי תפקידים בכירים בפרקליטות ובמשטרה נחשבים כאנשים מוגנים, שאין לפגוע בהם, אפילו אם מתגלות עובדות קשות לגביהם, וכיצד שרו להם שירי מזמור, כאשר חפצו ביקרם.

היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, היה מוגן ב"ידיעות אחרונות" מחשיפת מעשיו הבלתי כשרים בפרשה פלילית הנוגעים לבנו, עו"ד גיל-עד חריש, כל עוד טיפל בתיק דרעי כפי שחפצו אנשי העיתון; פרקליטת המדינה עדנה ארבל מוגנת עד עתה, כל עוד היא מכוונת את האש לכיוון נמרודי, דרעי ושאר אלה שסומנו על ידי העיתון; ניצב משה מזרחי מוגן כל עוד הוא מטפס על נמרודי, אהוד אולמרט, ראובן ריבלין, דודי אפל ושאר מטרות.

לא קשה לנחש שהמטרה - או התוצאה - כפולה: ראשי מערכת אכיפת החוק, העומדים בראשי המנגנונים של החקירה, מרכזים בידיהם חומרים רגישים ביותר שהם מכרה זהב עיתונאי. הדלפות של חומרים כאלה מייצרות ידיעות בלעדיות ותחקירים רועשים. יחסים טובים איתם מבטיחים זרימה של החומרים האלה ל"ידיעות אחרונות".
אבל יש עוד עניין: יחסים טובים כאלה, יחסים שהגיעו לרמה משפחתית כמעט, מביאים בכנפיהם הגנה מצדם על אנשי "ידיעות אחרונות" ובראשם נוני מוזס עצמו, במקרים שבהם הם מסתבכים. שוויון בפני החוק הופך לססמה ריקה כשהמדובר באנשי "ידיעות אחרונות" ובארנון מוזס בפרט.

עדנה ארבל ומשה מזרחי הם, כאמור, דוגמאות טובות לכך. העיתון פרסם עליהם מפעם לפעם כתבות שכולן שיר הלל על פעילותם המקצועית כביכול. ארבל זכתה בכתבה אוהדת שבה לא ניתן ביטוי הולם לכשלונותיה, שלא לומר לשיקולים הזרים בחלק מהתיקים שניהלה ("אנשים אומרים לי: תחזיקי מעמד, אנחנו איתך", 19.4.00). משה מזרחי זכה בכתבה אוהדת עוד יותר, שהציגה אותו כלוחם יחיד בפשע המאורגן ("זה היה טירוף, כולם חשדו בכולם ופחדו מכולם", 6.6.00).

ארנון מוזס סומך על רשויות אכיפת החוק. ויש לו בהחלט על מה לסמוך. בכירי העיתון, ובהם מרדכי גילת, פעלו מעל דפי העיתון וגם מאחורי הקלעים למינויו של מזרחי לראש אגף החקירות. מבחינתו של המו"ל ארנון מוזס הסיבות טובות מאוד. עובדות בעייתיות הנוגעות לשניים - ארבל ומזרחי, המעלות כלפיהם חשד לעבירות פליליות - אינן מפורסמות ב"ידיעות אחרונות". לנוכח זאת, ובשל היותו של "ידיעות" מונופול, נמנע למעשה מידע חשוב זה מציבור רחב.

הנה דוגמה טרייה לפרי הקשר הבעייתי בין אנשי "ידיעות אחרונות" למי שעומד בראש אגף החקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי.

ביום 30.9.02 קיימה ועדת חוקה, חוק ומשפט דיון בהצעה המתגבשת להגדיל את סמכויות התביעה בישראל, וזאת במטרה להילחם בפשע המאורגן בישראל. ח"כ מיכאל איתן, העומד בראש ועדה חשובה זו, זימן לדיון את ראשי התביעה והמשפט בישראל.

אחד מבעלי התפקידים המעניינים שבאו והילכו אימים, הוא, למרבה הפרדוקס, ראש אגף החקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי. המעמד המוזר ודבריו של מזרחי קיבלו כיסוי נרחב ביום שלמחרת ב"ידיעות אחרונות". מזרחי זכה לתמונה גדולה בעמודי החדשות - כל כך גדולה שנראה כאילו זכה יום קודם בפריימריס של הליכוד או של העבודה. דבריו הובלטו משל על כתפיו מונח בטחונה הלאומי של המדינה.

רק דבר אחד קטן שכחו ב"ידיעות אחרונות" להזכיר: ניצב משה מזרחי נתון בימים אלה, בהוראת היועץ המשפטי לממשלה, בחקירה פלילית. הוא חשוד בשיבוש הליכי חקירה והאזנת סתר בלתי חוקית לשורה של אישים בכירים, ובהם אביגדור ליברמן, בנימין נתניהו, אריאל שרון, ורבים-רבים אחרים.

במדינה מתוקנת לא היה איש כזה מוזמן לדיון בוועדת החוקה, וגם לא היה זוכה לככב בנסיבות אלה ב"עיתון של המדינה". איך קרה שבכל זאת זכה לכך? הסיבה נעוצה בהתנהלות התביעה: רובינשטיין נאלץ-נאנס להורות על פתיחת חקירה, לאחר שחשפנו את מעשיו הפליליים לכאורה של מזרחי שוב ושוב, ולאחר שמבקר המדינה עצמו החליט להרים את הכפפה ולבחון פרשה זו. אלא שהמחלקה לחקירת שוטרים שוב מתמהמת. החקירה מתנהלת באיטיות מדאיגה, משל מדובר בתלונה נגד שוטר תנועה בעיירה נידחת ולא במי שעומד בראש אגף החקירות במדינת ישראל.

והנה גם כאן, מתברר, משלב "ידיעות אחרונות" ידיים עם אנשי התביעה ומעניק למשה מזרחי תמיכה בלתי מסויגת: מצד אחד מחפה העיתון על מזרחי, בעצם הימנעותו ממתן ביטוי נאות למעשים הפליליים המיוחסים לו. מצד אחר הוא מציגו בפני קוראיו כשוטר מספר 1, כאיש הנלחם בפשע המאורגן.


11. מונופול דורסני


התנהלותה של קבוצת ידיעות אחרונות ושל ארנון מוזס בפרט מוכרת לי היטב משנים עברו. כתבתי על כך כבר ב-91' בנושא "פרשת כלל" בספרי "עגל הזהב", ובו גוללתי את הסכנה הגדולה לדמוקרטיה מקבוצה זו, ואת ההכרח לשים לארנון מוזס מעצורים. פעלתי רבות כדי שיוכרז העיתון כמונופולין.

ואכן, ב-95', בעקבות פניותי אל הממונה על ההגבלים העסקיים, הוכרז העיתון כמונופולין - מה שאמור היה להגביל את כניסתו לכלי תקשורת אחרים. ב-95' הוצאתי לאור ספר נוסף - "מחלקה ראשונה", וגם שם חשפתי פרשות מביכות רבות הנוגעות לאופן התנהלותה של קבוצה זו, ובראשה ארנון מוזס.

באופן התנהלות "ידיעות אחרונות" בכלל, והצמד מוזס-גילת בפרט, עסקתי בחודשים האחרונים רבות גם באתר האינטרנט "מחלקה ראשונה" שאני מפעיל. למען הגילוי הנאות אציין כי הגשתי שתי תביעות דיבה נגד מוזס וכמה מאנשיו בעניין דברי דיבה שכתבו נגדי בפרשת כלל. בית המשפט לא מצא לנכון להתערב בפרשה. ערעור שהגשתי תלוי ועומד בנושא אחד. תחקיר זה מהווה צעד נוסף בחשיפת התנהלות קבוצת "ידיעות אחרונות".

http://www.nfc.co.il/UploadImages/fQvsYt.bmp

שירי ויצמן, נרדף

12. הסיוט של ויצמן שירי

כנסת ישראל אמורה להיות מעוז הדמוקרטיה. שפע של חוקים מקנים לחברי הבית חסינות כדי שיוכלו לעשות מלאכתם לטובת הציבור. אבל החוקים האלה לא מקנים לחברי הכנסת חסינות מידיו הארוכות של מוזס ושל עיתונו.

מתברר כי ארנון מוזס הצליח להטיל מורא גם על חברי כנסת. במקרים מסוימים הוא הצליח לכפות את רצונו, התערב, דחק ולחץ על חברי כנסת להימנע מחקיקה שתצר את צעדי ידיעות אחרונות בשוק התקשורת בישראל. שר התקשורת לשעבר, משה שחל, וח"כ חגי מרום, דיברו על כך יותר מפעם אחת.

על דרכו של "הארגון" שבראשו עומד מוזס בכנסת ישראל ניתן ללמוד מיחסו לסגן שר הביטחון, ויצמן שירי. שירי הגיש לכנסת הצעת חוק, שנועדה למנוע מ"ידיעות אחרונות", שהוא מונופול, דריסת רגל באמצעי תקשורת אלקטרוניים חדשים. ויצמן שירי הגיש את הצעת החוק בראשית השנה. מאז, עם או בלי קשר, הוא חי בסיוט ומוטרד שוב ושוב.

במשך שבועות הוצגו לו שאלות מדי כמה ימים על ידי תחקירני ושליחי "ידיעות אחרונות". צלמים ארבו לו ולבני משפחתו בפתח ביתם. הוא נשאל על עסקיו בעבר ועל קשריו עם גורמים שונים מן העבר. המטרה הבלתי מוסתרת, חושש ויצמן שירי, היא לכפות עליו למשוך את הצעת החוק, ואם כך הוא - הרי שמדובר, בעצם, בניסיון פשוט של סחיטה באיומים.

נודע לי כי ויצמן שירי שוחח בנושא זה עם היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין. כפי הנראה הוא לא ידע על החסינות שיש למוזס אצל ארבל ורובינשטיין. אבל הוא למד מהר מאוד.

הוא מספר כי בשבועות שקדמו לדיון בהצעת החוק בפורום של ועדת השרים לענייני חקיקה, ניסו להניאו בכל דרך מקידום הצעת החוק: "איזה לחצים, מלחמת עולם. פתאום אני שומע מ(השם שמור במערכת): 'ידיעות אחרונות מחפשים חומר'.

"אמרתי... ש'ידיעות אחרונות' יישקו לי בתחת. לא ייחסתי לזה בהתחלה חשיבות. אחר כך הרגשתי מסרים שעוברים דרך כל מיני אנשים. ככל שהתקרבתי לעניין, הרגשתי שמישהו מצר את צעדי. עד כדי כך, שפניתי לראשונה ליועץ המשפטי לממשלה. רובינשטיין היה באילת. שאלו אותי אם זה דחוף.

אמרתי כן, רובינשטיין טלפן אלי בחזרה. סיפרתי לו על זה. הוא הציע לי לדבר עם עו"ד דוידה לחמן-מסר (המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, העוסקת בענייני חקיקה מורכבים). לחמן-מסר אמרה לי שצריך לשמור שלא לפגוע בחופש העיסוק. אמרתי לה שלא יכול להיות מצב שאני כמחוקק לא אוכל לעשות את חובתי. היא הציעה לי לפנות למשטרה, אם אני מרגיש מאוים".

שירי סיפר גם לידידיו, כי הוא הוטרד סמוך לביתו, כאשר צלמים החלו לארוב לו שם. לדבריו, העיתונאית מיכל שבת, אחת מעוזרותיו של מרדכי גילת, התקשרה אליו. "אני רוצה ממך תגובה, אתה העסקת עובדים זרים, קיבלת קנס ולא שילמת. אני רוצה ממך תגובה - אמרה".
ויצמן שירי מספר כי "מרדכי גילת פרסם השמצה זו לפני ארבע שנים, ומיחזר את זה לפני יותר משנה.

"אמרתי להם: אני מכרתי חברה עם הנכסים שלה (חברת רם דר), ועם החובות שלה. החברה היא שקיבלה קנס מינהלי. היא חויבה במאה אלף שקל, ובערעור שהגישה חויבה רק ב-50 אלף שקל. לפני כמה חודשים התקשרה מיכל שבת שוב פעם. אמרתי לה: אין לכם שום אינפורמציה. את משקרת. הוצאתי להם מכתב מעו"ד אלדד יניב. השארתי הודעה לארנון מוזס.

"דיברתי עם משה ורדי. התלוננתי. אמרתי לוורדי: היא פונה ומדברת בסגנון כזה, היא מרשה לעצמה להשתלח. התקשרו אלי בעניין זה גם ממשרד העבודה והרווחה. אמרו לי, תשמע: מחפשים אותנו, מחפשים אותך. אם יש לך נייר שמופיע שם ששירי ויצמן חייב משהו, תן להם אותו. הם פנו, הם לא מצאו שום דבר".

ויצמן שירי מספר כי חברי כנסת מפחדים מנוני מוזס. כדוגמה הוא מציין שני דיונים שעסקו בשאלה האם להתיר לעיתונות הכתובה להישאר בתחום הטלוויזיה בכבלים. "כשנוני בא - גם בוועדת הכלכלה וגם בוועדת הכספים - חברי כנסת רעדו. הוא לא דיבר. כולם ידעו
שזה נוני מוזס. פתאום ראית איך חברי כנסת מתאדים ויוצאים מהחדר. אף אחד לא יכול לעמוד מולם. ידוע שעסקי קבוצת ידיעות אחרונות ממונפים. אף בנק לא יכול לעמוד מולם. שום מנהל בנק לא יכול לעמוד מולם, גם לא פוליטיקאי".


http://www.nfc.co.il/UploadImages/IXalOI.gif

ורדי + מוזס, הפקרות

13. כיצד הופקרו סודות הגרעין

דוגמה נוספת לעזות המצח ולדרך הנפתלת שבה מנסים אנשי ידיעות אחרונות "לנהל" את המדינה, היא אופן "טיפולם" בסודות הגרעין של המדינה:

ביום 24.11.99 פורסמו ב"ידיעות", על פני עשרה עמודים, הפרוטוקולים ממשפטו של ואנונו בבית המשפט המחוזי בירושלים. לכאורה, סקופ עיתונאי שיש להתכבד בו. מי שקרא אותו בוקר ב"ידיעות אחרונות" את תוכן הפרוטוקולים, לא יכול היה שלא לקרוא אותם בשקיקה. הנה נחשפים בפנינו סודות רגישים בענייני הגרעין של ישראל.

אבל האם מדובר בהישג עיתונאי או בהתנהלות מופקרת וחסרת אחריות? ובכן, הפרסום נעשה למרות צו איסור פרסום גורף בנושא, ובלא אישור הצנזור הראשי. כל אמצעי התקשורת סרו למרותו של הצנזור, חוץ מאשר "ידיעות". התוצאה: חלק מסודות הגרעין של מדינת ישראל, שהתגוללו בפרוטוקולים ממשפטו של ואנונו, נחשפו בעיתון באופן מזיק ושערורייתי.

מה שמעניין הוא הדרך שבה הערים העיתון על אנשי התביעה, על מערכת הביטחון ועל בית המשפט. ביום 22.6.99 פנה "ידיעות אחרונות" לבית המשפט בבקשה להסיר את צו איסור הפרסום כך שיתאפשר לעיתון לפרסם את תוכנם של הפרוטוקולים במשפט ואנונו.

עיתונאים רבים פנו קודם לכן לתביעה ולבית המשפט בבקשות דומות, ונדחו. התביעה התנגדה עקרונית, ומעשית הודיעה לבית המשפט כי תסכים לפרסום פרוטוקולים בלתי מצונזרים שיאושרו על ידי גורמי הביטחון.

פרקליטו של ואנונו, עו"ד אביגדור פלדמן, הגיש יום קודם בקשה לפרסם הכל. בית המשפט נתן לפרקליטות אורכה של חודשיים, כפי שביקשה, כדי להיערך למסירת הפרוטוקול החלקי, המצונזר, לידי בא כוחו של "ידיעות אחרונות" ולבא כוחו של ואנונו, כשלב מוקדם לפני התייחסות בית המשפט לכך.

ואכן, במסגרת המשא ומתן בין הצדדים, העבירה עו"ד דבורה חן לפרקליט "ידיעות אחרונות" חלק הפרוטוקולים לעיון, כאמור, לא לפרסום מיידי. לעו"ד פלדמן, בא כוחו של ואנונו, לא הועבר מאומה.

המטרה, לפחות מצד הפרקליטות, היתה ברורה: נסכים יחד על חלק הפרוטוקולים שיותרו לפרסום, ונגיש לבית המשפט בקשה להסרת צו איסור פרסום - קודם לפרסום, כמובן. אולם אנשי "ידיעות" אצו רצו, מיד לאחר שקיבלו את הפרוטוקולים, לפרסם את סודות הגרעין של
ישראל על פני עשרה עמודים ראשונים של החלק החדשותי, כחשיפה בלעדית וסנסציונית. הם "דילגו" על הצנזורה ולמעשה לא מילאו את חובתם החוקית, שהיא להגיש לצנזור את הכתבה לפני פרסומה. יום לאחר מכן פרסם העורך משה ורדי מאמר מערכת, ובו כתב, בין היתר, כי "החשיפה של 'ידיעות אחרונות' אינה רק הישג מקצועי. היא גם שיעור בהבנת העיתונות...". העיתונות הערבית חגגה, וראתה בזה הוכחה "מבית" לכך שישראל מחזיקה פצצות גרעין.

הפרסום גרר, מטבע הדברים, תגובות קשות. עו"ד אביגדור פלדמן פנה לבית המשפט, וטען: "למיטב הבנתי המסירה היתה לא לפרסום אלא לצורך גיבוש עמדת הצדדים ביחס לחלקיות הפרסום, שתימסר לבית המשפט קודם להסרת צו איסור הפרסום"; הצנזור הצבאי הראשי נדהם וחייב נקיטת צעדים נגד "ידיעות אחרונות"; שמעון פרס, שכיהן אז כשר לפיתוח אזורי, זעם ואמר כי מדובר בהפקרות עיתונאית ממדרגה ראשונה, ובפרסום חסר אחריות המזיק לבטחון המדינה; פרקליטת המדינה עדנה ארבל כעסה ונזפה בעו"ד דבורה חן על שהעבירה את הפרוטוקולים ל"ידיעות אחרונות" בלי ליידע אותה ובלי לקבל את אישורה המוקדם.

עו"ד חן אמרה להגנתה כי היא בעצם רומתה, וכי הבינה שהיא מוסרת את הפרוטוקולים במסגרת משא ומתן ואלה לא יפורסמו קודם שיוסר צו בית משפט, ובוודאי לא לפני שיועברו לאישור הצנזור הראשי (שהוא האיש המוסמך להחליט מה יפורסם ומה לא).

המצב הזה חייב טיפול. לכן פניתי לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לקבל הבהרות. השופטים יעקב צמח, מרים נאור ומוסיה ארד, כתבו החלטה מנומקת על פני שלושה עמודים ב-15.12.99. בין השאר קבעו:

א) מקבלים אנו כי עו"ד חן פעלה בתום לב, בסוברה כי החלטת בית המשפט בעניין מתן האורכה, יש בה כשלעצמה היתר לפרסם את הפרוטוקולים המצונזרים, בלא צורך בהחלטה נוספת מאת בית המשפט.

ב) משפורסמו הדפים האמורים בדברי עו"ד חן שבפסקה 2 לעיל, מבטלים אנו עתה, בדיעבד, את צו איסור הפרסום שהיה מוטל עליהם.

משפטן בכיר מאוד, שכיהן כשופט בית המשפט העליון, פרץ בצחוק ציני כששמע ממני על הסרת הצו בדיעבד. אין דבר כזה, אמר, ביטול בדיעבד של צו איסור פרסום. פרסום בעת שקיים הצו, הינו עבירה. בית המשפט אינו חותמת גומי. מיותר כמעט לציין, כי בית המשפט לא התבקש להורות על הליכי חקירה נגד אנשי "ידיעות אחרונות". בית המשפט גם לא התבקש להתייחס לשאלה כיצד פורסמו הפרוטוקולים בלא שהוגשו להיתר מוקדם של הצנזור, ולכן לא דן בה.

ובכל זאת, מיותר כמעט לציין: איש מאנשי התביעה הבכירים לא פעל כדי למצות את הדין עם אנשי "ידיעות אחרונות". חשוב לציין: מוזס הוא העורך האחראי; משה ורדי הינו העורך. האחריות לפרסום המופקר חלה בראש וראשונה עליהם.

בתגובתה מסתמכת הפרקליטות על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים כדי להימנע מפעולה. "בנסיבות אלו", נמסר, "לאור החלטת בית המשפט מסרה עו"ד דבורה חן את הפרוטוקולים המצונזרים לב"כ 'ידיעות אחרונות' לצורך פרסומם". ועוד: "ברי כי לאור השתלשלות הדברים וקביעות בית המשפט לא נמצא מקום להעמיד לדין את המפרסמים".

ראוי להעיר: בית המשפט לא התייחס כלל וכלל להפרת החובה מצד "ידיעות אחרונות" להגיש לצנזורה, בטרם הפרסום, את הפרסום הנוגע לפרוטוקולים הנוגעים לסודות הגרעין של ישראל. לכן מוזר למדי מדוע "מרחה" הפרקליטות את תגובתה, והעניקה לעיתון ולאנשיו חסינות ממיצוי הדין גם בעניין שלא הוכשר על ידי בית המשפט.

ארנון מוזס, החמקן של המדינה, חמק שוב.

חלקו השני של התחקיר יפורסם במעריב וכאן בקרוב.

- ארנון מוזס (על ידי עו"ד פרופ' דוד ליבאי): "מרשי ביקשני להעמידכם בעוד מועד על כך שטיוטת הכתבה פוגעת בשמו הטוב, כלולים בה פרטים ועובדות רבות שאינם אמת ושיש בהם כדי להשפיל את מרשי ולבזותו, ויש בהם משום הוצאת לשון הרע, כאמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965. כמו כן כוללת טיוטת הכתבה פרטים המהווים פגיעה בפרטיות של מרשי, כאמור בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981.

"במידה שפרטים שקריים אלו יתפרסמו על ידיכם או על ידי מי מטעמכם, לא תעמוד לכם הגנת החוק ובכלל זה הגנת תום לב, ומרשי שומר לעצמו את הזכות לפנות לערכאות".

- ארנון מוזס, תגובה שנייה (14.10.02): מוזס מסר באמצעות עורך דינו, דוד ליבאי, כי פעל באופן חוקי לחלוטין להשיב לישראל את ילדיו שהוחזקו בארצות הברית בניגוד לדעתו, וכי מעולם לא ניסה לחטוף את ילדיו. עוד מסר כי אין זה נכון שלא יכול היה וכי נמנע מלהיכנס לארצות הברית בגלל צו מעצר נגדו, וכי הממשל הפדרלי של ארצות הברית לא ניסה לעצרו. כן הוא מכחיש כי היה צפוי להובלה למעצר על ידי פקידי ההגירה. מוזס מסר עוד, כי לא ביקש מחבר לכתוב מכתב לצורכי ויזה עבור מיכל מוזס. עוד מסר, כי לא היה מעורב בפרסומים על אודות עדנה ארבל ומשה מזרחי, שעימם אין לו כל קשר אישי או חברות.

- תגובת משה ורדי לעניינו של ויצמן שירי (על ידי עו"ד מיבי מוזר): "הצגת שאלות על ידי עיתונאי לאיש ציבור והבקשה לקבל תגובתו איננה בגדר הטרדה או סחיטה אלא בגדר מילוי חובה עיתונאית בסיסית. עצם השימוש במונחים 'הטרדה' ו'סחיטה' בהקשר שהעלית הוא בגדר לשון הרע מן החמורים שאפשר להעלות כנגד עיתון ועיתונאי...

"לא ידוע למרשי על תלונה של ח"כ שירי ליועץ המשפטי ואם הוגשה כזו, בנסיבות עניין זה, הרי שאין לה יסוד והיא איננה ראויה, ומי שמפרסם אותה נוטל על עצמו אחריות כבדה. מרשי הציע לח"כ שירי ויצמן לפרסם את תגובתו, מר שירי ויצמן הבטיח להעביר תגובה בכתב אולם זו לא הגיעה עד כה למערכת".

- תגובת משה ורדי לעניין ואנונו (באמצעות עו"ד מיבי מוזר): "הפרוטוקולים של משפט ואנונו (בחלקם) פורסמו רק לאחר שבית המשפט הסיר את צו איסור פרסום ולאחר שנבחנו כל ההיבטים הבטחוניים על ידי הגורמים האחראיים לכך ושלטונות הביטחון צנזרו אותם קטעים מהפרוטוקולים שאין להתיר את פרסומם".

נעיר לתגובה כי היא אינה עולה בקנה אחד עם העובדות הפשוטות: באותה עת היה תלוי ועומד צו איסור פרסום, ורק לאחר הפרסום ב"ידיעות אחרונות" - בעקבות פנייתי לבית המשפט - ולאחר שמוזס וורדי הציבו את בית המשפט בפני עובדות מוגמרות, לא נותרה לשופטים ברירה אלא להסיר בדיעבד את צו איסור הפרסום. לכן מוזר שגם עתה מנסים ורדי ומוזס לסובב את העניינים.

- ניצב משה מזרחי (על ידי דובר המשטרה): "אנו דוחים בשאט נפש את תוכן הדברים, מדובר בטענות חסרות שחר, ללא אחיזה במציאות וכהרגל הכתב מגמתיות כלפי המשטרה וניצב מזרחי המבצע תפקידו באופן ענייני ומקצועי ללא משוא פנים. אנו מדגישים שכל ייחוס לניצב מזרחי מהמוזכר בפנייה, עלול לחשוף את הכתב ו/או העיתון לתביעת דיבה. כל ניסיון לערב את משטרת ישראל ומזרחי במאבקים לא לנו, לא יצלח".

http://www.ynet.co.il/PicServer/18052003/270717/4_a.jpg

לאיזו מדינה במזרח התיכון יש כלי נשק גרעיניים לא מוצהרים? לאיזו מדינה במזרח התיכון יש יכולת לוחמה כימית וביולוגית לא-מוצהרת? לאיזו מדינה במזרח התיכון אין שום ביקורת חיצונית? איזו מדינה הכניסה ל-18 שנה את "מלשן הגרעין" שלה? כך שואל תשדיר קדימון (פרומו) למשדר של רשת החדשות בי.בי.סי, שיעסוק ביכולות הגרעין של ישראל.

השאלות מוצגות על-גבי המסך בתשדיר, בליווי מוסיקה דרמטית והבזקי תמונות, בהן נראים הכור בדימונה וכן תמונתו של מרגל האטום, מרדכי וענונו.

http://www.ynet.co.il/PicServer/060502/188664/v_a.jpg

בתוכנית מרואיינים גם בכירים ישראלים הקרובים לנושא, בהם ח"כ שמעון פרס, שהיה מעורב - על-פי פרסומים זרים ודברים שהוא עצמו אמר לאחרונה - במגעים עם צרפת סביב הקמת הכור.

בכתבה ענה פרס באופן ישיר לשאלה, מדוע יש לבצע בדיקות של פקחים בעיראק ולא בישראל: "עיראק היא דיקטטורה. סדאם חוסיין הוא רוצח. הוא רצח מאות אלפי כורדים עם פצצות כימיות. איך ניתן להשוות בין המדינות? רק בגלל שסדאם קורא לעצמו מדינה? הוא לא מדינה. הוא מאפיה. הוא לא מנהיג, הוא רוצח. אי אפשר לומר זאת על ישראל".

הכתבה שודרה בחודש מארס בערוץ בי.בי.סי-2, אשר נקלט בבריטניה בלבד. שידור הכתבה נדחה במספר שעות בעקבות סיקור אירוע בשידור חי. מהרשת נמסר כי בעקבות הדחייה לשעת לילה מאוחרת, התקבלו אלפי פניות מהציבור הבריטי, שדרש לשדרה כמתוכנן.

בשבת הקרובה, בשעה 23:10 (שעון ישראל), תשודר הכתבה לראשונה בערוץ העולמי של הרשת הבריטית, אשר נקלט במדינות רבות בעולם. היא תשודר במסגרת התוכנית "הכתבים" (correspondents), תוכנית שבועית שבה כתבי הרשת מציגים נושאים שונים מרחבי העולם, ולאחר מכן מתקיים עמם דיון בנושא. ביום ראשון תשודר הכתבה בשידור חוזר.

"עברו את הגבול, על-סף האנטישמיות"

במשרד החוץ זועמים על הכתבה ועל באופן בו הוצגה בתשדיר הקדימון, ומאיימים לנתק את הקשר עם התחנה. סמנכ"ל התקשורת במשרד, גדעון מאיר, אמר ל-ynet כי משרד החוץ בוחן כעת את יחסיו עם הבי.בי.סי. "ביקשנו מן השגרירות בלונדון לבחון את הנושא, ונחליט על המשך צעדינו לאחר שנקבל את התשובות".

גורמים במשרד אומרים כי "עם כל הכבוד, הבי.בי.סי עברה את הגבול. ישנה תחושה שהתחנה הפכה פשוט להיות ערוץ שמשרת את העולם הערבי. משום מה הפרומו לא מזכיר במילה את העובדה שישראל היא המדינה היחידה באיזור, שמאיימים על עצם קיומה".

מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, דני סימן, אמר ל-ynet כי "אם הכתבה היא ברוח הפרומו, זה מעיד על בי.בי.סי יותר מאשר על ישראל. הבי.בי.סי היא תחנה אנטישראלית, לא הוגנת ולא עניינית, על גבול האנטישמית. מעניין שעל הטרור, או על האיומים הישירים על עצם קיומה של ישראל, למשל על-ידי איראן, לא נותנים בבי.בי.סי את הדעת".

תגובת הבי.בי.סי

דוברת הבי.בי.סי מסרה ל-ynet בתגובה, כי "התוכנית 'הכתבים' מציגה את מיטב העבודה העיתונאית הבריטית. מטרת השידור הראשון של התוכנית בחודש מארס הייתה לעסוק בהתפתחויות האחרונות בפרשת המרגל מרדכי וענונו, נושא בעל חשיבות עיתונאית גדולה. תיזמון השידור הנוכחי של התוכנית מתקשר לדיון הבינלאומי על הצורך לפתוח לפיקוח מצבורי נשק בכלל המדינות כדי להבטיח שלום וביטחון בעולם.

"הנושא נדון ברמות הגבוהות ביותר בקרב דיפלומטים בעולם ובקרב חוגים ציבוריים רבים. במהלך הדיונים הועלו לא אחת הטענות הלגיטימיות, כי קיימת סתירה בין היציאה למלחמה בעקבות סירובה של עיראק לשתף פעולה עם פקחי הנשק, וחוסר הפיקוח על הנשק הגרעיני, הכימי והביולוגי בהם מחזיקה ישראל.

"התוכנית באה לבחון את השאלה מדוע ישראל וארה"ב מצדיקות מדיניות של עמימות לגבי הנשק שמחזיקה ישראל, לעומת מדינות אחרות בעולם שנדרשות לפיקוח ושקיפות. מדובר בנושא לגיטימי בעל חשיבות בינלאומית רבה.

"לדעתנו, התוכנית אינה מסבה נזק לביטחון ישראל, ואינה גורמת נזק לישראלים ששיתפו עמה פעולה. ניגשנו לנושא בצורה ישרה, הוגנת ומאוזנת. כללנו בכתבה דעות של ישראלים שמסבירים את עמדתם בנושא, בהם ראש הממשלה לשעבר שמעון פרס, שתחת כהונתו פותח הנשק הגרעיני".
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2668435,00.html
(24.06.03 , 20:56)

http://www.ynet.co.il/PicServer/18052003/270717/4_a.jpg

פרס. הדור שיוביל את מדינת המדע.
צילום: איי פי

ביום חמישי ביקש פרס מח"כ יולי תמיר לאתר שניים-שלושה סטודנטים מצטיינים מכל אוניברסיטה, כדי שיצטרפו לצוות החדש. "ישראל צריכה להיות מדינת מדע, ודור זה הוא זה שצריך להובילה", אמר פרס.

ח"כ תמיר הציעה לשתף בצוות גם סטודנטים מצטיינים מהמכללות ברחבי הארץ. "אני חושבת שצריך להגיע קודם כל למוקדים שבהם יש לנו תומכים, כמו ארגוני הסטודנטים", אמרה תמיר, "לאחר מכן צריך להרחיב את המעגל זה".

@ מצ"ב הקישור לכתבה "בהארץ" מאת:עודד חרמוני,
כתב החצר של שמעון פרס...:-
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=314926

"כך למשל, אחת ההחלטות הראשונות של ממשל בוש לפני כשנתיים הייתה להשקיע 500 מיליון דולר במחקר ופיתוח בתחום הננוטכנולוגיה, השקעה שגדלה מאוד מאז.

"התוצאה היא שוק צפוף ותחרותי, שמאופיין בשיתופי פעולה אסטרטגיים, איחוד משאבים, איתור שותפים בעלי טכנולוגיה משלימה וזיהוי חברות בעלות סל מוצרים תואם, כבסיס לבניית שת"פ מניבים.

"תופעה זו נובעת מהסיכונים הרבים המאפיינים את התחום, כמו גם פרקי הזמן הממושכים הדרושים להשקת המוצר הסופי", אמר חן.

ההשקעות בננוטכנולוגיה ובביוטכנולוגיה הוכרזו ע"י הממשלה הקודמת כפרויקט לאומי. הכרה זו, פירושה תוספת תקציב ממשלתית לסכום כולל של עד 50 מיליון שקל בשנה.

ראש-הממשלה לשעבר, שמעון פרס, נחשב ל"פריק" של טכנולוגיות מתקדמות, והתבטא בעבר כי על ישראל להשקיע הון עתק במחקר בתחום הננוטכנולוגיה, שהוא לדבריו "תחום המחקר בעל ההשפעה הגדולה ביותר על עיצוב העתיד בכל התחומים".

פרס העריך, כי על ישראל להשקיע סכום של 600-700 מיליון דולר כחלק מפרויקט לאומי בתחום הננוטכנולוגיה, שיכלול הן את האקדמיה והן את התעשייה. הוא הציע לגייס סכום זה מיהדות הגולה במסגרת הסדר דמוי הבונדס שיחלק דיבידנדים עתידיים למשקיעים.

פרס טען אז, כי תוכנית לאומית בתחום הננוטכנולוגיה תספק אתגר לנוער ומקומות עבודה לעולים חדשים והיא עתידה להציב את ישראל על מפת המדע היישומי בעולם.
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-29872-00.html?tag=2-53-38

שמעון פרס מגייס כספים למען הננו-טכנולוגיה: קרא למגביות לשנות את יעודן ולגייס תרומות למחקר


חמי פרס...בן ממשיך!!

יו"ר מפלגת העבודה, שמעון פרס, קורא (א', 16.11.03) למגביות לשנות את יעודן ולגייס תרומות לקידום המחקר והפיתוח של הננו-טכנולוגיה בישראל.

בפגישות שקיים לאחרונה פרס עם ראשי הפדרציות היהודיות בארה"ב ובאירופה ובהופיעו לפני עצרת הסוכנות היהודית בירושלים, אמר, כי ישראל חייבת לעמוד בשורה ראשונה של הפיתוח המדעי בעולם.

"היתרון היחסי של ישראל נמצא רק במוחות אזרחיה ויש להשקיע את הסכומים הנדרשים כדי לפתח את הידע האנושי", אמר פרס.

הוא הוסיף, כי כשם שבעבר יועד כסף המגביות לקליטת עליה ולהתיישבות, עכשיו הזמן ליעד את כספו של העם היהודי למען הננו-טכנולוגיה.
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-34073-00.html?tag=12-55-33

יחיאל חורב. פירסום ראשון צילום: מתוך תכנית ה "BBC"

ב"ידיעות אחרונות" פורסם כי כתבת התחקיר ניסתה לראיין עובדים לאחר שהגישו תביעות נגד הכור, אחרי שלקו במחלות סרטן בעקבות חשיפתם לחומרים רדיואקטיביים במהלך העבודה. ברגע האחרון, אחרי שקיבלו שיחת טלפון מאיימת, נמנעו המראיינים, ובכללם עורכי דין, מלשתף פעולה. אחד מהם, אריאל שפילר, שלא היה מודע לכך שהוא מצולם במצלמה נסתרת, אמר למצלמה מעבר לסדק שבדלת הפתוחה: "השב"כ השתיק אותי לגמרי. הם אמרו לי לא לומר מילה. מה אני יכול לעשות? הם איימו עלי שאני אגמור כמו ואנונו. כמה שנים הוא כבר בכלא? 15? את רוצה שאני אלך לכלא? אני באמת רוצה לדבר".

התחקיר גם העלה את השאלה, כיצד אפשר להשתיק כל כך הרבה אזרחים במדינה המציגה עצמה כדמוקרטית. ח"כ שמעון פרס, שהתראיין לתוכנית, סירב אף הוא להשיב על רוב השאלות. כמו כן התראיינו לתוכנית עורך הדין אביגדור פלדמן ופרופ' עוזי אבן.

הסרט בוחן גם את השאלה כיצד הצליחה ישראל, לטענת עורכי התוכנית, לפתח ארסנל כה גדול של נשק גרעיני, ביולוגי וכימי, בלי שהעולם ינסה לאכוף עליה פיקוח כלשהו. בסרט גם נחשפות לראשונה פניו של ראש המלמ"ב (הממונה על הביטחון במשרד הביטחון), יחיאל חורב, שצילומו מעולם לא אושר לפרסום בישראל. חורב מתואר כ"איש הרע" בפרשת ואנונו, שרודף אותו ומאיים אפילו לא לאפשר לו לצאת לחופשי מישראל, אחרי שחרורו מהכלא.

חורב ניהל מלחמה ממושכת נגד התקשורת, באמצעות הצנזורה, כדי לאסור את פרסום התמונה הזו, עד שערוץ ה-BBC פרסום אותה לבסוף. מאבק נוסף בו הפסיד באחרונה חורב הוא נגד תת-אלוף (מיל') יצחק יעקב, שהסתיים בזיכויו של יעקב מההאשמות החמורות נגדו, ובהרשעתו רק על עבירה טכנית של מסירת ידיעות לגורם לא מוסמך. בהכרעת הדין השמיע בית המשפט ביקורת קשה על מערכת הביטחון על שהישוו את תת-אלוף (מיל') יעקב לואנונו ועל האופי הפוגע שבו נהגו ביעקב.
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2494157,00.html
(16.03.03 , 08:54)

@ כתבות נוספות

יחיאל חורב. פירסום ראשון צילום: מתוך תכנית ה "BBC"
יחיאל חורב-"האיש שרוכב על התמנון...!!
http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/25022000/ART37265.html
עובד בכור בדימונה שחלה בסרטן תובע פיצויים
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2485633,00.html
הירוקים: עוד כור אטומי בנגב – פוטנציאל לאסון לאומי
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2277813,00.html

מבחן התוצאה.
פ"ש

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

מכך שנחשף לקרינה ולחומרים מסוכנים במקום עבודתו. התביעה, בסך 4.8 מיליון שקל, הוגשה הבוקר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

התובע, תושב באר-שבע, אובחן כחולה בסרטן הערמונית כשהיה בן 57. הוא עבר ניתוח לכריתת הבלוטה המסורטנת. שנה לאחר מכן נזקק התובע לניתוח בקע מפשעתי, שנוצר בעקבות הניתוח הראשון.

כיום, שנתיים לאחר הניתוח, הוא ממשיך במעקב אונקולוגי.
לטענתו, כתוצאה מהניתוח הוא סובל מפגיעה בתפקוד המיני ובחוסר שליטה במתן שתן ומכאבים במפשעה.

התובע טען עוד שמחלתו התפרצה בעקבות חשיפה לקרינה מייננת ולכימיקלים רעילים. בנוסף, הוא היה מעורב בשתי תאונות גרעיניות שנגרמו בשל רשלנות של הנהלת הכור והפרת כללי הזהירות.

לטענתו, הנהלת הכור בדימונה לא סיפקה לו אמצעי מיגון נאותים למניעה חשיפה לקרינה וחומרים מסוכנים. כמו כן, ההנהלה לא ביצעה מעקב ראוי אחר חשיפתו לחומרים אלה, ולא פרטה בפניו את הסיכונים הכרוכים בעבודתו.

מעיון בהערכות החשיפה עולה, שהתובע נחשף לכמויות גדולות של קרינה מייננת. התובע מבקש למסור לידיו את כל המסמכים הרלוונטיים, כדי שיוכל להוכיח את הקשר שבין נסיבות מחלתו לבין תנאי עבודתו.
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/538/520.html

שר הביטחון 2 = הכוח של יחיאל חורב
רונן ברגמן וגיל מלצר/ידיעות אחרונות
(05.08.04, 13:48)



יחיאל חורב צילום: סבסטיאן שיינר

"בשעה שעמיתיו והממונים עליו נתונים לפיקוח המערכת הדמוקרטית וחייבים בדין וחשבון לבוחרים או לממשלה, חורב, המשנה היחיד למנכ''ל משרד הביטחון, לא נדרש לספק הסברים לאיש. כולם חייבים לו. סמכויותיו אינן מוגדרות בשום חוק. הקדנציה שלו לא מוגבלת בזמן"

הכוח של יחיאל חורב

לא תקראו עליו בעיתונים, לא תשמעו אודותיו בתקשורת האלקטרונית, אבל יחיאל חורב הוא אחד מראשי מנגנוני הביטחון החזקים ביותר בישראל. למי הוא כפוף? מי מפקח על פעילות המלמ"ב, הארגון שלו? עד מתי תימשך הכהונה שלו? כל השאלות האלו פתוחות, כמו גם זו: האם נמנע מ"לטפל" בקרוב משפחתו שמסר מידע רגיש לעיתון זר? תחקיר "7 ימים"

"שום דבר לא עוצר אותי ואת אנשיי כשמתגלה לנו שמץ של של דליפה של מידע מסווג" ראש המלמ"ב, יחיאל חורב, "ידיעות אחרונות", פברואר 2000

אחד הסודות הכמוסים ביותר בישראל - זה שבשבילו היה שווה לשלם מחיר עצום כדי להחזיר את אלחנן טננבוים בחתיכה אחת הביתה, רק שלא יגלה אותו לחיזבאללה - התגלה כבדרך אגב, מפליטת פה של עובד בתעשיות הביטחוניות, בראיון לכתב עת זר. כתב עת שעשוי להגיע בקלות לשולחנו של כל קצין מודיעין סורי או איראני. העובד הבכיר אמנם התראיין באישור הממונים עליו, כחלק ממסע יחסי הציבור של המפעל הביטחוני שבו עבד, אבל הפרטים שסיפק, בפזיזותו, עלולים היו לגרום לישראל נזק בל ישוער.



ממטרות המלמ"ב: מרדכי ואנונו צילום: איי פי

בהתחשב במאמץ העצום שמערכת הביטחון משקיעה בשנים האחרונות בהסתרת הסוד הזה, חקירה של הממונה על הביטחון במשרד הביטחון, המלמ"ב, היתה רק עניין של זמן. ראש המלמ"ב, הלא הוא יחיאל חורב, הרי הבהיר והדגים בכל הזדמנות עד כמה קשה ידו, כשזה נוגע למדליפים וחושפי סודות, אפילו אם אלו תרמו רבות לביטחון ישראל. פרטי המקרה אכן הועברו לידיעת מחלקת החקירות של המלמ"ב, אבל שם הבדיקה נעצרה.

הסיבה הרשמית: העובד טען שדבריו הוצאו מהקשרם ושיוחסו לו דברים שלא אמר. אלא שבדיקת "7 ימים" העלתה שאותו עובד הוא קרוב משפחה של יחיאל חורב, שגם ידע על קבלתו לעבודה, ולפי אחת הטענות אף המליץ עליו בחום. חורב והעובד עצמו מכחישים.

אלחנן טננבוים. מטרה שניה צילום: אבי כהן

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה שאי-אפשר להשוות בין הסיפורים החמורים שחורב מטפל בהם למקרה הזה, שחורב לא החליט על סגירת החקירה אלא היתה זו יוזמה פרטית של אחד מאנשיו, דסקאי בשם בנצי, ושכלל לא ברור כי העובד מסר באותו ראיון שום סוד מדינה.

מרקוס קלינגברג. מטרה שלישית דייגו מיטלברג

שום סוד מדינה? תרגמנו את הראיון עם העובד מכתב העת הזר ושלחנו אותו, ככתבה שלנו, לצנזורה הצבאית. הראיון חזר כשהסוד הכמוס פסול ומחוק בקווים עבים. אפילו את שם קרוב המשפחה, שנחשף בראיון לכתב העת הזר, מחקו. בצנזורה, מתברר, אין שום עמימות במקרה הזה. מבחינתם, הסוד, שקרוב משפחתו של חורב הסגיר, הוא עדיין סוד מוחלט בהחלט.

מי אתה יחיאל חורב?

כבר 18 שנה הוא ממלא בדבקות את תפקידו כפוי הטובה ולא עושה סימנים שבכוונתו להיפרד מהכיסא. בזמן הזה התחלפו שישה ראשי שב"כ, 5 ראשי מוסד ו-7 ראשי אמ"ן, שלא לדבר על שישה ראשי ממשלה ושישה שרי ביטחון.

אבל בשעה שעמיתיו והממונים עליו נתונים לפיקוח המערכת הדמוקרטית וחייבים בדין וחשבון לבוחרים או לממשלה, חורב, המשנה היחיד למנכ"ל משרד הביטחון, לא נדרש לספק הסברים לאיש. כולם חייבים לו. סמכויותיו אינן מוגדרות בשום חוק, הקדנציה שלו לא מוגבלת בזמן, אין נהלים מוסדרים לפעילות הארגון שלו (לפחות לא גלויים), ובוודאי שאין נהלים מוסדרים לפיקוח עליו.

ככל שהמלמ"ב צמח (והתחזק מאוד בשנות ה-80 בעקבות פרשת השב"כ ופרשות ואנונו ופולארד), כך התגלו כישרונותיו השונים של חורב. הוא בוס חזק, נחוש וכריזמטי מאוד. ורב מעורר נאמנות רבה, עיוורת כמעט, מצד חלק גדול מפקודיו. הנאמנות הזו מובילה פעמים רבות את הכפופים לו לזהות (ברצינות) את יריביו הרבים של חורב במערכת, לא סתם כמי שנמצאים עימו בסכסוך, אלא כמי שאינם מכבדים את ביטחון המדינה. גם אצל חורב נוצרו, כך נראה, זהות וחפיפה בין האופן שבו הוא רואה את עצמו לאופן שבו הוא רואה את התפקיד. הדיבור הוא תמיד בלשון רבים: אנחנו, ראינו, עשינו.

יצחק יעקב. מטרה רביעית צילום דודו פריד

גורם בכיר בצה"ל מספר שחורב התחיל להתייצב ביוזמתו לדיונים שונים, שלא קשורים למלמ"ב, כמו פורום שטחים ודיון מו"ג (מבצעים וגיחות) אצל שר הביטחון. "בישיבות, אפילו של הגורמים הבקיאים ביותר", מתאר קצין בצה"ל שהיה בקשר עם המלמ"ב מתוקף תפקידו, "הוא מיד השתלט על הדיון, בהרבה עוצמה, בביטחון עצמי, לפעמים בהרמת קול. אין מה לעשות, זה עושה רושם. הוא מקרין שהאמת המוחלטת נמצאת לצידו. קל וטבעי להתיישר לצד איש כזה, מפחיד לריב איתו. אוטומטית כל ריב כזה הופך לאישי, כאילו אם אתה חולק על דעותיו, אתה גם נגדו".

חורב אמנם אוהב להצטנע ולהגדיר את עצמו כעובד מדינה, אבל לא תמיד ברור מי עובד אצל מי, הוא אצלה - או היא אצלו.

הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"
(05.08.04, 13:48)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2958748,00.html

@ מצ"ב קישורים רילוונטים בפורום גילוי מסמכים ברוטר.נט:

176. ''השב''כ מאיים על חולי סרטן שעבדו בדימונה''
https://rotter.net/forum/gil/5315.shtml#176
198. תביעת פיצויים: חליתי בסרטן בכור בדימונה
https://rotter.net/forum/gil/5315.shtml#198
202. חשיפה/YNET: מכתב: ואנונו הציע סיוע למרגלים!!
https://rotter.net/forum/gil/5315.shtml#202
3. BBC מתכננת לשבץ בקרוב את הסרט על הכור בדימונה
https://rotter.net/forum/gil/5315.shtml#3
144. שמעון פרס אימץ את רונן ברגמן אל חיקו !!
https://rotter.net/forum/gil/5315.shtml#144
מי רצח את אל''מ ג'ו אלון ??
https://rotter.net/forum/gil/5315.shtml#144
22. אלחנן טננבוים= אריה מזרחי= שמעון פרס= נשק !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5539&omm=22&viewmode=threaded
204. אלחנן טננבויום = נחום מנבר = אשר קרני הישראלי שנעצר....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5539&omm=204&viewmode=threaded
265. ישראלי/אשר קרני חשוד במכירת ''ציוד רגיש'' לפקיסטן !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5219&omm=265&viewmode=threaded
237. אלחנן טננבוים ויו''ר תעש/תת-אלוף אריה מזרחי עשו ביחד עסקים
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5539&omm=237&viewmode=threaded
@ נחום מנבר:
225. מבצע ''טרמיט'': ישראלי בחצר המוות האיראני.......
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5219&omm=225&viewmode=threaded
@ פרשת שבס:
221. רבין = שבס = מנבר = שמעון פרס !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5219&omm=221&viewmode=threaded
ארה''ב שוב מתנגדת שנספק מערכת ''פלקון''.........
https://rotter.net/forum/gil/5342.shtml
1. שיחות קמפ דויד=קלינטון=ברק=עראפת=פלקון=סין...
https://rotter.net/forum/gil/5342.shtml#1
18. פרוייקט הלביא = מתווכים/קומסיונירצ'ים = 12.5%
https://rotter.net/forum/gil/5342.shtml#18
@ האיש שרוכב על התמנון/יחיאל חורב...............
3. שריד דורש לפטר את יחיאל חורב האגדי..........
https://rotter.net/forum/gil/5762.shtml#3
פרשת יונתן פולרד: מי עומד מאחורי המחדל...!!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=read_count&om=5130&forum=gil
53. פרס=רבין=בגין=חופי=שרון=רפי איתן=אביאם סלע=פולארד
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5130&omm=53&viewmode=threaded
ד''ר ביילין וד''ר הירשפלד בגדו במדינת ישראל!!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=read_count&om=5070&forum=gil
מאיר שמגר: עו''ד אלי זוהר פסול מלכהן כיועמ''ש..
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=read_count&om=5539&forum=gil
מה כתוב בחוזה השלום בין: ישראל למצרים...??
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=read_count&om=5237&forum=gil

https://rotter.net/forum/gil/5614.shtml הלקסיקון השלם - פרשת רצח רבין

לבית המשפט המחוזי בתל אביב הגישו הבוקר (יום א') 11 תביעות נגד הכור בדימונה והכור בנחל שורק. את התביעות הגישו עובדים בכירים בכור, חלקם אף היו בתפקידים רגישים, משפחות של עובדים ועובדים לשעבר אשר טוענים כי חלו בסרטן בשל רשלנות של הנהלת הכור ואי שמירה על הנהלים בהפעלתו. התובעים טוענים למחדלי בטיחות במתקן הרגיש. סך כל התביעות מסתכם ב-76 מיליוני שקל.

בכתב התביעה, שפורסם ב"ידיעות אחרונות", מגוללים התובעים את סיפוריהם. נ' (57), מהנדס משמרת העובד בכור בדימונה זה 35 שנים טוען, כי במהלך עבודות אחזקה של הכור נעשו "קיצורי דרך" בכל הקשור לעבודה באזורים רוויי קרינה. נ' טוען כי בשנות ה-70' וה-80 הפיקוח והמכשור, שנועדו להבטיח את העובדים מפני קרינת יתר, היו לקויים. לפני שש שנים חלה בסרטן.

נ' מספר כי הוא וחבריו בכור נהגו להיכנס ל"אזורים חמים", רוויי קרינה, זמן קצר מאוד לאחר הדממת הכור. נ' מספר כי הוא נכנס ל"אזור חם" כדי לנסות לגלות דליפה בצנרת ושהה במקום כשעה, שבמהלכה נחשף לקרינה מסוכנת.

לטענתו של נ', הנהלת הכור מבצעת "הערכות חשיפה" שבהן נבדקת רמת החשיפה לקרינה של כל עובד, אך ההערכות הללו אינן מדויקות. רק לאחר שהתעקש, הסכימה הנהלת הכורל הכיר בכך שנחשף לקרינה נוספת, אך לדבריו עדיין לא לכמות הקרינה האמיתית שנחשף אליה. נ' מבקש מבית המשפט לחייב את הנהלת הכור להעביר אליו את מלוא הנתונים על הקרינה שאליה נחשף. נ' דורש לפצותו ב-8.5 מיליון שקלים.

י' אובחן כחולה בסרטן הלימפומה

י', בן 50, עובד עדיין בקרייה למחקר גרעיני בדימונה ומאז שנת 79' כחשמלאי באזורים המוגדרים כ"אזורים חמים" עתירי קרינה רדיו אקטיבית. בכתב התביעה, בו הוא תובע כ-8 מיליון שקלים, טוען י' כי נחשף לקרינה ולחומרים כימים מסוכנים ורעילים וכי בחודש אפריל 2002 כשהוא בן 48 בלבד אובחן כחולה בסרטן הלימפומה.

לטענתו, תנאי עבודתו ושיעורי חשיפתו לקרינה ומעורבותו בתאונות ובתקלות גרעיניות נשמרים על ידי הנתבעת, מדינת ישראל, תחת מעטה סודיות וכי כאשר פנה לקבל נתונים לבירור הקשר בין מחלתו לעבודתו בכור לא קיבל מסמכים אלא מתיקו הרפואי ודו"ח שנערך על ידי מומחים של המדינה.

י' מבקש מבית המשפט כי יימסרו לו כל הנתונים הרלבנטים כדי שיוכל להעבירם למומחה רפואי מטעמו אשר יחווה את דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין המחלה שלו לבין חשיפתו לחומרים המסוכנים.

לטענתו, לאור עובדת העסקתו במקום המסוכן לבריאותו ובתנאי עבודתו שנותרו עד היום חסויים, אין הוא יודע מה היו למעשה הנסיבות האמיתיות שגרמו למחלה וכי זו נגרמה כתוצאה מדברים שהיו בשליטתה המלאה של המדינה וכי עצם העובדה שנחשף לקרינה מתיישבת עם התרשלותה של המדינה.

בכתב התביעה הוא טוען כי המדינה לא סיפקה לו אמצעים נאותים למניעה מירבית של חשיפתו לקרינה, לא ביצעה מעקב ראוי ומלא אחר חשיפתו, חשפה אותו לחומרים רדיו אקטיביים עם כימיקלים רעילים מבלי להזהירו, לא דאגה למגן את המכשירים השונים מפני סכנת דליפה רדיו אקטיבית, לא דאגה להתקין אמצעי נידוף הולמים והפרה את חובתה לדאוג לו למקום עבודה בטוח. כמו כן הוא טוען כי המדינה לא פעלה "כפי שמעביד זהיר וסביר היה נוהג בנסיבות דומות", התעלמה במפגיע מחשיפתו של התובע לקרינה ולא הסבירה לו כי החשיפה לקרינה הינה מסוכנת ואף לא ביצעה בדיקות רפואיות בתדירות ומהסוג הראויים.

כתוצאה מהמחלה סובל היום י' ממגבלות רפואיות שונות, עייפות ניכרת ומקשיי תפקוד יומיומיים. הוא ממשיך לתפקד תחת החשש הכבוד להישנות המחלה וטוען כי איכות חייו נפגעה באורח חמור, הן בשל תופעות המחלה והן בשל השפעתן על מצבו הנפשי.

המפקח ג' נגד ההנהלה

ג', בן 52, מפקח ביקורת קרינה בכור בדימונה זה 30 שנה, מוכר גם כמי שאינו חושש לבקר את ההנהלה. לפני שבע שנים חיבר ג' מסמך המשתרע על פני 70 עמודים העוסק כולו בנושא בטיחות העובדים בכור מפני קרינה ועיסוק בחומרים מסוכנים.

אבל למרות ההיכרות המעמיקה שלו עם נהלי הבטיחות גם ג' הותקף על ידי מחלת הסרטן, והטענותיו נגד הנהלת הכור קשות. הוא טוען, למשל, כי כאשר תגי מדידת "סיכון הקרינה" המסייעים לעובדים להבחין בקרינה מסוכנת לא חזרו בזמן מהמעבדה, הוא נאלץ לעבוד ללא תג כלל.

ג' טוען כי ציון הבטיחות שהיה בשימוש העובדים גרם גם הוא לחשיפה מיותרת. במהלך עבודתו הוא גילה מכשיר למדידת קרינה שהיה בשימוש, למרות שלא היה תקין, והציג נתון של קיום "קרינה סבירה". לאחר שהמכשיר הוחלף, נמדד באותו מקום זיהום קרינה גבוה.

בתביעה מתאר ג' אירוע קשה שבו נאלץ להוריד את מסכת המגן מעל פניו בזמן אירוע של דליפת חומר מסוכן, זאת כדי לזהות את החומר הדולף. ג' טוען כי נאלץ לעשות זאת מכיוון שמכשיר הבדיקה באותו מקום לא זיהה את החומר הדולף. לדברי ג', כך טופלו בעבר תקלות רבות.

(17.04.05, 09:12)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3073584,00.html

Hermon
חבר מתאריך 15.8.02
7810 הודעות 16:25 17.04.05

2. הכתבה המלאה מהעיתון

Hermon
חבר מתאריך 15.8.02
7810 הודעות 22:31 18.04.05

3. עוד על האנשים שמאחורי המחדל הבטיחותי הנוראי

11 עובדים ויורשי עובדים בכור הגרעיני הגישו תביעות בהיקף 76 מיליון שקל נגד מדינת ישראל
טוענים: במהלך העבודה נחשפנו לקרינה מייננת ולחומרים כימיים שגרמו לסרטן מסוגים שונים

יצחק דנון‏ 13:22 17/4/05
גלובס

לביהמ"ש המחוזי בת"א הוגשו היום 11 תביעות בהיקף 76 מיליון שקל על-ידי עובדים ויורשי עובדים בכור הגרעיני בדימונה ובמרכז למחקר גרעיני בנחל שורק נגד מדינת ישראל. לטענת התובעים במהלך עבודתם הם נחשפו לקרינה מייננת ולחומרים כימיים מסוכנים ורעילים.

בנותיו, יורשותיו של פרופ' סעדיה עמיאל תובעות 3.3 מיליון שקל. בתביעתם נאמר, כי המנוח, פרופ' לכימיה ולפיזיקה גרעינית, עבד במרכז למחקר גרעיני מודעה

בנחל שורק משנות ה-50 ועד מותו. במוחו אובחן גידול ממאיר ולאחר הניתוח להסרת חלק ניכר מהגידול, סבל המנוח משיתוק פלג גופו הימני ומקשיי תפקוד ניכרים. ב-1978 הופיע הגידול הממאיר מחדש ובאוגוסט אותה שנה נפטר המנוח.

מיה ויין, אשתו של אליהו ויין, שעבד כטכנאי כימיה במרכז למחקר גרעיני בנחל שורק, תובעת 8.87 מיליון שקל. בתביעה נאמר, כי בספטמבר 1985בהיות המנוח בן 51, אובחן אצלו סרטן המוח מסוג נדיר ביותר.עוד נאמר, כי מספר עובדים נוספים ביחידתו לקו אף הם במחלות סרטן ושיעור התחלואה בסרטני מוח בקרב עובדי מעבדות המרכזים למחקר גרעיני גבוהים משיעורם באוכלוסייה הכללית באותה קבוצת גילאים. בתביעה נאמר, כי הנתבעת הודתה שהמנוח בא במגע במהלך עבודתו עם מתכות מסוכנות, עופרת וקדמיום.

אלמנתו של יהודה יפרח וילדיו, תובעים 8.43 מיליון שקל. יפרח עבד בכור הגרעיני בדימונה מ-1970 ועד 2002 באיזורים המוגדרים 'חמים'. יפרח שימש בתפקידים של מפעיל ומהנדס אלקטרוניקה ביחידה 'חמה'. בכתב התביעה נאמר, כי נחשף למנות קרינה גבוהות במיוחד בעת ביצועם של עבודות האחזקה במערכות הכור אשר בוצעו בשנות ה-70 בסביבת עבודה עתירת קרינה ומזוהמת.

בתקופת עבודתו היה מעורב במספר תקלות גרעיניות חמורות ובשתי הזדמנויות בהן נכח במקום, נשלפו בטעות לזמן קצר מוצרים רדיו-אקטיביים מתוך בריכת המים המיועדת להגנה מפני קרינה מייננת. שיעור החשיפה היה פי מאות-אלפים מהמותר.

במקרה אחר, נדרש לטפל בתקלה בתחתית אחת הבריכות בכור, הזדהם בזיהום רדיו-אקטיבי אך למעט שטיפה יסודית לא נערכו לו כל בדיקות ואם נערכו תוצאותיהם נעלמו. במקרה נוסף, נדרש לבצע פעולה מסוימת לצורך הגברת האוורור בכור. עבודה זו אשר נעשית כיום בלבוש מיוחד ובמערכת נשימה אוטונומית בוצעה על-ידיו ללא ציוד מגן וללא פיקוח.

ישראל כהנא, התובע 4.26 מיליון שקל, עבד בקמ"ג מ-1962-1996 עם שלוש שנות הפסקה, ובין היתר במעבדת הרדיו-גרפיה ובמחסן החומרים. בתביעה נאמר, כי במהלך צילומי הרדיו-גרפיה שנועדו לאיתור תקלות בצנרת נמצא התובע באופן קבוע בקרבה מסוכנת למקורות רדיו-אקטיביים ללא מיגון הולם. ב-2002 אובחן במוחו סרטן ובניתוח שבוצע נכרת הגידול.

יוסי פרג, התובע 8 מיליון שקל, עבד בקמ"ג מ-1979 ועד היום, כחשמלאי באיזורים 'חמים', עתירי קרינה רדיו-אקטיבית. באפריל 2002 בהיותו בן 48 אובחן בו סרטן הלימפומה. בתביעה נאמר, כי מתיקו הרפואי כפי שהועבר על-ידי הנתבעת עולה, כי לפחות פעם אחת נחשף לחומר מזהם ששמו והרכבו הכימיים נמחקו מתיקו הרפואי.

יצחק רחמיאן, התובע 5.7 מיליון שקל, עובד בקמ"ג מ-1975 ועד היום כפקח ביקורת קרינה , טוען, כי עבודתו היום יומית בוצעה באזורים 'חמים' רוויי קרינה רדיו-אקטיבית תוך מגע עם חומרים מסוכנים שונים. עבודה זו בוצעה לפחות עד סוף שנת ה-80 עם מיגון חלקי בלבד ולפעמים בלעדיו, בתנאים של חוסר פיקוח, ללא הדרכה הולמת וללא ניטור של כל סוגי הקרינה והחומרים המסוכנים אליהם נחשף.

לדבריו, לא פעם הוא נשלח לאיתור תקלות וזיהומים ללא מסכה ומכשירי הניטור לא עברו בדיקות תקופתיות לכיול ולאימות תקינותם על-ידי בודק מוסמך במשך שנים ארוכות עד למקרים של תקלות שבר.

התובע מציין, כי לפחות במקרה אחד, נחשף למקור רדיו-אקטיבי חזק ללא כל אמצעי מיגון וללא כל מסכה וזאת במסגרת תרגיל לאיתור מקור רדיו-אקטיבי. במקרים נוספים, שהה בשדות של קרינה גבוהה במשך זמן ממושך עד לאיתור המקור המקרין.

עוד טוען התובע, כי במסגרת עבודתו הוטל עליו להפריד בין עופרת מזוהמת רדיו-אקטיבית לבין עופרת נקייה ללא כל אמצעי מיגון. על-פי כתב התביעה, בתעלות האוורור באחד המכונים 'החמים' נתגלו גרגרי חול המזוהמים בזיהום רדיו-אקטיבי. עוד טוען התובע, כי בנובמבר 1993 בהיותו בן 40 אובחן אצלו סרטן בשלפוחית השתן. בדיקות העלו, כי הוא סובל מגידול בכיס השתן. התובע עבר ניתוח לכריתת הגידול.

עדי פלג, התובע 9.45 מיליון שקל, עבד בקמ"ג ממאי 1972 ועד אוגוסט 1980 כטכנאי גרעין באזורים 'החמים' עתירי קרינה רדיו-אקטיבית. בהיותו בן 54, אובחן אצלו סרטן בעמוד השדרה הגבי והצווארי. לדבריו, מספר עובדים נוספים ביחידתו לקו אף הם במחלות סרטן.

חן ישראל, טכנאי גרעין עובד בקמ"ג מאפריל 1979 ועד היום התובע 8.7 מיליון שקל. לדבריו, היה מעורב במהלך עבודתו במספר תקלות גרעיניות, אחת מהן באוגוסט 1980, שעה שנשפכה 200 ליטר של מים כבדים על הרצפה, והוא ואחרים נדרשו לאסוף את המים בידיהם עם צמר גפן ללא כל ציוד מגן.

עוד הוא טוען, כי נדרש להיכנס לתעלות האוורור של הכור לבדיקת אחד השסתומים וזאת ללא כל ציוד מגן ותוך חשיפה לחומרים מסוכנים ולקרינה מייננת. לדבריו בהיותו בן 47 אובחן אצלו סרטן הריאות ובניתוח שבוצע לו נכרתה האונה העליונה בריאתו הימנית.

אלכס גובר, התובע 4.53 מיליון שקל עובד בקמ"ג מ-1970 כחשמלאי באיזורים 'החמים' עתירי קרינה רדיו-אקטיבית טוען שהיה מעורב במספר תאונות במהלכן נחשף למנות קרינה מוגברות ולחומרים כימיים. ביוני 1981 היה מעורב בפיצוץ בתא גזים וביוני 1993בתקלה במהלך טיפול תרמי בוואקום. לדבריו בהיותו בן 60 אובחנה אצלו מחלת הסרטן. לדבריו, לפחות 5 עובדים נוספים ביחידתו לקו אף הם במחלות סרטן.

ניסים זילכה, התובע 8.6 מיליון שקל עובד בקמ"ג מ-1970 ולאחרונה משמש כמהנדס משמרת. לדבריו בהיותו בן 57 אובחן אצלו סרטן הלימפה. בתביעתו נאמר, כי בשנות ה-70 וה-80 בוצעו עבודות האחזקה בכור בסביבת עבודה רוויית קרינה ונעשו קיצורי דרך דוגמת כניסה לאזורים 'החמים' זמן קצר מאוד לאחר הדממת הכור. התובע טוען, כי הפיקוח והמיכשור, שנועדו להבטיח את העובדים מפני חשיפת יתר מפני קרינה מייננת ולחומרים מסוכנים אחרים, היו לקויים באותם שנים. לדבריו, במהלך עבודתו אירעו מספר תאונות המכונות תקלות גרעיניות. באחד המקרים, נפל לאחד הבריכות, שאף את אדי מי הבריכה ונחשף לקרינה ולזיהום. לדבריו, מספר עובדים נוספים ביחידה בה עבד לקו במחלת הסרטן בגיל צעיר.

שי דוד, התובע 6.5 מיליון שקל עבד בקמ"ג מאפריל 1965 ועד אפריל 1999 כטכנאי ניסויים ראשי במחלקה מיוחדת שעסקה בפרויקט לאומי סודי. לדבריו, עבודתו בוצעה בחדר קטן ללא פתחי אוורור וללא אמצעי הגנה. בתקופת עבודתו היה מעורב במספר תאונות המכונות תקלות גרעיניות. באפריל 1996 היה מעורב בתקלה חמורה שאירעה במעבדה במהלכה אותר זיהום בכפפות העבודה. לדבריו, בהיותו בן 57 אובחנו אצלו מספר מחלות סרטן נדירות ושונות זו מזו דבר המצביע על הקשר המובהק בינן לבין חשיפתו התעסוקתית.

בתגובה נמסר מהוועדה לאנרגיה אטומית כי "אין קשר בין מחלת העובדים לבין עבודתם בקמ"ג. טענות דומות לטענות שעולות מהתביעות החדשות, נטענו במסגרתן של תביעות שהוגשו בעבר. לאחר בירור משפטי נדחו הטענות. לכשנקבל את כתבי התביעה נגיב לטענות אחת לאחת".

http://www.globes.co.il/serve/globes/DocView.asp?did=905320&fid=1604

Hermon
חבר מתאריך 15.8.02
7810 הודעות 22:48 18.04.05

4. תגובה והארות

מדובר על עובדי מעבדות.

קרינה כשלעצמה לא מהווה את האיום החמור ביותר על עובדי קרינה, גם חשיפה לכימיקלים, מחסור באויר טרי בסביבת העבודה, עישון, מנדפים לא תקינים, מהווים גורמי סיכון חמורים הרבה יותר.

אם יבדקו עובדי מעבדות במקומות עבודה או באוניברסיטה או במקומות אחרים, ימצאו גם שם עליה במספר חולי הסרטן.

אין לי ספק כי ממונה בטיחות הקרינה במוסד עשה כל שביכלתו למנוע חשיפה מיותרת לקרינה, אולם לפעמים גם העובדים אשמים. עובדים בלתי מיומנים עושים שטויות, טועים בשיקול הדעת, וכבר קרו מקרים גם בקמ"ג וגם בשורק שאנשים נחשפו לקרינה מסוכנת רק בגלל חוסר מודעות, והיו גם תאונות טרגיות.

קשה להאמין כי העובדים יוכלו להוכיח כי מחלות הסרטן נובעות מהחשיפה לקרינה דווקא, בשביל זה צריך את התיקים האישיים עם נתוני החשיפה השנתיים ושם בטוח לא ימצאו עדות על חשיפת יתר. מה גם שעובדים שיודעים שהם הולכים להחשף, משתמשים בתג רזרבי כדי שהחשיפה לא תירשם בתיקם האישי. מה לעשות, לפעמים המחוייבות לעבודה קודמת לבטיחות האישית.

לדעתי השופטים ילחצו על המדינה להתפשר בלי להכיר באחריות, מפני שגם השופטים יודעים כי בלי איזה הוקוס פוקוס משפטי לא יוכלו להטיל אשמה או אחריות על הנתבעים.

שופטת בית המשפט המחוזי בפתח תקווה, אסתר דודקוביץ, מתחה היום (שני) ביקורת על התנהלות הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג) בדימונה בכל הנוגע לשמירת המידע על הליכי הבדיקות הפנימיות שבוצעו בקרב עובדים במתחם. הדיון בנושא נערך במסגרת תביעתם של 44 עובדים בכור ובני משפחה נוספים, שטוענים כי חלו בסרטן ובמחלות נוספות עקב חשיפה מוגברת לקרינה במהלך עבודתם.

"הסעיף שמגדיר את נהלי הבדיקה של קרינה פנימית 'אינו מוצלח בלשון המעטה'", העירה השופטת דודקוביץ בעת תשאול עד המומחה מטעם ההגנה. במהלך עדותו חשף ד"ר דן ליטאי, ששימש בעברו סגן ראש אגף האבטחה בכור, כי עד שנות ה-90 לא נעשו חישובים לגבי הקרינה הפנימית (הנגרמת, למשל, משאיפת חומר מסוכן) שספגו העובדים בקמ"ג, אלא רק של הקרינה החיצונית - הנגרמת מחשיפה פיזית לחומר מסוכן. ד"ר ליטאי, המועסק מאז 1999 כיועץ חיצוני בנושאי בטיחות כורים, בעיקר בתחום הקרינה, עבור הקמ"ג, הסביר כי בדיקה של הקרינה הפנימית נעשתה רק במקרים בהם התגלתה חריגה בתוצאות הקרינה החיצונית ובכל מקרה היתה זו קרינה בעוצמה נמוכה.

ליטאי הוסיף כי "למען הסדר הטוב", היה רצוי לבצע בדיקה שכזו, אך למרות שזו לא בוצעה לא היו השפעות ממשיות על הבטיחות בכור, מאחר וידעו את "מגמת" הבטיחות בכור עצמו. פרקליטם של התובעים, עורך הדין אילן קנר, ניסה לחדד את הדברים כששאל האם ניתן לברר בדיוק את כמות הקרינה לה נחשף העובד, כאשר לא נמדדת הקרינה הפנימית של החומרים הרדיואקטיביים.

לדברי ד"ר ליטאי, מסלול הבדיקה של העובדים נקבע במרפאה בכור עצמו, וכרטסת הכילה את המידע הנדון בבדיקות. זו, ציין ליטאי, "הושמדה, ואני לא יכול לשחזר אחורנית לעובד פלוני על בדיקה איקס או בדיקה ואיי".

השופטת דודקוביץ מתחה ביקורת על שמירת המידע בקמ"ג, הנוגע למעקב אחר אופן ביצוע ותדירות הבדיקות התקופתיות. "איך משמידים ראיות בזמן שיש עוד משפטים עומדים ותלויים? זה נזק ראייתי", אמרה. "אני לא יכולה להאמין שעורכי הדין של הקמ"ג לא צילמו כרטסת? אני לא מאמינה לדבר כזה. זה נשמע לא משהו בינתיים".

מקור: http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1589646

תזכורת:

176.''השב''כ מאיים על חולי סרטן שעבדו בדימונה''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&archive=#176

198. תביעת פיצויים: חליתי בסרטן בכור בדימונה
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&archive=#198

228. שר הביטחון 2 : הכח של יחיאל חורב !!!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&archive=#228

252. עובדי הכורים בדימונה ושורק תובעים 76 מיליון שקל
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&archive=#252

לאמת אין אג'נדה. לתקשורת יש. ההיסטוריה מסבירה הכל

וווהההאאאאוווווו חייבים לקרוא!

היות והידיעה מוגבלת לקוראים רשומים , הנה התקציר:

A grim warning from Israeli Prime Minister Ariel Sharon to President Bush that Iran is much closer to producing nuclear weapons than U.S. intelligence believes has triggered concern here that Israel is seriously considering a preemptive strike against Iran's Bushehr nuclear reactor.

Sharon dramatized his forecast by bringing Maj. Gen. Yoav Galant, a three-star army officer who serves as his military secretary, to a meeting with Bush in the Oval Office two weeks ago, U.S. and Israeli sources tell me. Galant showered a worried-looking Bush with photographs and charts from a thick dossier on Iran's covert program.

ממשל בוש חושש: ישראל תתקוף את הכור האיראני

בעל טור ב"וושינגטון פוסט" טוען כי בביקור שרון בוושינגטון התקבלו מסרים לפיהם בכוונת ישראל לפעול נגד הכורים האיראנים "כמו בעיראק". האמריקנים מעוניינים דווקא בפעולה במישור הדיפלומטי - וחוששים מבת
בריתם
ynet
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2725778,00.html

ש_ש
חבר מתאריך 7.4.02
20941 הודעות 08:48 13.08.03

1. אתה חושף סודות מדינה
במוסף סוף השבוע של ידיעות אחרונות היתה כתבה מעניינת על התחמשות אירן בפצצה גרעינית , פעילה עד שנת 2005.

שחר
חבר מתאריך 4.11.02
1484 הודעות 16:21 13.08.03