מדינת ישראל=קסטנר נ' מלכיאל בן מנחם גרינוואלד  

להלן: התשובה וההסבר לשאלות והתמיהות.

העובדה שהשלטון של מפלגת מפא"י (העבודה של היום) התגייס בכספים ובמשפטנים לעזרת משתף הפעולה הזה עם הנאצים מראה שהשלטון של מפא"י חשש ממשהו!.

שלטון השמאל חשש שבאמצעות קסטנר יתגלה חלקו של השמאל בהשתקת השואה, בהשתקת ניצולים שהצליחו להימלט, ובחוסר הפעולה להצלת היהודים בשואה.

זו הסיבה שרוצחי קסטנר אשר באו מהשב"כ זכו לחנינה אחרי מספר שנים.

גם אז היה השב"כ כלי פוליטי.

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

@ מצ"ב הקישור למכתב/ההצהרה בשבועה, כולל תרגום המכתב
גופא, שהגיע לעו"ד שמואל תמיר ז"ל עם העתק הצהרה בשבועה
לטובת קצין ה-SS יוטנר חתום על ידי ד"ר רודולוף ישראל
קסטנר ימ"ש וזיכרו.
להלן: @ המכתב, התרגום וההצהרה @
https://rotter.net/forum/gil/5418.shtml#15

@ להלן: עמודים 84-85 !!

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

@ גיבורה מופיעה, תודה לאל @

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

חידושים מפליגים לא נשמעו, אף כי עצם הנגיעה בנושא הצליחה לבסוף לעורר התרגשות וזעזוע. הפתיחה, כשעה בערך, היתה שורת הרצאות קצרות מפי שלושת ההיסטוריונים - דברים מרתקים, אך ללא שום פולמוס. דן לאור ציין כי משפט קסטנר נערך עשר שנים בלבד לאחר השמדת יהדות הונגריה. יחיעם וייץ אמר שבמשפט קסטנר הראשון, מול השופט בנימין הלוי, קסטנר היה רק "פיון" של עורך הדין שמואל תמיר, שמטרתו היתה פוליטית - לנגח את הנהגת היישוב, ובראשה בן-גוריון ושרת. גם השופט הלוי היה "שפוט" של תמיר, אמר וייץ; שלמה אהרונסון הסביר עד כמה קסטנר ומנהיגים יהודים אחרים בימי השואה היו מוגבלים וממולכדים. במשפטי נירנברג, הדגיש, תרומתו של קסטנר היתה חיובית. הוא עזר להרשעתו ולתלייתו של ארנסט קלטנברונר.

דינה פורת פתחה מיד בשאלה העיקרית: מדוע לא הזהיר קסטנר את יהודי הונגריה מפני השילוח לאושוויץ. מדוע סייע בכך, בעצם, לשילוחם המסודר אל המוות. היהודים ידעו על ההשמדה גם כך, השיבה פורת, אף כי סייגה והדגישה שאולי לא כל היהודים המבודדים, בערי השדה, ידעו והפנימו גם הם. עוד ציינה כי גם מנהיגים יהודים אחרים נמנעו מלהזהיר את ההמונים מפני מה שמצפה להם.

ואז קם דן מרגלית וירה את האמירה הפרובוקטיווית הראשונה: "שמונים דקות דיברו פה בעד קסטנר", אמר, ורמז בכך שבכוונתו להפוך את הכיוון. "ארבעה קצינים נאצים, ובהם קורט בכר, קיבלו מקסטנר כתב זיכוי", האשים מרגלית. זה היה ב-46', בעת משפטי נירנברג, לאחר המלחמה, כאשר נותן המסמכים היה חופשי מאימת הנאצים. "ואז, ללא שום סמכות", המשיך מרגלית, נתן ישראל קסטנר לקצינים אלה, שאיתם היה במין מו"מ על "סחורה תמורת דם" בימי השואה, "כתב כפרה - בשם העם היהודי, כתב כפרה שלא היה בסמכותו לתת". ועוד: כאשר נשאל על כך בזמן המשפט, ב-54', קסטנר שיקר והכחיש. על עניין מסוים זה, סיכם מרגלית, קשה לסלוח לו.

הגיע הזמן לתגובות הקהל ופרצה סערה: מנהל מכללה, חיים שלם שמו, קם ואמר: "התקשורת ניצחה את האקדמיה". פרופ' אהרונסון השיב: התקשורת לא ניצחה. הלא כבר קודם "הסברתי לתקשורת", צלף, כי בכר ושלושת הקצינים האחרים שמדובר בהם כלל לא הועמדו לדין בנירנברג. ממילא, קסטנר לא הציל אותם מתלייה.

ובכלל, מה זה "התקשורת סולחת או לא סולחת, פה זה לא פופוליטיקה".

מרגלית לא החשה. לדבריו, כאשר קורט בכר קיבל את "כתב הכפרה" מקסטנר, הוא חשב שיהיה זקוק לו, והמנהיג היהודי אכן סיפק לנאצי את כתב הכפרה. גם אם הבטיח לבכר, בעת השואה, שיעזור לו לאחר המלחמה, לא היה צריך לעמוד בהתחייבות הזאת, שניתנה בסיטואציה נוראה.

הדיון ננעל. הנוכחים, ובהם אחדים מניצולי השואה בהונגריה, המשיכו לעמוד באולם ולהתווכח. הרוחות סערו, כמו תמיד כאשר מועלות השאלה הנוראות - איך הובלו מיליונים אל הקץ במין פסיוויות כביכול, מה שכונה פעם "כצאן לטבח"; מה חלקם של המנהיגים היהודים בהליכה "מסודרת" זו אל המוות, האם הם "אשמים", האם היה אפשר לנהוג אחרת.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=608584

מצ"ב לינקים רילוונטים:

האשכול הראשי: מדינת ישראל = קסטנר נ' מלכיאל בן מנחם גרינוואלד
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5418&forum=gil&omm=0

מקור: 49. ''כחש'' מאת בן-הכט: פרשת קסטנר מהדורה חמישית 94
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=49&viewmode=threaded
51. ''עמודים 86-87:''השופט הלוי-מי נתן לך את הרשות להצהיר הצהרה זו בשם הסוכנות היהודית?"
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=51&viewmode=threaded
52. עמודים 88-89: ''שחרורו הסופי של קורט בכר נגרם אך ורק כתוצאה מטענותיו והפצרותיו אלו של קסטנר ומן התוכן של הצהרתו בשבועה. תצהירו לטובת בכר היה הגורם העיקרי, אם לא היחיד, שקבע את החלטתנו לשחרר אותו"{*51}
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=52&viewmode=threaded

6. ''קסטנר הציל נאצים'' מאת עו''ד יוסף תמיר !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=6&viewmode=threaded

מקור: 11. הספר: כרך א - ''בן הארץ הזאת'' מאת שמואל תמיר!!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=11&viewmode=threaded
23. פגישה על הגשר בין: ''קורט בכר לסלי מאיר''......
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=23&viewmode=threaded
24. ''קורט בכר היה יפה כאלוהים''...................
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=24&viewmode=threaded

13. פסק דין שניתן בביהמ''ש המחוזי ע''י כב' הנשיא דר' בנימין הלוי בתיק פלילי מס' 124/53.
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=13&viewmode=threaded
14. פסק דין של ביהמ''ש העליון בעירעור שהגישה מדינת ישראל על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי שלעיל.
בבית משפט העליון בשבתו בבית משפט לעירעורים פליליים
לפני הרכב של חמשה שופטים הכוללים את נשיא בית משפט
העליון ומ"מ.
להלן: @ פסק הדין- הנקודות העיקריות @
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=14&viewmode=threaded
15. לאחר המשפט ולאחר הערעור התברר ש..............
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=15&viewmode=threaded
ד"ר רודולוף ישראל קסטנר ימ"ש וזיכרו, לא הסתפק בהצלתו מעמוד
התליה של קורט בכר הנאצי, אלא הציל גם את קציני ה-SS קרומיי
ויוטנר.
כמו כן: ניסה להציל את קצין ה-SS ויסליצני וקרוב לודאי שפעל גם
למען נאצים אחרים. דברים אלה מערערים את אחת מאבני היסוד של פסקי
הדין של כבוד השופטים חשין ואולשן ומאששים את זה של כבוד השופט
זילברג.
קרוב לודאי ששני שופטים אלו היו מצטרפים לכבוד השופטים
זילברג וגויטיין ונוטשים לאור עובדות אלו את עמדתם שהאשמתו
של מר מלכיאל גירנוואלד שד"ר רודולוף ישראל קסטנר ימ"ש וזיכרו,
שיתף פעולה עם הנאצים לא הוכחה.
מצ"ב תרגום מכתב בכלל והמכתב גופא, שהגיע לעו"ד שמואל תמיר ז"ל
עם העתק הצהרה בשבועה לטובת קצין ה-SS יוטנר חתום על ידי ד"ר
רודולוף ישראל קסטנר ימ"ש וזיכרו.
להלן: @ המכתב, התרגום וההצהרה @

97. יואל והאנזי בראנד כותבים בספרם השני/עדות ממקור ראשון
השטן והנפש שפורסם לראשונה בשנת 1960
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=97&viewmode=

17. ''בשליחות נידונים למוות'', מאת: יואל והנזי בראנד !!
כותבים בספרם הראשון/עדות ממקור ראשון שפורסם לראשונה בשנת תשי"ז
https://rotter.net/forum/gil/5494.shtml#17

"אני מכיר מלון קטן ליד מראנו שבו נאצים ויהודים הבורחים באופן לא חוקי לנים לפעמים בלילה תחת אותה קורת גג מבלי לדעת אחד על השני. היהודים הוסתרו בקומה השניה וקיבלו הוראה לא לזוז ואת הנאצים שבקומת הקרקע הזהירו בחריפות לא לצאת מחוץ לבניין."

ברור הוא שמי שהפעילו את קווי הבריחה כן ידעו אחד על השני, אחרת זה גם בכלל לא הגיוני מדוע נתנו לפליטים הוראה שלא לזוז. ידוע שבמראן היה תחנה של ארגון "הבריחה" תחת פיקודו של דן לאור (ליכטנשטיין). הם ישבו שם דרך קבע ולא סביר שלא ידוע איפה הם משכנים את הפליטים היהודים. מלבד זאת ברור שמישהו מאנשי ה"בריחה" מסר מידע זה לויזנטל שבוודאי לא מצץ את הסיפור מאצבעו.

לכל הנראה זוהי מורשתו של הסוכן הנאצי היהודי ז'ק ון הרטן שיצר את הקשר בין מפעיליו הנאצים וארגון "הבריחה" והתגאה בכך שהעביר פליטים מלאומים שונים שחלקם התבררו כנאצים (לכן הוא נעצר ע"י האמריקאים).

ון הרטן כזכור שוחרר אח"כ תודות להתערבות המוסד לעליה ב' ומצא מחסה בארץ. בביטחה הוא יכל למכור בלב ת"א תכשיטים שנשדדו מיהודי הונגריה.

_______________________

הממסד והתקשורת משתיקים את שערוריית ז'אק וארטן
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=106&viewmode=

חוץ מזה הסרט נמנע מלגעת בפרשות כאובות הכרוכות בעניין זיוף שטרות הליש"ט עליו נסוב הסרט. בצורה אלגנטית נמנע הסרט לעסוק בצד הכי מעניין ובעייתי של הפרשה והוא הפצת הליש"ט.

אחד הסוכנים המרכזיים של מבצע ההפצה היה יהודי בשם ז'ק ון הרטן אשר מלבד זאת השתתף בהונגריה בשוד היהודים. מכיוון שהוא העמיד כספים מזוייפים רבים לרשות המוסד לעליה בית הוא קיבל חסות והיה יכול חיות בשקט וברווחה בסביון ובלב ת"א למכור תכשיטים שלכל הנראה נשדדו מיהודיםץ כל זאת בחסות המוסד וגולדה מאיר.

סוכן המוסד שלהבת פריאר, שממש לא היה פריאר היתמם בסוף השישים ואמר שהוא לא מבין מדוע לא עלה שמו של ון הרטן במשפטי קסטנר ואייכמן.
ראו:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=158528
http://cafe.themarker.com/view.php?t=158529
אין פלא שיוצרי הסרט האוסטריים נמנעו מלטפל בעניין זה שהיה מפחית בצורה דרמטית את סיכוייהם לזכות באוסקר.

"הזייפנים" אוסטריה
במאי: סטפן רזוביצקי

תקציר העלילה: במחנה הריכוז של סקסנהאוזן מתאספים חבורת אסירים המתמחים בזיוף מסמכים כלכליים. במסגרת זו הם ממלאים את השוק באגרות חוב מדופלמות שמאיימות להפיל את הכלכלה של ארצות הברית ובריטניה. מתוכם צומחת חבורה שונה, המנסה לטרפד את התרמית הגדולה.

זכיות קודמות: אין. היה מועמד לדב הזהב בפסטיבל ברלין שעבר וזכה בפרס שחקן המשנה לאוסקר הגרמני.

קצת טריוויה: אוסטריה הייתה מועמדת רק פעם אחת בהיסטוריה לפרס האוסקר הזר. עם זאת, לסרטי שואה יש עדנה בעשור האחרון. בין השאר, ניתן למנות את "רשימת שינדלר" של שפילברג, ו"הפסנתרן", שזיכה את פולנסקי בפרס הבימוי.

למטה: הטריילר של "הזייפנים"
http://www.nrg.co.il/online/51/ART1/698/838.html

ֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹ

פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
64868 הודעות אור ליום ראשון י''ח באדר א' תשס''ח 19:41 23.02.08
4. חבצלת השרון קבלי ח''ח, מצ''ב סימכין לדבריך:

קחי בחשבון ששכתוב וזיוף ההסטוריה הוא הליך מגמתי "שהם" קיבעו
זאת על מנת לקבור את האמת האמיתית, כנסי לרשת ב', בין שישי לשבת
http://www.iba.org.il/media/?recorded=radio14 עם יצחק לבני בתכניתו מאתמול, מראין את עו"ד שרגא בירן http://www.themarker.com/web2/tags.jhtml?tag=%D7%A9%D7%A8%D7%92%D7%90+%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%9F ותשמעי מהו
אומר חד וחלק ואודה לך אם תתמללי את דברי החשובים בנושא השואה בכלל
והנהגת היישוב היהודי וארה"ב בפרט....

מצ"ב סימוכין לדבריך לעיל, תת-אשכול מלא חומר ממוסמך:

הממסד והתקשורת משתיקים את שערוריית ז'אק וארטן
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=106&viewmode=

---------

כל השיחה עם עו"ד שרגא בירן היא מעניינת בכלל ומועילה בפרט
בגלל אורכו של הראיון נאלצתי להביא בעיקר רק את החלק שנוגע לשואה

להלן הדברים...:-

מראיין: אופורטוניסט כידוע מילה שלילית, אצלנו היו קוראים ל.. לאופורטו..
אופורטוניסט היה מי שנחשב.. אתה יודע.. אחד שאין לו עקרונות, מנצל מצבים על חשבון אחרים לטובתו

שרגא בירן: כן, זה בדיוק המצב במאתיים השנים האחרונות, כאשר אופורטוניזם שבעצם זאת תורת ההזדמנויות
והזדמנות היא דבר חיובי ביותר, זכתה לסטיגמה של דבר מוקצה מחמת מיאוס, דבר מיקאבליסטי של העדר כל מוסריות.
אני מנסה להשיב את המושג למקורו.

מראיין: והעקרונות לא חשובים יותר?

שרגא בירן: אין שום ספק שהם חשובים יותר, ואני כדי להגביר את האופורטוניזם שאני דוגל
בו מהאופורטוניזם המוקצה.. אני מדבר על האופורטוניזם החיובי. ולא אופורטוניזם כשלעצמו משום
שזה להשיב את המושג ליושנו זה בלתי אפשרי, אבל האופורטוניזם שלי הוא תורת ההזדמנויות
וההזדמנויות הם כרגע הדבר הגדול שקורה בעולם, אין שום ספק זו התחושה שלי וזה גם אני מנסה
להוכיח בספר, אנחנו נכנסים לעידן של הזדמנויות, אמנם הזדמנויות היו קיימות גם קודם לכן אבל...

***

שרגא בירן: .... תראה זה היה מכנה משותף של גורל שלם של דור שלם של ילדים פה ושם באירופה והתמזל מזלי אחר-כך
אני הצטרפתי לפרטיזנים, אבל התמצית של העניין הוא שהגורל היהודי לימד כל מי שרצה להפיק לקח אמיתי
מוסרי פוליטי חברתי והוא שצריך לא להיכנע לגורל, ולחפש איזשהו פתרונות.. מדינת ישראל זה
לא כניעה לגורל. כל המעשה שקרה אחרי מלחמת העולם השנייה עם מה שהיה אז קרוי 'שארית הפליטה' זה
לא כניעה לגורל. כל הקיום שלנו כאן זה לא כניעה לגורל, זה איזשהו..כל הקיום של העם היהודי לאורך
ההיסטוריה היהודית תשים לב כל-כך הרבה עמים, נטמעו, נעלמו, אבדו אלילים אחרים, תמיד הלכו כל אחד
לכיוון שלו ובלבד להתקיים ביתר נוחות וללכת קדימה. ההתרסה נגד הגורל הייתה איזשהו אפיון מאוד מרכזי בגורל היהודי

מראיין: כן, אבל גם הערבים, הרוב הגדול, העצום שמת בשואה .. תשמע הוא היה בסיטואציה שלא יכול
היה אלא בסופו של דבר להגיע (לא ברור פ"ש).. אם לא היית ילד בן עשר אלא היית אב למשפחה ולילדים
עם אישה בהריון, מה היית עושה?

שרגא בירן: כן, תשמע זה עניין של מחקר היסטורי
אני חושב שבעניין הזה ההיסטוריה שלנו היא קצת.. מקלה עם הכניעה לגורל

מראיין: כן, מקלה?

שרגא בירן: כן, זו התחושה שלי ואני אומר את זה..

מראיין: מה- יש לך טענה?!

שרגא בירן: כן, יש לי טענה..

מראיין: נגד היהודים?!

שרגא בירן: לא נגד היהודים יש לי טענה נגד כל אותם משתפי הפעולה שהיו פה ושם, היודנרטים,
שזה דבר מוקצה מחמת המיאוס מצד אחד, יש לי טענה כנגד אלה שבשם גזירת הגורל שזה נגזר ע"י
הקדוש ברוך הוא וצריך להיכנע לגורל וללכת, ולהיגאל בעולם שכולו טוב העולם הבא, אבל זה לא הנושא של הספר

מראיין: עלית לארץ והיית כילד והגעת לקיבוץ מסילות, בגיל כמה 12-13 ?

שרגא בירן: ארבע עשרה

***

שרגא בירן: אבל זה הרקע אם אתה שואל איך אתה מגיע לאיזשהו ניסיון לא רק לחפש את ה קטעי רעיונות
קטעי העובדות ועל בסיסם לספר איזשהו סיפור אידיאולוגי אז התשובה שלי היא, אם יש לי בספר הזה
יומרה- אז היומרה היא להציג בפני הציבור איזשהו משנה

מראיין: מיד נגיע למשנה הזאת אני רוצה רק בכל זאת שהקהל שמאזין לנו, אתה יודע הוא מאוד
אוהב רא/עיונות ב 'ע' הקהל שלנו אבל אם הוא לא יודע מי אומר אותם ומה עומד מאחורי הרעיונות,
יותר קשה לו לקלוט גם את הרעיונות, ואי אפשר להימנע ובלי אזכור של העובדה שהיית קומוניסט,
שיצאת ושהפכת לעורך הדין אולי המצליח ביותר בישראל, מבחינה כלכלית מעשירי ישראל, בעצם איש שמזוהה
יותר מכל עורך דין אחר עם הפשרת קרקעות בארץ, עם מתן זכויות בקרקע ובבניה, כל העניין של הקיבוצים
ועוד לפני כן ברמת רחל ובירושלים ובאזור ירושלים ובהמשך גם נעשית יחד עם קרוב משפחתך דור אלון,
ואחר כך בתי זיקוק בארה"ב ומאות תחנות דלק, כל הדברים האלה הם גם הם חלק מאיזו דרמה כי אתה
בעצם רואה את עצמך גם היום כמו בתקופת.. בתקופה ההיא, לא כאיזה עורך דין עשיר מאוד ומצליח מאוד אלא כסוג של... אידיאולוג

שרגא בירן: תראה, אני אגיד לך את האמת, אם יש משהו שגורם לי לאושר אמיתי, זאת התחושה
שאני.. זה.. אני אפילו לא רוצה לגמור את המשפט משום שהציבור הישראלי איננו מעריך את
ה self made men, אדם שקם מתוך מינוס ארבעים וחסר כל ומייצר יש מאין ונלחם על

מראיין: לא מעריך.. אבל ראוי להרבה הערכה

שרגא בירן: תיקח בחשבון שאני במשך שנים הייתי עבדתי יחד עם שמואל תמיר על משפט קסטנר
ועל משפטים אחרים שהיו משפטי צדק ושביטאו את התחושה שדיברנו עליה קודם 'מה קרה שמה'

מראיין: אתה היית ממש שותף של שמואל תמיר בעניין קסטנר?

שרגא בירן: תראה אני לא.. שמואל תמיר היה עו"ד, אני הייתי סטודנט למשפטים, הוא ביקש אותי להתנדב
ולעזור לו בהקשרים מסוימים של משפט קסטנר

מראיין: הוא דיבר אז על 'מכירת הנפש לשטן' אתה הזדהתה איתו?

שרגא בירן: לחלוטין

מראיין: כן?

שרגא בירן: לחלוטין. משום שזה.. האפיזודה הזאת הייתה לקריסטליזציה, היא גיבשה את כל הביקורת שאמרתי
עליו כבר קודם, משום שמה שקרה בפרשה של קסטנר, זה היה ניסיון להציל את המועטים את הפרומיננטים
כפי שהם קראו לזה. את האליטות

מראיין: להציל מה שאפשר היה

שרגא בירן: לא לא

מראיין: אתה יודע שהיום הרבה אנשים שלא תמכו בעבר בקסטנר, היום מבינים יותר בכל זאת

שרגא בירן: אילו הזעקה.. אפשר היה, זה היה חמש דקות לפני סוף המלחמה הצבא האדום עמד מצד אחד
והצבא האמריקאי מצד שני ובמקום לזעוק שיפציצו ויפסיקו את המשלוחים אז לקחת אלפיים איש ולהציל אותם...
על כל פנים תראה, אני ראיתי את כל הפרשה הזאת בהקשר של כמה דברים. אחד, באותה תקופה עצמה בארה"ב
ובעלות הברית המערביות מנהלות מו"מ כזה או אחר לשלום נפרד עם גרמניה, מצד שני הישוב היהודי
ואני הייתי האיש שאסף את כל התיעוד של מה שעשה היישוב היהודי כאן ואיך מה קרה בעצם, והייתה לי
תחושה עמוקה מאוד שהמערב והיישוב כאן בסופו של דבר, לא בצורה הפגנתית אבל במעשה הגדול..
זנח את היהדות של אירופה

מראיין: טוב זה התחושה, זה הויכוח הגדול אם בן גוריון העדיף את הישוב על פניהם והייתה גם..

שרגא בירן: אני סובייקטיבי

מראיין: והיו גם ציטוטים של יצחק גרינבויים שאמר בוועד ההצלה שהיה חבר בהצלה שהיה ראש יהדות פולניה,
אמר בעד ההצלה בארץ.. דיבר על 'הזבל של ללפקה', שזה שם של שכונה בוורשה

שרגא בירן: כן, אני חושב שאלו כתמים בהיסטוריה היהודית ובהיסטוריה של הישוב היהודי.
אלה שקמו והתנדבו לצבא הבריטי, אלה שקמו להלחם, אלה הצילו את הכבוד היהודי של היישוב היהודי בארץ ישראל

מקור:
http://www.iba.org.il/media/?recorded=radio14

תזכורות:

69. רכבת המיוחסין: טומי לפיד היה בין ניצולי הרכבת
https://rotter.net/forum/gil/5418.shtml#69

47. אורי אבנרי:''כמו שרת וקולק,הם שצריכים לעמוד...
https://rotter.net/forum/gil/5418.shtml#47

מדינת ישראל=קסטנר נ' מלכיאל בן מנחם גרינוואלד
https://rotter.net/forum/gil/5418.shtml

116. מסמך אמריקאי מסווג שנכתב בשנת 1947 ונחשף בפרשת ון ורטן
https://rotter.net/forum/gil/5418.shtml#116

39. רוצחו של קסטנר היה מודיע של שירותי הביטחון''!!
https://rotter.net/forum/gil/5418.shtml#39

119. מסמך של ה CIA : ''קסטנר עמד לחשוף פרטים לפני שנרצח''
https://rotter.net/forum/gil/5418.shtml#119

לני ברנר: היהודים שיתפו פעולה עם הנאצים
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6575

_______________________

לחץ כאן »

קצין בכיר נאצי ש"המציא" תא גז נייד, הפך למרגל עבור מערב גרמניה
אחרי מלחמת העולם השנייה, על פי חומר ארכיוני שנחשף כעת.

קצין הס"ס לשעבר ולטר ראוף עבד בשירות המודיעין של גרמניה המערבית,
ה-BND, בין השנים 1958 ל - 1962.

במבט לאחור, הגיוס שלו היה "פוליטית ומוסרית לא מובן", אומר היסטוריון ה-BND .
ראוף מת בצ'ילה בשנת 1984, לאחר שהתחמק ממשפט בגין פשעי מלחמה.
כפי שהמודיעין האמריקאי ניסח זאת, ראוף "המציא" את תאי הגז הניידים, משאיות/טנדרי גז ששימשו לרצח יהודים ונכים.

עם התבוסה הגרמנית נמלט לצ'ילה ושינה את שמו לאנריקו גומז.

אבל ה-BND עלה על עקבותיו וגייס אותו כמרגל, כדי שייסע לקובה לרגל אחר מנהיג קובה פידל קסטרו.

כניסתו לקובה סורבה, אבל הוא עדיין הרוויח יותר מ-70000 מרקים גרמניים (18000 דולר) במשך זמן שירותו.

כלפי חוץ ובפומבי הוא הפך למבוקש כאשר מעשיו בתקופת המלחמה יצאו לאור, אבל גם לאחר מעצרו על ידי משטרת צ'ילה בשנת 1962 - הוא נתמך על ידי ה-BND.
הסטוריון ה-BND גילה כי סוכנות המודיעין המערב גרמנית שילמה את חשבונותיו המשפטיים בעודו נאבק נגד הסגרתו.

ההיסטוריון גם אומר שהוא הובא בחשאי לגרמניה פעמיים על ידי ה-BND
מקור:
http://www.scoopim.com/forums/showthread.php?tid=29
.
.
27 September 2011 Last updated at 08:50 GMT

123ShareFacebookTwitter.Wanted Nazi Walther Rauff 'was West German spy'

Rauff, left, was arrested in 1962 but never brought to justice Continue

A high-ranking Nazi officer who helped develop a mobile gas chamber became a spy for West Germany after World War II, archives have revealed.

Former SS officer Walther Rauff worked for West German intelligence service, the BND, between 1958 and 1962.

In hindsight, his recruitment was "politically and morally incomprehensible", said BND historian Bodo Hechelhammer.

Rauff died in Chile in 1984, having evaded trial for war crimes.

The charges related to his time as an official of the criminal technical institute of the Reich security main office, which he joined in 1941.

As US intelligence later put it, Rauff designed gas vans used to murder Jews and people with disabilities.

With German defeat he fled to Chile and changed his name to Enrico Gomez.

היישוב היהודי בארץ ישראל נוכח השואה
ד"ר חוה אשכולי
מחניים 9, על השואה (ב) כסלו תשנ"ה
* המאמר עובד במסגרת עבודתי כמכון לחקר השואה ע"ש פיגקלר, אוניברסיטת בר-אילן.

תוכן המאמר:
מצב היישוב והתנועה הציונית בראשית המלחמה
תגובת היישוב למצוקת יהודי אירופה בראשית המלחמה
תגובת היישוב בעקבות המודעות לשואה
תוכניות הכופר
הוויכוח על הצלה וגאולה
תגובה ציבורית
תוכנית הצנחנים
עסקת 'סחורה תחת דם'
ביבליוגרפיה נבחרת

תקציר: שאלת עמדתם של היישוב ושל ההנהגה הציונית בארץ-ישראל בשנות השואה כלפי הצלת יהודי אירופה אינה יורדת מסדר היום הציבורי. המבקרים הבאים מחוגים רחבים - מאנטי ציונים וחרדים ועד שמאל קיצוני - מצביעים על מחדלים שונים של המוסדות. תגובת המוסדות הלאומיים והיישוביים כלפי השואה משקפת במידה רבה חוסר אונים. עיקר טענתם של המבקרים הייתה, שהיישוב לא קיים את הערבות היהודית ההדדית, מתוך מניעים של אנוכיות יישובית, תנועתית ואישית. האומנם?

מילות מפתח: התנועה הציונית, הנהלת הסוכנות, תוכנית בלטימור, תוכנית טרנסניסטריה, הפתרון הסופי, יואל בראנד, בן גוריון, יצחק גרינבוים, המנדט הבריטי, פליטי פולין, צנחנים, אייכמן.

שאלת עמדתם של היישוב ושל ההנהגה הציונית בארץ-ישראל בשנות השואה כלפי הצלת יהודי אירופה אינה יורדת מסדר היום הציבורי. המבקרים הבאים מחוגים רחבים - מאנטי ציונים וחרדים ועד שמאל קיצוני - מצביעים על מחדלים שונים של המוסדות:
עיקר טענתם של המבקרים הייתה, שהיישוב לא קיים את הערבות היהודית ההדדית, מתוך מניעים של אנוכיות יישובית, תנועתית ואישית. האומנם?
בחינת תגובתה של הנהגת היישוב על אסון יהודי אירופה מלמדת, כי התגובה הייתה מורכבת מאוד, שהתגובה לא הייתה קבועה. התפתחות התגובה ניכרה במיוחד בנקודות-מפנה, הקשורות במהלך המלחמה, במצב היישוב, במדיניות הציונית ובתהליך קליטת המידע על השמדת יהודי אירופה.

מצב היישוב והתנועה הציונית בראשית המלחמה
נפתח בהצגת המדיניות הציונית. ערב המלחמה נמצאה הנהגת היישוב בתסכול נורא בכל הנוגע למדיניות הציונית. מחד גיסא, התגברה בעיית הפליטים היהודים. מאידך גיסא, בעקבות המאורעות בארץ והשינוי לרעה במדיניות הבריטית, שבא לשיאו בספר הלבן של 1939, צומצמה העלייה. היישוב בהנהגת בן-גוריון הגיב בתכנון 'מרד עלייה' ו'ציונות לוחמת'. אולם פרוץ המלחמה, עם כל האירוני שבדבר, העלה ציפיות לחידוש ההישגים הציוניים מתקופת מלחמת העולם הראשונה. ההנהגה הציונית הסיקה שפרוץ המלחמה הנה הזדמנות לשבירת הספר הלבן, ליצירת צבא יהודי ולחתירה למדינה יהודית.

הרבנים הראשיים של תל-אביב, עמיאל וטולידאנו,
נושאים תפילה למען יהודי אירופה

ההתפשטות המהירה של המלחמה והישארותה של בריטניה לוחמת יחידה בנאצים שינתה במעט את התמונה. תוכנית המאבק בבריטניה ננטשה ובמקומה גברה מדיניות שיתוף-הפעולה. מדיניות זו חתרה להקמת מדינה יהודית בתמיכת בריטניה כגמול על נאמנותם הפוליטית של היישוב והעם היהודי. מימושה של מדיניות זו דרש את גיבושה של תוכנית ציונית מוסכמת, ותבע את מירב תשומת הלב של ההנהגה הציונית והיישובית במחצית הראשונה של המלחמה. בן-גוריון יצא ללונדון ולוושינגטון ובמאמצים ממושכים הצליח ללכד את יהדות ארצות-הברית סביב תוכנית בלטימור - תוכנית להקמת קהיליה יהודית עצמאית בארץ-ישראל.

שנה וחצי אחרי תחילת ביצוע "הפיתרון הסופי" הוברר, כי הידיעות הנוראות היו אמת.
בארץ ישראל הוכרז יום אבל וצום, תפילה וביטול מלאכה ותכניות להציל את שארית הפליטה

הויכוח על תוכנית בלטימור, עם חזרתו של בן-גוריון מארצות-הברית באוקטובר 1942, תרם בדיעבד להסחת הדעת מהידיעות על השואה. חוגים בשמאל, שהסתייגו מעיסוק ציוני מדיני בתקופה זו, טוענים כי עניין זה לא עלה אף בקנה אחד עם אסטרטגיה של הצלה. לדבריהם, הפחד הבריטי מפני פוליטיזציה של המפעל הציוני הקשיח את המדיניות הבריטית בענייני עלייה והביא לעיכוב בשליחות הצנחנים, בהקמת בריגדה יהודית וכד'. אולם צריך לקחת בחשבון, שהמנהיגות הציונית נכנסה לויכוח על גיבוש מדיניות ציונית, בתקופה שלפני התחלת 'הפתרון הסופי', וכי גם לאחר שהחלו להגיע ידיעות על השמדה עבר זמן ניכר עד שהתפתחה מודעות לשואה. חתירה זו למדינה במחצית הראשונה של המלחמה לא נבעה אפוא דווקא מתוך תפיסה יישובית אנוכית. היא ינקה מתפיסה פטאלית של גורל הגולה - אם כי לא עד כדי חיזוי השואה ומאמונה, שמדינה יהודית השולטת על העלייה היא הפתרון היחיד למצוקת העם היהודי. כיוון שכך הושם דגש על הרחבת התשתית של מפעל הבניין הציוני בתקופת המלחמה, כדי שיוכל לשמש בסיס לקליטת המוני העם היהודי עם תום המלחמה.

הפגנת המונים, עצרת אבל על שואת יהודי אירופה
לנקום את הדם השפוך. להתגייס לצבא הבריטי

דחף מיידי להתפתחות מדיניות השיתוף עם בריטניה היווה המצב הביטחוני של היישוב. היישוב ומוסדותיו עברו במחצית הראשונה של המלחמה שלושה גלי חרדה ממושכים: הראשון - בקיץ 1940, בעקבות הפצצות של מטוסים איטלקיים;
השני - במחצית הראשונה של 1941 עם חדירת הגרמנים לצפון אפריקה, פלישתם לבלקנים וההגברות השפעתם בסוריה, עיראק ומצרים;
והשלישי - ממאי 1942 עם התקדמות הצבאות הגרמנים אל עבר הקווים הבריטיים במצרים וחדירתם לקווקז.

בשני המקרים האחרונים היה חשש סביר לפלישה גרמנית למזרח-התיכון בתנועת מלקחיים ולחידוש המאורעות בארץ. אין תימה, שחרדת היישוב ומוסדותיו הגיעה כמעט להיסטריה. החרדה הגדולה הסתיימה רק בנובמבר 1942 עם ניצחון הבריטים באל-עלמיין, עם בלימת הגרמנים בסטאלינגראד ועם נחיתת בעלות-הברית בצפון אפריקה, אך אין ספק, שהחרדה המשיכה לתת את אותותיה גם בהמשך.

עובדה נוספת שעלינו לקחת בחשבון היא המשבר הכלכלי החמור, ששרר בארץ בשנים הראשונות למלחמה. זאת בעת, שהכנסות הקרנות הלאומיות נפגעו גם הן קשות:
באירופה - עקב הכיבוש הגרמני;
בארצות-הברית - עקב התגברות פטריוטיזם אמריקאי בקרב היהודים.

על רקע החשש מהתחזקות האנטישמיות, ועקב קדימות שניתנה לסיסמת העזרה ליהודי אירופה. במצב קשה זה של התקציב הציוני נאלצו המוסדות לדאוג לאשראי, לאספקה ולתעסוקה, לסייע למעפילים ולפליטים ולתמוך ב-60 יישובי חומה ומגדל הצעירים, חסרי הבסיס הכלכלי (כמחצית ממשקי ההתיישבות העובדת). יתר על-כן, המוסדות ראו מחובתם לנצל את ההזדמנויות הפוליטיות, הצבאיות והכלכליות הטמונות במצב המלחמה, על-ידי הרחבת הגיוס, הצטיידות למצב חירום, הרחבת התשתית הכלכלית, גאולת קרקעות התיישבות.

ראוי גם לזכור, שבפברואר 1940 גזרה הממשלה המנדטורית את חוק הקרקע, שהגביל רכישת אדמות על ידי יהודים לאזור שכלל 5% מאדמות הארץ בלבד. לא יפלא שהמוסדות הציוניים, שלא השלימו עם הפיכת הבית הלאומי לגטו, השקיעו מאמצים גדולים בקניית אדמות מערבים שהתרוששו. העובדה, שהקרנות הלאומיות היו אוטונומיות ושמרו בקנאות על הייעוד של הכספים שנתרמו לבנין הארץ, סייעה להתמקדות בתחום זה. כתוצאה מכל אלה, נקטה הנהגת הסוכנות מדיניות של צמצום מרבי בתחומי פעולה אחרים, כגון עלייה והכשרה, שמצב המלחמה העמיד בספק את מימושם. לשם המחשה, בת"ש הוקצו להתיישבות חקלאית - 270,000 לא"י, לביטחון - 127,000 לא"י, אולם לעלייה ולהכשרה - רק 46,000 לא"י.

המדיניות של צמצום התקציב הציוני לעזרת הגולה זכתה במחצית הראשונה של המלחמה לקונצנזוס יישובי רחב. עמדת החוגים האזרחיים הייתה אף נחרצת יותר מזו של גובר הסוכנות, אליעזר קפלן, איש מפא"י. מדיניות זו קיבלה עידוד גם מגורמים נוספים:
האחד - חברי התנועה במתחרת, שקראו ליישוב להמשיך במפעל הבניין הציוני, למרות קשיי המלחמה, כדי לממש את חזון הגאולה;
השני - הארגונים היהודיים הגדולים, שגרסו חלוקת תפקידים. לדבריהם, הנהלת הסוכנות היא סוכנות לבנין ארץ-ישראל בלבד,
ואילו ג'וינט, הקונגרס היהודי העולמי, היא"ס ועוד מופקדים על עזרה חומרית ופוליטית לעם היהודי.
הייתה אפוא הכרה רחבה, שעזרה חומרית לגולה - פילנתרופיה - ואפילו לתנועה בלבד, אינה מיכולתו ואינה מתפקידו של היישוב. התפיסה השלילית של מפעל העזרה החומרית כמפעל גלותי רווחה לא רק בחוגי השמאל אלא גם בחוגי המרכז ובחוג הימין הרביזיוניסטי. היחידים שיצאו מכלל זה היו חברי אגודת-ישראל, שהונחו על ידי גישות של סולידאריות יהודית, חסד וצדקה וגם לא עמדו בפני הדילמה הציונית של הקצאת כספים לגולה על חשבון מפעל הבניין הציוני.

הנסיבות הפוליטיות, הביטחוניות והכלכליות הקשות במחצית הראשונה של המלחמה הגבירו את תלות היישוב בבריטניה ומכאן - את התמיכה הציונית במדיניות השיתוף. עובדה, שבתקופה זו הייתה מדיניות השיתוף מוסכמת על מרבית המפלגות ביישוב. המפלגות האזרחיות תמכו בה ביתר אדיקות מאשר תנועת הפועלים. אף הרביזיוניסטים, שלא השתתפו במוסדות הציוניים, הצהירו חד משמעית על תמיכתם בבריטניה ובמאבקה ושיתפו עמה פעולה בפעולות ביון וחבלה. עוד במחצית הראשונה של 1943 ניסה אצ"ל להשתלב בפעולות נקמה בנאצים ובפעולות הצלה בחסות בריטניה. רק לאחר מכן הוא החל לנתק מגע ובפברואר 1944 הכריז על מרד נגד בריטניה.

רק חוגי הימין הקיצוני (לח"י) וחוגי השמאל הקיצוני (הקיבוץ המאוחד וסיעה ב' במפא"י, הקיבוץ הארצי ופועלי ציון שמאל) ערערו על מדיניות השיתוף מיסודה. חוגי השמאל הקיצוני גרסו, כי רק הגשמה עצמית בעלייה, בהתנחלות ובהגנה תהווה מכשיר להקמת מדינת היהודים. התניית פעילותם העצמאית של היהודים להגשמת הציונות בהסכמת המעצמות מחבלת ביכולתם של היהודים ללחום על נפשם או להציל את אחיהם.

קושי נוסף בגיבוש מדיניות הצלה היה קשור בהבנת הידיעות על מצבם של יהודי אירופה. בראשית המלחמה, ובייחוד לאחר הפסקת תוכנית לובלין, פורשו הידיעות על הרעבה, השפלה, רצח והתעללות ביהודים כספיחי מלחמה. התפיסה הייתה, שסכנה ממשית מאיימת רק על המנהיגות ונעשו מאמצים לחילוצה. מסוף 1940 היה דומה, כי מצב היהודים הכלואים בגטאות אמנם חמור, אך הם למדו לחיות אתו ורובם יצליחו להחזיק מעמד עד יעבור זעם. לפי תפיסה זו בסוף המלחמה יהיו באירופה מיליוני יהודים חסרי רכוש ובית, שלא יצליחו לשקם את עמדותיהם, ועל הציונות למצוא פתרון מהיר לבעייתם.

ראוי לזכור, כי הרצח השיטתי החל רק ביולי 1941, סמוך לפלישה לברית המועצות; והידיעות על-כך הגיעו למערב רק מראשית 1942. אולם הידיעות שהגיעו ממקור רוסי רשמי, מקצינים הונגריים, ממפלגת ה'בונד' בפולין וממקורות של ממשלת פולין הגולה בלונדון, נדחו מטעמים שונים.

- היו שראו בידיעות חלק מהמערכה האנטי-פשיסטית שניהלו הרוסים, הפולנים והבונדיסטים, בין היתר, במטרה לקבל סיוע גדול יותר מבעלות-הברית;
- היו שראו בהם גוזמאות של חיילים החוזרים משדה הקרב;
- והיו שהצביעו על ניפוח הידיעות מתוך תחרות בין סוכנויות הידיעות.

באוגוסט 1942 הגיע משוויץ 'מברק ריגנר', שבהסתמך על מקור גרמני מהימן קבע, כי ישנה תוכנית להשמדה שיטתית של העם היהודי. אולם המברק הגיע לארץ כשהיישוב היה עדיין חרד לגורלו, עקב התקרבות גיסותיו של רומל לאלכסנדריה, ולכן לא הצליח לחולל מפנה במודעות לשואה.

תגובת היישוב למצוקת יהודי אירופה בראשית המלחמה
בנסיבות שתוארו התמקד היישוב בעצמו. המאפיינים הבולטים בתגובת היישוב בראשית המלחמה הם מבוכה ואלם. המבוכה, שפשתה בעקבות מלחמת הבזק הגרמנית והידיעות הקשות על גורל היהודים, הביאה להפסקה כמעט כללית של מערכת הקשרים השגרתית בין היישוב לבין הגולה. שליחי התנועות ושליחי המוסד לעלייה ב' חזרו, או שדרשו את החזרתם. תקציבים ציוניים, ששימשו לארגון ציוני ולפעולות המפלגות ותנועת החלוץ באירופה, הופסקו או שקוצצו. אומנם, תוך זמן קצר הוחל בארגון מחדש, והוקמו גופים לענייני יהודי פולין. אך ניצני הפעולות קפאו ב-1941, כשפשט ביישוב אלם נוכח אסון יהודי אירופה. רק מ-1942 החלה התעוררות מוגבלת וקטועה עדיין - לפעילות הצלה נמרצת יותר.

אחת הפעולות, שמיזגה תגובה לנסיבות, מזה, ולגורל יהודי אירופה, מזה, הייתה הגיוס לצבא הבריטי.
בעניין זה נחלק היישוב בין חסידי הגיוס לצבא הבריטי, שבלטו בהם אנשי 'הפועל הצעיר' במפא"י - ההומניסטים והחוגים האזרחיים, לבין שוללי הגיוס, שבלטו בהם אנשי 'הקיבוץ המאוחד' במפא"י והשמאל הקיצוני - האקטיביסטים.
חסידי הגיוס ראו בכך תרומה למיגור הנאציזם, ביטוי לערבות יהודית הדדית ומלחמה על הכבוד הלאומי היהודי. לאחר המפנה במהלך המלחמה נטו לראות בכך גם פעולת נקם והצלה ממשית יותר.
שוללי הגיוס העדיפו גיוס למסגרות עבריות עצמאיות.

אך רוב הפעילים, ובהם הנהגת מפא"י והמוסדות הלאומיים, תבעו גיוס לצבא הבריטי, תוך השארת הגדודים בחזית הארצישראלית ושיגור גרעין קטן בלבד לאירופה לשם גיבוש צבא יהודי סביבו. הם האמינו, שיש להתמקד בהגנת החזית הארצישראלית משום שהיא היחידה המבטיחה את המפעל הציוני - הערובה להצלת העם - דווקא נוכח אסון יהודי אירופה. למרות שהוויכוח הזה אודות הגיוס עודד השתמטות, התנדבו לצבא הבריטי כ-30,000 מאנשי היישוב. אולם רק בסוף 1944 אישרה בריטניה הקמת חטיבה יהודית לוחמת (חי"ל) ושיגורה לחזית.

הדרך היעילה להצלת יהודים וגם לתועלת העניין הציוני נחשבה העלייה. בתחום זה נעשו מאמצים דיפלומטיים בלתי נלאים על ידי המחלקה המדינית ועל-ידי מחלקת העלייה של הסוכנות. תוצאותיהם באו לביטוי, בעיקר, ב'עליית טריאסט', 'עליית וילנה' ו'עליית טהראן', שהביאו להצלת כ-6000 נפש. הציפייה למימוש המאמצים הפוליטיים החלישה את המאמצים בכיוון עלייה ב': במשך שנת 1940 הצליח 'המוסד' לארגן אוניה אחת בעוד גורמים פרטיים
והרביזיוניסטים ארגנו שמונה אניות.

בתחום הקשר אנו מוצאים שלאחר המבוכה הראשונה פיתחו ההסתדרות, הארגונים החלוציים והנהגות התנועות רשת קשרים ענפה עם שליחיהם ועם פעיליהם בארצות הנייטרליות ובאמצעותם עם הפעילים בארצות הכיבוש. עם חזרת השליחים בסוף 1940 נשאר נתן שוואלב, ששהה בז'נבה, שליח ארצישראלי יחיד באירופה. שוואלב הפך למוקד קשר עיקרי עם התנועות החלוציות באירופה. הוא העביר אליהם מידע ועידוד ואת מעט הכספים שקיבל, בעיקר מהג'וינט; סייע בהכוונת הבריחה מארצות הכיבוש ופיתח את מפעל משלוח החבילות, שהחל בו ד"ר אברהם זילברשיין. ההישגים שהושגו בצינורות אלו, עם כל מוגבלותם, מלמדים עד כמה ניתן היה להרחיב את פתחי ההצלה באותן שנים, של טרם החלת 'הפתרון הסופי'.

מאמצים של עזרה והצלה הופנו גם אל פליטי פולין בברית-המועצות. הדחף לכך היה חזק, מכיוון שמדובר היה - בפליטי פולין; בארץ הנמנית על בעלות-הברית; בארץ הנמצאת יחסית בקרבה גיאוגרפית ובשמועות על קיומה שם של תנועה חלוצית גדולה. ברם, מאמצי הסיוע של היישוב ושל מוסדות הסיוע היהודיים הגדולים נבלמו מול חומה של אנטישמיות ושיקולים פוליטיים של הממשלה הסובייטית ושל ממשלת פולין בגולה. גם המאמצים הניכרים שהושקעו בעלייה ב' מברית-המועצות עלו בתוהו, עקב גישתה האנטי-ציונית של רוסיה ועקב מכשולי טבע קשים בגבול שבינה לבין פרס.

נראה אפוא, כי במחצית הראשונה של המלחמה נעשה יותר מכפי שמקובל היה לחשוב. זאת, לפחות, בשנה הראשונה ובשנה השלישית למלחמה. ניצניו של המפנה, שחל ביחס המוסדות הלאומיים לשואה ולהצלה בנובמבר 1942, ניכרו בחוגים מסוימים של פעילי ההסתדרות והארגונים החלוציים כבר מסוף 1941. הם באו לביטוי, בעיקר, בחידוש עבודת המוסד לעלייה; בשליחות נציג ההסתדרות לקושטא ובהקמת הקורס לשליחים במקווה-ישראל. מפנה מוקדם זה, למרות אי יציבותו, הביא לכך שבסוף 1942, כשהמוסדות הלאומיים רק החלו להתארגן ולדון בדרכי הצלה, כבר היו בידי ההסתדרות והארגונים החלוציים קרנות מיוחדות להצלת התנועה במחתרת; צינורות קשר שנוסו; שליחים שהוכשרו לתפקידם וכד'.

תגובת היישוב בעקבות המודעות לשואה
בנובמבר 1942 חל מפנה במהלך המלחמה: ניצחון בריטי באל-עלמיין; מתקפה רוסית בסטאלינגראד ונחיתת בעלות-הברית בצפון אפריקה. משפסקה הסכנה, שריחפה על היישוב היהודי בארץ-ישראל, התפנו ראשי היישוב לניתוח הידיעות, שזרמו אז ממקורות ציוניים מהימנים. המפגש עם קבוצת-חליפין של נתינים ארצישראליים מפולין, שהגיעה באותו חודש, קידם את המפנה במודעות לשואה. ב- 22 בנובמבר פרסמה הנהלת הסוכנות אישור רשמי לידיעות על ההשמדה, על היקפה ועל משמעותה.

הודעת הסוכנות נתנה אות לחיפוש תגובה הולמת לשואה.
בראש וראשונה, הוכרז על חודש של אבל לאומי, כדי לתת מוצא לאבל ולזעם של היישוב ולהזעיק את האומות החופשיות ואת הציבור היהודי לעזרת יהודי אירופה.
שנית, נעשו מאמצים ארגוניים לגיבוש 'ועד הצלה' במסגרת לאומית בארץ, ומשלחת הצלה ארצישראלית בקושטא.
לבסוף, המנהיגות פתחה בפעולה דיפלומטית, שנועדה להשיג מבעלות-הברית דרישות מספר: - לאיים על הממשלה הנאצית וגרורותיה בגמול לאחר המלחמה;
- להקים פלוגות קומנדו עבריות, שיוחדרו אל מעבר לקוי האויב,
- ובעיקר - להקים צבא יהודי ומדינה יהודית.

תוכניות הכופר
בינתיים נתקבלו בארץ-ישראל ידיעות ראשונות על תכניות הצלה גדולות.
אחת מאלה, 'תוכנית טרנסניסטריה' הרומנית, הציעה אפשרות לשחרר 70,000 יהודים, שהוגלו מעבר לדנייסטר ונותרו בחיים, תמורת 3.5 מיליון דולר.
ועדת ההצלה הסלובקית הציעה את 'תוכנית אירופה', שהייתה אמורה להפסיק את הגירוש של יהודים בכל אירופה על-ידי שיחודם של אנשי האס-אס. הצעה זו הושתתה על אמונתו של הרב וייסמנדל, כי השוחד שהעביר לגרמנים בלם את גירושם של שרידי יהדות סלובקיה.
תוכניות ההצלה תמורת כופר ערערו את ההערכה, שאין אפשרות לצאת מאירופה, שהצדיקה את אי העשייה עד כה. כך התחדש הפולמוס הישן שבסוגיית 'גאולה והצלה'.

יושב-ראש 'ועד ההצלה' ומנהיג ציונים כלליים א', יצחק גרינבוים, סרב להקצות להצלה מהתקציב הציוני. לדעתו, היישוב העברי בארץ-ישראל הופקד על גורל המפעל הציוני ואחראי להכשיר מולדת לשרידי היהודים באירופה; ולכן
'אנו צריכים לשמור, במיוחד בשעות כאלו, על העליונות של מלחמת הגאולה';1

עמדתו של גרינבוים שיקפה בעצם את עמדת חברי הנהלת הסוכנות ממפא"י - בן-גוריון, שרתוק (שרת) וקפלן - ומהמפלגות השותפות האחרות.
ההנהלה שללה את ההתרכזות במלחמה בהיטלר ובהצלת יהודים ואת דחיית הדאגה לעתידה של הארץ. יו"ר ההנהלה, דוד בןגוריון, טען:
'ועידת-השלום מתקיימת למעשה תוך כדי המלחמה, וגם עתיד הארץ נחרץ תוך כדי המלחמה, על-ידי יצירת עובדות פוליטיות, צבאיות ומשקיות'2.

בריאליזם הפוליטי שלו העדיף אפוא בן-גוריון השקעת מאמצים במפעל הציוני על פני ההימור הכרוך בתכניות הכופר, שנראו לו חסרות סיכוי להצלחה.

אין לשכוח שגבולות היכולת של היישוב היו מצומצמים. לדוגמא, תקציב הסוכנות היהודית לשנת תש"ב היה כ-2.5 מליון דולר בעוד תוכנית הצלה, כגון תוכנית טרנסניסטריה, דרשה - לפי אומדן נמוך - הרבה יותר מזה. התוכנית דרשה הכנסת 70,000 הניצולים לארץ. אולם היישוב לא היה אלא מיעוט בחסות מנדט בריטי. בריטניה ניסתה עם פרוץ המלחמה לאסור כליל את כניסתם של נתיני ארצות אויב לשטחים בריטיים, אולם נאלצה לרכך את עמדתה בלחץ ההנהלה הציונית. לפי הספר הלבן של 1939 נותרו עתה רק 29,000 רשיונות כניסה לארץ ואלו הוקצו על-ידי בריטניה לעליית ילדים ומלוויהם.

הקשיים, ששמה בריטניה בפני העלייה לארץ-ישראל, באו לכלל ביטוי גם בנוהל המסובך של מתן אשרות ארצישראליות, שהונהג בימי המלחמה, ובלחצים שהפעילה על תורכיה לחסימת דרך היבשה לארץ. התורכים אפשרו מעבר קבוצה בת 50 איש בשבוע, בתנאי שהקבוצה הקודמת עזבה את שטחם. התעבורה הימית הייתה אפוא מוצא יחיד. אך דרך זו הוגבלה גם היא עקב סכנות ביטחוניות; עקב מחסור באניות בתקופת מלחמה ומחיריהן המופרזים של הספינות הפנויות, ועקב העובדה שלא היו אז בידי המוסד לעלייה ב' אניות משלו. הכבידה גם אי-הלגליות של התוכנית. בקיץ 1942 פרסמו בעלות-הברית תקנה, שאסרה העברת כספים לשטח האויב או קיום קשרים עמו, ואיימה בעונשים כבדים על העבריינים. ניתוח מפוכח של המצב הקיים הוביל את הנהלת הסוכנות לדעה, שהיישוב אינו יכול לממש את ההצלה הגדולה בכוחות עצמו. מה גם שתוכניות אלו היו בעצם משושי שלום, שהופנו על-ידי מדינות הציר וגרורותיהן כלפי בעלות-הברית.

הוויכוח על הצלה וגאולה
אך היו כאלו שגילו גישה אופטימית יותר כלפי תכניות-ההצלה הגדולות. בלט ביניהם מזכ"ל ההסתדרות, דוד רמז. הוא טען:
'אם האסון דמיוני, אולי יכולה להיות הצלה דמיונית, פדיון שבויי ישראל בנוסח ימי הביניים. עמים אלו ניתנים לשיחוד. דרוש כסף שניתן לסכנו...לו הקמנו ועד ציבורי לפדות, הייתה גם יהדות אמריקה נענית'3.

פעילים נוספים של הסתדרות העובדים, כגון יוסף שפרינצק, זלמן רובשוב (שז"ר) וגולדה מאירסון (מאיר), קראו להנהגה להיות פחות מפוכחת ולפעול מתוך לב יהודי חם ורגש ערבות יהודית הדדית. ואפילו מאיר יערי, מנהיג השומר הצעיר ששם דגש על העובדות בארץ, גילה נכונות 'להתפרק מהכל - ממשקים, ממוסדות, גם מהתקציב הציוני, כי אין לנו דבר אחר מהצלה'.4

מוסדות ישוביים ומפלגתיים, שהודרכו פחות על-ידי שיקולים פוליטיים, גילו אפוא יתר רגישות לסבל הגולה ויתר תעוזה בענייני הצלה. עמדה אקטיוויסטית במיוחד גילתה ההסתדרות, כנראה משום שנתנה יתר ביטוי לסיעות השמאליות יותר בתנועת-הפועלים הארצישראלית. אלו התנגדו לשיתוף הדוק עם בריטניה, ולכן הרגישו עצמן משוחררות מכבליו.

דרישת ההסתדרות מהנהלת הסוכנות לקחת על עצמה אחריות כספית גדולה יותר להצלה נתקלה, כאמור, בהסתייגות חברי ההנהלה. גזבר הסוכנות, אליעזר קפלן, טען, שההנהלה הציונית רק נאמנה על הכספים, שתורמיהם התכוונו לבניין הארץ. אולם הסתבר, שגם כאלו שגילו יתר רגישות לעניין ההצלה התקשו לעמוד בדילמה של הקצאת משאבים לצורכי הצלה על חשבון ההתיישבות או הביטחון. רמז דחה דרישה לעריכת מגבית הצלה נפרדת, כדי שלא לפגוע ב'מגבית ההתגייסות', שמימנה את צורכי הביטחון של היישוב. רק אחרי דיונים מייגעים נקבע, ש'מגבית ההתגייסות' תישא בחלק מתקציב ההצלה. לא היה בכך לממן את תכניות הכופר, אך היה בכך לממן תכניות הצלה קטנות יותר וממשיות יותר, כגון העלאת 5,000 יתומים ומלוויהם מטרנסניסטריה. נראה, שהמוסדות קיבלו את גרסת בעלות-הברית, שתכניות ההצלה הגדולות הן ניסיון-סחיטה של הגרמנים והרומנים ולכן לא ניסו ללחוץ עליהן במידה מספקת. אולם לתכניות ההצלה הקטנות שצוינו הקדישו מאמצים ניכרים ואף כאן לא הצליחו.

תגובה ציבורית
למרות שהמוסדות הלאומיים נוכחו, כי בריטניה ממשיכה להערים קשיים בדרך ההצלה, הם נזהרו עדיין שלא לפגוע בשיתוף הפעולה עמה. מכאן גם התנגדותם לעריכת שביתות והפגנות נגד בריטניה. ההתנגדות לשביתות נבעה מרצון שלא לפגוע במאמץ המלחמה הבריטי. ההתנגדות להפגנות ניזונה ממניעים מגוונים. היה חשש מפני קרע גלוי עם בריטניה; הייתה סתירה בין מחאה תקיפה נגדה לבין שאיפת המוסדות להרחיב את הגיוס לצבא הבריטי; והיה
חשש שהפגנות המוניות תגרורנה התנגשויות עם הערבים בערים המעורבות. מעבר לכך, דומה שהמנהיגות פקפקה בערכה ובכוחה של תגובת היישוב.
באי-כוח השמאל הקיצוני וצעירי מפא"י בהסתדרות העובדים ובאי-כוח הרביזיוניסטים, אגודת-ישראל והפועל-המזרחי בוועד-ההצלה גרסו אחרת. הם דרשו את 'זכות הצעקה', שהיא טבעית לגוף שנגדעים ממנו איברים. הם הניחו, שתגובה ציבורית תקיפה תזעזע את בריטניה ואת העולם החופשי ותדחוף אותם להצלה.
אולם המוסדות שחששו, בין היתר, גם מהשתלטות הרביזיוניסטים על הרחוב המשיכו לבלום הפגנות. עמדתם הוסיפה להקשיח מסוף 1943, כאשר הגיעו למסקנה, שעמדת הקהילות היהודיות בעולם החופשי לא הושפעה מפעולות היישוב אלא מבעיותיהם הפנימיות - חשש מעליית האנטישמיות; ושבעלות-הברית אינן מוכנות לחרוג מהאינטרס המלחמתי שלהן.

האם הייתה תגובה ציבורית נסערת יותר מצליחה לשנות את מדיניות בעלות-הברית?
הדעות בעניין זה חלוקות. מה שברור, שבלימתה של תגובה זו מעיק על חוגים רחבים בחברה הישראלית עד היום.

מגמת השיתוף עם בריטניה קיבלה חיזוק מהודעת בעלות-הברית על כינוס ועידה לפתרון בעיית הפליטים ב-19 באפריל 1943. הודעת בעלות-הברית בסיום 'ועידת ברמודה', שאין ביכולתן להפסיק את הטבח והן תמשכנה לפעול אך ורק בהתאם לצורכי מאמץ המלחמה, ערערה את האשליה בדבר רצונן הטוב של בעלות הברית בהצלת יהודי אירופה.

האכזבה מבעלות-הברית הפנתה את עיקר התביעה כלפי היישוב עצמו. הידיעות על מרד
גטו וארשה, שהגיעו באותה עת, תרמו גם הם למפנה בהתייחסות המוסדות להצלת יהודי
אירופה. מפנה זה בא לביטוי עיקרי בשינוי היחס למפעל העזרה החומרית. הסתייגותה של
המנהיגות מסוג זה של עזרה עד כה נבעה מחשש, שהחבילות מגיעות לידי האויב, וכמו
כן מתפיסה שראתה בעזרה החומרית, שאינה מבטיחה הצלה מוחלטת, פילנתרופיה גלותית.
משהתברר, שהעזרה החומרית מפרנסת את רצון-הקיום של יהודים הלוחמים על כבוד
עמם, גברה ההזדהות הנפשית עם הגולה ועמה רגש הערבות-היהודית.

גילויי הערבות היהודית ההדדית בפעולות 'קבוצת העבודה' בסלובקיה ובמוסדות יהודיים ברומניה, בהונגריה, בפולין ובעוד ארצות תרמו לחיזוקו של רגש זה. המפנה ניכר במיוחד בפעילותה של המשלחת הארצישראלית בקושטא, שהמצאותה ב'שער לגיהנום' הביאה אותה למגע ישיר יותר עם יהודי הגולה. המשלחת הגיעה למסקנה, שאפשרויות העזרה גדלות עם התרחבות הפעולה, והגבירה את לחצה על מוסדות היישוב להגדיל את תקציב העזרה.

המוסדות ובייחוד הנהלת הסוכנות השתהו עדיין. רק הסתמנות קץ-המלחמה החל באוגוסט 1943 וההבנה, כי שרידי יהדות אירופה יהפכו בקרוב לגורם, שיידרש לחוות את דעתו על עתידו, העמיקו את המפנה בעמדת המוסדות. הרעת היחסים עם ממשלת המנדט היוותה דחף נוסף בכיוון זה. רק עתה העזו נציגי ההסתדרות לדרוש מהג'וינט ומהסוכנות היהודית לפרוץ את המחסומים החוקיים, שאסרו על העברת כספים ליהודים בשטחי-האויב.
בשלב זה של התעוררות החלו המוסדות לתת דעתם גם על דרכים נוספות של עזרה והצלה.

אחת הדרכים שנבחנה הייתה באמצעות דרכונים של מדינות נייטרליות. בעליהם של דרכונים אלו נכללו במחנות של 'נועדים להגירה לחו"ל', מתוך שאיפת גרמניה להחליפם באזרחים ובשבויי מלחמה גרמנים. קניית הדרכונים או זיופם עלתה כסף רב, ותרומת היישוב למפעל, שהתמקד בז'נבה, הייתה מזערית. אך הבעיה לא הייתה כספית בלבד. היה קושי מוסרי בבחירת המועמדים. היה קושי אידיאולוגי - האם הציונות צריכה להשתתף במאמצי הצלה שאינם מכוונים לא"י? ועל הכל היה חשש, שגידול מספר הדרכונים יעורר חשד ויהרוס את המפעל כולו. ואמנם, כשסירבו מדינות דרום-אמריקה בשלב מסוים להכיר בתוקף הדרכונים לצורך חליפין, נשלחו בעליהם להשמדה. לקראת סיום המלחמה שוכנעו מדינות אלו להכיר בדרכונים בתנאי שבעליהם לא יממשו את זכותם.

דרך הצלה נוספת, שנוסתה על-ידי המשרד הארצישראלי בז'נבה, הייתה רישום אישורי זכאות לסרטיפיקטים. דבר זה אפשר למועמדים להיכלל בין המועמדים לחליפין, בשעה שהמשרדים המשיכו במאמציהם להשיג את הסרטיפיקטים המיוחלים. ממאי 1944 שלח המשרד הארצישראלי בקושטא - בהיתר מיוחד של בריטניה - 35,000 'תעודות עלייה' כאלו לארצות הכיבוש; מזה כ-18,500 להונגריה בלבד. נראה, שתעודות אלו היו בעלות ערך רב עם התקרב המלחמה לסיומה. בתקופה זו הוגברה גם התביעה לחלוקת תעודות-חסות של מדינות וארגונים נייטרליים באירופה. היענותם של נציגי שווייץ, שווריה ו'הצלב האדום' למשימה הצליחה להציל את רוב יהודי בודאפסט.

תוכנית הצנחנים
גילויי הגבורה שנתגלו בגולה חידדו את הויכוח, שהתנהל במוסדות בשאלה:
האם התגוננות היא גם הצלה?
היו חוגים ביישוב, שגינו את הניסיון להתקיים בכל מחיר וגרסו שהתנגדות היא אמצעי ההרתעה היעיל ביותר נגד המשך הטבח. אך נראה, שהעמדה הרווחת הייתה זו של בן-גוריון, שאין לתת מכאן הוראה ליהודים איך להתנהג, כי אין יודעים את הנעשה שם. עמדה זו ניזונה גם מתחושה קשה, שהיישוב לא מימש עדיין את מאמציו להגיע לגולה. כך ניתנה דחיפה ל'תכנית הצנחנים'.

ההצעה על הצנחת שליחים ארצישראליים מעבר לקווי האויב הוגשה לבריטים על-ידי ה'הגנה' כבר בראשית המלחמה. ההצעה ביקשה לנצל את התאים הציוניים בארצות האויב כבסיס ליצירת מחתרת יהודית, שתשותף במלחמה באויב. אולם בריטניה חששה מהתקשרות הדוקה מדי עם הסוכנות ומחיזוק כוחו הצבאי של היישוב. יתר על-כן, לדבריה, התקוממות של יהודים, שתסתמך על סיוע מבחוץ, רק תחמיר את הסכנה הנשקפת להם. בשלהי 1942, עם התרבות הידיעות על ההשמדה, גבר הלחץ הציוני. הוצע לבריטים להצניח מאות מבחורי היישוב - שעלו מארצות הכיבוש והכירו את המקומות ואת תרבותם - כדי ליצור קשר עם היהודים, לסייע להם לברוח, לעורר את תושבי הגטאות למרד ואף לנקום את נקמת דם ישראל. מובן, שהייתה לתוכנית גם תכלית ציונית: להביא לשארית הפליטה את דבר ארץ-ישראל. בריטניה לא דחתה הפעם את התוכנית. היא רק קיצצה אותה והשהתה את מימושה. המכשול היה אופייה הכפול של השליחות: מילוי תפקיד צבאי ומשימת הצלה גם יחד. מחלקת הביון הבריטי, שנתנה חסותה למפעל, התקשתה לפעול עם חבורת מתנדבים אידיאליסטים, שדרשו בראש וראשונה כפיפות למרות יהודית. השליחות הכפולה עוררה היסוסים גם בצד היהודי. קשה היה לבודד את ביצוע התוכנית ממשבר היחסים החמור בין הממשלה המנדטורית לבין הסוכנות היהודית בשנת 1943. אחרי מרד גיטו וארשה גברה ביישוב ההכרה, כי יש לבצע את תוכנית השליחות בכל תנאי, אך הבריטים המשיכו להשהותה. הקשר ההכרחי עם מוסדות הביון הבריטיים אפשר אפוא את המפעל, אבל הוא גם הכשילו. בסופו של דבר, הוצנחו רק שלושים ושלושה בחורים ובחורות וחמישה הסתננו למדינות היעד.

חנה סנש ----- חביבה רייך ------- אנצ'ו סירני

רוב השליחים הגיעו לבלקנים מאוחר מדי, באביב 1944, סמוך לכיבוש הסובייטי. חלקם נתפסו מיד ונאסרו, חלקם השתלבו ביחידות הפרטיזנים ביוגוסלביה אך לא יכלו לעסוק בפעולות הצלה. המטרות הגדולות של מפעל הצנחנים לא הושגו. אבל אין לזלזל בערך הסמלי של המפעל, שהמחיש את ערבות היישוב ליהודי אירופה; ודמויות מתנדביו, ביניהם חנה סנש שנצו סרני, הפכו לחלק ממיתוס הגבורה היהודי הלאומי. אין להתעלם גם מתרומת הצנחנים לארגון פעילות ציונית ויהודית בגולה ולארגון העלייה משם, מייד אחרי המלחמה.
עצם הופעתם של הצנחנים הארצישראליים בגולה המדוכאת סייעה ללבות את הזיק הציוני מול החלופה של הקומוניזם והפיתוי של שיקום החיים במערב.

עסקת 'סחורה תחת דם'
במארס 1944 נכבשה הונגריה על-ידי הגרמנים. בעת שהוחל בגירושים לאושוויץ נשלח יואל ברנד, חבר ועדת ההצלה בבודפסט, להציע למערב עסקת 'סחורה תחת דם' בלשונו של אייכמן. הצעת הס"ס הייתה לשחרר מיליון יהודים דרך ספרד ופורטוגל תמורת 10,000 משאיות ועשרות טונות של מצרכים. הנהלת הסוכנות ידעה מניסיון קודם, שבעלות הברית לא תסכמנה להעביר עזרה לגרמנים - אפילו מדובר בתוכנית גרמנית לשלום נפרד עם המערב - אך היא לא נרתעה מלבקש זאת. דרישתה העיקרית הייתה, עם זאת, הענות בעלות-הברית לקיום משא ומתן עם הגרמנים, מתוך הנחה שעצם המו"מ יעכב את הגירושים. הדרישה, שהועלתה שוב ושוב בפגישותיהם של ד"ר חיים ויצמן ומשה שרתוק עם ראשי הממשל של בריטניה ושל ארצות-הברית, נדחתה על ידן. בריטניה טענה, כי אינה יכולה לחרוג מתקנת איסור המגע עם האויב; ארצות-הברית הדגישה את הווטו הרוסי. רק באוגוסט 1944, אחרי שרוב יהודי ערי-השדה בהונגריה כבר הושמדו, הסכימו בעלות-הברית לנסות לנהל מו"מ באמצעות גורם נייטרלי. המשא ומתן, שנוהל על-ידי נציג הג'וינט בשוויץ, סייע למרות מגבלותיו לדחיית איום הגירוש מעל יהודי בודפסט עד לסיום המלחמה.

יחד עם המאמצים, שנעשו לדחיפת בעלות-הברית למו"מ עם הגרמנים הפנו נשיא ההסתדרות הציונית, הנהלת הסוכנות וועד ההצלה תביעות להפצצת מתקני ההשמדה באושוויץ ומסילות הברזל המובילות לשם. הודגשה העובדה, שהמחנה והמסילות מהווים גם מטרות צבאיות. בעלות הברית דחו את הדרישה בטיעון הומני, כביכול, שבשעת ההפצצה ייהרגו גם יהודים, ובקשיים טכניים ולוגיסטיים. כיום ידוע שניתן היה להפציץ את המיתקנים, שהרי באותה עת הפציץ חיל האוויר האמריקאי מטרות סמוכות ביותר למחנות-המוות, כולל ריכוזי-התעשייה באושוויץ עצמה.

במאמץ להציל את שרידי היהודים בארצות הכבוש, ובמיוחד את הריכוז הגדול בבודפסט, התנהלו מגעים גם במישורים נוספים. היה משא ומתן של הסוכנות עם ממשלת פולין בגולה וזו הבטיחה להורות לפרטיזנים להציל את שרידי המחנות. היו גם מגעים עם ממשלת שוודיה, עם 'הצלב האדום הבינלאומי' ועם באי-כוח האפיפיור. אלו נתבקשו לקחת תחת חסותם את שרידי היהודים ולהשפיע על שליט הונגריה, הורטי, לשנות את מדיניותו כלפי היהודים.

מנובמבר 1944, לאחר שברית-המועצות כבשה את רומניה ובולגריה והחלה לחדור להונגריה ולמזרח פולין, השתררה במוסדות אווירת ייאוש מהצלה פעילה. התקווה להצלה התרכזה כעת בתמורה פנימית בהונגריה. המוסדות החלו להבחין בין ארצות כבושות, שבהן העיקר הוא עדיין הצלה, לבין ארצות משוחררות, שבהן אין עוד שאלת הצלה אלא עזרה ועלייה בלבד. העלייה הייתה עניין ציוני ראשון במעלה והושקעו בה מאמצים ניכרים. בשאלת העזרה נחלקו עדיין הדעות.

חברי ועד ההצלה וראשי הסתדרות העובדים גרסו מתוך שיקול ציוני, שעל ההסתדרות הציונית והיישוב העברי בארץ-ישראל לעמוד בראש פעולת העזרה, אפילו אם יצטרכו לקחת על עצמם התחייבויות כספיות ארוכות טווח. הנהלת הסוכנות הסתייגה.
- היא לא רצתה להסתכסך עם הג'וינט, שתבע מונופולין על פעולת העזרה,
- והמשיכה לדבוק בעקרון חלוקת התפקידים בינה לבין מוסדות הסיוע היהודיים.
- יתר על-כן, היא טענה, שאינה יכולה לקחת על עצמה את ענייני העזרה בשעה שאין די כספים אפילו להצלה.

ואמנם אותו זמן חלה ירידה ניכרת בהכנסות 'מגבית ההתגייסות וההצלה' - בין השאר כתוצאה מהחשאיות הרבה, שאפפה את ניסיונות ההצלה, ומהרגשת חוסר האונים, שפקדה את היישוב. המגבית הפסיקה את הקצבותיה להצלה, ובכך שותקה כמעט לגמרי פעילות 'ועד ההצלה'. עד שהסכימה 'מגבית ההתגייסות' לערוך מגבית מיוחדת שלישית להצלה - נסתיימה המלחמה.

* * *

תגובת המוסדות הלאומיים והיישוביים כלפי השואה משקפת במידה רבה חוסר אונים נוכח הנסיבות הבאות:
-נחישות ההשמדה של הנאצים;
-אדישות בעלות-הברית;
-קשיים שהמלחמה גומה;
-יכולתו המוגבלת של יישוב הנתון למנדט בריטי וחסר כלים עצמאיים;
-ולבסוף, מעמדה הירוד של הנהגת היישוב הצעיר והדל שמנה פחות מחצי מליון נפש, כשלושה אחוזים מהעם היהודי - בין הארגונים היהודיים הגדולים.

נסיבות אלו מנעו מימוש תוכניות כופר, שנועדו להשיג 'הצלה גדולה' בהיקפה, אולם הנסיבות השאירו די פרצות לפעילות של 'הצלה קטנה'. לדעתנו, הצלה זו לא מוצתה בהשפעתן של תפישות מספר שרווחו ביישוב:
-תפישה 'פלשתינוצנטרית', שהביאה להתמקדות בניסוח 'מטרות הציונות' ובהמשך מפעל הבניין הציוני;
-תפישה של 'שלילת הגולה', שהביאה לשלילה של שתדלנות ופילנטרופיה עקב מהותן הגלותית;
-תפישה של חלוקת תפקידים, שגרסה שהעזרה ליהודי אירופה היא מאחריותם של המוסדות היהודיים העולמיים.

עם זאת, אין לומר שהתגובה ביטאה חוסר הזדהות רגשית. נכון יותר לומר, שהיא ביטאה ריאליזם פוליטי מופרז נוכח אסון חסר תקדים. ככל שאדם או מוסד היו רחוקים יותר מהפוליטיקה הגבוהה והיו קשורים באופן מעשי לגולה, כך הם גילו פחות ריאליזם ויותר נכונות למאמצי הצלה. כך הפכו ההסתדרות והתנועות החלוציות לגופים יוזמים ומדרבנים להצלה. הביקורת, שהם מתחו על המוסדות הלאומיים, הביאה למפנה משמעותי: תקציב עלייה והכשרה לשנת תש"ד (1,200,000 לא"י) הוכפל פי 30 לעומת תש"ב, ובכך הוא עלה על כל סעיף אחר בתקציב הציוני; הקצבות 'מגבית ההתגייסות וההצלה' יחד עם מקדמות הסוכנות וההסתדרות בשנים 1945-1943 הגיעו למליון לא"י (כ-25 מליון דולאר של ימינו) והיוו חלק הארי בתקציב 'ועד ההצלה'. היה זה הישג ניכר ליישוב הקטן. ברם, אין להתעלם מכך שהקצאה גדולה יותר של כספים בזמן מוקדם יותר הייתה מביאה להצלת אלפי איש נוספים ואולי יותר. כשעוסקים בהצלת נפשות כל נפש היא עולם ומלואו.

הערות:

1. דברי גרינבוים בישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם, 18.1.1943, ארכיון ציוני מרכזי (להלן אצ"מ) 25,295S
2. דברי בן-גוריון באסיפת הנבחרים, מארס 1943 צוטט ב'דבר' 30.3.1943.
3. דברי רמז בישיבת הנהלת הוועד הלאומי,.17.1.1943., אצ"מ, 7255JI.
4. דברי יערי כישיבת מזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות, 11.2.1943, ארכיון תנועת העבודה מכון לבון.

ביבליוגרפיה נבחרת
חוה אשכולי, אלם: מפא"י לנוכח השואה 1942-1939, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשנ"ד.
---, 'תוכנית טרנסניסטריה - הזדמנות הצלה או הונאה', ילקוט מורשת, כ"ז, ניסן תשל"ט, עמ' 171-155.
יואב גלבר, 'המדיניות היהודית וגורל יהודי אירופה (-1939 1942)', יד-ושם, קובץ מחקרים, י"ג (תש"ם), עמ' 159-129.
---, תולדות ההתנדבות, כרך ג', יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ג.
יחיעם ויץ, מודעות וחוסר אונים: מפא"י לנוכח השואה -1943 1945, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשנ"ד.
דליה עופר, דרך בים; עלייה ב' בתקופת השואה 1944-1939, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ח.
דינה פורת, הנהגה במלכוד; היישוב נוכח השואה 1945-1942, עם-עובד, תל-אביב 1986.

______________________________________________

מ ו ר ש ת ~ ה ק ס ט נ ר י ז ם

תזכורת לדיונים קודמים:
105. האם הציל ישראל קסטנר קצינים נאצים מעמוד התלייה?
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=105&viewmode=threaded
106. מכתבו של קסטנר לקפלן ושערוריית ואן הארטן
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5418&forum=gil&omm=106&viewmode=threaded
107. גזבר הסוכנות, אליעזר קפלן, טען, שההנהלה הציונית
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=107&viewmode=threaded

זה היה אחד מהסודות הכמוסים שאף היסטוריון ישראלי לא העז לכתוב עליהם יותר משתי שורות. רונן ברגמן החצוף, שלא מבין מילה בגרמנית ועיניו לא שזפו אף ארכיון בהקשר הזה, ניכס לעצמו בעזות מצח את תחקירי המקיף.
שרגא עילם

מוסף הארץ
פורסם בתאריך-28/04/00
גיבור או משת"פ
https://rotter.net/User_files/forum/42f3376658644627.doc

מי היה ז'אק ואן הארטן, איש העסקים האמיד שמת לפני 23 שנה בסביון - גיבור שהציל רבים מיהודי הונגריה מידי הנאצים, או משתף פעולה עם הנאצים שהמציא לעצמו ביוגרפיה הירואית? עדויות שנחשפות כאן לראשונה מלמדות שוואן הארטן, יהודי הולנדי, היה בן חסותו של קצין האס-אס קורט בכר ומילא תפקיד מפתח במבצע זיוף הכספים הגדול מטעם הגסטאפו. לא נמצאו עדויות שהציל אפילו יהודי אחד. משפחתו טוענת בתוקף: אבא היה גיבור

ברגמן רונן

מראנו, צפון איטליה
מאז שהגיע ארצה ב-1947 ועד מותו ב-1973 נחשב ז'אק ואן הארטן איש עסקים מכובד ואמיד, ששמו הלך לפניו כגיבור שהציל יהודים רבים מידי הנאצים. בראיונות הנדירים שנתן התגאה ואן הארטן בפועלו למען היהודים. לאחר מותו פורסם סיפורו ההירואי על ידי העיתונאי חביב כנען בתוכנית בקול ישראל ובכתבה במוסף "הארץ."

כנען, שהספיק לראיין את ואן הארטן בחייו, הציג אותו מפיו ומפי ילדיו כגיבור שהציל יהודים. המעטים שידעו את האמת בחרו לשתוק.

"קראתי ושמעתי איך ואן הארטן וילדיו מציגים אותו בתור חסיד אומות העולם," אומר היום פרץ רבס, שהיה ראש תנועת מכבי הצעיר בבודפשט ואיש הקשר של המחתרת עם ועד ההצלה בראשות ישראל קסטנר, "זה הכל היה קשקוש, אבל אחרי שהוא נפטר לא רציתי לקלקל להם את הרושם הטוב שיש להם על אבא."
מעדויות הנחשפות כאן לראשונה עולה כי במלחמת העולם השנייה מילא ואן הארטן תפקיד מפתח בבודפשט, שם היה בן-חסותו של קצין האס-אס קורט בכר. פרץ רבס טוען שואן הארטן ניהל למעשה את העניינים הפיננסיים של בכר, שהיה אחראי על המחלקה הכלכלית של האס-אס. ובכל זאת, שמו לא נזכר ולו פעם אחת בשני המשפטים שבהם נחקרה לעומק פרשת השמדתם של יהודי הונגריה: משפט קסטנר ומשפט אייכמן.

קציני גסטפו, אנשי המודיעין האמריקאי, פעילי מחתרת יהודים ושליחי ההגנה היו בטוחים שז'אק ואן הארטן שיתף פעולה עם הנאצים. הוא היה בורג חשוב במבצע חשאי להפצת כסף בריטי מזויף, שנועד לערער את כלכלת בריטניה וכתוצאת לוואי לא פחות חשובה - לממן רכישת מוצרים לצורכי המשק הגרמני.
לאחר המלחמה עצרו אותו האמריקאים כמשתף פעולה, אבל ידיים נעלמות לחצו לשחררו ולהשתיק עדויות נגדו.

"לראשונה פגשתי אותו ב-,"1944 מספר רבס בביתו שבקיבוץ כפר המכבי. "באותה תקופה עמדתי בקשר עם מנהלת הצלב האדום השוודי בבודפשט , נינה לנגלט, שעסקה בהצלה של רבבות אנשים ויחד עם בעלה ולדמר קיבלה תואר חסידת אומות העולם. אני העברתי לה מדי פעם משלוח של דרכונים ואישורי שהייה מזויפים לפליטים שהיא היתה מסתירה אצלה בבית. באחת הפגישות בינינו היא סיפרה שפגשה אדם בשם ז'אק ואן הארטן שהציע עזרה, אבל מבירורים שעשתה ומהתחושה שלה לגביו עולה ריח רע של שיתוף פעולה עם הגרמנים. היא הציעה שאבדוק אותו."

רבס הלך למשרדו של ואן הארטן, "משרד מפואר ברחוב המרכזי והיקר ביותר של בודפשט. הוא סיפר לי שהוא יהודי והציע את עזרתו. אני לקחתי אותו לסיור בבית ילדים ברחוב פרצרמור, שם שיכנו מאתיים תינוקות עם האימהות שלהם. ואן הארטן באמת הצליח לדאוג למשלוח אחד של אספקה למקום הזה. מאז עמדתי איתו בקשר מדי פעם."

בפגישה הבאה שלהם, מספר רבס, ואן הארטן שאל אותו אם הוא רוצה כסף. "אמרתי לו שבטח. במצבנו לא סירבנו להצעה כזאת. הוא נתן לי לירות סטרלינג בשווי כחמישים אלף דולר של אז, ורק ביקש ממני ומשני עדים נוספים לחתום על קבלה. 'אחרי המלחמה הסוכנות היהודית תחזיר לי את הכסף', כך אמר. אנחנו חתמנו, בלי בעיות, מה איכפת לנו. ממילא מדדנו את החיים באותה תקופה בימים ספורים, ולעתים בשעות. היה ברור שבמוקדם או במאוחר הגסטפו יתפוס אותנו."

באותה תקופה כבר פעלו אדולף אייכמן וקורט בכר בבודפשט. אייכמן היה ממונה על גירוש היהודים להשמדה, ואילו בכר, קצין אס-אס בדרגה שווה לאייכמן, פעל להחרים נכסים לטובת מאמץ המלחמה הגרמני. זה אותו בכר שלמענו מסר קסטנר את שתי העדויות המפורסמות, זאת שהצילה אותו מהעמדה לדין בנירנברג וזאת שעזרה לו לטהר את שמו בהליך הדה-נאציפיקציה בגרמניה, עדויות שהיו גורם מרכזי לפסיקת השופט בנימין הלוי כי קסטנר "מכר את נשמתו לשטן."

להונגריה הגיע בכר כשמאחוריו שירות בחזית המזרחית, ביחידה שאנשיה רצחו15 אלף יהודים בתוך שלושה חודשים, ובאמתחתו מכתב ממפקד האס-אס היינריך הימלר המשבחו על "התגייסות בלתי נלאית נגד התת-אדם." בהונגריה הוא הצליח להשתלט בתוך זמן קצר על הקונצרן הענק של מנפרד וייס, במעשה סחיטה שבו עירב מקל וגזר: אם יעבירו לו את הרכוש יתן להם לצאת משטח הרייך, אם לא - ידאג שיישלחו למחנה הריכוז במאוטהאוזן.

כשליחו האישי של הימלר לשוד הונגריה ניצח בכר על העברת מפעלי תעשייה, מוצרים, חומרי גלם ויצירות אמנות בסכום עתק של 13 מיליארדי פרנ קים שוויצריים בערכים של אז.

ואן הארטן, מספר רבס, הזמין אותו ואת אשתו לביקור בווילה שלו. "זה היה מחזה סוריאליסטי לגמרי. זה היה מקום מדהים, שקירותיו מכוסות בתמונות שכבר אז היו שוות עשרות מיליונים, בכל מטבע. וכך אנחנו יושבים, באמצע המלחמה, ארבעה יהודים, בטירה מפוארת ומשרתים מגישים לנו אוכל מצוין. אשתו התגאתה בקרבה המשפחתית שלה למשפחת שוקן. ואן הארטן סיפר שהגרמנים צריכים אותו, שהוא מסדר להם כל מיני עסקים. עם הזמן התברר לי שהוא בעצם מנהל את העניינים הפיננסיים של קורט בכר. אני לא יכול לתאר לך כמה זה נראה בלתי אפשרי. בשבילנו, אייכמן ובכר היו פרסוניפיקציה של הגיהנום."

לאן נעלם הכסף
בדברי רבס מצוי רמז אפשרי לפתרון אחת התעלומות שהותיר אחריו משפט קסטנר. חלק נכבד במשפט הוקדש לעיסוק בכסף שהעבירה ועדת ההצלה בבודפשט לקורט בכר, כדי להבטיח את יציאת הרכבת ובה 1,684 יהודים הונגרים לשווייץ. בכר קיבל מאנשי ועדת ההצלה כסף, יהלומים ותכשיטים בשווי כשני מיליון דולר, וטען אחר כך כי בימים האחרונים של המלחמה החזיר את הכסף; האוצר הופקד אצל המודיעין האמריקאי. כאשר הועברו המזוודות לבסוף לנציגי הסוכנות היהודית בז'נווה הן הכילו רק כסף ותכשיטים בשווי 50 אלף דולר, בכלל זה לירות סטרלינג בשטרות מזויפים. במשפט לא התברר לאן נעלם יתר הכסף.

"כשהרוסים התקרבו לבודפשט," מספר רבס, "קרא לי ואן הארטן אליו בדחיפות לווילה. הוא ביקש את עזרתי באריזה והעמסה של המכונית שלו. היה לו הרכב המפואר ביותר שראיתי עד אז, עם כל השכלולים, לרבות נעילה מרכזית וחלונות חשמליים. שאלתי אותו למה הוא בורח, הרי השחרור מתקרב. הוא ענה שבכר בדיוק נסע, ושהוא צריך להצטרף אליו.

"אחת המזוודות הענקיות שסחבתי בשבילו למכונית נפלה לי מהיד והתפרקה ברעש גדול. כמות עצומה של לירות סטרלינג ותכשיטים התפזרה על הרצפה. ואן הארטן נראה נבוך מאוד. הוא מיהר לאסוף את הכל ולהכניס למכונית."

זו היתה הפעם האחרונה שרבס ראה את ואן הארטן. אחרי תום המלחמה נשאר רבס בבודפשט. "יום אחד דופקים אצלי בדלת גדעון רפאל )לימים מנכ"ל משרד החוץ) ופעיל נוסף של המוסד לעלייה ב'. הם רצו לדעת אם אני מכיר איזה ואן הארטן ואם חתמתי לו על קבלה בתמורה לתרומה שהוא נתן לי. אמרתי שהכל נכון. רפאל אמר שעשיתי טעות, כי דובר בשטרות מזויפים שהגרמנים ייצרו.

אתה מבין, ואן הארטן לא רק צייד אותנו בשטרות מזויפים, אלא היתה לו עוד החוצפה ללכת אחר כך ולדרוש את החזר הסכום הזה מהסוכנות היהודית."

ואן הארטן טוען שהציל יהודים רבים בהונגריה, בפעילותו כנציג הצלב האדום השוודי. "זה שקר. בצלב האדום השוודי חשבו שהוא משתף פעולה עם הגרמנים והתרחקו ממנו כמו מאש."

מבצע ברנהארד
כאשר החלה השמדת יהודי הונגריה, מבצע ההפצה של הכסף המזויף כבר היה בעיצומו. הייצור התנהל בביתן 19 במחנה ההשמדה זכסנהאוזן, בידי עצירים יהודים שהיו חרטים אמנים. התוצאות היו מרשימות מאוד ונחשבות עד היום לאחד הזיופים הטובים בכל הזמנים. במבצע "ברנהארד" זויפו בעיקר לירות סטרלינג, אך גם רובלים רוסיים, תעודות לידה הולנדיות ולקראת סוף המלחמה דולרים אמריקאיים.

לפי חישובי העציר אוסקר סקלה, מצוות המזייפים, הצליחו הוא ועמיתיו להפיק עד סוף 1944 כ-8.9 מיליוני שטרות בשווי כולל של 134.6 מיליון ליש"ט. לשם השוואה, ב-1933 הכילו מאגרי האימפריה הבריטית זהב בשווי של 137 מיליון ליש"ט.

מדהים לגלות כמה עדויות יש על חלקו של ואן הארטן במבצע הנאצי להפצת כסף מזויף. בעמק אן-גדין, ליד עיירת הקיט השוויצרית סנט מוריץ, קיים ז'אק ואן הארטן פגישה חשאית אחת עם נציג של הצלב האדום, ביקש ממנו הסמכה לייצג את הארגון מחוץ לשווייץ ונתקל בסירוב.

אם ממשיכים בכיוון דרום-מזרח( היום במנהרה) חוצים את מעבר האלפים אופאן ומשם מגיעים לעיר מוסטאיר, על גבול איטליה. מהעבר האיטלקי של הגבול שלח ואן הארטן את הקונסול השוויצרי באיטליה בשליחויות שונות, מצויד בכסף אנגלי מזויף; הקונסול, אלברטו קרסטאן, הועמד אחרי המלחמה למשפט באיטליה על סחר ברכוש גנוב בזמן המלחמה ופוטר בבושת פנים ממשרד החוץ השוויצרי.
במרחק שעתיים נסיעה נמצאת העיירה מראנו, פנינת תיירות מרהיבה ושקטה, בלב חבל דרום טירול. בתקופת המלחמה היתה מראנו מרכז למבצעי האס-אס והמודיעין הגרמני, ולאחריה שימשה נקודת מעבר בדרך הבריחה של חברי ארגונים אלה לארצות ידידותיות יותר, בעיקר בדרום אמריקה. "אודסה," ארגון ותיקי האס-אס, ריכז במראנו חלק גדול מפעילותו.

אחד האתרים היפים בעיר הוא טירת לאברס, שבה פועל עכשיו מלון. מכאן ניהל האס-אס את מבצע "ברנהארד" להפצת כסף בריטי מזויף, שעליו פיקח הימלר עצמו.

פפי קומפאבשר, עוזרו של מנהל הטירה, מוביל לחדר מספר 3 בקומה העליונה של המבנה, שמחלונותיו הגבוהים נש קפים ההרים המקיפים את העיר. בחדר הזה ישב קצין האס-אס פרידריך שוונד, שפיקד על הפצת הכסף המזויף. שם הקוד של שוונד היה ד"ר ונדיג. קומפבאשר, שהיה ילד בזמן המלחמה, זוכר היטב את אנשי האס-אס אבל לא את שמותיהם של הסוכנים הנאצים.

מעדויות שנחשפו לאחרונה מתברר חלקו של ז'אק ואן הארטן במבצע. קצין האס-אס וילהלם הטל היה אחראי על מערך הריגול של ארגונו בארצות הבלקן, הונגריה ואיטליה, וליווה את מבצע ברנהארד בצורה הדוקה כמעט מתחילתו ועד סופו. בזיכרונותיו, שהתפרסמו באוסטריה ב-1997 והופצו במספר מוגבל של עותקים למקורביו, הוא כתב: "מעניין לציין שאנשים אלה, שוונד וצוותו, השתמשו לעתים מזומנות מאוד ביהודים להפצת הלירות סטרלינג המזויפות, שכן הם היו בטוחים שבאלה לא יחשדו שהם משמשים סוכנים גרמנים. המפיץ הבכיר והכי מוצלח היה יהודי הולנדי-גרמני בשם ואן הארטן." קצין הגסטפו ארתור שוסטר, ששירת בבולצאנו, מסר בחשאי עדות למודיעין האמריקאי ובה אמר: "קבוצת 'ונדיג' עשתה שימוש ברשת ענפה של משתפי פעולה...( ו)היתה מעורבת בעסקים אדירים, בכל אירופה, ותמיד בהיקפים של מיליונים. הם קנו הכל, משרוכי נעליים ועד משי, מים, מכשירי חשמל, יצירות אמנות ונדל"ן. המפקד שלי הורה לי לא להתערב בעבודת הקבוצה, הנמצאת בפיקוד ישיר של רייכספיהרר הימלר, גם אם הפעילות שלה כוללת עבירות על חוקי המטבע. אחד ממשתפי הפעולה של קבוצת ונדיג היה מר ואן הארטן, שהגיע לראשונה למראנו בקיץ 43' והתגורר בפנסיון סטפאני. הוא היה בקשרים מצוינים עם אס-אס שטורמבאנפיהרר שוונד והבנתי כי שוונד היה מפקדו הישיר. נאמר לי כי ואן הארטן עבד עם הביון הגרמני."

סוכן המודיעין הצבאי האמריקאי וינסנט לה-ויסטה, שיצא בשליחות ארגונו לאיטליה ב- 1946, כתב לממונים עליו בוואשינגטון ב-15 במאי 47', במזכר המסווג "סודי ביותר," ובו זיהה את ז'אק ואן הרטן כסוכן מרכזי של האס-אס ואחד מארבעה יהודים המעורבים במבצע "ונדיג:"
"ואן הארטן מתגורר כיום ברחוב הירקון ,184 תל אביב, פלסטיין, משם הוא דורש חמישה מיליון דולר מממשלת ארצות הברית, מרכוש שהוחרם ממנו במראנו מיד אחרי המלחמה. הרכוש הזה למעשה הוא שלל הביזה של קבוצת האס-אס. בתוך השלל הזה היתה גם כמות גדולה של לירות סטרלינג בריטיות מזויפות."
לה-ויסטה ציין כי ואן הארטן וסוכנים נוספים של קבוצת ונדיג השתמשו בתעודות מזויפות של הצלב האדום הבינלאומי ככיסוי לפעילותם.

הגירוש משווייץ
המשטרה השוויצרית ידעה הרבה לפני כן על קשריו המפוקפקים של ואן ארטן. שרגא עילם, ישראלי לשעבר, הוא היסטוריון ועיתונאי המתגורר בשווייץ. ספרו "זייפניו של היטלר" שיצא השנה לאור בווינה עוסק בהרחבה גם בפרשת ואן הארטן.

"הפעם הראשונה שבה האשימו את ואן הארטן בכך שהוא סוכן של הגרמנים היתה במכתב אנונימי שנשלח באפריל 1940 מלונדון לשלטונות שווייץ," אומר עילם. "במכתב נאמר כי ואן הארטן, ששהה אז בקרבת לוזאן, הוא שם בדוי שבו משתמש, למעשה, סוכן של הגסטפו."

משטרת שוויץ איתרה את בני הזוג ואן הארטן בעיירה מונטריי, על חוף אגם ז'נווה, וזימנה אותם לחקירה. התשאול הראשון נערך ב-11 ביולי ,1940 בשעה09:30 בתחנת המשטרה בלוזאן. החקירה השנייה נערכה למחרת היום.

העדויות של בני הזוג ואן הארטן שמורות היום בארכיון הלאומי השוויצרי, בתיק עבה הנושא את שמם. הם הודו שהתעודות שברשותם מזויפות. בחיפוש בביתם החרימה המשטרה אמצעים שונים ששימשו לזיוף. בחקירתו אמר ואן הארטן כי הוא יהודי ושמו יעקב לוי; הוא נולד בשלזיה ב-1901 וגדל בברסלאו (היום ורוצלאב.) אביו היה תכשיטן והוא למד ממנו את רזי המקצוע. אשתו הציגה את עצמה כאלפרידה ויולה בהם, נצר למשפחת שוקן מצד אמה. היא אשתו השנייה, ואן הארטן הוא בעלה השני ויש לה בן, מיכה-אנתוני, מנישואיה הראשונים.

ואן הארטן סיפר לחוקריו כי ב-1937 עבר לברלין ועסק שם בסחר ביהלומים, תכשיטים וחפצי אמנות. בספטמבר 38' הגסטפו דרש ממנו, לדבריו, לעזוב את ברלין בגלל יהדותו. עם זאת, הודה, הגסטפו הנפיק לו דרכון הולנדי מזויף על שם ואן הארטן. הוא הצהיר כי בשווייץ יש לו רכוש בשווי כ-30 אלף פרנק שוויצרי (כחצי מיליון דולר בערכים של היום).

השוויצרים גירשו את ואן הארטן בגלל שהחזיק במסמכים מזויפים. הוא עבר להונגריה, בעת ההיא מדינה עצמאית לכאורה, אך למעשה בעלת ברית וגרורה של גרמניה. על נסיבות בואו להונגריה ועל קורותיו שם היתה לו יותר מגרסה אחת. ב-1974 אמר בנו החורג של ואן הארטן, מיכה, כי אביו הגיע להונגריה רק בגלל עצירה מקרית בבודפשט של הרכבת שבה נסע. עכשיו מתברר כי בארכיון ההגנה מצויה גרסה נוספת, בעדות מפורטת שנתן ואן הארטן עצמו בשנות ה-.60 ואן הארטן הסכים אז לדבר עם הסטודנטית לתואר שני ננה נוסינוב, היום פרופ' ננה שגיא מהאוניברסיטה העברית, שחקרה את מבצעי ההעפלה באיטליה ושמעה על עזרתו הכספית לתנועת הבריחה. סיפורו המרתק של ואן הארטן לא נכלל לבסוף בעבודת הגמר של נוסינוב, משום שהיתה לו רק נגיעה שולית לנושא מחקרה.

"מספטמבר 1940 הייתי שם (בהונגריה) בהוראת חיים פוזנר מהסוכנות היהודית," סיפר לה ואן הארטן. "הוא נתן לנו משימה ספציפית: ליצור קשר עם איש הסוכנות היהודית בבודפשט, זה היה קראוס, ולגלות כמה כסף יכולים יהודי הונגריה להעביר לעזרת יהודי פולין." בארכיונו האישי של פוזנר, השמור ביד ושם, אין כל עדות לכך.

ואן הארטן השתכן בווילה גדולה בבודפשט והתחיל לעשות עסקים. הוא הקים את חברת היבוא-יצוא אינטרקונטיננטל. לננה שגיא סיפר כי הקים את החברה רק במטרה לעזור ליהודים: "אנחנו כתבנו מכתבים מאוד יפים ואני קיבלתי המלצות טובות מאוד מחברי במשרד הפנים. קיבלתי את כל החותמות שהייתי צריך והוצאנו את האנשים אלו, הרבה אנשים, מהמחנות."

שאלה: ומה קרה לאותם יהודים?
ואן הארטן: "הם שוחררו מהמחנות. הם ירדו למחתרת בבודפשט. היו להם מסמכים שלנו, מסמכים רשמיים, לפיהם הם עובדים ואיש לא שאל אותם איך הם השתחררו."

שאלה: כמה יהודים שוחררו בדרך הזאת?
"לפחות כמה מאות. בדרך הזו מאות אנשים שוחררו. זה היה מאוד פשוט. אף אחד לא פיקח על זה." שרגא עילם: "לגרסתו זו של ואן הארטן אין כל תימוכין, לא בעדויותיהם של ניצולים, לא בזיכרונות חברי המחתרת, ולא בכל תיעוד אחר של מה שהתרחש בבודפשט בימי המלחמה."

גרסת ואן הארטן ואן הארטן סיפר לננה שגיא על פגישתו עם קצין האס-אס קורט בכר: "במאי44 ', כששהינו במלון ריץ בבודפשט, הגיעה לשם משאית משוריינת ובה 60 חיילים חמושים והם לקחו אותי לווילה מאוד יפה ושם נפגשתי עם גבר, איש מאוד נאה, שאמר לי: 'שמעתי עליך, מר ואן הארטן. אם אראה לך את התצלום הזה, האם תוכל לומר לי אם זה ציור של פרנץ האלס'? "אני מומחה לדברים האלו," התגאה ואן הארטן באוזני שגיא. "הוא הראה לי תצלום ואני אמרתי לו שזה לא של פרנץ האלס. זו היתה תמונה הולנדית, אני ידעתי את זה, אבל לא של פרנץ האלס, והוא אמר לי, 'אני נמצא בבעיה גדולה'. שאלתי אותו על מה בדיוק הוא מדבר וכך הלאה, והוא ענה לי: 'שילמתי שני מיליון מארק תמורת התמונה הזו. אני קניתי אותה בפקודת הימלר. והימלר שלח לתחנת הרכבת בבודפשט רכבת מיוחדת כדי שזו תיקח את התמונה לברלין, מלווה ב-200 חיילים."

בכר סיפר לואן הארטן שהוא הבטיח להימלר לשלוח לו את התמונה ליום הולדתו, ועכשיו יש לו בעיה. "מה אני יכול לעשות"? ואן הארטן הציע לו מוצא אפשרי: להודיע למפקד האס-אס כי התמונה זקוקה לשימור ושיפוץ, ובינתיים המליץ לשלוח לו תמונה אחרת. מה שהוא לא סיפר לננה שגיא היה, שאת התמונה קיבל בכר מיהודי עשיר ששמו מקס קנאפ. בעקבות קביעתו של ואן הארטן כי הציור מזויף השליך בכר את קנאפ לצינוק. לדברי ואן הארטן פנה אליו בכר האסיר תודה, אמר לו שהציל אותו מזעמו של הימלר ושאל: "מה אני יכול לעשות בשבילך"? ואן הארטן טוען כי השיב:" תשמע, אני עובד של הצלב האדום השוודי. אתה יכול להעניק לי עזרה רבה, ואני אעזור לך. יש לי כמה רעיונות לגבי דרכים שבהן תוכל לעזור לי."

לשגיא סיפר ואן הארטן, כי הציע לבכר להציל יהודים. "היו הרבה סנדלרים, חייטים ובעלי מקצוע אחרים שעבדו בשביל הצבא. אני הצעתי לבכר להביא את האנשים האלו לבתים מיוחדים, שאובטחו על ידי הגרמנים. אמרתי לבכר, יש כאן הרבה יהודים. הם יכולים לעזור לך ואתה צריך הרבה חייטים וכדומה עבור הצבא. האנשים האלו יכולים לעשות את זה, כשהם נמצאים ביחד בבתים, אבל הם חייבים ליהנות מההגנה שלך."

האם ייתכן שואן הארטן אכן ניצל את קשריו ומעמדו והצליח להציל מאות יהודים? האם ייתכן שהיה מעין אוסקר שינדלר יהודי?

"אני לא שמעתי על היהודים שהוא הציל בבודפשט," קובע פרץ רבס בפסקנות.
ואן הארטן לא נסע בעקבות קורט בכר, כפי שאמר לפרץ רבס, אבל את חודשי המלחמה האחרונים הוא בילה בחברת נאצים אחרים. מבודפשט הוא נסע למראנו והצטרף שם לעמיתיו בקבוצת "ונדיג," בפיקודו של שוונד.

בפברואר 1945 פתח מפקד האס-אס באיטליה, גנרל קארל וולף, במשא ומתן סודי על כניעת כוחותיו. לשם כך יצר קשר עם נציג השירות החשאי האמריקאי בברן, אלן דאלס. בעת המשא ומתן ניסה וולף להשתמש בגורלם של 150 העצירים היהודים במחנה הריכוז של בולצאנו כקלף מיקוח. במלאכת התיווך בין וולף לדאלס הועסקו גם שני יהודים, ז'אק ואן הארטן והאיטלקי ולריו בנוצי. בנוצי נסע לברן כדי להיפגש עם דאלס.

ואן הארטן היה האיש שפיקח בבולצאנו, מטעמו של וולף, על שחרור העצירים ואף שיכן אותם במראנו. הוא גם טען באוזני ננה שגיא כי יזם עסקה נרחבת בהרבה: האמריקאים התחייבו לא להפציץ את מראנו, שממנה יוצאו החיילים הגרמנים ויישארו רק שבויים ופצועים, ובתמורה הסכימו הנאצים להפסיק את המשלוחים ממחנה בלזן לאושוויץ. אלן דאלס, שאתו קיים ואן הארטן, לדבריו, את המשא ומתן הזה, לא טרח משום מה להזכיר אותו בספר שפירסם אחרי המלחמה.

תרומות בכסף מזויף
כעבור שנים טען ואן הארטן, כי את פעולות התיווך שלו עשה בתוקף היותו נציג רשמי של הצלב האדום. אלא שבארכיון הארגון בז'נווה מצוי שמו דווקא בתיק הנושא את הכותרת "מתחזים." רופא שוויצרי, ד"ר יובנוביץ, שהתלווה לשיירת משאיות סיוע של הצלב האדום שנסעה למראנו מיד לאחר המלחמה, מתאר בזיכרונותיו כיצד הוא וחבריו נתקלו בחשדנות מופלגת ובעוינות בלתי מוסברת מצד חיילי בעלות הברית. עד מהרה הבינו את הסיבה: המודיעין האמריקאי סימן את ואן הארטן כמקור לתעודות הצלב האדום שבהן השתמשו נאצים רבים כדי להציל את חייהם. שוונד, לדוגמה, נשא תעודה כזאת שהוענקה לו ב-28 באפריל ,1945 עשרה ימים לפני סוף המלחמה, בחתימתו של ואן הארטן.
נציג הצלב האדום, קורט טשודי, שנשלח לבדוק את פרשת המתחזים, בדק את מסמכי ואן הארטן ומצא שאין לו כל הסמכה רשמית לייצג את הארגון.

אחרי כניעת גרמניה נותרו אצל ואן הארטן כמויות גדולות של כסף מזויף, והוא ניסה לקנות באמצעותן את רצונם הטוב של שליחי התנועה הציונית. אבל משהו בו עורר את חשדם. אחד מהם, אליהו כהן, לימים האלוף אליהו בן חור, שהיה אז איש הבריגדה היהודית ופעיל של הבריחה, כתב לאשתו כבר במאי 45':" נסי לברר ולהודיעני מהר, ה(אם)מכירים את ואן הארטן... קשור עם אנשינו בשווייץ. חשוב לדעת את מהימנותו, יושרו וכו'. כי הוא בעל אפשרויות. יש משהו מוזר בנוהגו ולכן חשוב הבירור וזה גם דחוף. הוא טוב מאוד או מסוכן מאוד."

במקרה אחד, המתואר במחקרו של פרופ' יהודה באואר על מבצע "הבריחה," כמעט הצליח ואן הארטן לסבך שני שליחים של השומר הצעיר בפרשת הזיוף. השניים, לוי ארגוב קופולוביץ ומשה בן דוד, שנשלחו מהארץ לאירופה, פגשו בצפון איטליה את ואן הארטן. הוא הוליך אותם אל מרתף שבו אוחסנו תיבות אחדות, הוציא מאחת מהן צרורות של שטרי כסף ותחב 25 אלף לירות שטרלינג לתרמיליהם של שני הצעירים הנדהמים, סכום עתק במונחים של אז. חלק מהכסף מסרו השניים, שלא חשדו בדבר, לפעיל בריחה ציוני מצ'כיה. האיש קיבל את הכסף, בלי לחשוד בו, והשתמש בו גם למימון ביקורו באנגליה כחבר משלחת צ'כית רשמית. חיש מהר מצא עצמו נתון לחקירה בלתי נעימה. לוי ארגוב, ששמע על ההסתבכות, נפטר משארית הסכום. ננה שגיא, ששמעה על המקרה הזה, שאלה עליו את ואן הארטן. הוא השיב לה שהכסף שנתן לשני השליחים לא היה מזויף.

במסמך המצוי בארכיון ההגנה מופיעה עדות נוספת על ואן הארטן והכסף המזויף, משנת ,1959 מפי יואל פלגי, אחד מהצנחנים שנשלחו מארץ ישראל לעזרת יהודי אירופה: "ואן הארטן היה יהודי הולנדי ששירת במנגנון ההפצה של הלירות המזויפות הבריטיות מטעם הגסטאפו. הוא עזב ביולי את בודפשט כאיש חופשי. מאידך גיסא היה כביכול יהודי טוב ועזר פה ושם לפעולות המחתרת. שעה שאני חזרתי בתום שליחותי בהונגריה והייתי באיטליה, צריך הייתי להיפגש עם יהודה (ארזי, מפקד המוסד לעלייה ב' באיטליה) אך לא הצלחתי למצוא אותו, משום שבאותו זמן אסרו (האמריקאים) את ואן הארטן כשבידו סכום עצום של כסף מזויף. יהודה נסע לבולצאנו והוא השאיר לי הודעה שהכסף שנשלח אלי להונגריה הוא מזויף ושיש להשתדל להיפטר ממנו. מסתבר מנתונים שונים שיהודה השתמש בקופתו של ואן הארטן באופן ניכר."
ב-17 במאי ,1945 נעצר ואן הארטן על ידי המודיעין הצבאי האמריקאי. בחיפוש התגלה אצלו מלאי אדיר של מוצרי שוק שחור ועשרות אלפי לירות סטרלינג מזויפות, והוא נכלא במחנה מעצר של נאצים ומשתפי פעולה בטרני. שגיא שאלה את ואן הארטן מדוע נעצר. "על כלום," הוא ענה. "מעולם לא אמרו לי למה עצרו אותי. אני הפרעתי להם. הם הגיעו לבית שלי ולקחו הרבה דברים. הם לקחו גם תמונות ואמרו שהן היו תמונות גנובות. אני אמרתי להם שאלו היו תמונות אישיות שלי, אבל הם לקחו אותן."

דמי שתיקה למוסד
לעזרתו של ואן הארטן נחלצו נציגים רשמיים של התנועה הציונית, לאו דווקא מאהדה לאיש העצור. קציני הבריגדה היהודית סיפרו על המקרה ליהודה ארזי, והוא יצא לפגוש את אשתו של העציר. היא מסרה לארזי סכום כסף בפרנקים שוויצריים (אמיתיים) ולירות סטרלינג (מזויפות.) הכסף הבריטי נשלח לאוסטריה ושם מכר אותו חייל הבריגדה בשוק השחור. בתמורה נקנה זהב שהוברח לשווייץ ונמכר שם ברווח גדול, מה שאיפשר לממן אחדים ממבצעי הבריחה וההעפלה.

ההיסטוריונית ברכה אשל, כיום חוקרת במרכז רבין, היתה בשנות ה-60 מיודדת מאוד עם שלהבת פרייאר, מפעילי המוסד לעלייה ב', ושמעה ממנו על ואן הארטן." פרייאר וחבריו חיפשו בעלי ממון יהודים שיוכלו לתרום כספים לפעילות שלהם," מספרת אשל. "לשלהבת נודע על העבר המלוכלך של ואן הארטן והוא הבין שהוא יוכל להוציא ממנו הרבה מאוד, כדמי שתיקה. פרייאר אמר לי שואן הארטן היה מאוד לא מעוניין, בלשון המעטה, שהוא יפרסם מה שהוא יודע עליו. זה אולי לא כל כך יפה, אבל שלהבת היה מגויס מאוד למטרת ההצלה ומבחינה זו, החזיק באידיאולוגיה שכל האמצעים כשרים." אליהו בן חור אמר לשגיא, כי על פי הבדיקות שערך, ואן הארטן אכן שיתף פעולה עם הנאצים, אבל כנציג של הצלב האדום. שגיא העירה: "היה כאן יהודי שהיו שחשדו בו בשיתוף פעולה עם הנאצים, ואתם שיתפתם איתו פעולה ולקחתם ממנו כסף בלי סייגים." ובן חור השיב: "כסף הייתי מוכן לקחת מכל אחד, בלי כל סייגים, חבל שלא לקחנו יותר."

גם פרופ' שגיא דיברה עם פרייאר. זה היה ב-.1967 הוא סיפר לה כי אל נציגי המוסדות היהודיים הגיעו ידיעות שונות על ואן הארטן, מנוגדות באופיין:" הדבר המאחד היחיד בסיפורים על ואן הארטן - שמעשיו היו כולם גדולי היקף. או שהוא היה רשע גדול, או שהוא היה איש גדול. מתי שהוא נודע לנו שהוא יושב במחנה שבויים גרמני." שאלה: האשימו אותו בשיתוף פעולה? פרייאר: "חשבו, כמו שאמרתי, חלק מהסיפורים היה זה. לאחר מכן התגלה שהוא היה איש עשיר מאוד. אינני יודע אם זו היתה מחשבה תחילה, אבל לנו היה חסר כסף, ואנחנו רצינו לקחת את הכסף שלו. נדמה לי שהוטל עלי לטפל בואן הארטן בכלל, למעשה בשחרורו. נסעתי אז למראנו ושם מצאתי את אשתו יושבת על מזוודותיה ובמזוודות שלה מצאתי, נוסף לכסף לא מזויף, חבילות של שטרות של חמש לירות אנגליות, וכפי שכולנו למדנו אחר כך הכסף הזה הודפס בשעתו בגרמניה כדי לערער את הכלכלה הבריטית ואחר כך החליטו לממן בעזרתו את פעולות המודיעין הגרמניות.

"דבר שני שזכור לי היו חבילות של תכשיטים, כל אחת ארוזה יפה, עם שם. נדמה לי שהסיפור סביבן היה שאלו תכשיטים שנמסרו להם על ידי יהודים בהונגריה בהנחה שהם ייצאו את הונגריה כי הם נתינים זרים. זכור לי גם מאותו מפגש שק עם טבעות נישואין, כנראה של יהודים במחנות ריכוז.
"על כל פנים אני חזרתי, ואני מניח שאני דיווחתי. והוחלט להביא את הגברת ואן הארטן ארצה ולקחת את הרכוש הזה. אני חיפשתי את ואן הארטן (הבעל) ומצאתי אותו במחנה שבויים. הוא היה איש עם הופעה מאוד מרשימה. לא לטובה דווקא, אבל הוא איש גבוה ורחב כתפיים עם ראש גדול, גדול מאוד, עם לחיים כמו שקים ונדמה לי שפתיים זריזות מאוד. בדמיוני אני רואה אותו תמיד מכניס אבן יקרה לתוך הפה ומוציא אותה שוב כדי להרגיש את ערכה. לבטח יחסו לתכשיטים היה יחס של יצר, לא רק יחס של מומחה. היתה שם איזו הזדהות מאוד חזקה."

אנשים נוספים ניסו להתערב למען ואן הארטן העצור, סיפר פרייאר. "אשתו קרובה למשפחת שוקן ונדמה לי שפנו לאיזה שוקן, גרשם שוקן, על כל פנים אחד השוקנים שהיה שם והוא רצה להתערב. נדמה לי שנאמר להם שיניחו, שאם הם לא רוצים להסתבך בעצמם שלא יגעו במקרה ואן הארטן ויוותרו."
ואן הארטן ואשתו סיפרו לננה שגיא שפעילים מארץ ישראל הפעילו אז לחץ על האמריקאים, שאחרי שנה הסכימו לשחררו מהמעצר. ברכה אשל: "אחרי שפרייאר איתר אותו במחנה המעצר וסייע בשחרורו, ואן הארטן עזר לו ולחבריו. הוא עבר דינמיקה של התנקות ובהחלט היה מעוניין לבנות לעצמו ביוגרפיה חדשה, עם התמקדות בעזרה ליהודים. זה כנראה הצליח לו. עובדה, הוא הצליח למכור את סיפור הכיסוי הזה לעיתונאי חביב כנען, שפירסם אותו ברבים."
כלתו של ואן הארטן, אביבה, אמרה השבוע שפרייאר היה ידיד נפש של ההורים. אשל: "מה פתאום. שטויות. בדיוק ההיפך. פרייאר היה הראשון שחשד בואן הארטן בשיתוף פעולה עם הנאצים."

בשבוע שעבר סירבו בני הזוג אביבה ומיכה (מייק) ואן הארטן להגיב על הדברים. אחרי ששמעו את פרטי הדברים המתפרסמים כאן אמרה אביבה: "הכל שטויות. מדובר באיש מופלא, נהדר, יוצא מהכלל, שהציל אלפי יהודים בזמן המלחמה, ממש חסיד אומות העולם. מה שאמרו עליו הם שקרים שנולדו בגלל קנאה."

כמו בסרטי המאפיה ב-1947 עלה ואן הארטן ארצה והשתקע בתל אביב. הוא הרגיש בטוח ולא היסס להציג בעקשנות מרובה תביעות כספיות מהאמריקאים, בסדר גודל של חמישה מיליון דולר, בתמורה ל"רכושו" שהוחרם במראנו. תביעות דומות, אם כי צנועות יותר, הציג גם נגד הג'וינט והסוכנות היהודית. בשני המקרים האחרונים הוא ביקש החזר בתמורה לכסף מזויף שנתן לפעילי הצלה יהודים בזמן המלחמה, תוך הבטחה שיקבלו בחזרה לאחריה. בתחילה עוד ניסו השלטונות הבריטיים לגרשו מהארץ, אך שוכנעו לוותר על כוונתם. כלתו של ואן הארטן, אביבה, טוענת כי גולדה מאיר, שהיתה אז מ"מ מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, התערבה אצל הבריטים ומנעה את הגירוש. פרופ' יואב גלבר, שחקר את תולדות הבריגדה היהודית, נתקל גם בשמו של ואן הארטן: "לא נברתי בפרשה הזאת עד סופה אך אין ספק שואן הארטן עמד בקשרים הדוקים מאוד עם קורט בכר. הוא הסתובב חופשי בשטחי הכיבוש הגרמני ויצא מבודפשט ברשות האס-אס לפני שהרוסים הגיעו. ברשותו נמצאו כמויות גדולות של כסף מזויף. לא ברור לי אם הוא הבריח את ההון הזה וגם תכשיטים רבים רק לעצמו או גם בשביל אחרים. כשעלה אדון ואן הארטן לישראל הוא היה רחוק מאוד מלהיות עני, גם בתקופת הצנע. הוא הגיע לכאן עשיר מאוד והיה בין ראשוני המתיישבים בסביון, שכבר עם הקמתה היתה מקום יקר מאוד."

"כל התופעה של ואן הארטן היתה תופעה קצת מוזרה," אמר שלהבת פרייאר לננה שגיא. "אני לא רציתי קרבה מיוחדת אליו. אבל כיוון שנחשבתי כמציל שלו, זכור לי שהוא רצה לאמץ אותי, או לשלם את לימודי באוניברסיטה. על כל פנים אני יודע שאני לא הופעתי אצלם יותר... ראיתי אותו מדי פעם ברחוב דיזנגוף ונמנעתי ממגע אתם. אני קצת התפלאתי ששמו לא עלה באף אחד מהמשפטים, לא במשפט אייכמן, ולא במשפט קסטנר. איני יודע אם היתה פעם איזו חקירה נגד ואן הארטן."

זו היתממות. פרייאר, שמילא אחר כך תפקיד ביטחוני בכיר כיו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית, ידע היטב כי לא נערכה מעולם כל חקירה בעניינו של ואן הארטן. לדברי אחד הבקיאים בפרשה, הוא עצמו דאג לכך, כדי למנוע את חשיפת פרטי הסחיטה שהפעיל על האיש. בשנות ה-,60 כאשר שמעה ברכה אשל על מחקרה של ננה שגיא, התעוררה סקרנותה והיא ביקשה להתלוות אליה בניסיונה לשוחח עם ואן הארטן. שתיהן ניגשו לחנות האמנות של ואן הארטן, "פרציוזה," ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, כדי לשכנעו להתראיין. "מהרגע הראשון הוא היה חשדן מאוד," אומרת ברכה אשל, "אבל הוא היה צריך להמשיך עם המשחק של חסיד אומות העולם שהציל יהודים ולכן אין לו, לכאורה, סיבה שלא להתראיין." הראיון התקיים בביתו של ואן הארטן בסביון.

"השיחה עם ואן הארטן היתה קשה מאוד," אומרת פרופ' שגיא. "הוא כל הזמן התחמק מלענות על השאלות הקשות והשאיר אצלי תחושה של מגלה טפח ומסתיר שניים, כפי שגם עולה מתמליל הראיון. היתה בי הרגשה לא נוחה לגבי האיש הזה. אני זוכרת גם את קירות הבית שלו בסביון, שהיו מכוסות ביצירות אמנות שעלו הון עתק."

ברכה אשל מאשרת: "בראיון היה בו חשש גדול מכל שאלה לא נוחה. זה התחיל באווירה נינוחה מאוד, אם כי מאופקת וחשדנית, אבל ברגע ששגיא התחילה לשאול שאלות קשות הוא שינה את טעמו, הפך לזועף והודיע שהוא לא מוכן לענות. אני ישבתי שם, נדהמת מעושרו העצום של הבית בציורים ושכיות חמדה ומהאבטחה האדירה שהוא העמיד מסביב לווילה שלו. עד אותו ביקור, מעולם לא נחשפתי לדברים כאלה. זה היה כמו בסרטים של המאפיה."

התמליל המקוטע
אחד הספיחים המסתוריים ביותר של פרשת ואן הארטן קשור במשפטו של אדולף אייכמן, שרק השנה שוחררו לפרסום היומנים שכתב בכלא הישראלי. מתברר כי מלבד היומנים, תיק המוסד פע0110/ לא היה המסמך היחיד שנשאר חסוי כל השנים ועודנו חסוי.

פקד אבנר לס ממשטרת ישראל היה האיש שהופקד על חקירת אייכמן. לס הקליט את כל החקירות על 76 סרטי הקלטה, שכולם תומללו ותורגמו לעברית. על הסליל מתאריך 10.10.60 כתב לס ביומנו: "בהקשר לשאלות ספציפיות על פרשה מסוימת הקשורה עם יהודי הונגריה, לפי הוראת היועץ המשפטי לממשלה, לא נעשתה הגהה והתדפיס לא נמסר לנאשם לבדיקתו ואישורו."

מה יש באותו סליל שמוגדר ברישומי המשטרה "סליל מיוחד?" על כך אין תשובה מלאה. בארכיון המדינה קיים תמליל מקוטע בלבד של השיחה הזאת, מלא בהשמטות המסומנות בשלוש נקודות .)...( אל התמליל מוצמד פתק מודפס בעברית ובגרמנית, בחתימת ידו של לס, המצהיר: "אני, אבנר לס, פקד משטרת יש ראל, מאשר בזה, כי לפי הוראות שקיבלתי הוצאתי מטעמי ביטחון את הקטע שהיה מוקלט במקום זה."

בארכיונו הפרטי של לס בציריך איתר שרגא עילם בשבוע שעבר את רשימת השאלות שהכין לעצמו לקראת אותה פגישה. ליד כל שאלה הוא סימן תוך כדי שיחה באות,V על אילו שאלות אייכמן השיב תשובה מלאה ובאילו מקומות טען כי אינו יודע. לס סימן ב-V את השאלה, אם לאייכמן היה משתף פעולה יהודי בשם ז'אק. תשובתו של אייכמן אינה מצויה בתמליל.

__

מוסף הארץ
12/05/00
פרשת ואן הארטן: עדויות חדשות
https://rotter.net/User_files/forum/42f3376658644627.doc

בעקבות חשיפת פרשת ואן הארטן במוסף "הארץ" נאותו בני המשפחה להתראיין. לגרסתם ז'אק ואן הארטן לא היה משתף פעולה עם הנאצים אלא גיבור שהציל אלפי יהודים. אלא שבינתיים נחשפו עדויות נוספות, המלמדות כי ואן הארטן שיתף פעולה עם האס-אס וכי פעילי המוסד לעלייה ב' סחטו ממנו כספים בתמורה לשתיקתם

ברגמן רונן

"נקרא לאיש ואן חרה. זה לא היה שמו, אבל ואן חרה די דומה לשמו ההולנדי של האיש." במלים אלו פתח יצחק תמרי, תושב פרדס חנה שהיה במלחמת העולם השנייה נהג ומתורגמן בצבא הבריטי, את הפרק "מלה של ג'נטלמן" בזיכרונות שכתב והדפיס בכמה עשרות עותקים לבני משפחתו.

בעקבות חשיפת העדויות על קשריו של ז'אק ואן הארטן עם הנאצים מוסף "הארץ,)28.4 " כתב תמרי לעיתון: "הסיפור של ואן הארטן הרבה יותר חמור מהמתואר בכתבה. כיוון שאני קרוב לגיל 80 אני חושש שבהיעלמי תיעלם גם האמת על ואן הארטן."

מעדותו של תמרי, כמו גם מחומר רב נוסף שהגיע למערכת בשבועיים האחרונים, מתברר כי קשריו של היהודי האמיד מסביון, ז'אק ואן הארטן, עם הנאצים בכלל והאס-אס בפרט, היו ידועים לאנשים רבים, ששמרו על הסוד במשך עשרות שנים.

פעילי המוסד לעלייה ב' הבטיחו לואן הארטן את שתיקתם בתמורה לכספים ש"תרם" לפעילותם החשאית, ואילו חוקרי אקדמיה שהיו בקיאים בפרטים טוענים עכשיו כי פשוט לא התפנו לכתוב על הפרשה.

כתב תמרי: "בראשון למאי 1945 הגעתי עם ועדת שביתת הנשק למפקדה הגרמנית העליונה של חזית איטליה בבולצנו, עיר בטירול האיטלקית. שיכנו אותנו בבניין המוגן ביותר בבולצנו - מפקדת הגסטאפו. מיד לאחר שהגענו לעיר נכנסה לפתע בנסיעה מהירה לחצר הבניין מכונית מרצדס מפוארת ובה שני גברים ואשה אחת "(הם הקרינו תחושה של בעלי בית," הוא מעיר עכשיו).
במקרה אנו, הישראלים, היינו בחצר הבניין. "המכונית נעצרה על ידנו ואחד הגברים שאל אותנו בעברית אם אנו דוברי עברית. שלושת נוסעי המכונית הציגו עצמם כיהודים. אי אפשר להגיד שהפגישה היתה נרגשת. כבר ידענו על השואה ושלושה יהודים במכונית מפוארת עוררו בנו חשד. הנהג, ואן חרה, היה גבר במיטב שנותיו, לבוש היטב והאשה זכורה לי כאשה יפה, לבושה ספורט אלגנט. "היתה זו בעיקר האשה שעוררה בנו אי נוחות וחשד. אשה יהודייה, במאי ,1945 לבושה מחלצות, במכונית מרצדס פתוחה, בבולצנו, כאשר סניף המפלגה הנאצית עוד פועל, ובתוך העיר שתי דיביזיות אס-אס אוקראיניות ודיביזיית אס-אס גרמנית חמושות.

לא רק זה עורר בנו חשד. גם הביטחון העצמי שלה, חוסר הפחד שלה. הרי פגשנו כבר יהודים שהצליחו להתחמק מהגרמנים. הם היו מפוחדים, חסרי ביטחון, עצבנים, לא נתנו אמון בזולתם ואפילו לא בעצמם.

"ואן חרה שבספר, אומר תמרי, הוא ז'אק ואן הארטן. הוא הציג את עצמו לפני החיילים מפלשתינה כאיש הצלב האדום וקונסול של שוויץ והממונה מטעמה על דרום טירול. הוא סיפר להם כי בווילה בבולצנו חי הונגרי אחד, שר לשעבר בממשלה הפאשיסטית, שהיה מעורב במשלוח יהודים לאושוויץ. "הוא דחק בנו לצאת באותו לילה ולהרוג את ההונגרי והוסיף בקריצה שיש אצלו הרבה כסף ותכשיטים בבית, כך שנוכל גם להרוויח משהו מהחיסול. היינו מאוד להוטים לחסל נאצים באותה תקופה ושניים מאיתנו יצאו להרוג את ההונגרי."

כשהגיעו לשם גילו כי מישהו הקדים אותם. הבית היה מוקף חיילים של הבולשת הצבאית האמריקאית, שעצרו את ההונגרי. "יותר מאוחר התברר לנו מקצינים יהודים בבולשת, שאותו הונגרי היה בכלל שותף עסקי של ואן הארטן וטען שואן הארטן רימה אותו. אתה מבין, ואן הארטן שלח אותנו לחסל אדם שהפריע לו בעסקים."

האמריקאים, אומר תמרי, לא התעניינו בשאלה מי רימה את מי. "הם עצרו את ואן הארטן בשל חשדות כבדים נגדו כי שיתף פעולה עם הנאצים. בכליהם של הרבה מאוד אנשי אס-אס שניסו להבריח את הגבול לשוויץ ונתפסו, נמצאו תעודות מעבר שוויצריות מזויפות או תעודות מזויפות של הצלב האדום הבינלאומי, שואן הארטן נתן להם."

פעילי העלייה וההעפלה התגייסו לסייע לואן הארטן העצור, במטרה לסחוט ממנו כספים תמורת עזרתם ושתיקתם. אחד האנשים שהפעילו לחצים על ואן הארטן, כדי לחלוב ממנו עוד ועוד כספים היה איש המוסד לעלייה ב' שלהבת פרייאר, לימים יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

למרות שמשפחת ואן הארטן מגדירה את פרייאר כידיד נפש של ז'אק, הוא מסר עדות חריפה מאוד נגדו וקשר אותו לא רק להפצת כסף בריטי מזויף שייצר האס-אס במטרה לערער את כלכלת בריטניה, אלא אף העלה נגדו חשדות בהחזקת רכוש של יהודים שהושמדו.

פרייאר היה חבר בהתארגנות חשאית של חיילים יהודים בצבא הבריטי שכינתה עצמה "החבורה," או ,TTG ראשי תיבות של "תילחס טיזי געשעפטן" (עסקי לקק לי את התחת.)

אחד מאנשי החבורה היה שמואל אוסיה. "היו חסרים לנו כספים ל מימון פעולות ההצלה ולרכישת נשק בשביל היישוב בארץ," אומר אוסיה." הצבנו לפני ואן הארטן ברירה: אם הוא רוצה לכפר על חטאיו ושאנחנו נשתוק בקשר לעברו, שיואיל בטובו וייתן לנו את מה שיש לו. שלהבת היה האיש שעמד איתו במגע. הם שוחחו ימים ולילות. אני זוכר בבירור סצנה אחת, במילנו, כשנכנסתי לחדר בו ישבו. ראיתי ששלהבת מדבר וואן הארטן רועד מפחד."

יש עדויות שלפחות חלק מהכסף שנתן לכם היה מזויף. "אותנו לא כל כך עניין אם הכסף שואן הארטן נותן לנו מזויף או לא. אנחנו רכשנו איתו ציוד ואספקה לניצולי שואה, נשק ל'הגנה', ומנועים של טנקים שהורכבו על ספינות מעפילים שיצאו לישראל."

גרסת המשפחה
בעקבות פרסום הכתבה ב"הארץ," שכרה משפחתו את משרד יחסי הציבור של מנחם שיזף ואתי אשד (לשעבר דוברת משרד המשפטים) כדי שינהל בשמה את המערכה התקשורתית. המשפחה אף התרצתה למסור את גרסתה למעשיו של ואן הארטן בזמן המלחמה, לאחר שסירבה בתוקף לעשות זאת לפני פרסום הכתבה הראשונה. את השתלשלות האירועים על פי משפחת ואן הארטן אפשר לסכם כך: ז'אק ואן הארטן, אשתו ובנו גורשו משוויץ ו"נתקעו," במקרה, בבודפשט, בדרכם לפלשתינה. בבודפשט חיו חיים טו בים בכסות של לא יהודים, אם כי לא חיי פאר ומותרות, כפי שתיארו עדי ראייה בכתבה לפני שבועיים.

הבן מייק הלך לפנימייה צבאית בעיר והאב עסק בהצלת יהודים. מנגנון הצלת היהודים היה למעשה עסקת חליפין: ז'אק ואן הארטן השתמש במומחיותו כאספן וסוחר אמנות, והעריך את שוויין של תמונות גנובות בשביל ראש המחלקה הכלכלית של האס-אס, קורט בכר. בתמורה עצר בכר חלק מהטרנספורטים לאושוויץ ובכך ניצלו חייהם של מאות ואלפי יהודים. בנוסף הקים ואן הארטן בתי מחסה לילדים והעניק סיוע רב לפליטים יהודים.

משפחת ואן הארטן מכחישה כי ז'אק היה עוזרו של קורט בכר וכי מיהר לעזוב את בודפשט לפני השחרור בידי הרוסים, כדי להצטרף אל בכר. "אתה לא מבין מיהם הרוסים," מסביר מייק ואן הארטן. "אבא פחד שיקרה לו מה שקרה לראול ולנברג. הוא ידע שהרוסים הורגים את כולם, גם את בעלי הברית שלהם וגם יהודים." מלבד העובדה שואן הארטן בחר לברוח עם משפחתו אל תוך השטח המוחזק בידי הנאצים, שגם הם כידוע הרגו יהודים, הגרסה של משפחת ואן הארטן מעוררת כמה תמיהות. חלקים ממנה עומדים בסתירה, או מהווים חידוש, לגרסה שמסר ז'אק ואן הארטן עצמו, וממילא אין להם תימוכין באף אחד מהארכיונים או מהמחקרים הרבים מאוד שנכתבו על מה שקרה בבודפשט בזמן המלחמה. העדות הישירה היחידה שנמצאת בידי המשפחה על אותם "אלפי יהודים" היא מכתב מאת יוסף שטיגליץ, שעליו אין המשפחה יודעת שום פרט נוסף.

כשעצר המודיעין האמריקאי את ואן הארטן בחשד שהוא סוכן אס-אס, פנתה אשתו לכמה אנשים שאיתם היה קשור וביקשה מהם לכתוב תצהירים לטובתו. שטיגליץ, סוחר אמנות ועתיקות מבודפשט, כתב: "כשהגרמנים כבשו את הונגריה בשנת ,1944 האפשרות שלי לחיות בתור פולני ונוסף לזה יהודי נהייתה קשה יותר ויותר. החלטתי לעזוב את הונגריה בדרך לא לגאלית עם משפחתי, אחותי, גיסי ושני ילדיהם. הייתי אז בחוסר כל ובמצוקתי פניתי למר ואן-הרטן שעזר לי רבות. הוא העמיד את עצמו כולו לרשותי ונתן לי כל מה שביקשתי למטרה זו, ובסך הכל הייתי רק בן אדם זר עבורו. מאותו זמן ביליתי זמן רב עם מר ואן-הרטן וצפיתי בפועלו.

בעתים הכי קשים הוא תמיד היה מוכן לבוא לעזרתם של אנשים במצוקה. הוא סייע למאות אנשים בכסף ובעצות ואירח אצלו בבית אנשים שעמדו בסכנת מוות. הוא דאג לאלפי ילדים יהודים, ואף הציל אלפים מהם. הואן-הרטנים נלחמו למען ילדים יהודים כד י להציל אותם מגירוש, תוך סיכון חייהם." מבודפשט, כך טוען מייק ואן הארטן, שהיה אז בן ,16 נמלטה המשפחה למראנו שבדרום טירול, שהיתה עדיין בידי הנאצים, משום שהעיר היתה מלאה בפצועים ולכן בעלות הברית לא הפציצו אותה (ז'אק ואן הארטן טען בחייו, כי ההפצצות נמנעו בכלל בזכות יוזמה שלו, לאחר שהגיע לעיר, לרכז בה את הפצועים.)

המשפחה מוסיפה וטוענת, כי במראנו פעל ואן הארטן כנציג הצלב האדום הבינלאומי באיטליה ומציגה לראיה דיווחים שואן הארטן עצמו כתב על מה שנראה כנייר רשמי של הארגון. דברים אלו עומדים בסתירה למסמכים הנמצאים בארכיון הצלב האדום בז'נווה, המתייחסים לואן הארטן בתור מתחזה שסיפק לנאצים רבים תעודות מזויפות של הצלב האדום, שהבטיחו את דרכם אל החופש.

משפחת ואן הארטן מציגה גם כמה תצהירים מיהודים ולא יהודים ששוחררו ממחנה הריכוז בבולצאנו, ואשר מודים לואן הארטן על עזרתו בשחרורם. כך, למשל, האסיר לשעבר אריך ווקטור מספר כי ואן הארטן ניהל ויכוח חריף עם מפקד המחנה מטעם האס-אס בדרישה לשחרור מיידי של כל היהודים: "אני מבטיח בזה שהצלתנו נובעת אך ורק בזכות העמדה התוקפנית והתקיפה של מר ואן-הרטן. לולא מר ואן -הרטן היה משחרר אותנו באותו רגע מהמחנה, אף אחד מאיתנו לא היה נשאר בחיים." בהמשך התצהיר מוסיף אותו ווקטור הערה מעניינת. הוא מספר כי ימים אחדים לאחר השחרור הזדמן למשרדו של מצילו: "באותו רגע אמר לי מר ואן-הרטן, מעתה לא יהיו לכם יותר דאגות."

ואן הארטן פתח ארגז והראה לווקטור "סטרלינגים וולוטות אחרות שלא הכרתי קודם. 'כל זה אספתי בשבילכם וחוץ מזה, יש לי עוד זהב, תכשיטים ואבנים יקרות שנמצאים אצלי לידיים נאמנות וועדה תעריך אותם. כל דברי הערך האלה שייכים ליהודים הנשרדים, כי הדברים האלה מקורם מהון יהודי'."

קלפי מיקוח שרגא עילם, עיתונאי והיסטוריון ישראלי המתגורר כיום בשוויץ, גילה במחקרו" הזייפנים של היטלר," שפורסם באחרונה בוינה, את קשריו של ואן הארטן עם הנאצים וחשף בארכיונים שונים חומר רב אודותיו. עילם עיין במסמכים שהעבירה משפחת ואן הארטן ל"הארץ," ולא השתכנע מתוכנם. "חשוב לזכור שאנשי אס-אס בכירים, כולל הימלר, ניסו להשתמש ביהודים כקלף מיקוח להשגת ויתורים פוליטיים מצד בעלות הברית, ודמי כופר מיהודים," מסביר עילם. "לקראת סוף המלחמה עשו נאצים רבים שימוש ב'הצלת' יהודים לשם יצירת תדמית הומנית לעצמם, רגע אחד לפני התבוסה. עובדה זו מקשה לפרקים להבחין בין הצלה אמיתית למזויפת." על הצלתו של שטיגליץ אומר עילם: "שחרורו של אדם פרטי בבודפשט אינו מעלה ומוריד, שכן אף נאצים מובהקים דאגו ל'הצלת' יהודי שהיה מוכר להם.

אין בכל הארכיונים כל תימוכין לגרסתו של ואן הארטן בחייו ולגרסת משפחתו, כאילו הציל אלפי או מאות או אפילו עשרות יהודים בהונגריה. ואן הארטן טוען כי היה האיש מאחורי הקמתם של 'בתי החסות' ליהודים בבודפשט. על פי מחקרים של התקופה, אותם בתי חסות היו בעצם מכשיר נוסף בידיו של קורט בכר לסחיטת כספים מיהודים, ועל פי עדותו של איש המחתרת היהודית פרץ רבס, ואן הארטן היה מנהלו הפיננסי של בכר, מה שמציב אותו בצד הלא נכון של המתרס." על פעילותו של ואן הארטן בסוף המלחמה בצפון איטליה, אומר עילם: "אין ספק שואן הארטן היה מעורב בשחרורם של יהודים, אך לא ברור אם פעילותו זו זכאית לתואר החיובי 'הצלה'.

בשחרור עצורי מחנה הריכוז בבולצאנו ניסה האס-אס תחילה לגבות תשלום כספי ופוליטי, כפי שעולה ממסמכי הג'וינט. לאחר שניסיון זה נכשל, כפי שמלמדות תעודות מארכיון הצלב האדום הבינלאומי, הושג ברמה הגבוהה ביותר ה סכם לשחרור העצורים, בין סגנו של הימלר, ארנסט קלטנברונר, למזכ"ל הצלב האדום, הנס בכמן. ואן הארטן היה האיש שמונה לביצוע השחרור בשטח. ברור, לכן, מדוע הוא נראה בעיני העצירים כמשחרר הגדול.

ממסמכים רבים, ובהם כאלה המלמדים על קשריו ההדוקים עם הנאצים וחסות הצלב האדום המזויפת שהוא העניק לאנשי האס-אס שעסקו בהפצת הכסף המזויף, עלה חשד כבד כי אותו פיקוח על שחרור כלואי המחנה היה בכלל מטעמם של הנאצים. יש לזכור כי ואן הארטן השתתף בשם הנאצים בחלק מהמגעים עם האמריקאים על תנאי הפסקת האש והכניעה." משפחת ואן הארטן מציגה מכתב המלצה מאת גולדה מאיר, אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, שנכתב לאחר שהבריטים רצו לשלול ממנו את אשרת ההגירה לפלשתינה בחשד שהיה סוכן נאצי. מאיר כותבת על ואן הארטן דברים חמים ביותר. "ה'עובדות' במכתב זה עומדות בניגוד גמור לעדויותיהם של אנשים שהיו מעורבים בפעילות המחתרת היהודית.

המכתב הזה, יותר מאשר הוא מלמד על חפותו של ואן הארטן, מצביע על החסות שהוא קיבל לאחר המלחמה מהדרגים המדיניים הגבוהים ביותר ביישוב." כסף מזויף לפני שבועיים סופר כאן איך ואן הארטן כמעט סיבך חיילים של הבריגדה בפ רשת זיוף הסטרלינגים מטעם האס-אס, שבה - לפי עדויות רבות - שימש מפיץ מרכזי (משפחת ואן הארטן מכחישה בתוקף את כל המעורבות במבצע הזיוף וטוענת: להד"ם.)

בשלהי המלחמה הגיעו לאיטליה שני שליחים מהארץ, לוי ארגוב קופולוביץ ומשה בן דוד. בצפון איטליה הם פגשו בואן הארטן. הוא נתן להם 25 אלף לירות שטרלינג. כעבור זמן עצרו שלטונות בריטניה פעיל ציוני אחר, שקיבל חלק מהכסף, באשמת החזקת כסף מזויף. ואן הארטן, כמובן, לא טרח לעדכן את שני השליחים כי צייד אותם בכסף מזויף. אנה בן דוד, אלמנתו של משה, אמרה בשבוע שעבר ל"הארץ" כי התרגשה מאוד לגלות שסוף סוף יוצא לאור סיפורו של ואן הארטן. היא העבירה קטעים מעדות שמסר בעלה בעניין, ושם הוא מספר על הפגישה עם ואן הארטן: "נכנסנו אליו. זה יהודי בכלל?

יהודי ממוצא הולנדי, דמות יפה וגבוהה ועצומה. התרשמנו שהוא אישיות. הוא בדק את התרמילים ואמר: תביאו תרמילים יותר גדולים. אז הבאנו תרמילים יותר גדולים. הוא הכניס אותנו לאיזשהו מרתף שהיה מלא עם ארגזי עץ גדולים שמוחתמים 'בנק אוף אינגלנד', ולקח כל תרמיל והתחיל לדחוף כמה שנכנס. אנחנו לקחנו איזה 25 אלף לירות שטרלינג. הדבר היה לנ ו קצת חשוד.

איך זה שבנק אוף אינגלנד פתח סניף ומחלק ביד נדיבה וכל כך הרבה כסף. אבל השלמנו עם הדבר הזה." במקום אחר בעדות מספר בן דוד על צירוף מקרים מדהים: במסעו פגש יהודי, ניצול מחנה זכסנהאוזן, חרט אומן שהועסק במחנה על ידי האס-אס בייצור השטרות המזויפים. "שאלתי אותו, אתה יכול להבדיל בין אמיתי למזויף?

הוא אמר: 'כן, אפשר להכיר. לו היית נותן לי לירה אחת הייתי אומר לך'. אני נותן לו שטרות של עשר לירות או עשרים לירות, הוא מסתכל ואני רואה שהוא מחוויר וכמעט מתעלף ואומר: 'זה הכסף שלנו. זהו כסף מזויף'." עוד מתברר, כי אחרי המלחמה ניסה ואן הארטן לתבוע מהסוכנות היהודית את החזרת הכסף שנתן לשני השליחים, וביקש מהשניים להעיד לטובתו. הם הסכימו, אך הודיעו לו כי יספרו בבית המשפט שהכסף היה מזויף.

ואן הארטן ויתר על עדותם. טובה אחת אמיתית עשה ואן הארטן לשני השליחים. הוא נתן להם תעודה מזויפת של הצלב האדום, שסייעה להם לחצות מחסומים וגבולות. תעודה כזאת בדיוק הוא סיפק גם לנאצים, ובהם לפריץ שוונד, קצין אס-אס ומפקד מבצע הפצת הכסף המזויף. שוונד השתמש בתעודה הזאת כדי לברוח מכוחות בעלות הברית שחיפשו אחריו. הוא הגיע לפרו והצטרף שם ליוזף מנגלה וקלאוס ברבי"(הקצב מליון.)"

לפני שבוע גילה שרגא עילם בארכיונו הפרטי של שוונד בשוויץ תיעוד לכך שאפילו ב-1953 ו-54' עמד ואן הארטן בקשרים כלכליים עם שוונד, וביקש לסייע לו בהחזרת 300 אלף פרנקים שהפקיד בזמן המלחמה בבנק בז'נווה. *

ארכיון המדינה ישקול ויחליט לפני שבועיים נכתב כאן על אחד מסרטי ההקלטה של חקירת אייכמן, שבו נשאל קצין האס-אס הבכיר אם היה לו עוזר יהודי בשם ז'אק. הסרט נגנז בהוראת היועץ המשפטי לממשלה ותומלל רק בחלקו.

לפני פרסום הכתבה אמרו אנשי ארכיון המדינה כי אינם מצליחים לאתר את הסליל המלא. בשבוע שעבר הודיע ד"ר משה מוסק, הממונה על ארכיון המדינה, כי הסליל של אותה חקירה נמצא בארכיון המדינה: "הוא יתומלל ותיבדק האפשרות לפתוח אותו לעיון הציבור." הודעה זו מעוררת סימני שאלה. איפה היה הסליל לפני שבועיים?

מדוע הוא תומלל רק בחלקו? ומדוע בכלל צריך לבדוק אם לשחרר אותו לפרסום? כל החומר מפרשת אייכמן (פרט לתיק המוסד) גלוי לקהל.

מה יש בסליל הזה שמעורר את חששם של אנשי ארכיון המדינה?

יש כמה ראיונות מאוד חזקים עם חברים לדרך של פרייאר, שלא היו מודעים עד הסוף עד כמה חמור העניין. אחד מהם שאשתו ניצולת אושוויץ אומר שכל השנים הוא ואשתו חשדו שון הרטן מוכר תכשיטי שואה. הוא וחברו כמעט התמוטטו כשהוכחתי להם עד כמה האלוף אליהו כהן בן-חור ואביו היו מעורבים בפרשה.

תמונה של ואן חרא/ון וארטן

"התמונה של ויולה ון הרטן שהיא ממשפחת שוקן. האישה בצעירותה היתה ממש יפהפיה נועזת. מיכה ון הרטן הראה לי תמונות שלה משנות העשרים. היא היתה ממש מהממת."

תמונה של שלהבת פרייאר.

פרטים לתזכורת:

חגי חיטרון מהארץ שב-1995 ערך כתבה על הרכוש היהודי בשווייץ.

דו"ח קסטנר ישנו בעברית בוודאי אצל אצל אהוד דוכובני, חתנו של שמואל תמיר. הוא היה גר או עדיין גר בהרצליה פיתוח. פרופסור במכון ווייצמן.
הכתובת אימייל שלו:
[email protected]

במאמר בהארץ ברכה אשל שתחיה מגינה על ידידה המנוח שלהבת פרייאר.
היא חשפה ב-1997 את החנות של הואן הראטנים, שהיא ידעה על קיומה.

צריך לבדוק את העניין שכן לעניין תביעה לא מספיק מסמך אחד או שניים. מאידך יכול להיות שלשם הגשת תלונה מספיקים המאמרים עצמם בשלב ראשון. לפחות כדי לבדוק אם אפשר בכלל לתבוע שכן הפושע מת ונושא התביעה יהיה לבדוק אם ברשות יורשיו עדיין רכוש של קרבנות השואה ולחילופין אם הם נהנים מפירות באושים כאלו.
אין מסמך ממש חד משמעי, להוציא עניין של תכשיטים שהיו עטופים בחבילות שהיו שייכים ליהודים וחבילה של עגילים וטבעות זהב. שהתנהגותם הייתה סופר חשודה של הואן הארטנים.

__

אני שולח לך כמה מסמכים שלדעתי בצירוף למאמרים צריכים להספיק לדעתי כדי הגשת תלונה נגד הון הרטנים. זאת בנוסף לעובדות המחשידות שמיד אחר פירסום הכתבות בהארץ הם סגרו את החנות (הם יטענו בוודאי שזה בגלל הגיל) והעובדה שלא נתנו להיכנס הביתה (יכול להיות שהם ממשיכים את המכירות מהבית). ברור שהיו להם אז עוד מסמכים, מכיוון שהם הראו לי כמה.

מסמך אחד הוא עדות של שלהבת פרייאר הנמצאת בכמה ארכיונים בארץ. ההעתק הזה נמצא בארכיון ההגנה בת"א וסימונו 197.27
המקור נמצא בירושלים יחד עם סליל ההקלטה.

אני מצרף את הדף הראשון וסרקתי את כל העמודים הקשורים לואן הארטן. בעמוד 21 מתאר פרייאר שהיו ברשות גב' ואן הארטן תכשיטים או אבנים יקרות. ואח"כ הוא עובר לתאר את תכשיטי היהודים.

ד"א פרייאר לא תמיד ממש מדייק ולפעמים הוא גם לא אומר אמת. למשל הוא לא פגש את ואן הארטן בכלא. שמואל אוסיה, המוזכר בכתבה, סיפר לי איך הוא ראה את ואן הארטן לפני מעצרו מפוחד כזה במסדרון, כאשר פרייאר תיחקר אותו במשך כמה ימים.

עוה"ד אליעש המוזכר הוא מרדכי אליעש מירושליים.

בעמוד 25 מצביע פרייאר בעצמו על הצורך בחקירה בעניין התכשיטים ומיתמם שהוא לא יודע אם היתה חקירה או לא. בתחתית העמוד ישנם קטעים כתובי יד, שאני לא מצילח לקרוא. זו הפעם הראשונה שאני שם לב לכך. אנסה לקבל השלמה מהארכיון בירושליים.

מלבד זאת אני מצרף דברים שהעתקתי ממסמכים בארכיון ההגנה שלא צילמתי. מדובר במברקים של המוסד לעליה ב' בקשר לואן הרטן. הדברים נמצאים בחטיבה 14. הסימול המדוייק אשלח יותר מאוחר.

ממברקים אלו עולה שהגברת ואן הארטן הביאה איתה דברים לארץ שהיה רצוי שעיני המכס לא ישזפו אותם.

לארצי (מפקדת המוסד לעליה ב')
מאלון (יהודה ארזי באיטליה)
31.10.1945

באניה שתביא השבוע את העולים בסרטיפיקטים מאיטליה לחיפה, נוסעת גברת ון הרטן ובנה. הכרחי לסדר שאדם אחראי יפגש אותה באניה ויעזור לה בירידתה. צריך לסדר שחפציה לא יעברו בדיקת מכס או שהבקורת תהיה שטחית. האיש שיבא צריך להגיד לה שהוא נשלח על ידי. כל ההוצאות בקשר לירידתה עלינו.

לארצי
מאלון
3.11.1945
שם האניה שבה נוסעת הגברת ון הרטן היא פ

הערה: המסמכים עדיין לא לפירסום!!

אין לי שום ספק שהדברים מושתקים. הלוא אני עוסק בפרשה זו ואחרות (נמשל זו של כספי השואה אצל הג'וינט וגם על פרשת מנבר יש לי הרבה מידע). במשך שנים ולכן קיוויתי שבאמצעות המאמרים בארץ יתחיל להתגלגל משהו. לכן גם וויתרתי על כל שכר סופרים/חוקרים מהארץ והעמדתי המון מסמכים לרשות רונן, תירגמתי לו אחרים ובגלל שחיכיתי לו החמצתי ראיון חשוב עם קצין אס.אס. שהפעיל את ואן הארטן בבודפשט. הפושע הזה בחר לו למות ברגע הלוא נכון והשאיר מאחוריו רק שורה או שתיים בזיכרונותיו שהתפרסמו לגבי ון הרטן.

השיקול שלי הוא לנסות להביא את מיכה ואן הארטן לדבר. האיש להערכתי הוא די חלש ונשלט די חזק ע"י אשתו המכשפה. היא ממש לא נותנת לו לדבר והוא דווקא יודע כמה דברים מעניינים (אישתו הקשקשנית לא יודעת כל כך הרבה) וצריך לנסות לדלות ממנו עוד.

ברור לי שהעניין מסובך מכיוון שגם המוסד מעוניין להשתיק את העניין. ידידי המנוח יצחק תמרי, שהכיר את ואן הארטן באיטליה, אמר לי שלאחר הפירסומים של רונן (הוא מצוטט במאמר השני), התקשר אליו מישהו מהמוסד ואמר שהוא לא מבין מה הרעש. היו צריכים כסף, ואן הארטן היה לו הרבה כסף וזהו סוף הסיפור.

למרות כל זאת צריך לפעול בשיקול דעת ולעשות עבודת הכנה טובה.

אין לי בעיה בפירסום התמונות, אך את המיסמכים שסיפקתי לך אתמול צריך לשמור עוד בשרוול ורק לטעון שישנם בסיס איתן לחשד שהואן הארטנים סחרו במשך שנים בלב תל-אביב ברכוש של קורבנות השואה.

ד"א, יש משהו אחר מאוד מעניין. מיכה ואן הרטן הציג בפני ובפני רונן מכתב תודה של אחד בשם יוסף שטיגליץ שואן הארטן לכאורה הציל אותו בהונגריה. בתחקיר שערכתי יותר מאוחר התברר שהאיש עצמו חשוד בשיתוף פעולה עם הנאצים ובסחר ברכוש שדוד. הפרשה הזו עלתה גם בעיתונות בישראל בשנות השבעים. שטיגליץ הוא סבו של העיתונאי רון מייברג, אך מייברג טוען שאין הוא יודע על העניין יותר ממה שפורסם בעיתונות.

ברור לי מאוד כל הקטע של העיתונות. אין לי שום ספק בכך שבגדול אתה צודק, אך ישנם פה ושם במערכת חורים שאותם יש לנצל. הדאגה הגדולה שלי היא לנסות להוציא כמה שיותר ממייק ואן הארטן לפני פירסום גדול נוסף. עניין הגשת התלונה/תביעה מאוד מוצא חן בעיניי ויכול לעזור לפירסום ברבים.

לגבי המוסד, האיש לא התקשר אליי, אלא ליצחק תמרי שהיה חייל בבריגדה באיטליה וככזה פגש בון הרטן. לאיציק נודע מאיש מודיעין אמריקאי יהודי שון הרטן נעצר ע"י האמריקאיים מכיוון שהוא עזר לפושעי מלחמה נאציים להימלט. איציק התלונן אז בפני אליהו כוהן שהם מחפים על הפושע הנאצי וכוהן אמר שהם נתנו לו הבטחה וג'נטלמן חייב לקיים הבטחה. לכן קרא איציק את הפרק שעוסק בעניין בספרו "מילה של ג'נטלמן". לצערי איציק, שהיה איש ישר, חכם ומשעשע, מת לפני כמה חודשים. הוא לא אמר לי איך קראו לאיש המוסד ואני לא שאלתי.

הנה מהר חומר ראשוני על שטיגליץ מתוך דוא"ל של עמית הולנדי. בחלק זה שטויות אבל בחלק ישנם דברים חשובים. שטיגליץ היה מעורב לכל הנראה בעברו הנאצי של בעלה של מלכת הולנד המנוח.
שרגא

- Original Message -
From: Ton Biesemaat
To: Shraga Elam
Sent: Sunday, January 25, 2004 2:52 PM
Subject: Stieglitz

Dear Shraga,

I made this 'brainstorm' piece about Stieglitz for myself and some other people in Holland and Poland. Could you if you wish give me your comments?

Shraga Elam. Email
[email protected]

2.המאמר המלומד מנסה להכשיר בק"ן טעמים את האינטראקציה בין קסטנר ל"ידידיו" משכבר הימים.

3.הטענות בדבר הרצון להציל את אוצר בכר הן טענות סרק -בעיני- הצורך במשאבים כלכליים לטובת שארית הפליטה ולטובת הקמת מדינת ישראל כביכול -הן תירוץ בלבד. יתכן ,וגם מתקבל מאד על הדעת שראשי הסוכנות היהודית והמוסד לעליה ב' ואנשים נוספים בהנהגת העם רצו לשים ידם על הרכוש היהודי.
אז מה???

אחרי המלחמה היה צריך לנקום. "נקומה" .לבוא חשבון עם כל הפושעים הגדולים והקטנים ,בלי חשבונות כספיים. כך נוהג עם חכם.

עם טפש עסוק בכספים כשהוא צריך להיות עסוק במשימות אחרות.

4.הטענות בדבר הרצון לקבל מודיעין, נו באמת. אי אפשר היה להשיג מודיעין
מהם ביושבם בכלא? ו/או אח"כ מגורמים אחרים . מי שרוצה לאסוף מודיעין יכול לעשות זאת לא רק מפושעים . עובדה שאת מנגלה בסופו של דבר לא תפסו.
בעיני מדובר בתירוץ סרק בלבד.

5.אני האמנתי וממשיך להאמין עד עצם היום הזה לבית המשפט המחוזי ולד"ר בנימין הלוי. פסה"ד שלו טבעי בעיני ולכן צודק ונכון.

ברור מעל כל ספק שהוא נשלח לנירנברג ע"י הנהלת הסוכנות ואח"כ התחילו להמציא כל מיני אגדות. לא יכול להיות ספק שהנהגת מפא"י שלחה את קסטנר והסכימה עם מעשיו. הכסף של אוצר קורט בכר למשל לא היה יכול להיות שייך לסוכנות, אלא לאנשים ששילמו כדי להציל את עצמם. חלקם עלו על רכבת קסטנר חלקם לא.
69. רכבת המיוחסין: טומי לפיד היה בין ניצולי הרכבת של קסטנר !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=69&viewmode=threaded

לפי ההצהרה בשבועה (אפידביט) שקסטנר מסר ב-13.9.1945 (המסמך מצורף ושייך למסמכי נירנברג 2605-PS) בכר היה פושע מלחמה שרק רצה להציל את עורו. קסטנר טען בעמ' 380-381: "

(אני ניצלתי מהשמדה) גם מכיוון שאל"מ של האס.אס. בכר הכניס אותי תחת חסותו כדי ליצור לעצמו אליבי לשעת הצורך. הוא שאף להוכיח שלאחר סתיו 1944 הוא התנגד לגירושים ולהשמדה (של יהודים) וטרח ללא הפסקה לספק לי הוכחות שהוא ניסה להציל יהודים."

אין שום ספק שבכר פעל בשליחות הימלר וסחט מיהודי הונגריה כסף וניסה באמצעות האיום להשמדתם (שבחלקו יצא כידוע אף לפועל) לגרום "ליהדות העולמית" להפעיל לחץ על בעלות הברית שיפתחו במו"מ עם הימלר (ראה גם למטה קטעים מהנוסח אנגלי של דו"ח קסטנר המוכיחים במפורש שבכר פעל לפי הנחיות הימלר).

בעדויותיו היותר מאוחרות שהובילו לשיחרורו של בכר, טען קסטנר לפתע שבכר פעל ממניעים מוסריים הומניטריים.

את המהפך הזה בעדויות קסטנר אי אפשר להסביר בטיעונים פסיכולוגים גרידא כמו שגרס מגינה של הנהגת מפא"י ומכחיש אשמתה, פרופ' יהודה באואר, כאילו שקסטנר רדף אחר כבוד ורצה להישאר לכאורה במרכז העשיה ולכן נתן עדויות חיוביות לבכר. הטיעון של התחייבות ג'נטלמנית של קסטנר כלפי בכר מתמוטט גם הוא לחלוטין מול שינוי העדויות. ג'נטלמן לא משנה את מילתו בהתאם למזג האוויר.

הסיבה היחידה שנשארת היא שהנהגת הסוכנות דרשה מבכר כופר נפש ולשם כך שלחו אליו את קסטנר. לאחר שבכר הבטיח שהוא יעזור להשיג כספים גם מאוצר בכר וגם כספים אחרים בשווייץ, קסטנר שינה את עדותו.

מחקרה של שושנה אישוני-ברי מוכיח שקסטנר נשלח באופן רשמי לנירנברג והוצאתיו גם כוסו, כך שלא היה לו בכלל צורך ל"עשות את עצמו חשוב" כפי שטוען באואר. קסטנר מילא את המשימה כיאות ולכן גם שיפר את מעמדו הפוליטי בארץ.

הנהגת מפא"י והיסטוריוני החצר שלה עד עצם היום הזה היו מודעים שהמעשה לא יעשה ולכן פעילות הטשטוש, החיסיון והכזב.

__

אני מניח שבמפא"י לא ידעו על זה, ומטרתם הייתה פשוטה הצלת יהודים ולו רק חלק מהם, וגם אם חשדו, הם ידעו כי סגירת המקור שקרוי קסטנר יחסל עלייתם של אלה שכן ניצלו, היה פה מילכוד ברור שכל ההנהגה הייתה שבוייה.

לעניין טומי לפיד, אני שמח שהוא מאלה שניצלו יחד עם אחרים, הוא בוודאי לא היה חלק כלשהו בזוועת הניהול וסחר בדם יהודים.

בראיון שנתן גדעון רפאל למוסף הארץ (2.12.1994) הוא מודה בפירוש שקסטנר דיווח להנהגת הסוכנות היהודית על כוונתו להעיד לטובת בכר, קרומיי, ויסליצני (ויוטנר). הטענה של רפאל ש"הם" ניסו להניא את קסטנר מלהעיד ממש לא עומדת במבחן המציאות וההיגיון. הלא קסטנר מסר ב-1945 עדויות שליליות לאמריקאיים לגבי בכר, קרומיי וויסליצני.

מה גרם לו לפתע ל"היזכר" שיש לו "התחייבות" כלפי הפושעים הנאצים?

מדוע סירב גדעון רפאל להתראיין ע"י ההיסטוריונית שושנה אישוני-ברי לאחר שהיא אמרה שהיא מנסה להוכיח שקסטנר נשלח ע"י ההנהגה כדי להשיג כספים מהפושעים הנאצים?

אין להמנע מהרושם ש"הם" הפילו את כל התיק על קסטנר מכיוון ש"הם" ידעו ש"הם" פועלים באופן לא תקין שכן "(ה)אנשים ששיתפו איתו (קסטנר) פעולה עשו בהקשר הכולל מעשים איומים שאין להם כפרה".

1. גדעון רפאל - מנכ"ל משרד החוץ לשעבר בשנים 1971-1967
http://www.mfa.gov.il/MFAHeb/MFAArchive/2003/mankal_list
2. ארתור גולדברג, השגריר האמריקני באו"ם, ניגש אל עמיתו הישראלי גדעון רפאל והזכיר לו ש"אתם ...
http://www.jafi.org.il/education/ivrit/Tcelet/tch7-oren.htm
מר גדעון רפאל, מנכ"ל משרד החוץ, כי בספר (הכוונה לטיוטה המקורית) הוזכרה טיסתו של מר אבן באווירון הנ"ל, ושהשר הורה לו "שיש להשמיט איזכור בכל צורה שהיא, במפורש או בעקיפין, על קיום קשר בין שליחות שר או אישיות רשמית אחרת בארגנטינה ובין מבצע אייכמן".
http://www.nevo.co.il/Psika_word/elyon/6800130-padi.doc.

תזכורת רילוונטית לאיש גדעון רפאל בפרט ולנושא בכלל:

67. ''עסקת רודוס'':גדעון רפאל החליט לדבר על שיתוף.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=67&viewmode

105. האם הציל ישראל קסטנר קצינים נאצים מעמוד התלייה?
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=105&viewmode=
106. מכתבו של קסטנר לקפלן ושערוריית ואן הארטן
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=106&viewmode=
107. גזבר הסוכנות, אליעזר קפלן, טען, שההנהלה הציונית
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=107&viewmode=
108. תחקיר/שרגא עילם, כתבות/רונן ברגמן: ''גיבור או משת''פ''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=108&viewmode=
109. אישוני-ברי: 'פרשת קסטנר-לשאלת מתן עדויות לפושעים נאצים'
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=109&viewmode=
112. !! מסמכים חשובים על רקע שינוי עדות קסטנר !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=112&viewmode=
מדינת ישראל = קסטנר נ' מלכיאל בן מנחם גרינוואלד
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=0&viewmode=

"אני מצהיר שסאלי מאייר (יו"ר הג'וינט בשוויץ) לא הציל אפילו יהודי אחד... הוא סרב לסייע, למעשה הוא הקשה על העבודה... בשל הלשנתו הושעיתי מתפקידי וגברת שטרנבוך נעצרה. אם עבודת ההצלה היתה מקבלת יותר סיוע מפנים ומחוץ, ניתן היה להציל לפחות 10,000-20,000 יהודים בתקופת השלווה של שנת 1939".
51. ''אני מצהיר שסאלי מאייר (יו''ר הג'וינט בשוויץ) לא הציל
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5494&forum=gil&omm=51&viewmode=threaded

*

"מאייר, בתוקף קשריו עם הג'וינט האמריקאי, בקש לאפשר כניסת יהודים לארה"ב. אמנם שוויץ נמנית על המדינות הבודדות שלא אמצו חוקים אנטי יהודיים, טען מאייר, אבל עדיף שהפליטים "יתנדפו" ממנה. מאייר עשה מאמצים גם להילחם באנטישמיות. אף על פי כן, המשיכה רחה בהעברת יהודים מאוסטריה ומגרמניה לשוויץ ובמתן אשרות שהייה חוקית בארץ."
50. סאלי מאייר, בתוקף קשריו עם הג'וינט האמריקאי
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5494&forum=gil&omm=50&viewmode=threaded

***

"ויסליצני קיים את ההסכם ולאחר שנמסר לו הכסף הפסיק את המשלוחים ל7- שבועות. עתה פנתה ''קבוצת העבודה'' להשיג את הכסף לתשלום השני, שליח מיוחד נשלח לשוויץ לבקש עזרה, בידי השליח נמסרו מכתבים מפורטים אל נציגי הג'וינט סאלי מאייר, אל נתן שוואלב מנהל משרד ה''חלוץ'' והסוכנות בג'נווה, ואל מנהיגות אמריקה.
סאלי מאייר השיב שאינו מוכן למסור את הכסף הדרוש לצורך התשלום השני, טענותיו של מאייר היו:
1. סלובקיה היא מדינה קטנה ו – 50 אלף דולר הינו סכום גדול מדיי בשבילה.
2. החוק האמריקני אוסר הוצאת כספים למדינת אויב. ועוד טענות."
49. ''העסקה שלא היתה'' = הג'ויינט
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5494&forum=gil&omm=49&viewmode=threaded

**

עדות של מר לאדיסלאוס סאנטו מתאריך 5.12.1947
(ארכיון סאלי מאייר סליל 2)*

"לקסטנר לא היתה נגיעה במניפולציות כספיות... אבל הוא קיבל כמה הטבות משמעותיות דרך גברת ברנד, למשל מכונית.

מר ביס (אנדריאס חבר וועדת ההצלה של קסטנר) היה פושט רגל בסוף 1943. במאי 1944 היה ברשותו שוב כסף (הגרמנים פלשו להונגריה במרץ) ובאוקטובר 1944 הוא קנה בשווייץ באמצעות שטגר (אלויז – המתווך שעזר לרכוש סחורות שונות בהונגריה שהועברו לנאצים ככופר נפש עבור יהודים – ש"ע) מכונית בשווי של 20,000 פר"ש.(...)

האנשים, שנתנו דברי ערך (כופר נפש) ידעו לאיזו מטרה הם נתנו כסף או תכשיטים. (...) רק אלו שלא נסעו עם הטרנספורט הראשון, דרשו את רכושם חזרה ומכיוון שדברי הערך הועברו (לגרמנים), הצהירו אז גברת ברנד ואופנבך שהעניין יסודר אחר המלחמה."

ואכן רכוש זה נתבע ע"י אנשים אלו מהסוכנות והג'וינט.

סאלי מאייר היה מאוד קשוח בנושא ומעבר לעובדה שהוא שנא את קסטנר וחשד בו, הוא לא ראה סיבה למה הג'וינט צריך להחזיר את הכסף. הוא בעצם צדק, שכן הסוכנות היא שקיבלה את הרכוש ("אוצר בכר") והיא שהיתה צריכה להחזיר אותו לבעליו החוקיים.

חיים פוזנר בדו"ח מה- **17.11.1947

המליץ על מפתח חלוקה בין הג'וינט לסוכנות ויצא מהנחה שלא יצטרכו להחזיר את כל הכסף.
42. בעקבות תחקיר, הג'וינט הודיע על הקמת ועדת חקירה !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5494&omm=42&viewmode=
48. כספי היהודים אצל הג'וינט
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5494&omm=48&viewmode=

הדיון הזה חשוב לפרשת קסטנר מכיוון שהוא מבהיר שהעניין של הסוכנות ב"אוצר בכר" לא היה למען להשיב את הרכוש לבעליו, לאלו ששילמו את כופר הנפש.

נשארת בעינה התעלומה לאן נעלם החלק החסר של "אוצר בכר".

אפשרות אחת, מאוד סבירה, היא שאנשים הקרובים לצלחת שילשלו "משהו" לכיסם. מדובר מצד אחד לדוגמא באנדריאס ביס אך מבחינתי גם בון הרטן. אני משוכנע שון הרטן שימש כמעריך של אבני החן שנמסרו ע"י היהודים מטעמו של בכר. ישנה עדות שהמעריך היה מישהו אחר, אך העדות לא נראית לי אמינה.

אני הצבתי את השאלה הזאת כמה פעמים לפרץ רבס והוא התחמק בצורה מוזרה. מעניין הוא שהאוצר שנמסר לסוכנות כלל לירות שטרלינג מזוייפות שהמקור שלהם חייב להיות ון הרטן.

רבס יש לו בטוח מה להסתיר שכן את תמונות הפספורט של הזוג ון הרטן ששלחתי לך קיבלתי מפרץ. שאלתי אותו מדוע הם נתנו לו אותן, תשובתו היתה: למזכרת. התשובה היותר הגיונית היא שפרץ סיפק לון הרטן שיצאו לדרך ולא ידעו מה מחכה להם, תעודות המכשירות. צריך להביא בחשבון שפרץ ישב על סיפור ון הרטן במשך שנים ולא הוציא מילה. אני אמרתי לרונן ברגמן שיתקשר איתו ורק אז יצא המרצע מהשק. הסברו של פרץ: הוא ריחם על בנו של ון הרטן.

אפשרות אחרת לגבי אוצר בכר היא שהיו הערכות שונות לסכום. אפשרות נוספת היא שבכר שמר "משהו" לעצמו. אך גם החיילים האמריקאיים שקיבלו את האוצר לידיהם יכלו לקחת "משהו".
ש.ג

* Dezember 5, 1947
Zeugenaussage von Herrn Ladislaus Szanto:

Kastner hat mit Geldmanipulationen nichts zu tun gehabt.... doch hatte er natürlich durch Frau Brandt wesentliche Vorteile wie z.B. ein Auto....

Herr Biss war End 1943 bankrott. In Mai 1944 besass er wieder Geld und im Oktober 1944 kaufte er in der Schweiz über Steger ein Auto im Wert von Fr. 20'000.

"Die Personen, welche diese Werte erlegt haben, wussten zu welchem Zwecke sie Geld oder Juwelen gaben.... Nur diejenigen, welche mit dem ersten Transport nicht wegfuhren, haben dann die erlegten Werte zurückverlangt, und da die Werte bereits abgeliefert waren wurde dann von Frau Brand und Offenbach erklärt, das die Sache nach dem Kriege erledigt werden würde."

Kastner claims
Dr. G. Weis to Katzki
17.11.1947

Dr. Posner suggested the following agreement between JA and JDC:
JDC and JA should share in the payment of all Katner claims, the JDC paying 57% and the 43%.
The JA paid already $65,000 to 70,0000non account of the claims.

Dr. Posner estimates that there still about $53,000 Kastner claims unsettled of which about $25,000 will have to be paid immediately whilst the rest of the money might never be claimed."

Sipo, Biss and Racz claims not included

תזכורת:

105. האם הציל ישראל קסטנר קצינים נאצים מעמוד התלייה?
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=105&viewmode=
106. מכתבו של קסטנר לקפלן ושערוריית ואן הארטן
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=106&viewmode=
107. גזבר הסוכנות, אליעזר קפלן, טען, שההנהלה הציונית
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=107&viewmode=
108. תחקיר/שרגא עילם, כתבות/רונן ברגמן: ''גיבור או משת''פ''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=108&viewmode=
109. אישוני-ברי: 'פרשת קסטנר-לשאלת מתן עדויות לפושעים נאצים'
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=109&viewmode=
112. !! מסמכים חשובים על רקע שינוי עדות קסטנר !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=112&viewmode=
113. מדוע סירב ג. רפאל להתראיין ע''י ההיסטוריונית אישוני-ברי
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=113&viewmode=
מדינת ישראל = קסטנר נ' מלכיאל בן מנחם גרינוואלד
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=0&viewmode=

______

מדובר בדו"ח סודי ביותר של הסוכן האמריקאי וינסנט לה וויסטה שנכתב ב-1947 ושוחרר לקהל החוקרים ב-1983. המסמך מזכיר את ון הרטן כסוכן נאצי עם כתובת בת"א התובע 5 מיליון דולר מהרשויות האמריקאיות על רכוש שהוחרם על ידם בעת מעצרו. האמריקאים טוענים ובצדק שמדובר על ביזה נאצית.
(יש לי פרוט של חלק מהסחורה - ש.ג).

ון הרטן הרגיש מספיק בטוח בת"א כדי להגיש תביעה כזאת. עורך הדין הירושלמי מרדכי אליעש הוא שייצגו בפרשה זו ויותר מאוחר ון הרטן גייס לעזרתו גם את רוברט קמפנר, יהודי שהיה אחראי על התביעה במשפטי נירנברג. ב-1953 הוא ניסה לגייס גם את את עזרת ראש הרשת הנאצי, פרידריך שוונד הנמצא בפרו. ון הרטן ידע כמסתבר על קשריו הטובים של שוונד הנאצי עם האמריקאים שבשרותם הוא עמד לאחר מלחה"ע השניה.

שימו לב שבסוף הפיסקה שעוסקת ברשת שוונד (קבוצת וונדיג) מדובר על קשרים בין הקבוצה הזאת לפעילי המוסד לעליה ב' והבריחה. לה וויסטה קורא להם המחתרת היהודית. הוא אמנם לא יודע מה טיב הקשרים אך הוא משוכנע שקשר כזה קיים.

חשוב לציין שרוב הפרטים הם בגדול נכונים להוציא את העובדה שרק ון הרטן היה יהודי ואילו האחרים לא.

Shraga Elam. Email
[email protected]

להלן צילום מתוך מסמך אמריקאי מסווג שעמד למעשה בהתחלת המחקר על ון הרטן:

מצ"ב קישור לכל החומר שנחשך עד כה בפרשת ז'אק ואן הארטן:

108. תחקיר/שרגא עילם, כתבות/רונן ברגמן: ''גיבור או משת''פ''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=108&viewmode=

התייחסתי גם לעניין של אליהו כהן בן חור שלא ניתק את הקשר עם ון הרטן. כל מה שהוא אמר היה אליהו כוהן היה שקרן.

אליהו כוהן היה דווקא ידוע כאדם מאוד ישר והוא גם וויתר על דרגת אלוף כשהסתכסך עם בן גוריון ב- 1948 או 1949.

כוהן הפעיל את אביו, אבא כוהן, שהיה מפקד מכבי האש בתל אביב שידאג לון הרטנים כשהגיעו לתל אביב. זאת סיפר לי אחיו של אליהו מאיר, בראיון מצולם. לפי מאיר הון הרטנים היו אורחי כבוד אצלהם. אימו היתה נותנת למשת"ף הנאצי את ראש הדג של הגפילטא פיש, שזה היה הכבוד הכי גדול שהיא העניקה לאורח. לא כל אחד זכה לכך.

[email protected]

כמובן שזהו קו שעובר כחוט השני במדיניות האס.אס. גם יותר מאוחר....

[email protected]

המסמך/המקור בשפה הגרמנית:

בית משפט גרמני מוכן להסיר החיסיון ממסמכים סודיים על אייכמן.
בית המשפט לעניינים מנהליים בלייפציג אמר, כי הוא מוכן להסיר את החיסיון על מסמכים של המודיעין הגרמני על אדולף אייכמן, מבכירי המבצעים והמתכננים של השואה. הוא נשפט והוצא להורג בישראל ב-1962 לאחר שנחטף מארגנטינה.

בית המשפט דחה את טיעוני סוכנות הביון הגרמנית ושל הממשלה בברלין, כי למסמכים יש נגיעה למדיניות החוץ של גרמניה במזרח התיכון כיום. עם זאת, איפשרו השופטים לממשלה להציג טיעונים נוספים בנושא.

(AFP)
http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/CdaNewsFlash/0,2297,L-3882992_184,00.html

.
.
.

תזכורת:

גיוס סוכנים יהודים ל-אס.אס'' _

121. חשיפה/מסמך: ''גיוס סוכנים יהודים ל-אס.אס''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=121&viewmode=

.
.
יש סיבה טובה לחשוב שהותיקן עזר לאייכמן להימלט לארגנטינה
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=18415&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E9%E9%EB%EE%EF.
.
.

הוכחה שה-CIA ידע את השם שאייכמן השתמש בארגנטינה
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=15755&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E9%E9%EB%EE%EF
.
.

מסמך 1969: איסר הראל נגד ממשלת ישראל
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6452&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E9%E9%EB%EE%EF

.
.
.
קטע מצמרר מהספר '' בשליחות הנידונים למוות''.
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5494&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E9%E9%EB%EE%EF
___

הממסד והתקשורת משתיקים את שערוריית ז'אק וארטן
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=106&viewmode=
פרופ' יואב גלבר משכתב ומטייח את פרשת ון ורטן !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=120&viewmode=threaded
'קשר משפטי-שלטוני לטיהור קסטנר ומפא''י'
https://rotter.net/forum/gil/15976.shtml

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

==

נא להפיץ

חברים,

אתם מתעוררים קצת עכשיו, אבל על פשעי השמאל בהנהגת המדינה קראתי עוד בעת לימודי בתיכון!

מדובר בספר שיצא בעברית וקרוי "כחש" (תוספת הלינק של רוטר על ידי - פ"ש)
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5418&forum=gil&viewmode=all&keywords=כחש#49
מאת המחזאי הידוע בן הכט (אחת מספינות המעפילים שהביא האצ"ל קרויה היתה על שמו).
http://www.daat.ac.il/daat/hungary/pirkey/10.htm

ואפשר לקנות כאן:
http://ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=11390169

ממליץ בכל לב לתת מתנה לילדיכם ולנכדיכם! זה הספר שבגללו התחלתי להתעניין בפוליטיקה.

זה הספר שגיבש את השקפתי הפוליטית ה"ימנית"!

הערה:
למעשה, אין כל חדש. כמה (מעטים) ממכותבי הדוא"ל הזה,
ישבו גם הם בשקט כאשר דיקטטור מנוול החליט לגרש יהודים.
חלק קטן מהמכותבים לדוא"ל זה אף סייע בגלוי ובסתר לגירוש.
זה היה כאשר דיקטטור שכנראה קנה במיליונים כ-200 אלף מצביעים
ורשם אותם לליכוד, הכריז בתחילה על מישאל בתוך מפלגתו. המישאל
עלה מיליונים וכשתוצאותיו לא מצאו חן בעיניו, השליך אותם לפח. הדיקטטור המנוול ובנו שיקרו, שיחדו, איימו על אנשי מפתח בידיעה
על עבירות שעשו ולמעשה סחטו אותם. גם נשיא המדינה נראה מופיע
בטלוויזיה בתמיכה בפשע הזה, אבל ראו שהוא עושה זאת בלי חשק
ומתוך מה שהורגש כאיום. רבנים שזוהו כמתנגדים פוטנציאליים
סומנו מיד ונתפרו להם תיקים. תמיכת חלקם כנראה נסחטה בחשאי
ע"י איומים לגלות את מעללליהם.
הדיקטטור פיטר שרים שלא הסכימו לדעתו, איים על חברי ממשלה,
שיחד אנשים רבים במשרות שמנות, החליף את כל אנשי המועצות
הדתיות בארץ באנשים משלו במשכורות של 40 אלף ש"ח, ומינה
ראשי מערכת בטחון ומשטרה חדשים, מושחתים ערכית כמוהו,
רק לאחר שהבטיחו לו שישתתפו מתוך תחושת שליחות בגירוש היהודים.
אנשי צבא בכירים קיבלו ממנו הבטחה שאם יעשו כדבריו יקבלו
ג'וב בגבולה השקט ביותר של מדינת ישראל, גבול הצפון.
אירגוני השמאל ואירגוני זכויות אדם, זכויות עובדים וזכויות
אווזים ששנאו את הדיקטטור השמן, תמכו בהתלהבות בפשעיו מתוך
ידיעה שבעזרת שליטתם במנגנונים החונקים את המדינה הזו באמצעות
"כנופיית שלטון החוק", הם כבר ישלטו בדיקטטור המנוול.
העיקר שיגרש את היהודים הארורים האלה! כמה מהם יצאו ידי חובתם
ומילמלו מחאה חרישית כדי שאף אחד לא ישמע.

מנגנון דמוי גבלס עמד לרשות הדיקטטור. צוותים של פסיכולוגים, ספיניונרים ואיסטרטגים קיבלו חוזים שמנים בתמורה לעבודתם.
עיתונאים ואנשי תקשורת קורבו לצלחת והואכלו ממנה בכפית של זהב.
מודעות הממשלה על הגירוש פורסמו דווקא אצל אמצעי התקשורת
ה'מוצלחים' שבהם.
מסע תעמולה ענק ששמו "יש פתרון לכל מתיישב" גרר חוזים שמנים
נוספים לאיסטרטגים ולמשרדי הפירסום ושימן את גלגלי הפשע.
מיליארדים שנועדו לשכבות המצוקה, לחולי סרטן ולפנסיונרים הופנו
בעזרת שר מוכשר לצורכי הגירוש. מערכת הבטחון רכשה מאות צגי פלזמה
כדי לנהל את הגירוש ומזל"טים טסו באויר ואספו מידע מודיעיני מדוייק
על כל משפחה יהודית. מדים שחורים מיוחדים נרכשו מגרמניה במיוחד
לגירוש היהודים. סוסים גרמניים אצילים נקנו כשהם כבר מאולפים
לגירוש יהודים במחיר של כ-270 אלף שקל לסוס. צ'ופרים חולקו ע"י
הועד למען החייל לכל מי שעסק בגירוש היהודים. עיר שלמה הוקמה
בדרום למען כוחות הגירוש וצויידה בסטייקיות, פיצריות ופלאפליות
לטובת המגרשים. מיטב הנוער גוייס לגירוש ביניהם חיילי היחידות
המיוחדות והמובחרות, חניכי קורסי טיס וטייסים מהוללים. מפקד
חיל האויר נרתם למשימה הקדושה והקים מתוך תחושת שליחות את
"החטיבה הכחולה". הרמטכ"ל היוצא התלונן שהוא חושש שלא יתנו
לו לסיים את מה שהתחיל בו. הרמטכ"ל המושחת שנכנס התעלה על
קודמו והכריז על משימת גירוש היהודים כעל 'משימה לאומית'.
חיילים ושוטרים הופנו למשימות פוליטיות ופיזרו מסמרים
בדרכים כדי להגביר את ההסתה נגד היהודים.
"כנופיית שלטון החוק" גם היא לא נחה על שמריה. היהודים
שהעזו להתנגד לדיקטטור כונו במסמכים פנימיים שנחשפו רק עכשיו
"מכת מדינה" וטיפול משפטי דרקוני הונהג במיוחד עבורם.
הפרקליטות גוייסה כולה לטפל בפושעים האמיתיים – אלה שיעזו
להתנגד לגירושם, בניגוד לחוק. בניין הפרקליטות בבית הדר
דפנה שקק פעילות עד שעות הלילה המאוחרות במאמץ מרוכז לטפל
בפושעים. הבג"צ המציא את ה"מידתיות" במיוחד עבורם. הכל גוייס
להגנת הדיקטטורה. כמובן שהפעם היהודים לא נשלחו למוות,
אבל כמה מראשי השמאל, ממש כמו אז בזמן השואה, לא הוטרדו
מגורלם של היהודים המגורשים. הם כבר הריחו דם והמליצו לירות בהם!

המועמד המבטיח של השמאל לראשות הממשלה עמי איילון,
רצה לשחזר את דרכו של הרוצח הקודם והכריז שהוא מצפה
לאלטלנה שנייה.
מנהיג שמאל אחר, ח"כ אבו וילן, חלם גם הוא על שיחזור
הרצח ב"אלטלנה".

בסיוע היהודים, כמו אז, עבר גם הפעם הגירוש בהצלחה.
תעודות הוקרה חולקו לבכירי כוחות הגירוש וסרטים הופקו
במיוחד לטובת המבצע המוצלח. מפקדי הצבא המהוללים נשלחו
לגבול הצפון כמובטח והיהודים נזרקו לשדות הקוצים.